תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר ואמיר רטר:
דפנה: שלום-שלום, אנחנו כאן בפרק נוסף בפודקאסט שלנו חיים לפי ה- NLP. הפעם אנחנו נדבר על אכילה רגשית, בגלל שעכשיו מאז השבעה באוקטובר עם המלחמה רבים ורבות מאיתנו מתמודדים עוד פעם עם אכילה רגשית, דברים שאולי בעבר היו ועברו. ושוב, אנחנו רוצים להזמין אתכם שאם אתם אוהבים את התכנים שאנחנו מביאים לכאן, תספרו על זה לחבר, חברה, מכר, מכרה, מישהו מהמשפחה, כדי שאנחנו נוכל להגיע לעוד אנשים. אז אתם יכולים גם לדרג אותנו באפליקציות הפודקאסטים השונות, ונתחיל. אז…
אמיר: כן. הנושא שלנו היום הוא על אכילה, אכילה רגשית, ולפני הכול אני רוצה לומר ששווה להקשיב לנו, שווה להקשיב לך, כי יש לך הרבה מאוד ניסיון. ואם יורשה לי, את שקלת 107 קילו כשנפגשנו או בשיא, ואני אספר שאת ירדת 40 קילו, ואני עד שאת שומרת על המשקל הזה כבר הרבה מאוד שנים. אז יש לך הרבה מה להגיד ושווה מאוד ללמוד ממך.
דפנה: תודה.
אמיר: השאלה הראשונה, אנחנו נמצאים בתקופה של מלחמה, למה עכשיו קשה לנו יותר בנושא של האכילה?
דפנה: אז באמת מה שהמלחמה עושה, מה שמצבי קיצון עושים לנו זה שהם מקצינים, הכול. אז אם בעבר היה לי ככה קצת קושי, עכשיו יהיה לי אולי יותר קושי. אם כבר הצלחתי להיגמל מאיזשהו הרגל מסוים, יכול להיות שאני אפול אליו שוב. אם היה משהו, אבל הוא היה ככה קצת בשליטה, ידעתי שאני אוכלת קצת יותר מדי פה ושם, אז עכשיו אני אוכלת הרבה יותר מדי פה ושם. הכול מועצם.
אמיר: אני מבין. יש מושג שנקרא אכילה רגשית. אני שומע אותו המון. אולי תוכלי להסביר לנו קצת יותר מה הכוונה?
דפנה: אז ככה, אכילה רגשית בגדול אפשר להגיד שאם אני אוכלת שלא מתוך רעב זה כנראה אכילה רגשית, זה לא צורך של הגוף שלי.
אמיר: אוקי. ואיך יודעים אז כשבאמת רעבים? זה אולי שאלה פשוטה, אבל לרבים מאיתנו זה לא ברור, מתי אני בעצם רעב? איך אני יודע?
דפנה: נכון. נגיד לתינוק שרק נולד זה נורא ברור מתי הוא רעב ומתי לא, ואנחנו איפשהו מתקלקלים במשך השנים. אז אני רוצה ככה להביא איזה שבעה סעיפים שונים של ההבדלים המאוד מאוד ברורים בין רעב שהוא פיזי לבין רעב שהוא רגשי. הדבר הראשון הוא שרעב פיזי הוא מגיע בגלים. הוא בא והוא הולך, הוא לא נשאר. זאת אומרת אני יכולה נגיד לא לאכול הרבה, כמה שעות, ואז פתאום מופיע מן גל כזה של רעב ואומר לי אני רעב, רעב, רעב, רעב. ואם אני לא נענית לזה הוא מרפה, הוא אומר אוקי, זה לא מתאים עכשיו, נרפה, עוד 20 דקות ניתן לה עוד גל כזה. אז זה בא בגלים. לעומת זאת, רעב שהוא רגשי הוא יציב, או שהוא יציב או שהוא מתגבר והוא מנדנד והוא לא מרפה. אני צריכה שוקולד, חייבת שוקולד, עכשיו, עכשיו איזה ביס משוקולד, ככה איזה… וזה לא מרפא, זה לא מרפא. אז זה סימן מאוד-מאוד מובהק של רעב. אגב, רבים מאוד מהאנשים בעולם המערבי כבר לא כל כך יודעים מה זה תחושה של רעב, לא מגיעים למצב של רעב. מה שאני ואתה נגיד עשינו כבר לפני די הרבה שנים, התחלנו עם משהו שנקרא צום לסירוגין, אנחנו לא אוכלים לאורך כל שעות היממה אז אנחנו המון מרגישים רעב, ואנשים רבים בעולם המערבי לא מרגישים רעב, ורעב צריך להיות חבר. מי שרוצה לרזות צריך להרגיש רעב. ואפילו אני גם אומרת לאנשים כשאתה מרגיש רעב במקום להגיד- יואו, אני חייב לאכול משהו עכשיו, להגיד איזה כיף, עכשיו הגוף שלי שורף שומן, אוקי? שזה ממש-ממש טוב. ברעב פיזי הדחף הזה הוא עולה ככה בהדרגה, זה לא בבום! אני קצת, אני יותר רעבה, אני מאוד רעבה, אבל זה ניתן לשליטה. מה, אם אני לא יאכל מה כבר יקרה, אוקי? זה מן בא כזה בהדרגה. ורעב פיזי, רעב רגשי, יכול להגיע במן בום! עכשיו, אני חייב, לא יכול לשלוט בזה, זה דחף שאין עליו שליטה. אז אם אנחנו ממשיכים ממש-ממש באותו קו, אז רעב פיזי הוא לאט-לאט, מתגבר ככה באיטיות. לאט-לאט אני יותר רעבה, יותר רעבה, יותר רעבה. לעומת הרעב הרגשי שמופיע בפתאומיות ולפעמים הוא מאוד בהול, עכשיו! אני חייבת משהו מתוק. רעב פיזי הוא תחושה גופנית, בדרך כלל זה מן תחושה כזאת שאנחנו מרגישים כזה באזור של הסרעפת, ממש בגוף, אנחנו מרגישים את הריקנות הזאת מבפנים, משהו ריק, רוצים לאכול, למלא את זה. לעומת הרעב הרגשי שהוא מופיע כמן דחף כזה, אני חייב, יש לצידו איזה תחושה של ריגוש, אם אני יאכל את זה- זה יעשה לי א', ב', ו- ג', ואם אני לא יאכל זה יכניס אותי למצוקה. יש פה רגשות, אז אנחנו מבינים שיש פה רעב שהוא רגשי. הטריגר, מה מעורר רעב פיזי? רעב, פשוט מאוד. בדרך כלל אני רגילה לאכול בשעות מסוימות, לגוף שלי יש איזה ריתמוס בעניין הזה, וכשמגיעה שעה כזאת אז אני רעבה. רעב שהוא פיזי, רעב שהוא רגיל. לעומת הרעב הרגשי, שיכולים להיות לו המון טריגרים. כשאני שמחה אני רוצה לאכול וכשאני עצובה אני רוצה לאכול, כשאני משועממת אני רוצה לאכול וכשאני עייפה אני רוצה לאכול. וגם התזמון של זה יכול להיות אקראי, אוקי? זה לא… נגיד אם אני רגילה לאכול את ארוחת הצהריים שלי בשעה אחת בצהריים, אז איפשהו ברבע לאחת אני כבר אתחיל להיות רעבה. זה בא כל יום בשעה רבע לאחת אני אהיה רעבה. לעומת הרעב הרגשי שהוא יכול להופיע באחת עשרה בלילה. עכשיו, אני חייבת משהו, אחרת אני אכנס למצוקה מאוד קשה.
