הקלטה : פרק 37
תמלול פרק 37 שהתקיים עם דפנה רטר ונוגה רטר:
דפנה: ברוכים הבאים לפרק 37 בפודקאסט שלנו, חיים לפי ה- NLP. היום אנחנו הולכים לדבר על זוויות הסתכלות. מצב מסוים, איך אפשר לראות אותו מכל מיני זוויות? פרק שבאמת יפתח לכם את הראש להמון המון דברים.
נוגה: טוב, אז אחרי הפתיחה הזאתי אני חושבת שהולך להיות פרק מעולה. נדבר על תקשורת. כל הפרק יעסוק בתקשורת. רק לפני זה נגיד שנשמח מאוד שתפיצו את הפרקים שלנו, יש לנו חזון להפיץ את התחום של ה- NLP. לשתף אנשים, לדרג אותנו ב- Spotify. יש לכם אפשרות ללחוץ על השלוש נקודות כשאתם נכנסים לתוכנית הפודקאסטים שלנו, ובשלוש נקודות לבחור את הדירוג. יש חמישה כוכבים, אז נראה לי דרגו אותנו חמישה כוכבים (צחקוק).
דפנה: כדאי.
נוגה: זהו, וככה באמת נוכל להגיע לכמה שיותר אנשים.
דפנה: נכון, ולשתף ולעשות… ללחוץ על הפעמון לקבל התראות ולעשות לזה share והחזון להפיץ.
נוגה: כן. וגם לכתוב לנו בתגובות, אנחנו קוראים את כל התגובות ועל סמך זה אנחנו גם בונות פרקים חדשים, תכנים לפי מה שמעניין אתכם, אז שווה. יאללה, בואי נתחיל. אני יכולה להתחיל בסיפור? אוקי. אחת החברות הטובות שלי, הבן זוג שלה חזר מעזה. היא שיתפה אותי שמאז שהוא חזר הוא די מתחמק ממנה. היא מתלבטת אם כן לדבר איתו או לא לדבר איתו. אני חושבת שהוא מתחמק ממנה בגלל שהוא יודע שאם הוא לא יתחמק ממנה הוא יאלץ להתמודד עם לדבר על מה שהוא עבר בעזה.
דפנה: היא מטפלת NLP.
נוגה: כן, היא גם אשת טיפול, בדיוק, אז כן. זהו, מה עושים?
דפנה: אוקי. אז אם אנחנו בענייני עזה ומילואים, אז אני אשתף אולי על חברה שהבן זוג שלה חזר אחרי ארבעה חודשים שהוא היה בעזה, וכל מה שהיא רצתה זה רק קח ממני את הילדים כי אני מתמוטטת, חמישה קטנטנים יש שמה.
נוגה: וואו.
דפנה: ובאמת היא כבר הייתה על סף התמוטטות, אין לה כוח יותר לכלום. והוא, באמא שלך תעזבי אותי, מה עכשיו הילדים? אני אין לי כוח לזה גם.
נוגה: מה עושים?
דפנה: מה עושים?
נוגה: מה עושים?
דפנה: אוקי. אמ… אולי ניתן עוד סיפור, ככה נתחיל בכמה סיפורים ונראה, בסדר?
נוגה: אוקי.
דפנה: אולי הילד בסופר שעושה לאמא שלו את הטנטרום של החיים וליד כל הערימה של כל הקופות, איפה שכל הממתקים והפיתויים, הוא מתחיל להשתולל ונשכב על הגב ואה!!! (זועק).
נוגה: זה מזכיר לי סרטון שראיתי (צחקוק).
דפנה: סרטון?
נוגה: סרטון, כן, שצולם בתוך מצלמת אבטחה של סופר של ילד, זה סרטון אילם, אבל רואים את הילד מביא צ'יפס לאמא שלו והיא עושה לו עם הראש שאין מצב, ואז הוא נשכב על הרצפה בסופר ומתחיל לבעוט עם הידיים והרגליים ומגיעה איזה סבתא'לה כזאתי שעושה גם קניות, מסתכלת ועושה כזה פרצוף לאמא, מזועזעת שהאמא לא מטפלת בו. אז האמא נשכבת על הרצפה ומתחילה גם לעשות עם הידיים והרגליים.
