פרק 59
דפנה: אז אה אז, במאה הקודמת, באלף הקודם, אני עבדתי במחלקה פסיכיאטרית בסורוקה. והייתה לי מדריכה שסיפרה לי, אני הייתי אז עובדת סוציאלית מאוד מאוד צעירה, והייתי מאוד סטנדרטית בגישה שלי, והמדריכה אמרה לי לעשות דמיון מודרך לאיזושהי אחת החולות. וזה היה נראה לי, מה זה מוזר? מה, סתם להגיד לעצמי את העיניים, תדמייני, מה נסגר? אם מישהו אז היה אומר לי שיבוא יום ואני אבנה מזה קריירה, אני הייתי מאוד מאוד מופתעת.
אז ברוכים הבאים לפרק מספר 59 בפודקאסט שלנו, חיים לפי ה-NLP. והיום אנחנו נדבר על דמיון מודרך. נדבר על זה שהשינוי מתחיל בדמיון. ולמה אנחנו מתכוונים.
אמיר: אוקיי, אז בואו נעשה תרגיל קצר איתכם. הצופים והמאזינים. ואני רוצה לשאול אתכם – כמה חלונות יש לכם בבית? קחו לכם רגע כדי לספור. כל אחד לרגע יגיע לתשובה – כמה חלונות יש לכם? זה לוקח כמה רגעים, כמה שניות, זה תרגיל די בסיסי. בדמיון.
כדי להגיע לתשובה, אתם צריכים לדמיין לרגע את הבית. מה שמדהים, זה שאתם תגלו שבשלוף לא הייתה לכם את התשובה. הייתם צריכים לעשות איזשהו תהליך כדי להגיע לתשובה הזו, ואם היינו שואלים אתכם מהו התהליך שעשיתם, אז מה הייתם אומרים לנו?
דפנה: דמיינתי את הבית. עשיתי טיול בבית. טיול דמיוני.
אמיר: נכון מאוד. זו התשובה שתמיד אנשים אומרים, כי אין להם את התשובה, אבל השאלה הפעילה את הדמיון. ולכולנו יש בדמיון את התמונה של הבית. אנחנו רק צריכים לעבור חדר חדר ולבדוק איפה יש חלונות, איפה לא, ולהגיע למספר. ובדמיון שלנו, או בעולם הפנימי שלנו, יש המון המון תמונות, והמון מידע. לא תמיד המידע הזה נגיש לנו, אבל כשאנחנו משתמשים בדמיון בצורה נכונה, אנחנו יכולים גם להגיע לתשובות שלא ידענו אפילו שיש לנו. יש לנו כל כך הרבה מידע.
דפנה:
ואולי בהקשר הזה אני רוצה לספר על מטופלת שהייתה לי לפני המון המון שנים, שהייתה לה בעיה של אקזמה בכפות הידיים והאקזמה הזאת הייתה מחריפה בכל פעם שהיא הייתה יותר בלחץ. עכשיו, האישה הזו התפרנסה מעיסויים, היא הייתה מרפאה ברפואה אלטרנטיבית, וכשיש לה אקזמה בידיים והידיים שלה מאוד מגורות ומחוספסות אז היא לא יכולה לעבוד, ואז היא נהיית יותר בלחץ. והיא הגיעה אליי באחת ההתפרצויות אקזמה היותר קשות שהיו לה.
ואנחנו לא מיד מתחילים להגיד לאנשים, אוקיי, תעצמו את העיניים, תכנסו פנימה. קודם אנחנו צריכים לדעת מה הם רוצים. ובשני המפגשים הראשונים שמעתי אותה אומרת לפחות שלוש פעמים שהאקזמה זה העונש שלה. או שככה היא מענישה את עצמה. או שאם טוב לה מדי, תגיע האקזמה ותיתן לה תקפה, כי לא מגיע לה להיות מאושרת.
וזכרות שבמפגש השלישי אני פתחתי ושאלתי אותה למה בעצם, על מה מגיע לך עונש? והיא הייתה נורא מופתעת. היא אומרת לי, למה שיגיע לי עונש? אני לא יודעת. את אמרת את זה בהזדמנות הזו והזו והזו. והיא אמרה לי, יאו, נורא מעניין, לא שמתי לב.
ואז אמרתי לה, בואי נחזור אחורנית בזמן. ועשיתי לה איזשהו תרגיל, אנחנו קוראים לו תרגיל הסירה, דימוי הסירה. כל התלמידים שלנו מכירים את דימוי הסירה. ובדימוי הסירה לקחתי אותה אחורנית בזמן, וביקשנו מהתת מודעה שלה לעצור באיזשהו זיכרון שממנו היא התחילה להעניש את עצמה באמצעות אקזמה. לא היה לה שמץ של מושג לאן היא תגיע. זה בכלל, השאלה כשלעצמה הייתה נראית לה מוזרה. מזל שהבאתי לה הוכחות שהיא עושה את הכישור בין האקזמה לעונש.