אמיר: זהו, הרבה אנשים חווים בלילה בייחוד מן התקפים של רעב.
דפנה: נכון. זה לא רעב.
(צוחקים)
אמיר: ככה הם קוראים לזה.
דפנה: אז אנחנו נפריד ונגיד זה לא רעב פיזי. אולי זה רעב רגשי, אבל הוא בטוח לא פיזי. הגוף שלנו כמה שעות לפני שהוא הולך לישון הוא לא רוצה שנאכל. אם נהיה קשובים נכון, אם נכוון אותו נכון… יש את מבחן הברוקולי או מבחן התפוח, שהוא מבחן מעולה כדי לדעת האם אתה רעב פיזית או רגשית. האם אתה מוכן, האם אתה רעב, אתה מוכן לאכול עכשיו ברוקולי? סלט כרוב, יש את הדברים האלה. אז רעב פיזי- כל דבר שתיתן לי לאכול הוא מעולה. אני אקבל אותו בברכה ואיזה יופי. מול הרעב הרגשי, שהוא מאוד בררני. יש בו העדפה מאוד-מאוד ברורה למזון מתוק או שמן או פחמימני מאוד. רעב פיזי, כשאני רעבה אני אוכלת עד שובע. אני שביעה, זהו. לעומת זה הרעב הרגשי, זה לא קיבה, אין לו מקום פיזי, זה רגשי ולכן זה יכול להיות באמת כמעט אינסופי. אפשר לאכול כמויות מתוך רעב רגשי, אפשר לאכול כמויות שממש לא מתואמות לצרכים של הגוף שלנו. אז זהו, ואז אתה מגיע למצב שבו אתה משמין. איזה מישהי פעם אמרה, כל הזמן אני חשבתי שמייבש הכביסה הוא זה שמכווץ לי את הבגדים, אבל בסוף הסתבר שזה בכלל המקרר.
אמיר: (צוחק) גדול.
דפנה: כן. בגדול-בגדול אנחנו יכולים להגיד שאנשים רזים מטבעם הם אנשים שיש להם רגישות די נמוכה לרעב הפיזי שלהם. זאת אומרת הם רעבים, הם לא מתרגשים מזה, הם דוחים את זה. הם יכולים לדחות את זה שעות רבות ופשוט לא לאכול. לעומת זאת, יש להם רגישות נורא גבוהה לרעב, לשובע. נורא מהר הם יגידו וואו, איך אני מפוצץ, כמה אכלתי. אני הסתכלתי עליך, את אכלת חצי בננה, ממה את מפוצצת? אבל היא כבר מפוצצת, היא לא תאכל עוד ביס אחד מהבננה אם היא כבר שביעה. אנשים בוא נגיד עם נטייה להשמנה, זה בדיוק הפוך. הם נורא-נורא רגישים לרעב הפיזי, בשנייה שיש איזה התחלה של איזה קרקור קטן בבטן חייבים לאכול. לעומת זאת, אין להם רגישות גבוהה לשובע וגם אחרי שהם שבעים הם יכולים להמשיך לאכול ולאכול ולאכול.
אמיר: זה טיפ ממש חשוב שאת עכשיו נותנת. מדהים שגילית את זה ושזה מדויק ושזה מסביר את ההבדלים בין רעב אמיתי לבין אכילה רגשית.
דפנה: כן. ובגלל זה כדאי לנו, אנשים שאיבדו קשר עם תחושות של רעב פיזי ושובע פיזי, פשוט כי הם כל כך רגילים להיות קשובים לרעב הרגשי, למתחשק לי, למה בא לי, לאיזה דחפים יש עכשיו, מאוד-מאוד כדאי להתחיל ולעשות, ממש לנהל איזה מן יומן אכילה כזה עם סולם של רעב ושובע, כשנגיד אחד זה רעב קיצוני, זה עוד שנייה אני מת מרעב, ועשר זה התפוצצתי ועוד שנייה אני מתפוצץ. חמש זה כזה נינוחות, אני לא רעב, אני לא שבע, ובעצם כל מה שמתחת לחמש, ארבע זה אני ככה דגדוג בבטן, שלוש זה הבטן מקרקרת, שתיים זה אני כבר עם סחרחורות, אוקי? ואחד זה הרעב ה- באמת קיצוני ממש. מצד השני יש לנו, אמרנו שחמש זה נינוחות, אז יש ככה- אוקי, התחלה של שובע. ושבע יכול להיות לנו כבר שובע נעים, ושמונה כבר יהיה לנו- אני בהחלט שבעה ותשע זה אני מגזימה, ועשר זה נסחפתי לגמרי. ולהתחיל לבדוק כל ביס שאני לוקחת במהלך היום מה הייתה רמת הרעב והשובע שלי כשהתחלתי לאכול? מה הייתה רמת הרעב והשובע שלי כשסיימתי לאכול? כשבגדול בגדול אנחנו רוצים איפשהו לשמור על עצמנו בין שלוש לשבע נגיד, לא להגיע ממש-ממש לקצוות. זה עבודה, אבל שווה לעשות אותה כי היא יכולה להחזיר לנו את המצב הטבעי.