דפנה: (צוחקת).
נוגה: הילד בן השש מסתכל עליה, מיד מחזיר את השקית של הצ'יפס למקום, נעמד ליד העגלה ומחכה שהיא תבוא כדי שהם ימשיכו את מסע הקניות.
דפנה: אליפות! איזה אמא גאון (צוחקת).
נוגה: למה היא גאון? עוד מעט נדבר על זה.
דפנה: נכון. אבל אנחנו כבר יכולים להגיד שהאמא בעצם עשתה לנו סוג של הצטרפות.
נוגה: נכון.
דפנה: אתה על הגב צורח? גם אני אהיה על הגב צורחת.
נוגה: גם אני… בדיוק.
דפנה: בפרק 23 דיברנו על הצטרפות, אז שווה לכם מאוד, מאוד להיות שם. אולי נביא איזשהו ציטוט של פול ברונטון, שהוא האדם שהציג את כל המתודה של היוגה והמדיטציה לעולם המערבי איפשהו ב- 1980, סוף המאה ה- 19, והוא אמר ככה: "כל עוד אנחנו מסתכלים על הדברים מנקודת המבט שלנו, לעולם לא נכיר את האמת". אז למה הכוונה? מה זאת אומרת מנקודת המבט שלנו?
נוגה: נכון. אז ה- NLP בעצם מדבר על זה שיש שלוש עמדות. אז בוא נדבר על כל אחת מהעמדות ואז נצלול לכל אחת מהן. העמדה הראשונה זאת העמדה שלי- אני, הצרכים שלי, הרגשות שלי, אני מסתכלת על העולם דרך המפה, דרך העיניים שלי, וקולטת וסופגת. עכשיו, מה שמשפיע על העמדה שלי זאת ההיסטוריה שלי, הערכים שאיתם גדלתי בבית, האמונות שיש לי, השאיפות, החלומות, אירועים שונים שעברתי. ודרך הזכוכית מגדלת הזאת, המשקפיים האלה, אני רואה את העולם בצורה מסוימת, ויש הרבה אנשים שחושבים שהדרך שבה הם רואים את העולם זאת בעצם האמת.
דפנה: כן, זו המציאות.
נוגה: נכון.
דפנה: אז בעצם בעמדה ראשונה אני בגוף ראשון, בגוף שלי, ורואה את הדברים דרך מפת העולם שלי.
נוגה: כן.
דפנה: אתם יכולים לחזור לפרק מספר…
נוגה: 20 ו…?
דפנה: 9.
נוגה: נכון.
(מצחקקות)
דפנה: ולראות את זה. אז זו העמדה הראשונה. בעמדה שנייה אני גם בגוף שני, אני מסוגלת לראות את העולם דרך העיניים של מי שנמצא מולי, ממש להיכנס לנעליים של האחר ולהבין אותו ולחמול עליו ולראות איך הוא רואה את הדברים, איך מפת העולם שלו נראית.
נוגה: יש אנשים שזה קל להם, יש אנשים שזה קשה, באמת עוד נדבר על זה. אז בעצם העמדה הראשונה זה אני, העמדה השנייה זה אני רואה את האמת הזאת מנקודת המבט של אדם אחר, והעמדה האחרונה זאת העמדה השלישית. כמו להיות זבוב על הקיר, או כמו מצלמה שמצלמת את האירוע מלמעלה, ואז היא אומרת אוקי, יש פה דמות אחת, יש דמות שנייה, ואני בצורה אובייקטיבית, כמה שניתן, פשוט רואה התנהלות בין שתי דמויות או שלוש דמויות, אבל אני לא מחובר ומזדהה רגשית עם דמות אחת או עם הדמות השנייה.
דפנה: שאחת מתוך שתי הדמויות האלה זה אני.
נוגה: כן, ולכן זה…
דפנה: הדמות השנייה זה אולי הבן זוג שלי ואני מסתכל על שניהם כמו שבאמת מישהו חיצוני מסתכל, ואז אני גם בגוף שלישי.
נוגה: כן.
דפנה: הם ככה וככה, אני ניטרלי, מרוחק, לא ביקורתי, לא שיפוטי, רואה מה יש.