ואז אומרת לי, הבנתי הכל. עד היום יש לי צמרמורת. ואני אומרת לה, מה הבנת?
ואז היא אומרת לי, אנחנו משחקים שם, יש איזה אירוע משפחתי, ואף אחד מאיתנו לא שם לב — ומשפחה עשירה, דרום אפריקה של תקופת אפרטייד — אף אחד מאיתנו לא שם לב שהאחי, התינוק בן שנה, יוצא בזחילה מהבית ונופל לבריכה וטובע למוות. ואני הרגשתי נורא נורא אשמה אחר כך.
וכשאני שואלת אנשים, מה הייתם אומרים אם הייתם מכירים ילדה כזו, בת 11, שעברה כזה אירוע טרגי, ואח שלה טבע למוות, והייתה אומרת לכם, אני מרגישה שאני אשמה — מה הייתם עושים איתה?
ותמיד אנשים אומרים, מה זאת אומרת? נגיד לה שהיא לא אשמה. מה פתאום? ברור שהיא לא אשמה. הייתה לו נני, שומרים, יש לו… מה פתאום שהילדה בת 11 תהיה אשמה?
וזה גם מה שאנשים מסביבה אמרו לה — את לא אשמה. וגם לא נתנו לה עונש.
עכשיו, היא סיפרה לי בפגישות הבאות, היא סיפרה לי שאבא שלה היה נוהג להעניש אותה, ענישה גופנית. היה… או שהוא היה כולא אותה באחד מחדרי הבית, או שהוא לפעמים גם היה ממש מרביץ לה.
וכאן, היא עשתה את הדבר הכי חמור אי פעם — ואף אחד לא העניש אותה.
אז איך היא פטרה את הבעיה? נתנה לעצמה את העונש של האקזמה. בדיוק. היא התחילה להעניש את עצמה.
עכשיו, כשהיא הייתה בת 11, זה עוד לא היה אקזמה, אבל איפשהו מגיל 17–18 זה נהיה אקזמה. והיא תמיד הייתה מענישה את עצמה — ענישה גופנית. כי אם אף אחד אחר לא מעניש אותה, היא תעניש את עצמה.
ובדמיון המודרך שעשינו שם, המשכנו הלאה. זה שמצאנו את המקור ואת הקשר, מה מחבר את האקזמה והעונש — זה לא מספיק. אוקיי, בואו עכשיו נתיר את הקשר הזה. וגם את זה נעשה בדמיון.
והיא הייתה מאוד מאוד מחוברת רוחנית, לגלגולי נשמות וכל מיני.
ואוקיי, אז היא חוזרת אחורנית בזמן, בדמיון מודרך, עם איזושהי סירה דמיונית שמשיטה אותה על נהר של זמן שלוקח אותה אחורנית ואחורנית…
אז היא אומרת לי, אוקיי, אני בגינה, בבית, אה, יש אירוע משפחתי, אנחנו משחקים, אני עם כל הבני דודים, אני הכי גדולה. אני הכי גדולה גם בבית שלנו, מבין האחים שלי, וגם מבין כל הבני דודים, ואני מנהיגה את כולם. אני בת 11, וממש ממש כיף. אנחנו משחקים שם סביב הבריכה.
ואיך שהיא אומרת את המילה "הבריכה" נעתקת נשימתה. ואני אומרת לה, מה קורה?
ואתה אומרת לי, הבנתי הכל. עד היום יש לי צמרמורת. ואני אומרת לה, מה הבנת?
ואז היא אומרת לי, אנחנו משחקים שם, יש איזה אירוע משפחתי, ואף אחד מאיתנו לא שם לב — ומשפחה עשירה, דרום אפריקה של תקופת אפרטייד — אף אחד מאיתנו לא שם לב שהאחי, התינוק בן שנה, יוצא בזחילה מהבית ונופל לבריכה וטובע למוות. ואני הרגשתי נורא נורא אשמה אחר כך.
וכשאני שואלת אנשים, מה הייתם אומרים אם הייתם מכירים ילדה כזו, בת 11, שעברה כזה אירוע טרגי, ואח שלה טבע למוות, והייתה אומרת לכם, אני מרגישה שאני אשמה — מה הייתם עושים איתה?
ותמיד אנשים אומרים, מה זאת אומרת? נגיד לה שהיא לא אשמה. מה פתאום? ברור שהיא לא אשמה. הייתה לו נני, שומרים, יש לו… מה פתאום שהילדה בת 11 תהיה אשמה?
וזה גם מה שאנשים מסביבה אמרו לה — את לא אשמה. וגם לא נתנו לה עונש.
עכשיו, היא סיפרה לי בפגישות הבאות, היא סיפרה לי שאבא שלה היה נוהג להעניש אותה, ענישה גופנית. היה… או שהוא היה כולא אותה באחד מחדרי הבית, או שהוא לפעמים גם היה ממש מרביץ לה.
