תמלול פרק 57
דפנה:
בוא נציין כמה דברים ונבדוק מה משותף להם, אוקי? לא לתת לילד שם של איזשהו בן אדם שלא בא לנו בטוב. או סופגנייה שמיד מקושרת לנו לחנוכה, או מצה שמקושרת לנו לפסח.
יש לך עוד כמה דוגמאות כאלה?
אמיר:
למשל, ריח של מרק של סבתא. אהה, חולצת מחזור שמעוררת בנו זיכרונות ככה מפעם.
דפנה:
אז מה משותף לכל הדברים האלה? אז בעצם אנחנו מדברים פה על גירויים, שהם גירויים ניטרליים, ובכל זאת הם איכשהו מקושרים לנו רגשית. זאת אומרת, שם של בן אדם, שהוא שם ניטרלי לגמרי, אבל לנו זה ישר מזכיר את אותו בן אדם. אני אומרת, אם אני אתן לילד שלי את השם הזה, תמיד אני אראה את הבן אדם הזה.
או טעם שמחובר לנו לאירוע מסוים, או לרגש מסוים, או אפילו בגד, או מקום. יש הרבה דברים, גירויים ניטרליים שמחוברים לנו לרגשות. אז למה זה בעצם קורה?
ברוכים הבאים לפרק 57 בפודקאסט שלנו "חיים לפי ה-NLP". היום אנחנו הולכים לדבר על עוגנים. עוגנים בים החיים, אוקי? ואיך אנחנו יכולים להשתמש בכלי הזה שנקרא עוגן, ולהשתמש בו בשביל לעזור לעצמנו.
אז במה נתחיל?
אמיר:
אז אני רוצה לספר לך ולמאזינים סיפור קצר. באחד מהקורסים שאני העברתי, הייתה מישהי שנורא רצתה עלה בשכר. היה לה נורא קשה לבקש. היא תכננה כל פעם ולא הצליחה, והיא התביישה. ואולי גם חשבה, "אולי לא מעריכים אותי?" וזה פגע לה במוטיבציה, זה שחק אותה.
אגב, זו בעיה מאוד נפוצה. להרבה נשים קשה לבקש עלייה בשכר. ומה שגיליתי, או באמת גילינו, זה שמי שלא עושה את הצעד – זה גם לא יקרה בדרך כלל. המעסיק לא סתם יבוא ויגיד, "אתה יודע מה? בוא, אני אתן לך יותר כסף." ואני חושב שלנשים יותר קשה לבוא ולהגיד, "אני שווה יותר כסף."
דפנה:
אתה צודק, זה גם מוכח מחקרית.
אמיר:
אוקי. בקיצור, אז היא הגיעה לקורס, בחרה את זה כמטרה. עבדנו על זה, ואני בניתי לה עוגן שיחבר אותה לביטחון עצמי ולאמונה בעצמה.
שבוע אחר כך היא באה עם חיוך ואמרה, "תשמעו, זה לא להאמין. הייתי מופתעת מעצמי. הייתי רגועה, בלי הרבה מחשבות, פשוט קמתי, ניגשתי…" היא אמרה המון את המילה 'פשוט'. "שאלתי את הבוס עד כמה הוא מעריך אותי, עד כמה אני עושה עבודה טובה, מה הוא חושב עליי…"
ואחרי שנתתי לו להגיד הרבה דברים חיוביים עליי, אמרתי לו – 'אז מה דעתך לתת לי עלייה בשכר?' והייתי מופתעת, הוא אמר לי – 'וואלה, את צודקת. באמת מזמן לא נתתי לך. יאללה, בואי נראה כמה אני יכול לתת.'
והיא אמרה – זה היה כל כך פשוט. למה לא עשיתי את זה קודם? אבל היא הייתה צריכה להפעיל את העוגן שבנינו, כדי שהיא תתחבר למקום הזה.
דפנה:
אז מה זה בעצם עוגן?