נוגה: בדיוק. בפרק 29 דיברנו על הנחת יסוד שאומרת שהמפה שונה מהשטח. בוא נגיד שהשטח זה אירוע מסוים והמפה זה איך שאני רואה את הדברים. אז אם אני בעמדה ראשונה אז אני במפה שלי, ואם אני בעמדה שנייה אני נכנסת אל המפה שלך. וההנחה אומרת שהמפה היא תמיד שונה מהשטח, כי יש כל כך הרבה דרכים להסתכל על אותו הדבר- מהזווית שלי, מהזווית שלך, מלמעלה, שזאת העמדה השלישית, אולי אם יש עוד בן אדם אז מהמקום שלו. אוקי. אז למה בעצם…
דפנה: אם אנחנו חוזרים נגיד לסופר, אז זה נראה אחרת לגמרי מזווית של ילד ששוכב על הגב וצורח, זה נראה אחרת מהזווית של האמא שמסתכלת עליו, אובדת עצות, ואחרת מאותה אישה שעוברת שם בצד ורואה את האמא הזאת ואת הבן הזה ומי יודע מה היא חושבת.
נוגה: נכון.
דפנה: אלה שלושה עמדות בעצם.
נוגה: בוא נגיד שיש בן אדם שקשה לו להתחבר לעמדה הראשונה.
דפנה: אז אולי לפני זה רק נגיד ששלושת העמדות, יש לשלושתן מקום. כל אחת מהן עוזרת לנו, אבל NLP, ודיברנו על זה בהמון פרקים, מדבר על גמישות. כדי שאני אוכל באמת לראות דברים באופן מלא וכמה שיותר שלם ולהרחיב את המודעות שלי…
נוגה: מקסים.
דפנה: ככל שיהיו לי יותר זוויות אני אקלוט יותר אינפורמציה על כל סיטואציה. אז עכשיו נשאלת השאלה איך אני יכולה לנוע בחופשיות בין העמדות?
נוגה: מקסים.
דפנה: וזה מפתח לשיפור תקשורת בלתי רגיל, אחד ה- מפתחות הכי גדולים של ה- NLP. אז את שואלת בעצם איך אני יכולה להיות בעמדה ראשונה? בעמדה שלי זה הכי פשוט בעולם, מה הבעיה? אני, תמיד אני בעמדה שלי, לא?
נוגה: אה הא. את בעצם אומרת שאנחנו שואפים להיות בכל אחת מהעמדות, נכון? שיהיה איזון בין הדברים.
דפנה: לנוע בחופשיות.
נוגה: כן.
דפנה: בגמישות.
נוגה: אז אני מביאה דוגמה על מישהי שהיא מאוד מרצה, היא מרצה את כולם, חושבת על כולם, אז לא, לא פשוט לה להיות בעמדה ראשונה. היא לא כל כך יודעת לראות את עצמה, היא לא חושבת על עצמה בברירת המחדל שלה.
דפנה: שואלים אותה מה את רוצה, מה היא תענה?
נוגה: היא לא יודעת. היא תגיד "מה את רוצה? מה שהוא חושב, אני רוצה שלכולם יהיה טוב".
דפנה: כן.
נוגה: לי לא משנה, העיקר שאתם תהיו…
דפנה: כן, הרבה אימהות עושות את זה מול הילדים שלהן, לפעמים מבטלות את עצמן לגמרי.
נוגה: כן.
דפנה: אוקי?
נוגה: אוקי. אז במקרים קיצוניים שבהם זה מגיע לביטול עצמי או לריצוי שהוא… אגב, באיזשהו שלב גם כניסה קיצונית לעמדה השנייה היא… זה מישהו שאין לו עמוד שדרה, אין לו center, זה גם נורא קשה להיות ליד מישהו שהוא בצורה כל כך קיצונית בעמדה שנייה ואז אתה אפילו לא יודע מיהו, מה הוא חושב, מה הוא רוצה, נכון? קשה קצת. אז איך אפשר לעזור לאדם להיות בעמדה ראשונה?
דפנה: לדבר באני.
נוגה: אוקי.
