תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר ונוגה רטר:
נוגה: טוב, אז אנחנו מגיעים לפרק 44 בפודקאסט חיים לפי ה- NLP. אני מתה על השם שבחרנו לפרק הזה, וזה "לשרוד את המתבגר". תגידי לי מה את חושבת עליו.
דפנה: שם מעולה.
נוגה: שם מעולה.
דפנה: מעולה, כמי ששרדה כבר חמישה.
נוגה: (צחקוק).
דפנה: ועדיין שורדת.
נוגה: שאחת מהן לא הייתה כזאת קשה, אני מבקשת.
דפנה: את מדברת על עצמך?
נוגה: במקרה.
דפנה: אז ככה זה כנראה נחווה מהצד של המתבגר. מהצד של ההורה זה נחווה קצת אחרת.
נוגה: כן.
דפנה: ובאמת אנחנו רוצים קצת לדבר על הגיל המורכב הזה, על גיל ההתבגרות ועל מה אנחנו יכולים לעשות כהורים, כמורים, כאנשי חינוך, ואולי אפילו כמתבגרים.
נוגה: זהו.
דפנה: כדי לעבור את הגיל הזה יותר בטוב. אז כמובן לפני שאנחנו מתחילים, אנחנו תמיד-תמיד רוצות לבקש מכם להפיץ את הפודקאסט שלנו שעוד אנשים ישמעו אותו, להעביר אותו לחבר\ה, מכר\ה, אפילו אחד. אם כל אחד יעביר את זה למישהו אחד אז אנחנו נגיע לעוד קבוצה. לדרג אותנו, לעשות like, share, פעמון, מה שצריך, אתם יודעים.
נוגה: רוב המאזינים שלנו נמצאים ב- Spotify. אם אתם נכנסים לתוכנית שלנו, חיים לפי ה- NLP, יש לכם שלוש נקודות. אם תלחצו על השלוש נקודות זה שואל אתכם כמה כוכבים אתם רוצים לתת לתוכנית פודקאסטים הזאת. אם תשימו חמישה כוכבים אז אנחנו… בעצם Spotify, האלגוריתם יפנה עוד אנשים להגיע לפרק, לפודקאסט שלנו, אז אנחנו מאוד, מאוד רוצות כי אנחנו מאמינות בלב שלם שאנחנו מביאות פה תוכן שהוא איכותי, שיש בו ערך. אז אם תדרגו אותנו בהרבה כוכבים אז אנחנו נוכל להגיע לעוד מאזינים ולהביא עוד טוב לעולם.
דפנה: כן. החזון שלנו, של במכללת רטר, הוא להפיץ NLP כמה שיותר, ופודקאסט זה יופי של פלטפורמה כדי להגיע לאנשים שלא יגיעו ללימודים ארוכים והם לא רוצים להיות מטפלים
ב- NLP. אלא באמת רוצים פשוט להתחיל להכניס ככה עוד ועוד NLP ל- daily life, לחיי היומיום.
נוגה: כן.
דפנה: בתקשורת שלנו עם עצמנו, עם אחרים. בשביל זה אנחנו פה, ואנחנו עושות את זה באהבה גדולה.
נוגה: מאוד. ונהנות גם.
דפנה: נכון.
נוגה: להקליט אנחנו נהנות. לקום בבוקר מוקדם בשביל זה…
דפנה: (מצחקקת).
נוגה: טוב. הצד המתבגר חוזר. אז הנושא שלנו לאורך כל הפרק זה מתבגרים, זה דבר מאוד מורכב. עכשיו, אם ייהנה מהפרק הזה? בגדול אני חושבת שכל בן אדם, גם מתבגרים, גם בני נוער שיאזינו לפרק הזה יבינו את עצמם ואת הגיל המורכב שבו הם נמצאים. אני למדתי את התכנים האלה כשהייתי נערה וזה עזר לי קצת יותר לקבל את הבלבול ואת ההצפה הרגשית והקיצוניות והדרמטיות. אז גם בני נוער מוזמנים להאזין לפרק הזה. אם אתם מכירים בני נוער תשלחו להם, ואם הם לא יכעסו עליכם ויחסמו אתכם, אז אולי זה באמת יעשה להם טוב. אבל כל בן אדם שיש נערים בחיים שלו אז כדאי לו להאזין.