אמיר: את יודעת, אומרים שלנשים יש שני מצבים של מוות- וואו, אני מתה מרעב, וואו, כמה אכלתי, אני מתה.
דפנה: (מצחקקת).
אמיר: אז רגע, כל מי שלא אוכל מתוך רעב, האם אפשר לומר שהוא אוכל אכילה רגשית?
דפנה: אז זהו, אז פה אנחנו… זה קצת יותר מורכב, כי בתוך זה יש לנו אנשים שהם מכורים לאוכל, מכורים לסוכר, מכורים לפחמימות, ויש אנשים שאוכלים אכילה רגשית, וזה שני דברים מאוד שונים. אז אולי נכיר את זה, אוקי? אם בן אדם הוא מכור, אגב, רוב האנשים מכורים, אכילה רגשית היא פחות. אכילה רגשית היא קורית לפעמים, פעם ב… לעומת המכורים שזה כל הזמן, יומיומי, אוקי? אז בהתמכרות אם בן אדם הוא מכור לסוכר למשל, הוא לא צריך שום טריגר רגשי בשביל להיות חייב עכשיו משהו מתוק. זאת אומרת אכילה רגשית זאת אכילה של- החבר שלי נפרד ממני, אני מתנפלת על… אני יודעת מה? קופסה שלמה של " האגן דאז". קיבלתי איזה בשורה נוראה, אני הולכת למקרר, אוקי? זה אכילה רגשית, שהיא קורית, לא כל יום חבר נפרד ממני, לא כל יום אני מקבלת בשורה מאוד קשה. לעומת ההתמכרות שיכולה להיות בשעות מאוד קבועות שהרגלתי את עצמי לשעות האלה, ובלי קשר למצב הרגשי שלי, בשעה ארבע אני חייבת את העוגייה שלי. ואנחנו נוכל לראות שהתמכרויות הן באמת מעוגנות בשעות… או בשעות ממש קבועות, או כל כמה שעות כשרמת הסוכר יורדת לי, אוקי? אז רמת הסוכר עולה כי אכלתי משהו, מדהים, ואז כשהיא צונחת ואני במן נדנדה כזאת של אכילה.
אמיר: אז רגע, לפי מה שאת אומרת אם הבנתי אותך נכון, אני מבין שאם זו התמכרות אנחנו צריכים לטפל בהתמכרות, ואם זו אכילה רגשית אז אנחנו צריכים לטפל בעניין הרגשי. אני הבנתי נכון?
דפנה: בול. נכון. בדיוק, בדיוק. אז אם אנחנו מגלים שבן אדם הוא מכור לאוכל, וזה באמת הרבה יותר שכיח כמו שאנחנו אמרנו לפני זה, זה גם הרבה יותר מסוכן, כי זה יומיומי וזה כל הזמן להזין את עצמי באוכל שהוא לא בריא לי, אז כן, אז אנחנו צריכים לעשות עבודה של גמילה. אם זה אכילה רגשית, עבודה רגשית, בוא נתחיל עם הגמילה, בסדר? ומשהו שנורא חשוב לנשים בעיקר לזכור, זה שגם אם אנחנו אוכלות בסתר בלילה כשאף אחד לא רואה ולא כתבנו את זה ביומן האכילה שלנו ולא דיווחנו על זה לאף אחד ואף אחד לא ראה אותנו, בסופו של דבר זה ייראה בציבור.
אמיר: את כל כך צודקת.
דפנה: כן. מה שאתה אוכל בהסתר בסופו של דבר ייראה. הגוף שלנו יש לו את הספירת קלוריות שלו והוא לא נותן לנו הנחות.
אמיר: אז אי אפשר כאן בעצם לרמות. אנחנו מנסים להסתיר, אבל זה לא באמת עובד.
דפנה: כן.
אמיר: אני יודע מה התשובה, אבל בכל זאת אני סקרן לשמוע את זה ממך, את כל הטיעונים. האם אפשר לטפל בהתמכרות בעזרת דיאטה? האם את מאמינה בדיאטות? יש לך ניסיון מאוד עשיר. אז מה את אומרת כמומחית לשעבר?
דפנה: עשיתי דוקטורט בדיאטות יותר משבע שנים, איזה עשר שנים שהייתי הרבה-הרבה… אז באמת לרוב האנשים, אם בן אדם הוא נורא-נורא בריא בנפשו ובגופו, והרעב והשובע וקל לו להקשיב והוא פשוט עם השנים חילוף החומרים שלו קצת עלה, כמו אבא שלך. אבא שלך זיכרונו לברכה נתנו לו איזה 15-20 שנה לפני שהוא נפטר נתנו לו איזה דיאטה, התחיל לאכול…
אמיר: נכון.
דפנה: כמו רובוט, בדיוק את מה שנתנו לו. ירד את ה- 7 קילו שהוא היה צריך לרדת ושמר את זה עד יומו האחרון. אז יש גם אנשים כאלה. באחוזים, 3%.
אמיר: וואו, כל כך מעט.