דפנה: בגוף ראשון. לחשוב על עצמי, מה אני רוצה? מה אני… מה חשוב לי? מה הגבולות שלי? צריך להיות פה אסרטיבי, נחוש, ברור, לדעת- זאת העמדה שלי, אני חושבת עכשיו על עצמי. ואם אני לא יודעת את זה, אז לבדוק, אוקי? מה אני רואה? מה אני שומעת?
נוגה: מקסים.
דפנה: מה אני קולטת?
נוגה: להפעיל את החושים.
דפנה: להפעיל את החושים.
נוגה: דיברנו גם באחד הפרקים על מעגל החוויה האנושית, אז לחוות את העולם דרכי, אז מהן ההתנהגויות שלי ואיזה התנהגויות אני רוצה שיהיו? מהן המחשבות שמלוות אותי עכשיו ומה אני מרגישה? וזה עוזר להתחבר לעמדה ראשונה, כי זה כל הזמן הפוקוס הוא עליי.
דפנה: וממש ממש חשוב, אם אתם שמים לב שיש בן אדם סביבכם שהוא לא מצליח להיות בעמדה ראשונה, ואגב בהתחלה זה יכול להיות נורא כיף, איזה כיף, היא רואה רק אותי, שתינו רואות אותי, שתינו חושבות עליי, שתינו מתחשבות בי, נכון?
נוגה: (מצחקקת).
דפנה: שתינו רוצות שיהיה לי טוב, איזה כיף. אבל באיזשהו שלב אתה אומר רגע, אין לבן אדם הזה עמוד שדרה. וגם מה היא רוצה? זה כבר לא נעים לי, אוקי? מתחיל להיות לא נעים ליד בן אדם כזה.
נוגה: נכון.
דפנה: אז איך אנחנו יכולים לעזור לבן אדם כשאנחנו קולטים…
נוגה: שאלה מעולה.
דפנה: שהוא לא דואג לעצמו?
נוגה: כן.
דפנה: הוא לא שומר על עצמו, ניכנס לעמדה ראשונה…
נוגה: יש ממש שאלות מכווינות שאפשר לשאול, כמו מה את רוצה? מהם הצרכים שלך? מה חשוב לך? מה נכון לך? מה את מרגישה? זאת אומרת פשוט להעביר…
דפנה: תייצגי את עצמך, תסתכלי מתוך העיניים שלך, כן?
נוגה: תחשבי עכשיו עליך.
דפנה: כן.
נוגה: מקסים.
דפנה: זה ממש, ממש ככה.
נוגה: אה הא.
דפנה: אוקי? מה האינטרסים שלך? מה מפעיל אותך? כן? זה שאלות נורא, נורא חשובות.
נוגה: יש יתרון ל- להיות בעמדה ראשונה, כמו זה שאני באמת יודעת מה אני רוצה ואני דואגת לקדם את האינטרסים שלי. אם אנחנו נהיה באופן קיצוני בעמדה ראשונה, אנחנו נדרוס אנשים אחרים, אנחנו לא נראה אותם, יכולים להגדיר אותנו כאגואיסטים. אז שוב, הכול באמת באיזון.
דפנה: נכון. ואם אנחנו רוצים שבן אדם יעבור תהליך רגשי בקליניקה נגיד ושהוא באמת יחווה איזשהו זיכרון וישחרר אותו, הוא חייב להיות בעמדה ראשונה.
נוגה: כדי לחוות אותו.
דפנה: אם זה כדי לחוות רגע את עצמו, כן?
נוגה: כן.
דפנה: אז זה גם כן…
נוגה: ותגידי, בפרספקטיבה של שלושת העמדות, כשיש עימות בין שני אנשים אז מה זה אומר על העמדות שלהם? אם אני עכשיו בריב עם…
דפנה: כן. אז אם יש עכשיו מאבק בינינו לבין הפלסטינים, בסדר? או בין שני…
נוגה: וואי, וואי, אני לא מאמינה שאת נכנסת לזה.
דפנה: או ב… לא משנה, כל עימות שהוא.
נוגה: כן.
דפנה: בין בעל ואישה על לא יודעת מה, בין שני אחים מאבק ירושה.
נוגה: אוקי.