דפנה: נכון. אז בואי נדבר על מה מעסיק בני נוער. בעצם אם אנחנו ככה נכנסים, ואני הרבה פעמים לפני שאני מתחילה ללמד את התחום הזה מבוגרים שכבר התרחקו מאוד מהגיל הזה, אז נגיד אם זה נשים אני עושה להם דמיון מודרך. אומרת להן תעצמו רגע את העיניים ובואו תיזכרו ביום שבו קיבלתן את הוסת בפעם הראשונה. איך הרגשתן ביום הזה? עם מי דיברתן? איך התנהגתן? האם התביישתן, האם שמחתן? איך הרגשתן ביחס לבנות הגיל שלכן? האם הייתן מהראשונות, מהמאחרות, אלה שבדיוק באמצע? מישהי דיברה איתך על זה? היה לך עם מי לחלוק את זה? ובכלל כל השינויים האלה, איפה זה פגש אותך? וברגע שנזכרים בזה ממש, אז חוזרים להתחלה של גיל ההתבגרות ומבינים כמה הגיל הזה מורכב. אז מזמינה אתכן פשוט להיזכר בעצמכן כשהתחלתן להתבגר, איך הרגשתן? על מה חשבתן? מה העסיק אתכן? איך התנהגתן בתקופה הזו? במה האמנתן? ולראות את זה בפרספקטיבה של היום יכול ככה קצת לרכך את הלב שלנו.
נוגה: זהו…
דפנה: בבואנו לטפל במתבגרים.
נוגה: היה פרק שכבר דיברנו בו על שלושת העמדות התפיסתיות, על זה שיש את עצמי, את העמדה שלי ואת העמדה של האחר, שזה בעצם כניסה לעמדה שנייה. כשאנחנו… כשאת אומרת אני אעשה דמיון מודרך ואני אחזיר אותם אל הוסת הראשונה, את בעצם אומרת מתוך ההיזכרות הזאתי יהיה יותר קל להיכנס לעמדה שנייה ולהבין את המקום שבו בני נוער נמצאים. זאת המטרה, קודם כל להצליח להיכנס לעמדה שנייה, כי יהיה לנו יותר קל לגשת לנושא המורכב הזה. אז מה מעסיק בני נוער? אני אגיד לך מה העסיק אותי?
דפנה: מה העסיק אותך?
נוגה: המראה שלי, המעמד החברתי שלי, הבגדים שאני לובשת, הרצון שלי להשתייך לקבוצת השווים וכזה ללבוש בגדים שעוד בנות לובשות. אני ממש זוכרת שהמילה שלך כאמא, ואני מאוד מעריכה אותך, היא הייתה שוות ערך הרבה פחות ממה שתגיד מישהי שהערכתי והערצתי אותה כבת 12 או 13. היום זה לא ככה. היום הדעה שלך יותר חשובה מהמון המון אנשים.
דפנה: איזה כיף.
נוגה: אבל כנערה היה לי יותר חשוב מה החבר'ה בגיל שלי חושבים עליי, איך הם רואים אותי.
דפנה: זו הסיבה אגב שקנינו לך טלפון, את זוכרת? טלפון נייד.
נוגה: נכון. כדי ש…
דפנה: ו… טוב, זה אנחנו מדברים על תקופה ממש, ממש קדומה.
נוגה: היום זה מגילאי גן.
דפנה: אבל בגיל 12 עוד לא היה לך טלפון.
נוגה: נכון.
דפנה: ואז את אמרת לי בכעס שהייתה איזה מסיבה וזה עבר באיזה קבוצת וואטסאפ ואת לא ידעת.
נוגה: כן.
דפנה: אמרתי אני לא מוכנה שתשלמי את המחיר הזה. ואחר כך גם ברגע שנהיה לך טלפון הבנתי שאתן מתכתבות המון על איך, מה הקוד לבוש, איך תגיעו למסיבה.
נוגה: נכון.
דפנה: כי כולן היו מגיעות עם ג'ינס…
נוגה: מצלמות גם…
דפנה: כן, מצלמות תמונות אחת לשנייה כדי ליישר קו וכדי שלא חס וחלילה תגיעי עם איזה שמלת מלמלה וכל החברות שלך באות עם ג'ינס וגופייה לבנה.
נוגה: נכון. נכון. שכחתי.
דפנה: אז…
נוגה: כן.