וכאן, היא עשתה את הדבר הכי חמור אי פעם — ואף אחד לא העניש אותה.
אז איך היא פטרה את הבעיה? נתנה לעצמה את העונש של האקזמה. בדיוק. היא התחילה להעניש את עצמה.
עכשיו, כשהיא הייתה בת 11, זה עוד לא היה אקזמה, אבל איפשהו מגיל 17–18 זה נהיה אקזמה. והיא תמיד הייתה מענישה את עצמה — ענישה גופנית. כי אם אף אחד אחר לא מעניש אותה, היא תעניש את עצמה.
ובדמיון המודרך שעשינו שם, המשכנו הלאה. זה שמצאנו את המקור ואת הקשר, מה מחבר את האקזמה והעונש — זה לא מספיק. אוקיי, בואו עכשיו נתיר את הקשר הזה. וגם את זה נעשה בדמיון.
והיא הייתה מאוד מאוד מחוברת רוחנית, לגלגולי נשמות וכל מיני.
דפנה:
ואמרתי לה, אוקיי, אז בואי, דמייני שאת פוגשת את הנשמה של האח שלך, אחרי שהוא טבע. מה הוא אומר לך?
ועשינו שם שיחה דמיונית לגמרי, בינה לבין האח שלה. והאח אמר לה, אני נשלחתי לכדור הארץ… זה הכול היה — מה שהזין את זה, זה האמונות שלה. בן אדם אחר היה מן הסתם אומר דברים אחרים. אבל היא אמרה שהאח שלה שחרר אותה לגמרי מהאשמה, אמר לה שהוא הגיע לכדור הארץ בשביל לתת איזשהו שיעור להורים שלה, בעיקר, והוא המשיך לדרכו. הנשמה שלו מצאה ביטוי במקום אחר.
ובאמת, היא יצאה מאוד מאוד משוחררת מהדמיון המודרך הזה. גם עם הבנה מה המקור של האקזמה, וגם עם סגירת מעגל מאוד מאוד משמעותית של אותו אירוע שקרה שם בגיל 11.
אז אנחנו, באמצעות הדמיון, יכולים לעשות המון המון טוב. ואנחנו משתמשים בשני כלים — גם NLP וגם דמיון מודרך.
אז הפעם, הפרק הראשון, פרק 59, ורק עכשיו אנחנו עוסקים בדמיון מודרך. אז היום אנחנו הולכים לדבר על היכולת המופלאה של הדמיון המודרך להביא לשינוי.
אז ראינו שאפשר, באמצעות דמיון מודרך, ללכת אחורנית בזמן וממש לרפא טראומות, ולסגור מעגלים פתוחים מהילדות, ולשחרר המון המון אנרגיה שהייתה כלואה שם. ואפשר, באמצעות דמיון מודרך, לעשות עוד המון דברים.
אז אולי נעשה עוד תרגיל?
וכמו שאנחנו נראה, הדמיון מאפשר לנו להביא את הפוטנציאל שלנו לידי ביטוי. הוא מאפשר לנו להביא ריפוי, להביא אור.
זה לא משנה אם זה דמיון או לא דמיון — זה כלי מדהים ויעיל.
בואו רגע נעשה תרגיל כדי אולי להמחיש שהדמיון הוא לא רק לאנשים רוחניים או אנשים שמעופפים, אלא לכולנו יש דמיון.
למשל, אני מבקשת מכם להיזכר בזיכרון שבו הייתם בחדר חשוך, חשוך לגמרי, ומישהו הפתיע אתכם והדליק את האור. ברגע שאתם נזכרים, אתם יכולים להיזכר גם בתחושה של הסינוור שהייתה שם, כי זה הגיע בהפתעה. ברגע הראשון — מישהו הדליק את האור, זו הפתעה, זה שוק, ויש את התגובה האוטומטית.
עכשיו, אחרי שנזכרתם בזיכרון הראשון, בואו תיזכרו בעוד זיכרון — שני — שבו אתם הייתם בחדר חשוך, אלא שהפעם אתם הדלקתם את האור. אתם לחצתם על המתג.
ובעיקרון, התגובה אמורה להיות אותה תגובה. תשאלו את עצמכם — האם יש הבדל בין שני המצבים?
כמובן שיש הבדל. אנשים אומרים: שליטה, מוכנות, וגם פחות סינוור.
איך זה יכול להיות שאנחנו מסתנוורים פחות כשאנחנו מדליקים את האור? הרי מבחינה פיזיולוגית זה בדיוק אותו מצב.
דפנה:
אבל המחשבה שאני עומד להדליק את האור — מה שהיא גורמת זה למוח להתכונן, והאישונים עוד להתכווץ לפני האור, כדי להיות מוכנים לקראת האור. הסינוור הוא באמת קטן. זה גם הוכח מבחינה מדעית. וזה מדהים.
הסיפור הקטן הזה ממחיש את ההשפעה של הדמיון על הגוף מבחינה פיזיולוגית.