אמיר:
עוגן זה בעצם קשר בין גירוי לתגובה. טריגר כלשהו – שהוא הגירוי – בעברית. זה קשר אוטומטי שיש לנו, שהוא ברמה לא מודעת. הוא בעצם בתת מודע. משהו מפעיל משהו אחר, בלי מחשבה, אין כאן איזה מאמץ.
דפנה:
בעצם אתה מדבר על התנאה הקלאסית, נכון? כמו בניסוי של פבלוב.
אמיר:
נכון, שכולם מכירים אותו.
דפנה:
אז אולי למי שלא מכיר, אתה רוצה ככה במשפט שניים להסביר על הניסוי של פבלוב?
אמיר:
אז פבלוב לקח כלבים, ובכל פעם שהוא נתן להם אוכל, הוא צלצל בפעמון. הוא בעצם קישר בין הצלצול – השמע, הגירוי השמיעתי – לבין האוכל. זאת אומרת, יש להם רוק בפה, הם כבר מתכוננים אל האוכל..
דפנה:
אז גם כלב, גם בעל חיים, באמת יוצר קשר בין גירוי לתגובה. וגם אנחנו כבני אדם. ואנחנו מדברים פה על זה שברגע שנוצר הקשר הזה, במקרה של פבלוב, בין הפעמון לבין האוכל, לבין הלרייר, להכין כבר את הריר בשביל שיהיה מיצי קיבה לעכל את האוכל הזה, הקשר הזה הוא אוטומטי. הוא ממש נהיה ללא מחשבה. נכון? זאת אומרת, הקשר הוא בעצם בתת מודע.
אמיר:
נכון, זה כמו שאדם שנוהג לעשן, למשל, אז אם יש קפה, ביחד עם הקפה מגיע גם הסיגריה. או כשאומרים את המילה הפסקה, בלי מחשבה, בלי מאמץ, הוא יוצא החוצה כדי לעשן סיגריה. אז זה קשר שעוקף את המודע ברמה לא מודעת. אנחנו עושים משהו בגלל הגירוי שיפעיל את זה.
דפנה:
נכון, אז יש לנו כל מיני עוגנים כאלה, כל מיני התניות כאלה, שהן קורות מעצמן. אוקי, זאת אומרת, שיר מסוים מזכיר לי מקום שבו הייתי, אוכל מסוים מזכיר לי רגש מסוים. מה אנחנו עושים מבחינה טיפולית כדי לעזור לאנשים? איך אנחנו בעצם משתמשים ביכולת הזו המופלאה שיש לנו בידיים וגם לחיות, לייצר התניות כאלה? מה אנחנו עושים כדי לייצר את זה באופן מכוון?
אמיר:
אז אנחנו יכולים לבנות עוגן בצורה מלאכותית. אנחנו יכולים לאפשר לאנשים להתחבר למשאב או יכולת, כמו למשל ביטחון עצמי, אמונה עצמית, יכולת להירגע. אנחנו יוצרים את העוגן בנקודה מסוימת בגוף, ככה שזה מוטבע בגוף, ואז מלמדים אותם בזמן שמופיע גירוי, כמו חרדה, או פחד, או לחץ, או כל דבר אחר. בזמן שהם צריכים את המשאב הזה, אנחנו יכולים ללמד אותם לגעת באותה נקודה ולהפעיל את העוגן.
דפנה:
נכון. יש קורס שבו אני מלמדת על חרדות, ויש הרבה נשים שיש להן קושי עם נהיגה. ומה שעשיתי זה שהמצאתי תהליך של NLP, שבו אנחנו מייצרים עוגני בכף היד, ממש שמים פה נגיד את היכולת שלך לעקוף בביטחון, ופה את היכולת שלך להתמצא בכביש, זאת אומרת קודם כל צריך לבחור, מהם אותם גירויים שמכניסים את האישה לחרדה. אז הרבה מאוד נשים יש להן בעיה עם נגיד לעקוף, או לעבור נתיבים, או להתמצא בכביש או להגיב בזמן אמת או לנהוג בחושך או בכביש מהיר או להיות רגועה כשהוקפת אותה מסייעת, אוקי? כל הדברים האלה, וממש אני מעגנת את זה במקום הזה את ההצלחות שלה בנהיגות אחרות ואז כשהיא מחזיקה את ההגה אוטומטית היא מפעילה את העוגנים האלה ונוסעת בביטחון וזה די מדהים, זו טכניקה גאונית.