דפנה: אז אני ממש זוכרת שזה היה השימוש העיקרי של הטלפון בתקופה ההיא. אז באמת כל הנושא של דימוי גוף ושל ביטחון עצמי שמאוד מאוד מושפע מאיך אני נראית, והמון המון השוואות לבני הגיל.
נוגה: ומהפידבקים שאני מקבלת מהסביבה.
דפנה: כן. ופתאום המשקל באמת של מה קורה בבית מול מה קורה בחברה, את קראת לזה קבוצת השווים, קבוצת השווים זה מי ששווה לי, מי שנמצא באותו גיל איתי, באותו שלב, פתאום נהיה נורא, נורא, נורא משמעותי. הרבה מאוד שאלות של זהות, מי אני? מה אני? זהות מינית, הרבה פעמים דברים שככה מתעוררים על פני השטח. אבל גם זהות אידיאולוגית, פוליטית, דתית, המון שאלות פילוסופיות שפתאום עולות ויכולות מאוד לבלבל ואפילו לייסר את בני הנוער. המון בעיות בתקשורת, קשה להם. קשה להם עם חברים שלהם והכול נורא דרמטי. קשה להם עם הורים, קשה להם בבית, קשה להם עם האחים. קשה להם (צחקוק).
נוגה: כן, הכול קשה.
דפנה: פשוט קשה להם.
נוגה: זה גיל גם שמורדים.
דפנה: קשה להם גם עם עצמם.
נוגה: כן.
דפנה: זאת אומרת התקשורת שלהם עם כל מי שמסביב, כולל עם עצמם, היא מאוד בעייתית. המון, המון ביקורתיות.
נוגה: אם אני אשתף באמת בכנות ואני ככה אשים את הלב על השולחן, אז אני בגיל הנעורים כתבתי יומן. אני מאוד אוהבת לכתוב. ואני זוכרת שכתבתי שם איזה יום שאני מתוסכלת כי אני יודעת שאמא שלי רוצה בטובתי, ובכל זאת אני מתעצבנת עליה ואני כועסת עליה, ואז אחר כך אני מרגישה גם נורא רע עם עצמי. מי שיחזור לפרק שדיברנו על תת מודע, שהוא ישות מוסרית, אז גם הייתי מלקה את עצמי על איך שהתנהגתי. אבל תוך כדי שאני מלקה את עצמי, אני עדיין בתוך הסערת רגשות הזאתי ואני לא יודעת איך לצאת מהלופ הזה ואני לא יודעת למה זה ככה. וזה "משביז" ומתסכל ואני מתחילה מן לשנוא את עצמי על ההתנהגויות שלי, שאגב ברגע שקיבלתי מחזור זה די נרגע. זאת אומרת זאת הייתה איזה שנה מאוד מזעזעת, גם אני מניחה שאת תוכלי להעיד על זה, אבל גם אני הרגשתי את זה. אבל אפילו לא היו לי את הכלים לדבר ולהגיד את זה כמו שהיום אני יכולה. וזאת הייתה חוויה נורא, נורא קשה ו… אמרת קשה להם עם עצמם, היה לי קשה עם עצמי.
דפנה: כן.
נוגה: ואז זה גם יצא על הסביבה.
דפנה: נכון. אני ממש קולטת, ויצא לי גם עם שתי הבנות שלי ששתיהן התבגרו, וגם עם נערות שאני עובדת איתן, השנים שקודמות להופעת הוסת הראשונה זה כאילו שיש איזה מאבק פנימי בין שתיים, בין הילדה שרוצה להישאר ילדה ולא רוצה להתבגר, לבין הנערה שעומדת שם בפתח. והמאבק הוא אפילו ברמה ממש גופנית, זאת אומרת איזה הורמונים ישלטו. וברגע שהמארג עובר ומגיע הוסת יש איזושהי רגיעה. לא רגיעה-רגיעה, כן?
נוגה: (צחקוק).
דפנה: אבל הסערה האדירה הזאת שהייתה לפני זה בין הילדה לנערה, לפחות זה נגמר. אגב, אני עכשיו פוגשת את זה מהכיוון השני של זה, שהאישה והזקנה ככה שנמצאות בתוכי, אני ככה בתוך גיל המעבר, אז אני… אותו מאבק, בצד השני של הוסת.
נוגה: איזה קטע.
דפנה: אבל מה שדיברת מקודם… את רצית להגיד משהו?
נוגה: לא, לא, את יכולה.