כן, זאת אומרת, אם אני אגיד לכם עכשיו — בואו נצמצם אישונים — אין לכם מושג איך לעשות את זה. אבל בעצם אתם עושים את זה בכל פעם לפני שאתם מדליקים אור. הגוף שלכם עושה את זה. כן, זה לא אתם, זה כמובן התת־מודע.
מבחינתנו, התת־מודע שולט גם על הגוף. זאת אומרת, כל פעולה לא מודעת שקורית בבודי־מיינד הזה — אנחנו מתייחסים לתת־מודע.
יש אנשים שחושבים שאין להם דמיון. "לי אין דמיון בכלל." אנחנו אומרים שזה לא יכול להיות. ואני אגיד לכם גם למה.
כי אם אני חושב על מחר, איפה אני צריך להיות… אם אני מתכנן טיול לחו"ל, אם אני מתכנן מה אני אעשה בסוף שבוע, בשישי־שבת עם המשפחה — המחשבה היא בעצם כבר שימוש בדמיון. נכון?
חלק מהאנשים, אגב, יותר רואים בדמיון, חלק שומעים, חלק מרגישים, חלק מריחים — זה לא משנה איך. כי אנחנו מפעילים את הדמיון באופן אחר. אבל אני עוד לא פגשתי אף אדם שאין לו דמיון.
אז בואו נחזור רק רגע לנושא הזה שעשינו עם החדר החשוך והמואר, ונבין שברגע שאנחנו מדמיינים משהו — או כמו שאמרת, מתכננים משהו — אנחנו ישר מתכוננים אליו.
בוא נדבר נגיד על חרדה. למה בן אדם מתכונן? זאת אומרת, בן אדם שהוא חרד — למה בעצם? הוא חושב שעומד לקרות…
אז לרוב יהיה דמיון של תסריט רע. "יסתכלו עליי כולם", או "יהיה לי התקף של קוצר נשימה", או "שאני אכנס למבחן ויהיה לי בלאק־אאוט ואני לא אדע איך לפתור את השאלה", או "שאני אכנס לטסט נהיגה והטסטר ישים לי ברקס או יתפוס לי את ההגה".
זאת אומרת שברגע שאני מתכננת או מדמיינת שזה מה שיקרה — בדיוק כמו עם החדר החשוך והמואר — אני בחרדה. והכול מעורר בהתאם.
זאת אומרת שכל מחשבה שאנחנו חושבים — הגוף שלנו מפרש אותה כמציאות. ואם זו המציאות — אז אני מכין את עצמי לזה.
אז אם עומד לקרות משהו קטסטרופלי, שזה מה שאנשים עם נטייה… עם חשיבה חרדתית כל הזמן חושבים — "מה הדבר הכי גרוע שעומד לקרות עכשיו?" — הגוף שלהם מכין אותם לזה: לברוח, להימלט, להילחם, לעשות משהו מאוד מאוד גדול.
ואז אנחנו חווים התקף חרדה — כי הגוף כל כך כל כך בערנות.
אמיר:
רגע, אז מה את אומרת? שבעצם התקף חרדה נגרם כתוצאה מזה שאני באיזשהו מקום מייצר אותו? או — אני מביא את זה על עצמי?
דפנה:
מובן שאני לא מאשימה בן אדם שיש לו חרדה שהוא עושה את זה לעצמו בכוונה. אבל באופן לא מודע, עצם זה שהוא כל הזמן חושב על אותם תרחישים קטסטרופליים — מעורר כל כך הרבה את הגוף. הגוף בכזו עוררות, כל הזמן מכין את עצמו למשהו איום ונורא, ובסופו של דבר — כן, הגוף מגיב לזה בהתקף חרדה.
להיות נגיד חרד אם יש אזעקה ועכשיו צריך לרוץ למקלט — זה מצוין. אוקיי, עכשיו נשמעה אזעקה — עכשיו חייבים לרוץ. אבל ברגע שהגעתי למקלט, או לממ"ד — אני צריכה עכשיו להרגיע את עצמי, כי נגמרה הסכנה.
ובן אדם שכל הזמן, כל הזמן מכין את עצמו לעוד ועוד ועוד ועוד סכנות… "הבן לא התקשר, הוא כבר היה אמור להגיע לפני שבע דקות למקום — בטח קרה לו משהו. אולי תאונת דרכים, אולי…" ואני מתחילה לייצר כאלה תרחישים — הגוף מיד מכין את עצמו לזה.
אז בעצם, זה איזה סוג של דפוס שמאפיין אנשים שסובלים מחרדות — שהם נוטים מהר לדמיין את הסרטים הגרועים, את סרטי האימה.
אמיר:
הם, בצורה לא מודעת — אם אני מבין נכון — מזינים את הסרטים האלה. ואז הם באמת נכנסים להתקף של חרדה.
דפנה:
כן. וזה קורה לנו בכל מישור שהוא.