אמיר:
אני גם אוסיף ואספר, הייתה לי בוגרת אחת שהתקשרה אליי שנתיים אחרי שהיא סיימה את הלימודים, אמרה לי, אמיר, אני בת 40, לומדת נהיגה כבר הרבה זמן, לקחתי מעל 100 שיעורים, נכשלתי כבר בעשרה טסטים, והמורה אומר לי, הבעיה היא, זה לא הנהיגה, הבעיה היא זה הלחץ, הבעיה היא שכשאני נכנסת לטסט, אני לא מצליחה להתחבר לרגיעה ולמקצועיות. בסך הכל עשינו שני טיפולים דרך הזום, ויצרתי אצלה הרבה עוגנים כאלה. אחר כך היא הגיעה אל הטסט ואמרה לי, פשוט שמתי את הידיים על ההגה, והרגשתי מחוברת לעוגנים האלה, ואיזושהי ידיעה ואמונה פנימית שאני עומדת להצליח בטסט. ואז היא באמת הצליחה. הטלפון הראשון התקשרה אליי, נרגשת, אמיר, עזרת לי להגשים חלום. זה לא אני – בסך הכול אני כלי שעזרתי לה להתחבר אל היכולות שקיימות בה.
דפנה:
אז בעצם, מה זה אומר לבנות עוגן? זה כמו לבנות איזשהו מחסן שבתוכו אנחנו שמים משהו שהאדם צריך, כדי שזה יהיה לו נגיש. אז אנחנו יכולים לבנות עוגן, נגיד, על ידי זה שבן אדם מצמיד שתי אצבעות, או נוגע בברך שלו, או שם יד על הלב. אנחנו יכולים לבנות עוגן גם באמצעות חפץ מסוים, מכוס המשאבים שיצרת, או משרשרת מסוימת – נכון. כל אחד מהחושים שלנו אפשר לבנות באמצעותו עוגן. למשל, צליל יכול פתאום לחבר בן אדם להקשבה, להבנה. אנחנו מחליטים מה יהיה הגירוי – הגירוי הוא דרך אחד החושים.
ואז מה אנחנו שמים שם? למה אנחנו מקשרים את זה? אנחנו תמיד נקשר את זה למשהו שחסר לאדם בזמן אמת. אבל בעצם, אם יהיה לו קצת יותר זמן, הוא ייזכר שיש לו את זה – ויש לו את זה בענק. פשוט הוא מתנתק מהזיכרון הזה, או היה מתנתק עד היום. אז אנחנו שמים לו משהו מאוד מאוד זמין.
ואז, אם זה בן אדם שמתמודד עם חרדה – אנחנו יכולים לבנות לו עוגן לשלווה. אם זה בן אדם שנורא נלחץ והלחץ פוגע בביצועים שלו – אז נבנה לו איזשהו עוגן לרגיעה, למשהו שמאפשר לו לנהל את הלחץ, או להתמודד עם פחדים.
המון ילדים שמגיעים לקליניקה מבקשים שיבנו להם עוגן של אומץ. וזה מעניין, כי אומץ – זה המונח שילדים צעירים משתמשים בו. הם צריכים אומץ. מבוגרים יותר, שידברו על אותו משאב בדיוק, יגידו: “אנחנו צריכים ביטחון עצמי.”
אמיר:
נכון. זה מאוד יפה לראות את זה.
דפנה:
אז אנחנו יכולים ממש לשפר ביצועים – גם רגשיים, גם מחשבתיים וגם התנהגותיים – באמצעות עוגנים. פשוט לבנות עוגן.
אמיר:
האמת היא שאני אוסיף שהמחקרים מראים – עשו לנשים MRI – וראו שבתהליכים כאלה של יצירת עוגן יש חיווט מחדש במוח. זה נקרא נוירופלסטיקה. וזה מטורף. זאת אומרת, בכל גיל – לא חשוב באיזה גיל – ברגע שאנחנו יוצרים למידה של גירוי מסוים שיפעיל יכולת מסוימת, אז המוח לומד.