דפנה: 97% נכשלים בדיאטות. עכשיו, למה אנשים נכשלים בדיאטות? דיאטות מפעילות לנו את מוח ההרעבה שלנו, וברגע שאני מתחילה להגביל את עצמי במזון אז המוח שלי נכנס להישרדות, ומוח ההרעבה נכנס לפעולה ואומר כל דבר שאני יכול לשים עליו את היד, אני אשים, כי נכנסנו לתקופת רעב. המוח הקדום הזה שלנו שלא הכיר את עידן השפע שבו אנחנו חיים. דיאטות באופן טבעי פשוט מאטות את הקצב של חילוף החומרים שלנו, ואז אם במנוחה הייתי שורפת X קלוריות, אחרי חודש של דיאטה אני אשרוף X פחות די הרבה קלוריות. זאת אומרת שאני באיזשהו שלב כשהייתי על דיאטות מאוד קיצוניות של 900 קלוריות ביום, אני מ- 950 קלוריות ביום הייתי כבר יכולה להתחיל להשמין.
אמיר: מה את אומרת?
דפנה: כן, כי הגוף שלי כבר היה כל כך עם המוח הרעבה הזה, שהוא לא נתן לי אנרגיה והוא לא נתן לי… וקצב חילוף החומרים הואט מאוד וזה היה פשוט נורא. אני כבר אמרתי, מה אני אוכלת? איך אני עוד משמינה? יש משהו בדיאטות שנורא נורא מתמקד בכפייה- אסור, מסוכן, אויב, כל מיני כאלה, וזה מעורר המון חשקים, אוקי? אתה פתאום חולם על עוגת שוקולד, על קצפת, על גלידה. זה מאוד-מאוד מעורר את החשקים האלה.
אמיר: בעצם כשיש לנו חוסר אז אנחנו עסוקים בלחפש אותו או למלא אותו. הייתה איזה מישהי שאמרה לי שכל פעם שהיא מתחילה דיאטה שהיא צריכה להימנע ממשהו, למשל מפחמימות, באותו לילה היא מתחילה לחלום שהיא אוכלת פחמימות.
דפנה: כן. ממש, ממש מעורר את כל החשקים האלה. דיאטה גם עובדת נורא על המוח המודע שלנו, על כוח הרצון שלנו. וכוח הרצון שלנו, עם כל הכבוד לו, הוא לא יכול להתמודד מול כוחות לא מודעים אדירים שיש בתוכנו, אוקי? ואז הרבה אנשים שעושים דיאטות חושבים שאין להם מספיק כוח רצון, שהם חלשי אופי. ממש לא. ה- obese הכי גדולים הם האנשים עם הכוח רצון הכי גדול, כי זה אומר שהם עשו המון-המון דיאטות, כל דיאטה נותנת לך עוד איזה שני קילו. בדיאטה יש איזה משהו של התגייסות לטווח נורא-נורא קצר, אוקי? ואז אני מתגייס, אני כאילו מרים איזה משקולת, מרים, מרים, מתאמץ, מתאמץ, מתאמץ, סותם את הפה, לא אוכל, לא אוכל, לא אוכל, סופר את הדקות, לא אוכל. באיזשהו שלב מתעייף מזה ואוכל הכול בריבית.
אמיר: אז בעצם זה לא שינוי באורח החיים, אלא זה מאמץ נקודתי לתקופה קצרה, ואת בעצם אומרת שרוב האנשים, 97% מהאנשים, הדיאטה לא תחזיק מעמד לאורך זמן.
דפנה: נכון. אתה גם שומע, כשמישהי באה ואומרת התחלתי דיאטה, אז מה אתה שומע בין השורות?
אמיר: שהיא עוד מעט גם תסיים את הדיאטה.
דפנה: כן.
אמיר: כי היא התחילה.
דפנה: לעומת זאת אם מישהי תבוא ותגיד לך חזרתי בתשובה, מהיום אני אוכלת רק כשר.
אמיר: אז ברור שזה לקבוע.
דפנה: כן. למרות שיש גם, קורה פה ושם שאנשים חוזרים בתשובה ואחר כך חוזרים בשאלה שוב, אבל מישהי באה ואומרת- זהו, אני טבעונית, לא נוגעת יותר במוצרים מהחי, אתה שומע פה החלטה אמיתית, לא לזמן קצר. יש בדיאטה יש משהו שהוא נורא-נורא שטחי. הוא נורא על פני השטח, הוא לא מעמיק, הוא לא באמת עובד על הדברים העמוקים שיש בתוכנו. ויש לנו סיבות טובות למה אנחנו אוכלים כל כך הרבה. זאת אומרת אנחנו לא סתם יצורים חלשי אופי שאוכלים המון בלי סיבה. יש לזה סיבות אבולוציוניות מאוד-מאוד חזקות ועמוקות. אנחנו והמוח שלנו מאוד-מאוד דומה למוח של הלקטים-ציידים, הם היו אוכלים בעיקר עלים ירוקים כי זה מה שהיה להם בשפע. אז הם היו אוכלים עלים ושורשים וגבעולים ומה שהיה להם, ופה ושם הם היו מוצאים, אני יודעת מה, איזה חרק, אוקי? הם אכלו מה שהם מצאו. אבל המוח הקדום שלנו מתוכנת שאם אתה מוצא משהו שיש לו צפיפות קלורית גדולה, מה זה צפיפות קלורית? בכפית אחת כמה קלוריות יש? בכפית של חסה יש כלום בריבוע קלוריות. בכפית של דבש יש המון קלוריות. אז אם אני אדם קדמון ופתאום נפלתי על חלת דבש, אני מתוכנת לאכול ממנה כמה שיותר כדי פשוט למלא את המאגרים שלי, אוקי? אז אנחנו מתוכנתים לאכול דברים