זאת אומרת, גם במישור הגופני — כמו שדיברנו נגיד על צמצום אישונים. או, אני לא יודעת איך זה אצל גברים — אצל נשים, נגיד, אני לא אוהבת ללכת לשירותים ציבוריים. לא נעים לי להיכנס לשירותים בדרך.
בשנייה שאני מגיעה הביתה — עוד בחנייה, בבית — כבר אני מתה לשירותים. זאת אומרת, זה כאילו שלגוף שלי יש איזשהו GPS. הוא יודע מתי אני מתקרבת לשירותים הנקיים, הפרטיים, הטובים שלי בבית — ורק אז הוא אומר: הנה, עכשיו הגיע הזמן.
אוקיי, זאת אומרת, אנחנו כל הזמן מכינים את עצמנו, כן? למה שהעתיד לקרות.
בואו נחזור רק רגע לאישה עם האקזמה. אני רוצה להמשיך את הדוגמה הזו.
אז עשינו את התהליך באמת בעבר, ושחררנו שם הרבה מאוד דברים. ואז אנחנו מגיעים ל… אוקיי, תכל'ס, בהווה — איך אנחנו מרפאים את האקזמה.
עכשיו, בגלל שידעתי שהיא באה מתחומים של רפואה אלטרנטיבית — אמרתי לה, בואי, תעצמי את העיניים. ולקחתי אותה לאיזשהו מסע דמיוני, שבו היא, בדמיון שלה, הולכת לאיזשהו גן מרפא מיוחד, והיא פוגשת שם הרבליסטית.
זה פשוט — לקחתי דימויים מתוך העולם שלה. אם זה היה מישהו אחר, מן הסתם הייתי מתאימה לו משהו אחר.
דפנה:
היא פוגשת שם איזושהי הרבליסטית, מישהי שמבינה המון המון בצמחים ובצמחי מרפא בעיקר. וההרבליסטית הזאת מסתכלת על כפות הידיים שלה, ומסתכלת עם זכוכית מגדלת, ובוחנת, ואומרת לה, בואי תחכי רק רגע כאן, בגן הקסום הזה.
והיא הולכת וכותפת כל מיני צמחים, ושמה אותם באיזושהי כדרה גדולה, ומתחילה לבשל אותם. אני ממש ראיתי מין מכשפה טובה כזאת, שמבשלת באיזו כדרה. והריחות של צמחי המרפא — אפשר להריח אותם, את הריח של השמנים, ושל כל המיצוי של מה שהיא עושה שם.
ואז היא מוסיפה עוד כמה תמציות מיוחדות, ומברכת את התרופה הזאת במשהו. ואחרי שהמים מתקררים — היא נותנת לאישה לטבול את כפות הידיים שלה, כפות הידיים הפצועות והמגורות, בתוך המים המיוחדים האלה.
ואני מנחה את האישה לדמיין שתוך כדי שהידיים שלה נמצאות בתוך התמיסה המרפאה הזו, העור שלה מתחדש ומתרפא, והתאים הישנים פשוט נמסים לתוך המים, ותאים חדשים נבנים, והעור מתחיל להיות רך, וחלק, ונעים, ובצבע של אור. כל האדמומיות נעלמת, וכל החיספוס — הכל פשוט נהיה נעים וחלק.
ואחרי איזשהו זמן שבו הידיים שלה עוברות את הריפוי הזה — היא מוציאה את הידיים החלקות שלה מהכדרה, ובדמיון שלה היא מעבירה את היד שלה על הלחי, ומרגישה איזה מגע נעים ורך יש לידיים שלה. ואני מתארת לה את זה הכי חי שרק אפשר.
וזהו. עכשיו — היא נרדמה בזמן הדמיון המודרך הזה. לדעתי אפילו קצת נחרה ממה שאני זוכרת. היא התעוררה, ואומרת לי, אני לא זוכרת כלום ממה שאמרת. היה מאוד נעים, אבל אני לא זוכרת כלום.
ואמרתי לה, בסדר. בואי נראה. אבל התת־מודע לא אף פעם לא הולך לישון, אז בואו נראה מה יהיה עם זה.
והיא מתקשרת אליי למחרת בבוקר, ואומרת לי: דפנה — נס. התעוררתי עם ידיים חדשות!
וזה הכוח של הדמיון המודרך. זה כוח אדיר. אדיר של דמיון מודרך. שהוא באמת, ברגע שבן אדם מדמיין שהוא עומד להירפא — הוא יתרפא.
דיברנו על זה גם בפרק על הפלסבו. שאנשים, מעצם זה שהם מדמיינים שמה שהוא עומד לקרות — שלושים אחוז מהאנשים מגיבים לפלסבו כאילו שזו הייתה התרופה עצמה. אותם שלושים אחוז — זה הקהל שעובד כל כך טוב איתנו בדמיון מודרך. כי האמונה מייצרת אצלם את המציאות.