ואז באמת, כמו שאת אמרת – זה נהיה אוטומטי. זה לא דורש מחשבה או מאמץ, זה פשוט קורה. והמילה "פשוט" היא באמת חשובה. לכן אני חוזר עליה כמה פעמים. כי זה פשוט – זה יותר פשוט ממה שאני חושב, ממה שאני מדמיין.
הדמיון הרבה פעמים יכול לחסום אותנו. מי שסובל למשל מחרדה – אולי בנהיגה – אז כבר בדמיון אני יודע שיהיה לי קשה. ובעזרת העוגן אני יכול לתקן את הדמיון, או "לחווט" אותו מחדש.
דפנה:
אז העוגן הוא תמיד מחזק, והוא תמיד מחבר אותנו לדברים שאנחנו רוצים. ובדרך כלל אנחנו בונים עוגן אחד. אבל אם אנחנו רוצים – אנחנו יכולים לבנות גם שרשרת של עוגנים. שעוגן יוביל לעוגן, שיביא לעוגן, שיביא לעוגן – ובסוף אנחנו נגיע למקום שהוא מאוד מאוד טוב.
ומה שמדהים זה שכשאנחנו מלמדים את התת־מודע להתחבר
אמיר:
אז אם כבר הזכרת את הטכניקה הזאת של שרשרת עוגנים – לפעמים אנחנו צריכים יותר ממשאב אחד.
זאת אומרת, הקפיצה היא עבורנו יותר מדי גדולה. ונצטרך לעשות מעין “אבנים בדרך”. זו טכניקה מאוד מאוד יפה, שאנחנו עושים אותה כמה פעמים כדי שהמוח ילמד, כדי שייווצר חיווט חדש במוח.
במקרים שבהם, למשל, רגש ניטרלי מופיע כמו… אתן לך דוגמה – אהבה. הרבה פעמים אהבה יכולה להביא לפחד. אנשים שחוו פעם אהבה נכזבת או שנפגעו מפרידה – ברגע שהם מתחילים להתאהב, הם נכנסים לשיתוק ולפחד. וזה קורה אוטומטית. ובגלל הפחד – הם בעצם הורסים לעצמם את הסיכוי.
אנחנו רוצים ללמד אותם שדווקא האהבה תגרום להם להרגיש ביטחון, וכמיהה, וחיבור, ודמיון של משפחה – וכו' וכו'.
דפנה:
אז במקרים כאלה אנחנו צריכים יותר מעוגן אחד. דוגמה נוספת אולי, הרבה פעמים מבוכה, כשאדם נבוך, זה יכול לגרום לו להגיע לשיתוק וקיפאון. אז שוב, זה קורה אוטומטי. גם כאן אנחנו נרצה לבנות לו כמה עוגנים, כדי שהמבוכה תאפשר לו דווקא להגיע למקום אולי שהוא נחשף ומשתף וחולק, והופך להיות השראה לאחרים, ובמקום לקפוא, שזה יביא אותו דווקא למקום של שיתוף ופתיחות. כן, וכן הלאה. יפה, יפה.
אמיר:
אז מה הבן אדם בעצם צריך לעשות כדי לבנות עוגן? אולי בואו ניקח כמה דקות ונאפשר לכל אחד מהמאזינים שלנו עכשיו לבנות לעצמו עוגן של ביטחון.
דפנה:
אני חושבת שכל בן אדם צריך. יש מצבים שבהם אנחנו מאבדים את הביטחון שלנו, וכדאי שניזכר בו.
אמיר:
אז את רוצה שנעשה איזשהו תרגיל כזה ביחד לכולם ונבנה?
דפנה:
אוקי. כביטחון. אז בואו תבחרו איזשהו מקום שבו אתם רוצים לייצר עבור עצמכם את המחסן הזה של הביטחון. זה יכול להיות בכף היד, נגיד. בכף היד זה אולי נוח, ומגע בכף היד עם שתי אצבעות של היד השנייה. אוקי? כדי להתחיל, מה שאתם צריכים לחשוב, זה על איזשהו זיכרון של מצב שבו הרגשתם המון המון ביטחון. ממש עשיתם משהו וידעתם בול מה אתם עושים. ידעתם בדיוק מה אתם עושים.