עם צפיפות קלורית רצינית, שזה דברים או מאוד שמנים או מאוד מתוקים, וככה תוכנתנו. והטבע מראש לא היה צריך לייצר לנו חשק לאכול עלים, כי זה יש המון, ובכל מקרה זה העיקר, אוקי? אז יש את הגורמים הרגשיים שמאוד מאוד משפיעים על האכילה שלנו. אכילה מנחמת, אכילה משכיחה מאיתנו כל מיני צרות, מסיחה את הדעת, מחממת, מפנקת, מענגת, עושה המון דברים, מעוררת, אז למה לא? אם יש משהו אחד, אני פותחת את המקרר ואני מוצאת שם תשובה גם לעצב, גם לשמחה, גם לשעמום, גם ל… לא יודעת, לכל כך הרבה, מגוון כזה גדול, אז וואלה, יופי של פתרון. יש אנשים שמתחברים לזה ויש אנשים שלא, אבל יש אנשים שממש מתחברים לנושא של חיים קודמים, שאולי בן אדם מת בחיים קודמים מרעב, או אולי הוא היה בשואה, או ככה בקליניקה אנחנו נתקלים גם בכאלה מצבים. יש לנו את תרבות הג'אנק שלנו, תרבות שבעצם מהנדסי מזון שלומדים הרבה שנים איך לעשות את זה, איך לייצר מזון שלא נוכל להפסיק לאכול, כי הם רוצים למכור והרבה. לכן אין מצב של לאכול צ'יפס אחד, הם ייצרו את זה ככה שאתה פשוט תרצה לחסל את כל החבילה, והמזון הוא גם נורא-נורא נגיש היום, אוקי? הכול מאוד-מאוד… סתם, אתה עוצר במן תחנת דלק ונכנס לחנות נוחות, מה יש שם? כמעט, כמעט רק ג'אנק. האמת שהיום זה משמח, אפשר לראות קצת ירקות ופירות שם גם. אבל בגדול, בכל מקום הג'אנק הזה נמצא. אנחנו חיים היום בעידן מאוד-מאוד מלחיץ, לא רק בגלל המלחמה, בכלל. העולם המערבי הוא עולם לחוץ שעובד על דד-ליינים, שעובד על ריבוי משימות. כל אחת, נגיד נשים, אני גם אמא, אני גם צריכה להחזיק בית, אני גם רוצה לפתח את הקריירה שלי, ויש המון-המון לחצים בתוך זה. ולחץ, סטרס, זה דבר שמשמין, כי ברגע שהגוף שלנו נכנס ללחץ, דבר ראשון הוא מפסיק לשרוף שומן, שיהיה, כי אם אני צריך את הכוח הזה אז אני לא אתן לך עכשיו לשרוף שומן. אז להיות רגוע זה רעיון מצוין. אכילה רגשית זאת אכילה כזו שבה אני רוצה למצוא פתרון לבעיות הרגשיות שלי. והתמכרות, המון-המון מאיתנו מכורים, מכורים-מכורים לסוכר. סוכר ופחמימות.
אמיר: כן. אני אספר רגע משהו ככה להקליל טיפה. יש מישהי שאומרת כבר ארבעה חודשים עברו מאז שנרשמתי למכון כושר ולא ירדתי גרם אחד, אין לי ברירה אלא ללכת לשם באופן אישי כדי לבדוק מה קורה. אז קודם כל תודה על כל ההסברים, זה מאוד עוזר להבין. עכשיו הבנו מה הבעיה, והשאלה הפשוטה זה מה בעצם הפתרון? הרי בכלל איך מישהו יודע שהוא מכור לאוכל? ודבר שני, אנחנו הרי חייבים לאכול, אי אפשר להיגמל כמו מאלכוהול או סמים, להגיד cut וזהו. זה מאוד מקשה. אז מה את מציעה לעשות?
דפנה: אז קודם כל בוא נבין מה עיקר הבעיה שלנו. ואני רוצה לשאול אותך וגם לשאול בכלל כל מי שמאזין לנו, צופה בנו, מה אנשים צורכים היום הרבה-הרבה יותר מבעבר? האם אנחנו צורכים היום יותר שומן מבעבר, או יותר סוכר מבעבר? ממש שכל אחד יחשוב רגע עם עצמו, ינחש. מה אתה חושב?
אמיר: הרבה יותר סוכר.
דפנה: נכון. נכון מאוד. ואני רוצה להביא פה ככה קצת נתונים מתוך סקר שערך מכון שריד עבור הספר, היה… יצא סרט שנקרא "מה הילדים שלנו אוכלים" ומכון שריד בשביל הסרט הזה עשה איזשהו מחקר, והנתונים שם הם די מזעזעים, כי 87% מילדי ישראל אוכלים לפחות חטיף מתוק אחד ביום. תסתכלו על הילדים שלכם, סיכוי טוב שאפילו יותר מזה. 75% מילדי ישראל שותים משקה ממותק כל בוקר ולא מים. רק 28% מהילדים אוכלים כריכים מלחם שהוא לא לחם לבן. זאת אומרת ש… אגב, לחם לבן הוא סוכר, כן? ילדים בימינו אוכלים פי 8 יותר סוכר ממה שאכלו ילדים לפני שלושה דורות. פי 8. הגוף שלנו ממש לא בנוי לזה. וצריכת השומן אגב בשלושת הדורות האחרונים, בשלושת העשורים האחרונים, לא עלתה בכלל. מה שהשתנה מאוד-מאוד זה הסוכר. ואם אנחנו צורכים סוכר ומאכילים את הילדים שלנו בסוכר מגיל כל כך, כל כך צעיר, אז אנחנו מפתחים… אנחנו ממכרים אותנו. וככל הנראה גם אנחנו מכורים וכדאי לנו לשאול את עצמנו, האם אנחנו