דפנה: בין אבא וילד, לא משנה, כל עימות שהוא בעצם מעיד על זה שיש לנו שני אנשים שכל אחד מהם עמוק בתוך עמדה ראשונה…
נוגה: מבוצר.
דפנה: לא מוכן לוותר על העמדה הראשונה הזאת ולא מעניין אותו מה קורה עם האחר.
נוגה: כן. כן, אני יכולה להעיד, בכל זאת נכנס לפוליטיקה, הבחירה להיכנס לעמדה שנייה ולראות את הצד השני, קודם כל זאת בחירה, זה לא משהו שבאופן אינטואיטיבי אנחנו תמיד נעשה. יש המון אנשים שלא בוחרים בזה ואז הם נשארים בעמדה שלהם, וזה מובן, אבל זה לא מקדם אותנו לפתירה של עימות. הרבה פעמים אנחנו לא מסוגלים להיות בעמדה השנייה ולראות את האחר כשאנחנו פגועים, כועסים, שומרים טינה ו…
דפנה: כן. כל עוד אני רוצה שיראו אותי…
נוגה: נכון.
דפנה: אני בעצם אומר לאחר- אני בעמדה ראשונה, אני רוצה שאתה תהיה בעמדה שנייה.
נוגה: אה הא.
דפנה: אוקי? אז העמדה השנייה זו אמרנו היכולת שלי…
נוגה: כן.
דפנה: זה גם נורא נוח לזכור את זה, עמדה ראשונה- גוף ראשון, עמדה שנייה- גוף שני, עמדה שלישית- גוף שלישי, אוקי? אז בעמדה השנייה אני רוצה דווקא להיות איתך ולראות את העולם מתוך המפה שלך, להבין למה את פועלת כמו שאת פועלת? אם אנחנו חוזרים נגיד לאותה אמא עם חמישה ילדים, אוקי? שהבעל שלה חזר מהמילואים ואיזה כיף שחזרת, תעזור, תראה איזה ערמות כביסה יש פה, תראה מה המצב של הילדים, תלך אתה לאסיפות הורים, לא יכולה יותר. הכול עשיתי לבד עכשיו חמישה חודשים, עכשיו תורך.
נוגה: כן.
דפנה: אוקי? זאת העמדה הראשונה שלה. בעמדה הראשונה שלו, באמא שלך, כאילו אני לא התקלחתי כמו שצריך חמישה חודשים, אוקי? לא היה לי שנייה זמן לעצמי, אני רגע, אני רוצה להתאוורר, אני רוצה לנוח, אני רוצה להתפנק, אני רוצה לנשום, אני רוצה לעכל את כל מה שקרה לי. אני רוצה לבקר את החברים שלי שנפצעו, אני רוצה לנסוע למשפחות של חברים שנהרגו, אני יש לי דברים שאני רוצה לעשות. עכשיו את רוצה שאני רק אהיה בבית?
נוגה: אה הא.
דפנה: אז כל אחד מהם עכשיו בעמדה ראשונה. ומה מאוד, מאוד יכול לעזור להם?
נוגה: באמת להצליח להיכנס לעמדה שנייה, אבל איך עושים את זה? כי הוא, האבא שעכשיו אמרת שהוא חוזר מעזה, כל הדברים שאמרת נורא, נורא קל להבין אותם. אבל רוב הסיכויים שהוא לא אומר את זה. ואם הוא לא אומר את זה, אז באמת את יודעת, היא רוצה לזרוק עליו את הילדים והוא לא… והוא אומר לה לא, מה פתאום, והוא גם לא מסביר את עצמו נגיד. אז אנחנו צריכים להצליח להיכנס לעמדה שנייה כשהאדם לא נותן לנו את המידע הזה. כי אם הוא ייתן לנו את המידע זה באמת יהיה יותר קל. אז איך נכנסים לעמדה שנייה?
דפנה: אז באמת כדי להיכנס לעמדה שנייה קודם כל צריך לרצות.
נוגה: אוקי.
דפנה: וצריך גם… את מקודם הזכרת את זה שהמפה שונה מהשטח.
נוגה: כן.
דפנה: לזכור שהמפה שלי, אני כאמא נגיד עם חמישה ילדים עמוסה עד הגג ורק רציתי שתבוא ותחלוק איתי את זה, זו המפה שלי. עכשיו נורא מעניין איך נראית המפה שלו? מה הוא חווה בחמישה חודשים האלה?