אז זה באמת מזכיר לי את יונג, שהיה תלמיד של פרויד. יונג אמר שהמוח האנושי מגיב באופן זהה לאירוע דמיוני ולאירוע מציאותי. מבחינת המוח — זה לא משנה אם אני דמיינתי או שזה באמת קרה. המוח ממש מגיב לזה.
אז יש כאן פוטנציאל אדיר להשתמש בדמיון — כדי לרפא את עצמנו, כדי להפעיל את עצמנו בצורה יעילה וטובה, כדי להשיג מטרות. זה כוח באמת מדהים.
העניין הוא, שהרבה אנשים — הדמיון אצלם עובד שעות נוספות… לדמיין את סרטי האימה.
ואנחנו, בטראפיה, ב־NLP ובדמיון מודרך, רותמים את כוח הדמיון ככוח מרפא.
אמיר:
נכון. אני אולי רוצה להסביר למה המוח שלנו לא יכול להבחין בין דמיון לבין מציאות. מה שיונג אמר…
דפנה:
אם למשל אני הולכת ברחוב חשוך, באמצע הלילה, אני לבד, ואני פתאום שומעת איזשהו רשרוש מאחוריי — נשים, מה קופץ לנו לראש? כולנו חושבות שאולי מישהו עוקב אחרינו.
עכשיו, זאת מחשבה מצמיתה, נורא נורא מפחידה. המוח שלי, ברגע שהמחשבה הזו נכנסה פנימה — "אולי מישהו רודף אחריי, עוקב אחריי" — המוח מגיב לזה מיד.
אמרנו, איך הגוף מגיב לזה. אם המוח שלי היה יכול להגיד: דפנה, חכי רק רגע, חמודה, לפני שאת נלחצת, בואי נשלח רק רגע מישהו — הוא ילך לבדוק מה קורה מאחורה…
למוח שלנו אין יכולת לשלוח שליחים החוצה, מתוך המוח, לבדוק מה קורה במציאות. מה שאנחנו מאכילים — המחשבות שבהן אנחנו מאכילים את המוח שלנו — זה מבחינתו המציאות היחידה שקיימת. אין לו אפשרות לחשוב על משהו אחר.
ואנחנו יכולים לעשות עם זה המון המון דברים. יש לי סיפורים ממש מדהימים, נגיד, של אנשים עם סרטן, שנרפאו מהסרטן.
לא תמיד. אמרנו שיש שלושים אחוז מהאנשים שמגיבים לפלסבו. האנשים האלה — אם נגיד להם לדמיין שהתאים הלבנים בגוף שלהם תוקפים את הגידול הסרטני ומקטינים אותו, ומקטינים אותו — עד שהוא נעלם — הסיכוי שהסרטן ייעלם הוא מדהים.
זאת אומרת, קרה לי כבר כמה פעמים עם מטופלות, חולות סרטן, עם שינויים בלתי רגילים.
אמיר:
את רוצה גם לספר איזשהו סיפור?
דפנה:
אגב, כשזה קורה, בדרך כלל אז הרופאים אומרים שזה נס רפואי. או שהם אומרים שהייתה טעות באבחון. או נסיגה ספונטנית. ריפוי ספונטני. כי לא יכול להיות שבלי תרופה יש שינוי כזה גדול.
והאמונה — עושה שינוי בלתי רגיל.
לפני המון שנים זה היה. אבל הדמיון המודרך הוא פשוט השפה שלנו.
אז אנחנו היינו בסיני. במהלך היום הילדים צללו והשתוללו, והיה ממש ממש כיף. ובלילה הראשון, אנחנו באיזה חוש בחור בסיני — בלילה — מתעורר, הבן שלנו היה אז בן חמש לדעתי — מתעורר, צורח מכאבי אוזניים.
ואני מתיישבת ככה לידו, ואני אומרת לו: אוי, אני רואה שעוד פעם יש לך דלקת אוזניים. הכרנו את הדלקות אוזניים האלה שלו, וכל פעם הצלחנו לרפא את זה עם דמיון מודרך. ממש בכל הפעמים.
אז באותו זמן בלילה פשוט לחשתי לו ליד האוזן, וסיפרתי לו: אתה יודע, במהלך היום, כשאתה צללת, ואיש צוללת, ונהנית לך בים — איזשהם כמה חיידקים נכנסו לך לתוך האוזן. ועכשיו, בלילה, הם עושים שם מסיבה. והם מתרבים, ומזמינים את החברים שלהם.
אתה מסכים שהחיידקים האלה יהיו לך באוזן?
הוא אומר לי: אני לא מסכים בכלל.
ואז אני אומר: אוקיי, אז אתה יודע שיש לך צבא — הוא היה בשלב המיליטנטי הזה שלו — אני אומרת לו: מעולה, יש לך צבא מאוד חזק. מה שאנחנו צריכים לעשות זה גיוס של כל הצבא שלך, ולהגיד לצבא לבוא לאוזן.