עכשיו, זה יכול להיות עמדתי מול אלפיים איש ונתתי הרצאה מרתקת, אבל זה גם יכול להיות שהכנתי טורטיות, או שהכנתי אורז לבן. זה לא צריך להיות משהו מאוד גרנדיוזי, אבל משהו שידעתי בביטחון איך עושים, ושאני גם יודעת ללמד אחרים איך לעשות אותו, וממש הוא זורם לי בקלות.
אפשר גם לבחור משהו שאני כתבתי עם הרבה ביטחון, או אמרתי, או דיברתי עם הבן שלי או הבת שלי, וידעתי עם ביטחון שההצעה שאני נותן היא באמת הצעה טובה. זאת אומרת, לכל אדם יש… איזושהי הצלחה שהייתה לי. אולי מבחן שהצלחתי בו מאוד, או התקבלתי לאיזושהי עבודה, או בחרו בי למשהו, או הזכירו אותי באיזשהו הקשר מחמיא.
אז באמת חשוב לזקק את הזיכרון. לבחור זיכרון ספציפי. זה צריך להיות לא תקופה, אלא זיכרון – אירוע מסוים – ולהתחבר אליו, לשחזר אותו, לאפשר לעצמכם עכשיו, ממש ברגע זה, ואם תרצו, אפשר גם לעשות את זה בעיניים עצומות, אם אתם לא נוהגים. או רצים.
לקחת רגע כדי לקחת נשימה עמוקה. הזיכרון נמצא שם. להתחבר אליו, לחיות אותו מחדש, לחיות אותו עם כל החושים. להיזכר בתחושה, בהרגשה, בשפת הגוף, ביציבה, באופן שבו דיברתי או אמרתי, באופן שבו נשמתי. לקחתי נשימה עמוקה, והרגשתי כלפי עצמי שאני עם הרבה ביטחון. להתחבר לזה. להרגיש את זה באמת גם בגוף.
וברגע שאתם מרגישים מחוברים – זה הזמן שבו אתם יכולים לייצר את העוגן. לקחת את שתי האצבעות ולגעת באמצע כף היד. נגיעה מורגשת. ובעצם אתם שמים כאן את הזיכרון ואת התחושה במקום הזה. זה קורה באופן לא מודע בגוף. אתם מטביעים עכשיו את ההרגשה של הביטחון העצמי.
אתם אפילו יכולים לדמיין שיש לכם כמו מסך של טלוויזיה קטנה, כמו נגיד מסך של טלפון, שיש לכם מסך כזה בכף היד שלכם, ובו אפשר לראות תמונה של עצמכם באותו מצב, כשאתם ככה – וואו, עשיתי את זה, הצלחתי, איזה יופי, כל הכבוד לי. לראות את זה ממש כתמונה, לשים את הצלילים, את המחשבה, את ההרגשה שאתה מקודם דיברת עליה.
אוקי, וכל פעם ככה שאתם שמים עוד משהו, עוד איזשהו מרכיב, כאילו לחזק טיפה את הלחיצה. ממש להרגיש איך אתם ממלאים את המחסן הזה בכל טוב והרבה ביטחון.
עכשיו, לרוב האנשים מספיק זיכרון אחד עוצמתי, אבל אם אתם לא בטוחים, אתם יכולים לקחת זיכרון נוסף. עוד אירוע – בטוח שיש יותר מאירוע אחד לכולנו – ולהוסיף גם אותו. וזה לא משנה אם האירוע הוא קשור לאירוע ראשון או לא. עוד אירוע של ביטחון, שיש לכם בבירור תחושת ביטחון.
ואם תרצו, שוב לעצום עיניים ולהגן גם אותה באותה נקודה.