נוגה: כן.
דפנה: איזה טראומות עברו עליו? למה הוא כל כך רגיש? למה הוא כל כך מסוגר? למה הוא כל כך מרוחק? למה אי אפשר לגעת בו? אוקי? התגעגעתי לחיבוק שלו ואי אפשר לגעת בו. מגע פשוט מקפיץ אותו. אז אם אני בעמדה ראשונה אני איעלב, אני ארגיש דחויה.
נוגה: כן.
דפנה: נורא התגעגעתי אליו, הייתי בטוחה שהוא יחזור הביתה נורא, נורא בעניין, הוא נורא, נורא ירצה אינטימיות איתי, מין, מיניות שתהיה כאן, ואין. מה קורה? מה קרה פה? אוקי, אולי אני דוחה אותו? זה העמדה הראשונה. אז איך אני נכנסת לעמדה השנייה?
נוגה: אני רק אגיד שהתת מודע שלנו באופן אינטואיטיבי, כאינסטינקט, הוא תמיד לוקח הכול באופן אישי. זה אנחנו… צריך לזכור את זה כדי להבין שזה לא ככה. אז נגיד אולי אני דוחה אותו, אולי הוא לא התגעגע אליי, אולי… כל הדברים האלה הם נורא אישיים כלפיי והם מורידים ומחלישים אותי.
דפנה: נכון. והם מאוד מתוך עמדה ראשונה.
נוגה: נכון. נכון. ואם נכנס לעמדה השנייה…
דפנה: כן. אז אני יכולה אולי לדמיין את עצמי, אם אני עכשיו הייתי חמישה חודשים בעזה, מה היה עובר עליי, אוקי? אם הוא לא משתף. אם הוא משתף זה מעולה והוא נותן לי מידע, אז המידע הזה יכול לעזור לי להיכנס לעמדה שנייה. אבל במחשבות שלי לחשוב, מה עבר עליו? איך הוא מרגיש? אוקי? מה כואב לו? מתי הוא התקלח פעם אחרונה? מתי היה לו רגע זמן להיות עם עצמו? מתי היה לו זמן לרגע לבכות אפילו? אולי אין לו זמן לזה.
נוגה: אפילו לדמיין את עצמי עוברת יום שלם יחד איתו, רואה דבר אחרי דבר מה הוא עושה, וזה עוזר לנו באמת להתחבר ולראות, להיכנס לעמדה השנייה.
דפנה: כן. ובשביל זה אני צריכה באמת לפנות מקום מבפנים. והרבה פעמים אנחנו נותנים את הדוגמה של השש והתשע, כן?
נוגה: נכון.
דפנה: כי אם אני עכשיו אצייר על דף גדול את המספר שש ואשים אותו לכיווני, אז את תסתכלי ותראי תשע.
נוגה: נכון.
דפנה: ואני אראה שש, ואנחנו יכולות להתווכח- זה שש או תשע? זה גם וגם.
נוגה: נכון, נכון.
דפנה: אוקי?
נוגה: כשאנחנו נמצאים ליד אנשים שיש להם נטייה להיכנס לעמדה השנייה, אז זה באמת אמרת, זה נורא נעים, כי שנינו מבינים אותי. אז זה נעים להיות ליד אנשים כאלה מצד אחד, מצד שני זה חייב להיות מאוזן. ויש אנשים שהם נמצאים בעמדה שנייה שהיא קיצונית ואז זה מביא לביטול עצמי, יש אנשים שהם בכלל לא נמצאים בעמדה שנייה ואז נורא קשה לנו להיות לידם כי הם לא רואים אותנו.
דפנה: כן.
נוגה: אז אנחנו כל הזמן…
דפנה: נגיד לילדים צעירים מאוד קשה להיכנס לעמדה שנייה, אבל אפשר. אפשר להכניס גם אותם לעמדה שנייה. את סיפרת לי, נכון? על אמא עם ילד ש…
נוגה: על הסיפור עם ההתאבדות, כן.
דפנה: כן.