דפנה: מה שאמרת מקודם על ה- "התבחבשות" הזאת בתוכך, אני יודעת שאמא רוצה בטובתי, אבל זה מכעיס אותי ואני כועסת על עצמי על זה שכעסתי עליה וככה… דיכאון, חרדה, אובדנות, זה דברים שמאוד מאופיינים לגיל ההתבגרות. זה גיל אשכרה מסוכן.
נוגה: כן.
דפנה: ממש מסוכן.
נוגה: זה גם גיל שאפשר ליפול להפרעות אכילה, אנורקסיה. צריך מאוד להשגיח מצד אחד…
דפנה: נכון. אישה שהגיעה לגיל 24 ולא התפרצה אצלה אנורקסיה, מן הסתם לא תתפרץ וגם הרבה מאוד מחלות נפש אחרות שמתפרצות בגיל הנעורים. לפעמים אנחנו מצליחים להחזיק את זה וזה לא מתפרץ, ולפעמים אין מה לעשות, זה יתפרץ כי זה צריך היה להתפרץ, או כי זה בגנטיקה. הרבה פעמים זה ממש בגנטיקה. אבל הפרעות אכילה לבנות זה משהו שהולך ויורד עם הגיל. קשור מאוד, מאוד לחשיפה לאמצעי תקשורת ולטיק-טוק.
נוגה: נכון.
דפנה: ולשורטס ביוטיוב ובכל מיני. יש לנו פרק שלם על הפרעות אכילה אז כדאי להקשיב, להאזין לו.
נוגה: פרק ממש, ממש, ממש מומלץ. אני חושבת שהמסר העיקרי בשלב הזה, זה להבין שגיל ההתבגרות, עם כל הקושי שיש בו, הוא גם מאוד מסוכן. פשוט מסוכן לבאמת דיכאון, חרדה, אובדנות, הפרעות נפשיות, הפרעות של אכילה.
דפנה: גם התמכרויות.
נוגה: נכון, לסמים, אלכוהול.
דפנה: ועבריינות.
נוגה: נכון.
דפנה: שלפעמים יכולים ככה להיגרר חברתית לאיזשהו מקום שהוא לא טוב להם, ממש לכיוונים עברייניים או לכיוון של שימוש בסמים ואולי אפילו הידרדרות לזנות. או אם זה בנות או אם זה בנים, אז התנהגות שהיא עבריינית בשביל להשיג כסף בשביל הסמים. אז… וכל מיני התמכרויות, התמכרות לפורנוגרפיה, משהו שמאוד מאוד נפוץ בקרב בני נוער בעת הזו.
נוגה: כן. יש בני נוער שמגיעים על הרקע הזה לטיפול.
דפנה: לטיפול.
נוגה: אני עבדתי עם מישהו שהוא אפילו לא הובך להגיד את זה, כי מבחינתו זה כבר שנים חלק מהשגרה שלו. הוא צופה בפורנו בין 6 ל- 7 שעות בלילה על חשבון שעות שינה. אין לי מושג איך בדיוק הוא עושה את זה. וזה משבש לו את כל החיים, הוא נמצא בעבודה ואיכשהו יש לו פלשבקים, דברים שהוא צפה בהם אתמול בלילה, אז הוא גם לא מרוכז בזה, גם לא מתאים והוא… בקיצור, וזה… היום הנתונים אומרים אגב, שבנים נחשפים בפעם הראשונה לפורנו כשהם בני 9, ובנות בגיל 11, שזה גם כן נתונים הזויים כי זה גילאים מאוד צעירים כשאין לנו…
דפנה: זה לא היה בעבר.
נוגה: וגם…
דפנה: בעבר מקסימום היו נופלים על איזה גיליון של פלייבוי ורואים כמה תמונות של ציצי.
נוגה: כן.
דפנה: היום זה מטורף מה שהם נחשפים.
נוגה: לאיזה תכנים גם אפשר להגיע?
דפנה: כן.
נוגה: יש שמה תכנים שהם כל כך, כל כך לא מתאימים, לא לגילאים צעירים ואולי גם לא לגילאים יותר מבוגרים. וזה יכול אפילו לעשות טראומות, ויש גם נשים שמגיעות לטיפולים כי הן צפו בפורנו והן ראו שמה אקטים שהן לא הסכימו לעשות ובכלל נוצר להן אנטי סביב זה.
דפנה: או חרדות.
נוגה: נכון. או חרדת ביצוע. כן.