מכורים? ואני הולכת לשאול אתכם עכשיו כמה שאלות, וכל מי שמקשיב פשוט תקשיבו לשאלות האלה ותבדקו עם עצמכם כמה אתם עונים כן על השאלות האלה. אז האם את נוטלת את החומר, יעני הסוכר, בכמות יותר גדולה ממה שתכננת? אם כן, כנראה שאת מכורה. האם את כל הזמן מנסה ונכשלת בלצמצם את השימוש בחומר הממכר הזה, בסוכר? האם את מבזבזת זמן בשביל להשיג את החומר? אוקי? למרות שאת בנסיעה ואין לך עכשיו זמן, את בכל זאת תעצרי בחנות נוחות כדי לקנות לעצמך פחית קולה או איזשהו ממתק או איזשהו חטיף. האם את מוותרת או מפחיתה בביצוע של פעולות חשובות אחרות כדי לאכול? האם את ממשיכה לצרוך את זה למרות שאת יודעת שזה עושה לך נזקים גם פיזיים וגם רגשיים? פשוט כי אין על זה שליטה, שזה חלק מעניין של התמכרות. האם את אוכלת מתוקים גם כשאת לא רעבה? מן הסתם. אני חושבת שכשאנחנו רעבים אנחנו לא נרצה לאכול מתוקים. דיברנו מקודם על מבחן הברוקולי. האם את יותר עייפה או יותר איטית אחרי שאת אוכלת יותר מדי סוכר? האם אכילת סוכר גורמת לך למצוקה? אחר כך אולי יש לך נורא רגשות אשם, את כועסת על עצמך, את נשבעת לעצמך כל מיני שבועות, ממש גורם לך למצוקה רגשית? האם, אם את מחליטה שאת אין, את לא אוכלת, אז את תרגישי ממש תסמינים של גמילה כמו עצבנות, חרדה, לפעמים כאב ראש מנפילת מתח כזאת, נפילת אנרגיה? ואם משהו מהדברים שדיברנו עליהם עכשיו קורה לך יותר משלוש פעמים בשבוע, את מכורה. וזה אומר שזה לרבים-רבים מאיתנו, אוקי? אז כשאנחנו מכורים, יש איזשהו סולם של ייל שהם אמרו אם אני ממשיכה לצרוך את אותן הכמויות למרות הבעיות הפיזיות והרגשיות שזה גורם לי, או אם אני מנסה להתגבר על בעיות רגשיות שיש לי או להשיג עוד הנאה באמצעות סוכר, אז כנראה אני מכורה לסוכר.
אמיר: אז בואי נעבור למה אפשר לעשות, איך אפשר לצמצם סוכר. אולי כמה טיפים קצרים?
דפנה: כן. אז קודם כל, אני צריכה בכלל לדעת לזהות סוכר. כי היום בתעשיית המזון הם נורא-נורא מתוחכמים. הם יודעים שהם צריכים לכתוב במרכיבים, במצרכים שיש בכל מזון הם צריכים לכתוב מה המרכיבים, כשהמרכיב הראשון יש ממנו הכי הרבה, המרכיב השני יש ממנו פחות ופחות, ופחות, ופחות. בסוף יש לנו את כל ה- E הקטנים האלה שמכניסים לנו רעלים בכמויות מאוד קטנות, גם לא כדאי לצרוך. עכשיו, אם אני אקח מוצר ואני אסתכל ממה הוא מורכב ואני אראה שהמרכיב הראשון זה סוכר, סיכוי טוב שאני לא אקח אותו. אז מה הם עושים? הם קוראים לסוכר בהמון המון שמות, שהרבה מהם… יש יותר מ- 60 שמות שונים לסוכר בתעשיית המזון. עכשיו, לא הכול זה בדיוק סוכר, הם פשוט קוראים לזה. אז זה יכול להיות סירופ כזה וכזה, זה יכול להיות רכז, זה יכול להיות איזושהי מילה שמסתיימת באוז, סוכרוז, כל מיני כאלה, שזה מעידים על כל מיני סוכרים בתחפושת כזו או אחרת, כן? אז יש לנו את הסוכרוז שיכול להיות שאנשים שלא מבינים כלום יכולים לחשוב- אה, זה בטח איזה ממתיק מלאכותי. לא, זה סוכר לבן. יש לנו סוכר חום, סוכר חום וסוכר לבן זה כמעט אותו דבר. יש לנו את הדקטרוז ואת הפרוקטוז שזה סוכר פירות, ואת הלקטוז שזה סוכר חלב ואת המלטוז שזה סוכר מלתת, יש כל כך הרבה, וסוכר קנים וסוכר ענבים וסילאן ודקסטרין וסירופ תירס, וסירופ תירס עשיר בפרוקטוז, ומולסה וסירופ מייפל וסירופ אורז וסירופ אורז מלא, ומבלבלים אותנו לגמרי, ורכז תפוחים וסירופ אגבה ודבש וקרמל…
אמיר: אני אעצור אותך כי הזמן שלנו קצר.
דפנה: כן. אז אנחנו פשוט לא יודעים שהמוצר שאנחנו לוקחים שמו בו קצת מולסה וקצת סוכר וקצת רכז תפוחים, וקצת מזה וקצת מזה, ואז המרכיב הראשון הוא לא יהיה סוכר.
אמיר: אז הבנתי מה לא. עכשיו השאלה מה כן?
דפנה: אה הא. אז קודם כל להבין שסוכר זאת פחמימה ריקה והיא לא סתם לא מועילה לנו, היא ממש רעל. זה פשוט רעל. וכדאי לנו, זה נשמע אולי קיצוני, ההמלצה שלי, בוודאי ובוודאי למי שמכור, להיגמל, אוקי? ממש-ממש להיגמל.
אמיר: ואיך ה- NLP יכול לעזור לאנשים להיגמל?