נוגה: זה פוגש אותי המון בקליניקה, שילדים אחת מהדרכים שלהם להשיג מה שהם רוצים זה נגיד אמא שמציקה להגיד- תלכי מפה או שאני אקפוץ מהחלון, בא לי למות, אם תמשיכי ככה אני אהרוג את עצמי. עכשיו, משפטים של ילד בן 8 שכמובן חסרי בסיס והוא לא באמת מתכוון לזה, והורים שבין אם הם נלחצים מזה ובין אם לא, זה לא נעים. אז משהו שאני עשיתי עם ילד שעבדתי איתו זה לעשות לו reframing, שאנחנו עוד נדבר על המושג הזה באחד הפרקים, מסגור, כי הוא מדהים. זה להגיד לילד כל פעם שאתה מאיים בהתאבדות, במילים אחרות מה שאתה עושה זה גורם לאמא להיות עצובה, לבכות. הוא בהתחלה רואה את עצמו בעמדה ראשונה ואומר בא לי שהיא תלך מכאן, אני אגיד לה שאם היא לא תלך אני אקפוץ מהחלון, הנה, אני משיג את מה שאני רוצה. ואני אומרת לו אני עכשיו מכניסה אותך לעמדה שנייה והמשפט הזה, מה הוא גורם לאמא להרגיש? וזה עובד נורא יפה, כי ילדים אוהבים את ההורים שלהם.
דפנה: ממש, ממש מקסים. ובואי נדבר רגע על העמדה השלישית.
נוגה: מעולה.
דפנה: העמדה השלישית זה להשקיף, ניטרלי, לא שיפוטי, לא ביקורתי, מלמעלה, כמו זבוב על הקיר שנמצא שם ופשוט רואה.
נוגה: מקסים.
דפנה: אוקי? אז איך אנחנו יכולים להתחבר באמת לעמדה השלישית?
נוגה: אז התת מודע שלנו שהשפה שלו זה דימויים, אז אפשר באמת פשוט לדמיין שאני מרחפת מעל הגוף שלי, יוצאת ועולה למעלה. אז אם אני יכולה להיות דבוקה לתקרה זה מעולה. אם זה לא מספיק אז אפשר לעלות עוד למעלה ועוד למעלה, כשמה שאני רוצה זה להתרחק גם רגשית מהאירוע, כי הרגשות המחברים אותנו או לעמדה ראשונה או לעמדה שנייה, והעמדה השלישית יש בה משהו ניטרלי, שאני רואה גם את עצמי וגם את הדמות השנייה ואני מסתכלת ואני בוחנת, שזאת עמדה מעולה. אגב, גם לה יש סכנות. מה למשל?
דפנה: אז אם אני נמצאת רק בעמדת משקיף…
נוגה: כן.
דפנה: אני לא חיה את החיים.
נוגה: שעמדת משקיף זאת עמדה שלישית.
דפנה: כן, עמדה שלישית. נכון, אז אני לא חיה את החיים, אני לא בתוך החיים, אני מעל החיים.
נוגה: יש אנשים שאומרים שהחיים עוברים לידם, אז הרבה פעמים זה אם הם באמת בעמדה הזאת למעלה ואז הם לא בתוך הסרט, הם צופים בו מהצד.
דפנה: הם לא עוברים דרכם.
נוגה: כן, כן.
דפנה: הם עוברים מעליהם.
נוגה: אה הא.
דפנה: אז העמדה השלישית היא עמדה שטוב לבקר בה מדי פעם. ומתוך העמדה הזו, העמדה השלישית, אפשר לאסוף המון, המון מידע, גם על עצמי וגם על האחר, על כל הסיטואציה. זו עמדה שנותנת לי המון תובנות ומאפשרת לי באמת להסתכל במקום נקי, אוקי? אז אם אני חוזרת נגיד לחברה שלך שהבן זוג שלה לא משתף אותה, הוא חזר מעזה והוא לא משתף אותה, ואני נמצאת שמה בעמדה שלישית אז אני אגיד תראי, יש פה שני אנשים שאוהבים אחד את השני, אני רואה פה שני אנשים שאוהבים אחד את השני. יש אותך, אני רואה אותך ואת נורא, נורא רוצה להיות איתו שם ושהוא ישתף אותך, את רוצה להיות משמעותית ואת רוצה להכיל אותו. את רוצה להיות חלק ממה שקורה לו. ויש אותו שמפחד שאם הוא עכשיו יכנס לזה ויתחיל לתאר את הדברים הוא ייפול לאיזה בור שחור שהוא מנסה להימנע ממנו, והוא רוצה את האסקפיזם הזה עכשיו, הוא רוצה קצת להתנתק מזה. אולי הוא לא סומך על עצמו שהוא יכול לעמוד בזה. ואני יכולה לראות שאת מתוסכלת מזה ומרוחקת מזה, ואני יכולה לראות שהוא עצוב בגלל שאת לא מרוצה ממנו, ואני משקפת רק מה רואים פה שני האנשים האלה. ובעצם אני רואה פה שני אנשים שרק רוצים לשבת להחזיק ידיים ולהיות רגע בשקט ולראות מה יקרה משם.