ואנחנו מתחילים — אנחנו נודיע לשני תאים לבנים קטנים, אחד ברגל ימין ואחד ברגל שמאל, בבוהנות — להגיד לכולם: תתחילו לעלות למעלה.
וכל תא לבן שהם רוצים, להגיד לו: בוא, תצטרף אלינו. עד שהגענו לברכיים כבר היו לו גדודים. כשהגענו לירך — היו לו כבר עוצבות שלמות של חיילים שבאים.
ואני קצת פחדתי, כשכל העוצמה הצבאית האימתנית הזאת הגיעה לאוזן הקטנה, בת החמש הזאת — מה יקרה שם?
אז אמרתי לו: תגיד לי, אהלי, כשכל החיילים האלה יגיעו לאוזן — מה הם יעשו שם?
אז הוא חשב אולי חלקיק שנייה, והוא אמר לי: יש להם חדר חשמול מיוחד. והם יחשמלו את כל החיידקים.
מול הכאב האדיר הזה, לעוֹנים. הוא… יש לו חדר חשמול. והוא התחיל לחשמל את החיידקים.
הכאב היה, מן הסתם, אותו כאב. כן, עברו כמה דקות. אבל הוא כבר עבר לעוֹנים. הוא מטפל בעניינים.
הוא אומר לי: אמא, את שומעת? אמא, את שומעת? הם מתחשמלים! הנה!
טוב, כל החיידקים התחשמלו. אני מחזיר את כל התאים הלבנים, כל חייל — למקום שלו. הכל בסדר.
דפנה:
אמא, אפשר ללכת לישון?
אמרתי, לא יודעת… אולי ליתר ביטחון נשאיר שם איזו מחלקה קטנה של תאים לבנים, אם אחד החיידקים יתאושש מהחשמול.
הוא מסתכל עליי בעיניים התמימות של ילד, והוא אומר לי: אמא, את לא מבינה. אי אפשר להתאושש מחשמול.
והוא הלך לישון עם חיוך על השפתיים.
קמנו בבוקר — אין זכר לדלקת. וגם לא שמענו שום תלונה על האוזן הזאת עד סוף הטיול.
בדיוק. אז אנחנו עובדים עם זה המון. הדמיון המודרך — זה מה שמניע אותנו. וזה גם לא חייב להיות בעיניים עצומות. זה יכול להיות גם "תדמיין שאתה עושה משהו".
אני, בחודשים האחרונים, עובדת עם קבוצות של שורדי נובה. גייסו אותי להנחות קבוצות. אנשים עם טראומות מאוד מאוד קשות. חלק גדול מהם מאוד מתקשים לחזור לחיים.
ותרגיל פשוט מאוד שאני נותנת להם — בכל שבוע תבחרו שלוש משימות קטנות, שאם תעשו אותן — אתם תחזרו לחיים.
בשביל אחד זה יכול להיות למכור את האוטו שלו, ובשביל השני זה יכול להיות לדבר עם אמא שלו — לא דיבר איתה כמה חודשים. ובשביל מישהו אחר — זה לתקן את האמבטיה. ובשביל מישהו אחר — ללכת לטיול בים.
לא משנה מה — שלושה דברים שמחזירים אותך לתפקוד. ותדמיין את עצמך עושה את זה. עכשיו גם תפתח יומן, ושים לעצמך תזכורת. ככה, שעה, שעון יצלצל — תה תה תה תה תה — שעה 11 בבוקר, יום שלישי — הגיע הזמן להתקשר לאמא.
והם עושים את זה. הם עושים את זה. וככה, בהדרגה, הם חוזרים לחיים.
אמיר:
וואו, איזו שליחות.
דפנה:
כן, תודה. בשמי ובשם כולנו.
אמיר:
וה־NLP יכול…
דפנה:
מגיע להם.
אמיר:
דפנה:
כן. אז יש עוד כמה נקודות שנדבר עליהן לפני שייגמר הפרק הזה על הדמיון המודרך, ואם תרצו — אז אנחנו… אתם תמיד יכולים לבקש ונעשה עוד פרקים.
אבל הרבה אנשים רוצים לעשות לעצמם דמיון מודרך. האם זה אפשרי?
אז קודם כל — זה אפשרי. למרות שאנחנו חושבים שזה יותר קל כשמישהו אחר עושה לנו.
ולמה? כי בעצם בדמיון מודרך אני צריך להיות רפוי, אני צריך להיות רגוע. ואם אני רוצה גם להיות רגוע וגם להגיד לעצמי לחשוב ככה וככה, או להפעיל את הדמיון — זה כמו שאנחנו רוצים שכלב יתפוס את הזנב של עצמו. שזה קצת קשה.
אז מה שאנחנו יכולים להמליץ — זה או שפשוט להקליט בטלפון, או להקליט מישהו אחר שעושה לי הרפיה.
לך היה גם מיזם מאוד יפה, שגם הצטרפתי אליו. הקלטנו באולפן דמיונות מודרכים. לכל מטרה. לכל מטרה. חפשו את זה.