ברגע שאתם מרגישים שיש לכם כאן מספיק ביטחון, שזה קיים, אתם עם מין ידיעה שכן, כאן יש לי ביטחון – אז זה הרגע שבו אתם יכולים לחשוב על איזשהו מקום שהיה חסר לכם הביטחון. מקום שעליו אתם רוצים להביא את הביטחון.
דפנה:
מקום שאם היה לכם ביטחון – אתם הייתם פועלים הרבה יותר טוב. מהמם.
אמיר:
ואז אתם יכולים בעצם, כשאתם צריכים את זה – כי זה כמו נגיד ציוד טיולים. יש לנו מחסן עם ציוד טיולים. לא משתמשים בטיולים כל יום. אבל כשרוצים לטייל – הולכים למחסן, פותחים אותו, ומוצאים את מה שצריך.
בפעם הבאה שתצטרכו ביטחון – למשל, רגע לפני שתשבו ליד הבוס ותבקשו עלה במשכורת – בלי שהוא יודע, מתחת לשולחן, תפתחו את היד, תלחצו על הנקודה הזאת, תזכרו בביטחון שיש לכם, ותוך כדי שאתם מחוברים לביטחון הזה – תמשיכו הלאה. תדברו, תפעלו, תחשבו, תחייכו. ממש ככה.
זה ברמה פיזיולוגית, וזה הוכח ב־ MRI – שזה ממש חיווט מחדש במוח.
דפנה:
כן.
אמיר:
אנחנו פשוט יצרנו נתיב שמחבר אותנו לזיכרון שיש לנו – שהוא שלנו – של ביטחון. אבל מפה יש לנו גישה מאוד מאוד קלה ומהירה לזיכרון הזה. מפה – זה אומר בלחיצה על העוגן הזה.
אז ממש כדאי להשתמש בכלי הזה. ובהן, אנחנו משתמשים באוגנים כל הזמן. אנחנו יכולים להשתמש באוגנים בכל החושים.
אנחנו יכולים לעגן – נגיד אם אני עומד מול קהל ומדבר – אני יכול לייצר אוגנים על הבמה. אנשים ידעו שכל פעם כשאני עומד במקום מסוים – זה המקום שבו אני עומד כשאני רוצה שישאלו אותי שאלות, למשל. או כשאני מתיישב – זה גם סוג של עוגן, נגיד: עכשיו תורכם לדבר, הקהל.
דפנה:
אז אפשר לייצר עוגנים בהמון דרכים, ועד עכשיו אנחנו דיברנו על עוגנים שהם חיוביים וכיפיים כאלה, אבל בעיקרון אנחנו יכולים לבנות גם עוגן של דחייה.
למשל, אם בן אדם רוצה להפסיק לעשן, וזה קשה לו נורא, אז השאלה איך הסיגריות מעוגנות לו עכשיו. נגיד שבן אדם – יש לו קופסה של סיגריות שהוא שם ככה בכיס האחורי במכנסיים, ומבחינתו יש לו קופסה של 20 חברים קטנים. זה ככה זה מעוגן לו. וכל פעם שהוא צריך משהו, הוא יכול לשלוף את אחד החברים הקטנים האלה, להצית אותו ולהעביר איתו זמן איכות – אם הוא מחכה למונית, או לאוטובוס, או אם הוא רוצה לצאת להפסקה ולבלות עם החבר הזה, הסיגריה הזאת. או אחרי סקס, או אחרי קפה, או בכל מיני מצבים. זה עוזר לו לשרוף את הזמן, זה עוזר לו להתגבר על מבוכה – זה חברים ממש נחמדים, החברים האלה.
זה חתיכת עוגן. שכשהעוגן הזה קיים, בן אדם לא יוכל להפסיק לעשן. כי מי מוכן לוותר על 20 חברים ביום?
אז אנחנו יכולים באמצעות NLP לשאול בן אדם, למשל: מה הדבר שאתה הכי הכי שונא? נגיד – במיה. אתה לא נעלב מזה, נכון? אני שונאת במיה, ואמיר אוהב. או אני יודעת מה – כדורי בשר, מיטבולס. או משהו שבאמת אתה שונא לאכול.