דפנה: אז קודם כל צריך לרצות. צריך לרצות וצריך להבין שלהיגמל זה אומר לא לאכול סוכר מעובד, אבל כן אפשר לאכול סוכר באריזתו המקורית,כמו שהטבע ברא אותו, כמו שאלוהים נותן לנו אותו, עמוס בסיבים. אז זה מתמרים ועד כל הפירות ויש המון-המון דברים. בגדול-בגדול יש שלוש גישות שמדברות על מה אני עושה אם אני מכורה. קודם כל להכיר בזה שאני מכורה. אחרי שהכרתי בזה, אז יש את הגישה נגיד של 12 הצעדים שמדברת על הימנעות מוחלטת. אני באופן אישי זה מה שעזר לי. יותר מדי הייתי מג'נונה, אני היום נמנעת באופן כמעט מוחלט, נמנעת באופן מוחלט מגלוטן, כל הבצקים, וכמעט מוחלט מסוכר. סוכר אני כבר אחרי כמה שנים שממש ממש מאוד הקפדתי על סוכר, היום אני אוכלת קצת סוכר ואני לא מאבדת על זה שליטה. ואם אנחנו הולכים על העניין הזה של הימנעות, אז אפשר ממש לייצר איזשהו טקס של NLP לגמילה. וזה טקס שעובד מדהים, זה איזשהו תהליך NLP שאני המצאתי בהשראת 12 הצעדים, שמביא אנשים להיגמל. כיוון אחר, הכיוון השני זה למזער ולמנן. אני אוכל מעט, אני אוכל פחות, אני אוכל בשעות מסוימות, בימים מסוימים. מי שזה עובד לו, זה נהדר. אז בעניין הזה יש את כל הדיאטות שאמרנו שלרוב האנשים זה לא עובד. לעומת זאת, צום לסירוגין עובד להרבה מאוד אנשים. זה מתחיל משמונה… צום לסירוגין בעצם לא מדבר על מה לאכול, אלא מדבר על מתי לאכול. חלון אכילה מסוים, יש אנשים שזה עוזר להם מצוין. יש אנשים שנכנסים לאיזושהי דיאטה של קטו ואז הם גם, הם אוכלים הרבה מאוד שומן אבל בכלל לא סוכר, אז זה גם טוב. והדבר השלישי, וגם זה יש אנשים שיעזור להם מאוד, זה איזושהי הבנה שכשטוב לי אני צורכת פחות. בהקשר הזה יש את ניסוי העכברים ש… אתה רוצה שנתאר את הניסוי הזה?
אמיר: אוקי. אני אספר על זה בקצרה. לקחו עכברים והציעו להם מים וליד זה מים עם הרואין. הם היו בתוך כלוב וראו שהעכברים באמת בוחרים במים עם ההרואין, מתחילים להתמכר, עד שהם בסוף מתים. ואז החליטו לבדוק מה קורה אם יש להם חיים יותר טובים והגדילו את הכלוב ממש עם לונה פארק.
דפנה: זה לקח אגב הרבה שנים, זאת אומרת הרבה שנים האמינו שאם אתה נותן סמים או מים רגילים- העכברים תמיד-תמיד יעדיפו את המים הרגילים. עד שהגיע איזשהו חוקר ואמר רגע, שמתי את העכבר בכלוב ריק שאין בו כלום, אין בו שום עניין, ולא הייתה לו שום ברירה אולי אלא להתמכר. ואז באמת מה אותו חוקר יצר?
אמיר: אז הוא נתן להם פעילות, גם היה סקס, גרם להם שיהיה להם טוב.
דפנה: כן, יצר ממש גן שעשועים מטורף לעכברים, שהם באמת יוכלו לשחק ולהשתעשע אחד עם השני ולעשות פעילות ועניין והמון המון דברים. והפלא ופלא…
אמיר: הם בחרו לשתות מים…
דפנה: ואגב, בתוך הגן משחקים המדהים הזה היה להם גם כלי מים עם הרואין וכלי מים רגילים.
אמיר: והם בחרו במים רגילים.
דפנה: נכון. ומתוך זה באמת יצא כל הרעיון הזה של אם אנחנו נתחבר לשפע, נתחבר לטוב, נתחבר לדברים שבאמת עוזרים לנו, אז הגורם הממכר יצא מעצמו. אני יכולה להגיד אישית, עליי, לי זה לא עבד טוב, אבל כל אחד שיבדוק.
אמיר: אז בואי לקראת סיכום…
דפנה: זהו, אז אני רוצה לתת פה איזה שש, שישה כיוונים שאנחנו יכולים ללכת איתם. קודם כל, שינוי תודעתי מאוד-מאוד מעמיק באמצעות התת מודע, שמדבר באמת על הגורמים לאכילה, בין אם היא רגשית ובין אם היא של התמכרות. ולגייס את התת מודע שיתמוך בתהליך, שהתת מודע יבין שיש שפע, אנחנו לא נכנסים לתקופת רעב, הכול טוב, אפשר להירגע. עוד דבר שממש כל אחד יכול עכשיו כבר לעבור ולעשות אותו, זה לעבור ממה שנקרא מילות כפייה או חשיבה של כפייה- אסור, מותר, חטאתי, פשעתי, עוויתי, זה מסוכן, וכל הדברים האלה שאנחנו מדברים, להכניס אויבים הביתה, לבחירה, אני בוחרת במה שטוב לי, הכול מותר לי אם אני ארצה, אבל אני מעדיפה לאכול ככה וככה. זה כבר מאוד-מאוד מקל.
אמיר: השיח הפנימי.
דפנה: השיחה הפנימי הזה.
אמיר: שיהיה חיובי, כן.
דפנה: כן. לקחת את כל מה שאמרתי בהתחלה על ההבדל בין רעב פיזי ורעב רגשי שזה בעצם חשק, ולהתחיל לשים לב מתי אני באמת רעבה, להתחיל להתיידד עם הרעב שלי. מי שמתמודד עם אכילה רגשית, הדרך הטובה ביותר זה פשוט להסכים להרגיש, לא לברוח למקרר. אני עצובה? להיות רגע עצובה. יש לנו תהליך שדיברנו עליו גם באחד הפרקים, אני חושבת שבפרק על רגשות אולי.
אמיר: זה תהליך גאוני שאת המצאת, את פיתחת אותו.