כמתנה לקהילה. או להקליט לעצמי, או לעשות את זה פשוט לעצמי — עד שאני נרדם.
אמיר:
נכון.
דפנה:
אז אני ממש ממליצה לכם — תעשו חיפוש: "דמיונות מודרכים לכל מטרה".
באתר שלנו, תחת דמיון מודרך. ואפשר למצוא את זה ביוטיוב, אפשר למצוא את זה בספוטיפיי, אפשר למצוא את זה באפל פודקאסט, בכל מקום שיש בו שמע לדעתי יש גם את זה.
יש שם דמיון מודרך יעודי שהקלטתי להתקפי חרדה.
אמיר:
נכון.
דפנה:
התקפי פאניקה. כדאי להשתמש בזה, ולשלוח את זה לכל בן אדם שיש לו התקפי פאניקה.
אנשים שלא מצליחים להירדם — יש לנו שם דמיון מודרך שנקרא "להירדמות", שאין — אני משעממת שם, באמת אי אפשר להישאר ערים. אחרי 40 דקות שאני מדברת עם הקול המרגיע שלי…
יש שם דמיון מודרך מהמם שאתה עשית לפני מבחנים, בקטע של הידע. יש שם באמת עושר גדול.
אז תשתמשו בזה. כי הדמיון — השינוי — מתחיל בדמיון.
אמיר:
נראה לי שכבר הגיע הזמן לעשות איזשהו סיכום.
דפנה:
כן, אז אולי עוד שתי נקודות, ברשותך.
לפעמים אנשים עוצמים את העיניים, ונגיד מי שמנחה את הדמיון המודרך — נגיד אני אומרת, בואי תדמייני את עצמך במקום רגוע — והיא מדמיינת את עצמה במקום לא רגוע.
עכשיו, אז בכזה מקרה שאתם מקשיבים לדמיון מודרך, והדמיון שלכם לוקח אתכם באופן ספונטני למקום לא טוב, לא נעים, שלא משרת את המטרה — תעשו משהו שנקרא דמיון פעיל.
אוקיי? יש דמיון פסיבי — אוקיי, מה שאני מדמיין זה מה שיש — אבל לא. זה לא גזירת גורל. זה אנחנו מחליטים. ואני יכולה באופן אקטיבי להגיד: אוקיי, המקום הזה לא מרגיע אותי — אני הולכת למקום אחר. אוקיי?
אז תדעו שזה לגמרי אפשרי.
בהקשר הזה אני רוצה לספר סיפור קצר על אישה אחת, שחולמת שמפלצת רודפת אחריה. והאישה בורחת, בורחת — והמפלצת לא מוותרת לה, ורודפת אחריה. והיא מתחבאת — והמפלצת מוצאת אותה.
עד שבסוף המפלצת תופסת אותה.
והאישה ככה מסתכלת ביאוש על המפלצת, ואומרת לה: אוי, מה תעשי לי עכשיו אחרי שתפסת אותי?
והמפלצת מסתכלת עליה ואומרת לה: אני לא יודעת — זה החלום שלך.
אז זה החלום שלכם. זה הדמיון שלכם. תיקחו עליו אחריות ותחוונו אותו למקום הטוב.
אמיר:
טוב, אז בואו נסכם.
דפנה:
אנחנו אומרים שכן — השינוי מתחיל בדמיון.
המוח שלנו לא יכול להבחין בין דמיון לבין מציאות. כדאי לנו מאוד לכוון את הדמיון שלנו למקומות הטובים, למקומות חיוביים, למקומות שיצמיחו אותנו.
להשתמש בדמיון פעיל — במידה והדמיון שלנו לא טוב.
להשתמש בהקלטות של דמיונות מודרכים.
לערב בזה את כל החושים שלנו.
ולדבר רק חיובי.
נתנו לכם המון המון הוכחות לזה שהשינוי מתחיל בדמיון.
אמיר:
עוד משהו את רוצה להוסיף לסיום?
דפנה:
שזה כלי פשוט, מדהים, יעיל, אפקטיבי ומהיר — וכדאי לכל אדם להשתמש בו. ללא תופעות לוואי. בטוח לשימוש.
אמיר:
אז תודה רבה שהאזנתם לפרק הזה — פרק 59 בפודקאסט שלנו.
אתם מוזמנים מאוד להעביר אותו הלאה לעוד אנשים שיכולים להשתמש בדמיון שלהם — באופן שיקדם אותם.
אנחנו נתראה בעוד המון תכנים. להתראות.
אחרי ראית את הפרק המעצים הזה, ואולי אפילו הזדהית
אנחנו מאוד רוצים לשאול אותך, לגעת באנשים מענין אותך?
נשמח להעניק לך במתנה – שיעור חינמי על NLP ודמיון מודרך
להתרשמות והרשמה חינם לחץ כאן
——————————————————————
לעוד פרקים בפודקאסט "החיים לפי ה-NLP" לחצו כאן