נוגה: מקסים.
דפנה: למשל, אוקי?
נוגה: משהו בהתבוננות הזאת היא באמת מביאה אותנו למידע חדש.
דפנה: נכון. אז אם אנחנו נתחיל קצת לאסוף את זה, אז דיברנו על שלוש עמדות. אנחנו נעשה פרק נוסף על זה כי יש לנו עוד המון מה להגיד על זה, נכון?
נוגה: המון.
דפנה: אז אנחנו נעשה פרק נוסף על שלושת העמדות, אבל יש לנו שלוש עמדות, כל עמדה היא חשובה מאוד. בעמדה הראשונה אני בתוך עצמי, אני בגוף ראשון. בעמדה השנייה אני נכנסת לנעליך ואני בגוף שני. בעמדה השלישית אני משקיפה על שתינו מלמעלה. לנוע בין העמדות זה מפתח רק עוצמה לשיפור של תקשורת.
נוגה: שאם אני ארחיב על זה כדי שזה יהיה באמת פרקטי, הגעתם לעימות, אתם נמצאים באיזשהו מבוי סמוי בתוך תקשורת, כדאי לנו לבדוק באיזה עמדה אנחנו. רוב הסיכויים שאנחנו בעמדה שלנו, אבל גם אם אנחנו בעמדה אחרת, אז להגיד אוקי, העמדה שאני קיצוני בה או שאני נותן לה יותר מקום, אני רוצה לנוע לשתי העמדות האחרות, ומתוך זה יגיע מידע חדש אודות התקשורת עם אותו אדם. וזה מאוד מלמד, וזה משהו שאחר כך גם משליכים אותו על עוד אנשים, על עוד סוגי תקשורת. אנחנו לא נולדים עם היכולת לאזן ולנוע בין כל העמדות, בדרך כלל יש לנו נטייה לעמדה אחת. יש אנשים שיש להם נטייה לעמדה ראשונה, ויש אנשים שיש להם נטייה לעמדה שנייה, ויש את המתבוננים, ולומדים את זה.
דפנה: נכון. אז העיקרון הגדול בפרק הזה, זה באמת לנוע בין שלושת העמדות באופן גמיש ובאופן חופשי.
נוגה: כן.
דפנה: כדי לאסוף מידע. תמיד לחזור גם לעמדה הראשונה כדי לדעת מתוך זה מה, איך אני רוצה להתנהג.
נוגה: מקסים.
דפנה: אז אהבתם את הפרק הזה? שתפו אותו עם עוד אנשים. ואנחנו נהיה כאן בעוד פרקים ובעוד פרק שבו אנחנו ניתן עוד המון מידע על שלושת העמדות כדי שתוכלו ממש, ממש להביא את זה לחיים שלכם.
נוגה: אז תודה רבה.
דפנה: להתראות.
אחרי שצפית בפרק הפרקטי הזה, אנו תוהים האם
ה-NLP מסקרן אותך, היית רוצה לדעת יותר
מה ה-NLP יכול לעשות בשבילך ובשביל הסובבים אותך?
הנה מתנה מאיתנו בשבילך – שיעור חינמי על NLP ודמיון מודרך
להתרשמות והרשמה חינם לחץ כאן
——————————————————————
לעוד פרקים בפודקאסט "החיים לפי ה-NLP" לחצו כאן