ואז להגיד לבן אדם – בוא תדמיין שאתה אוכל את האוכל הזה, אוקי? ותוך כדי זה מעשן. נגיד, תוך כדי שיש לך את הבמיה בפה או את המיטבולס – אתה מתחיל לעשן, וזה מתערבב אחד בשני, וזה מגעיל נורא. אתה חייב לבלוע את זה, ולהריח את זה, ו… אנחנו אפילו יכולים להגדיל את זה ולדחוף לו את זה לתוך הפרצוף, בוא תראה.
ואנשים כל כך נגעלים מזה, ובפעם הבאה שהוא ירצה לשלוף סיגריה – ישר יהיה לו ריח של במיה או של מיטבולס, והוא פשוט לא יהיה מסוגל לעשן.
אז בדרך הזאת כבר יצא לנו לגמור לא מעט אנשים מסיגריות. ומאנשים שהם שוקוהוליק, אנשים שהם מכורים לשוקולד – אפשר לגמול אותם בדרך הזו. אני כן אגיד שאני לא כל כך אוהב את זה. כי היא מגעילה.
אמיר:
גם אני פחות אוהב, אבל לפעמים אין ברירה. וזה מה שעובד עם אנשים. זה נשק יום הדין.
דפנה:
כן.
אמיר:
דברים אחרים לא עבדו לנו. וניסינו בטוב, ובעוד טוב, ובעוד טוב – בסוף אפשר לייצר עוגן של דחייה. עוגן ממש, ממש מגעיל.
דפנה: אוקי? שכל פעם נגיד אפשר לעשות את זה גם במילה, כן? בן אדם נגיד שכל פעם כשהוא רוצה לכעוס על הילד שלו אז אנחנו נעגן לו את זה שלכעוס על הילד שלך שווה להיות חלש. אם אתה צריך להרים את הקול על הילד שלך – סימן שאתה חלש, סימן שהפסדת והוא כבר ניצח. וברגע שבן אדם זה מעוגן לו – לצעוק שווה להיות חלש – הוא לא יכול יותר לצעוק. אוקי?
אז אנחנו יכולים לייצר עוגנים, כן, בהמון המון דרכים. עוד כמה יישומים – מאוד מאוד מומלץ לעשות עוגנים לפני השינה, כשזה יהיה אוטומטי שיעזור לנו להירדם. למשל, יש אנשים שאוהבים להתקלח במקלחת חמה לפני השינה, או אפילו צחצוח שיניים, או טקס של לשים את הטלפון בחדר אחר. מאוד מומלץ לפי כל המחקרים העכשוויים שלא כדאי להיכנס למיטה עם הטלפון.
אבל ברגע שאני עושה את הטקס הזה – הטקסים, זה טקס קבוע – בעצם אני מעביר את המסר למוח שלי: אתה הולך עכשיו לישון. וזה בקלות, זה מהמם.
כי אנחנו עושים את זה עם התינוקות שלנו ועם הפעוטות שלנו – יש את הטקס שינה הקבוע הזה. תמיד תמיד יש את הצחצוח שיניים, או את המקלחת, ואת הללבוש פיג'מה, ואת הלהיכנס למיטה, ואת הלהקריא סיפור, ונשיקה מאמא, ולכבות את האור – ויש איזה טקס כזה.
אז אנשים מבוגרים שיש להם קושי עם שינה – קודם כל, בואו לפרק תשע שלנו, דיברנו על זה שם – אבל תייצרו לעצמכם באמת טקס שינה.
נושא נוסף למשל – זה פוביה. פחד מקהל, ממים, מהכבישים, איזושהי פוביה, ממקומות סגורים, מעליות, כן, וכולי. פוביה אוטומטית מייצרת מתח ולחץ.
אמיר: ועוגן מאוד טוב שעוזר לנו להתמודד עם זה, זה הומור. מתח והומור לא הולכים ביחד. זו הטכניקה הכי מצחיקה. הומור לא הולכים ביחד. זו הטכניקה תמיד הכי מצחיקה.