דפנה: כן, פשוט לשהות ברגש. ואז, זהו, אפילו להבטיח לעצמי, אוקי? אני מתה עכשיו למשהו מתוק, החבר שלי נפרד ממני וקשה לי נורא, ולהגיד לעצמי בעוד 10 דקות אני אלך למקרר ואוכל את זה, אם אני ארצה. אבל עכשיו 10 דקות אני רגע מרגישה, שזה מדהים. ולהרבה מאוד אנשים מה שמאוד עוזר זה לשים גבולות מאוד-מאוד ברורים לתזונה שלהם. זאת אומרת או להחליט שאני לא נוגעת בסוכר, או אני לא נוגעת במאפים, או אני לא נוגעת ב… אני לא אוכלת אחרי שעה שבע ערב, או איזשהו גבול מאוד-מאוד ברור, זה עושה מאוד סדר, לי אישית זה עשה מאוד סדר. ועוד דבר, זה מעבר מחשיבה לטווח קצר- אני מתה עכשיו לעוגייה הזאת, ל- להגיד אוקי, עכשיו, עכשיו-עכשיו בטווח קצר את רוצה עוגייה, אבל בטווח הארוך מה זה יעשה? ואז לעבור לטווח הארוך. ואפשר לדבר על עוד גורמים אם יש לנו זמן, אתה רוצה?
אמיר: אין לנו כבר כמעט זמן, אנחנו כבר לקראת הסוף. רגע נשבור את הרצינות אולי, שאלה- אם אנחנו לא אמורים לאכול בלילה אז בשביל מה המציאו את האור במקרר? (מתלוצץ). אז מה יש ל- NLPלהציע? יש לנו 2-3 דקות אם את רוצה לזכור.
דפנה: כן. אז אנחנו ב- NLP יכולים לעזור לאנשים להכיל את הרגשות שלהם. אנחנו יכולים לעזור לאנשים להיגמל בתהליך, ממש תהליכים של גמילה. אנחנו יכולים לעזור לאנשים לעשות סדר במה שהם עושים. אם אנחנו רוצים לעשות ממש-ממש תהליך עומק, אז אנחנו נלך על קו הזמן ונברר קודם כל בעבר מה גרם לי? מה מהעבר שלי? איזה טראומות אולי היו בעבר שלי? אגב, יש המון-המון קשר בין טראומות והתמכרויות, אז ממה אני בורחת? מה קשה לי להרגיש? מה אני מדחיקה? לעבוד על העבר ואז לעבור להווה- אוקי, תכלס איך עכשיו סותמים את הפה? איך מתיידדים עם רעב? איך אני יכולה לייצר את השינוי הגדול הזה? והכי חשוב אחרי שעשיתי את התהליך הזה, ללכת לעתיד ולראות את עצמי שם נשארת רזה לתמיד. כי אני עשיתי המון דיאטות בחיים שלי, אבל כשהבנתי שזהו, עכשיו זה משהו אחר כי זה באמצעות NLPוזה לתמיד, אני יכולתי לקחת ערימה ענקית של מכנסיים מידה 52, 54 ולהגיד אני יותר בחיים לא אגיע למידה הזאת ואני מעבירה אותם לחנות יד שנייה. אז זהו, בגדול NLP עובד טוב מאוד עם התמכרויות קלות, כן? אם יש התמכרויות קשות מאוד, נגיד לסמים או לאלכוהול, כאלה ש… אז הן צריכות איזושהי מעטפת גם סביבתית שבגדול אין לנו. אתה רוצה לסכם את מה שהיה לנו כאן היום?
אמיר: את יותר טובה ממני בסיכומים, אבל אני אתחיל. דיברנו על ההבדל בין רעב אמיתי שזה תחושה, לבין אכילה רגשית שמשגעת אותנו כל היום ולא נותנת לנו מנוחה. דיברנו על מה שהסופר מציע לנו היום, אוכל מתועש עם הרבה מאוד סוכר, אוכל מאוד לא בריא שעדיף להתרחק ממנו, ועדיף להכין בבית ולקנות אורגני. אגב, הזדמנות טובה להגיד שהאוכל שאת מכינה הוא מדהים. אני מאוד אוהב, הוא גם טבעוני וגם מזין.
דפנה: מי שאגב לא משוכנע עד הסוף כמה סוכר זה דבר שממש מזיק לגוף שלנו, יש סרט מעולה שנקרא "סוכר- האמת המרה".
אמיר: וואו. השם אומר הרבה.
דפנה: כן. אז דיברנו על שלוש גישות להתמכרויות, ושיש אנשים ויש אנשים ש… זאת אומרת כל אחד טוב לו משהו אחר. דיברנו על זה שקודם כל לפני שאנחנו נכנסים לטיפול, להבין האם אני מכורה או האם אני אוכלת רגשית? ואז לטפל במה שצריך. וגם לחמול על עצמנו, לא אמרנו את זה אבל אני חושבת שבתקופה הזו כשאנחנו בתוך מלחמה וכשמאוד קשה לנו, אנחנו יכולים קצת לחמול על עצמנו. עוד יהיה לנו את כל החיים אחר כך לחזור למוטב. אז מי שמרגיש שעכשיו זה גדול עליו לעשות שינויים, אז לא עכשיו, אוקי? אז טוב, אז סיימנו באמת את הפרק הזה על אכילה רגשית, על התמכרות למזון. יש המון-המון מה לעשות עם זה ואנחנו נשמח שתכתבו לנו תגובות על הפרק הזה, תשאלו אותנו שאלות, תציעו לנו הצעות אולי לעוד פרקים. כמובן שתשתפו עם אנשים שאתם אוהבים כדי שגם הם יוכלו ליהנות מהתכנים שלנו. תעשו לנו like, תלחצו על העקוב או על ה- follow, על הפעמון, כדי שתוכלו לקבל התראה כשיוצא פרק חדש. ואנחנו נפגש בעוד פרקים, אז להתראות.
אמיר: להתראות.
אחרי שצפית בפרק, אנחנו מאוד רוצים לשאול אותך, לגעת באנשים מענין אותך?
הנה מתנה מאיתנו בשבילך – שיעור חינמי על NLP ודמיון מודרך
להתרשמות והרשמה חינם לחץ כאן
——————————————————————
לעוד פרקים בפודקאסט "החיים לפי ה-NLP" לחצו כאן