דפנה: וזה היה מצחיק, כי באותה תקופה הוא היה קצת בדיכאון, אז נתתי לו משימה – לחפש לי בדיחות על מעליות, על טיסות, על הכבישים, על קהל, על כל מיני דברים. בדיחות טובות.
אמיר: כי הוא מצא כמה על קלסטרופוביה. ואחר כך ישבנו ביחד, לבחור מי עולה לגמר.
דפנה: בדיוק. אז הוא היה בדיכאון, והיה צריך למצוא את הבדיחות – וזה היה באמת מעולה.
בעצם כשאנחנו מדברים על פוביה – אז אנחנו מדברים על מצב שבו בן אדם כבר יצר עוגן בין, נגיד, גשרים לפחד היסטרי. ומה שאנחנו רוצים זה למוטט לו את העוגן הזה. שגשרים יהיו כיף. או שגשרים יהיו סתם. אוקי?
ברמה הגופית, ברמה של הגוף – הגוף שלנו גם יכול לבנות עוגנים. למשל, בן אדם שיש לו אלרגיה למשהו. כל פעם כשאני אוכלת מנגו – יש, אני לא יודעת מה, יש לי פריחה על העור. זה גם סוג של עוגן.
וזה די מדהים – אני נדהמתי כשגיליתי את זה – ש-NLP יכול לטפל גם באלרגיות ולמוטט את העוגנים האלה, את החיבורים האלה. אז לכו לפרק 11 שלנו, ותשמעו שם איך אנחנו מדברים על איך NLP יכול לעזור גם עם אלרגיה.
טוב, אז בואו נתחיל לסכם. אנחנו דיברנו היום בפרק הזה, פרק 57 שלנו, על עוגנים בים החיים.
דפנה: החיים הרבה פעמים ככה סוערים ומטלטלים אותנו, ואנחנו תמיד יכולים לשלוח עוגן ולעגן את עצמנו בנקודה מסוימת. דיברנו איך אפשר לייצר עוגן של ביטחון, איך אפשר לעזור לעצמנו להירדם, להתמודד עם פוביה או עם אלרגיה, או עם כל קושי אחר, ופשוט לייצר בשביל עצמנו עוגן. אפשר לעשות את זה בכף היד, אפשר לעשות את זה בכל מקום אחר – עוגן שיחבר אותנו לכוחות שלנו.
אפשר לייצר עוגנים בכל החושים, וזה יכול לשמש אותנו בכל מקום, בכל עת, תמיד. לא מסוכן, בלי תופעות לוואי – שווה במיוחד.
אמיר: אני רוצה גם להוסיף שיש אנשים שמייצרים לעצמם את האוגנים, ויש כאלה שבאמת מעדיפים ללכת למישהו אחר מקצועי, שיעזור להם לבנות את האוגנים האלה. כל אדם יכול לייצר לעצמו עוגנים. זה כלי מדהים, זה כלי שמדבר על תכנות או שדרוג של עצמי לגרסה טובה יותר.
דפנה: ב-NLP יש לנו את הפרוגרמינג, את התכנות. ה-NLP מאפשר לנו לתכנת את עצמנו כדי שנהיה יותר טובים ממה שאנחנו חושבים.
אמיר: נכון מאוד. אז אם יש מישהו שאתם מכירים וכדאי לו להשתמש בכלי המופלא הזה שנקרא עוגן – שתפו אותו עם הפרק הזה. תעשו לנו פולו, שימו לנו, תדרגו אותנו, תנו לנו חמישה כוכבים אם אתם אוהבים את התכנים שאנחנו מייצרים. תעקבו אחרינו, ואנחנו נהיה פה עם עוד המון תכנים מעניינים.
להתראות!
אחרי ראית את הפרק המעצים הזה, ואולי אפילו הזדהית
אנחנו מאוד רוצים לשאול אותך, לגעת באנשים מענין אותך?
נשמח להעניק לך במתנה – שיעור חינמי על NLP ודמיון מודרך
להתרשמות והרשמה חינם לחץ כאן
——————————————————————
לעוד פרקים בפודקאסט "החיים לפי ה-NLP" לחצו כאן