דפנה: נכון. אז יש, והתמכרויות פה… בגיל הנעורים יש נגיד אלכוהול, שהם מתחילים לשתות והם לא יודעים איך לשתות, והם שותים יותר מדי ומגיעים להרעלת אלכוהול.
נוגה: נכון.
דפנה: והרבה פעמים ממש לאשפוז או ממש לאובדן של שליטה על הגוף. יש… כמעט כל בן נוער נתקל בזה, אם לא על עצמו אז על חברים שלו בכל מיני מסיבות שתייה. הם הולכים בקיצוניות כי הם לא יודעים, הם לא מכירים כל כך, הם כבר יותר עצמאים והם מחפשים גבולות. משהו נורא, נורא יפה שאלה אמרה לי עכשיו, אנחנו היינו בטיול לכבוד יום הולדת 18 שלה ודיברנו על איזה מדריך צלילה שהיה לנו שהוא לא שם לה גבול, הוא נתן לה כל מה שהיא ביקשה. לקח אותה לעומקים שהם לא הגיוניים, מסתבר שהוא נתן לה לנהוג בלי שיש לה רישיון נהיגה, היא ביקשה ממנו כל מיני. והיא אמרה לי באיזשהו שלב אני הבנתי עליו שהוא לא ישים לי גבול, שכשעשינו משהו, כשהוא נתן לי לנהוג באוטו שלו בכביש ראשי בסיני, אנחנו לא היינו איתה בשלב הזה. היא חזרה יחד איתו מאיזה צלילה והיא אמרה לו תן לי לנהוג והוא נתן לה. והיא אומרת זה היה לא אחראי בכאלה רמות שאני הבנתי שהוא לא ישים לי גבול, אז אני צריכה לשים גבול גם לו וגם לי. ואיזו תובנה מדהימה, היא הייתה אז בת לדעתי 15, איזה תובנה מדהימה לנערה בת 15 להבין שהיא צריכה לשים את הגבול כי המבוגר הספציפי הזה לא שם לה גבול.
נוגה: כן.
דפנה: אוקי? ונושא של גבולות הוא נורא משמעותי פה, אז אם אנחנו מדברים על מה מעסיק בני נוער, אז התמכרויות שונות, גם סמים, גם אלכוהול, גם פורנוגרפיה, גם אכילה, כל מיני הפרעות אכילה, אפשר להתייחס גם לזה כסוג של התמכרות, כל מיני הפרעות נפשיות.
נוגה: אז בוא נדבר אולי על השינויים בגיל ההתבגרות שגורמים לכל הדברים שעכשיו דיברנו עליהם. אז איזה שינויים יש? מה קורה לבני נוער?
דפנה: אז באמת בו-זמנית קורים שינויים בכל כך הרבה רמות. אז ברמה הפיזיולוגית יש את כל ההתפתחות המינית, את כל ההבשלה המינית, את כל הצמיחה לגובה, הגוף גדל, משתנה, והכול קורה נורא, נורא מהר. וזה יכול נורא, נורא להפחיד, לבלבל. בנות פתאום… אפשר לראות בנות בגיל ההתבגרות שהן הולכות, מתלבשות באופן נורא, נורא פתייני, נורא, נורא סקסי. הן אפילו לא מבינות מה זה עושה למין השני. יש כאילו איזה משהו פה, תקופה כזאת של פריחה, והן אפילו לא מבינות מה המשמעות של זה וכמה הן סקסיות והן עוד לא מבינות את זה. זה די מדהים לראות את זה. אפשר ללכת נגיד לחדרי כושר ולראות כמה הרבה נערים צעירים מאוד…
נוגה: נכון, נכון.
דפנה: בגילאים כאלה, 10, 11, 12, עובדים שם על בנייה של הגוף שלהם, כן? כמה הרבה מודעות יש להם. לדעתי מודעות שלא הייתה לפני דור או שניים או בטח לא שלושה.
נוגה: כן. והחשיפה לרשתות חברתיות היא גם אין מה לעשות, יש לה חלק בזה. מבחינה רגשית יש בלבול מטורף, מצבי רוח שהם מאוד, מאוד קיצוניים, אצלם זה או שחור או לבן, או שהיה מדהים או שהיה על הפנים, או שהם אוהבים אותו או שהם לא אוהבים אותו בכלל. הם נורא, נורא מבולבלים. הם עדיין לא יודעים להעריך את עצמם, או לפעמים הם כלפי חוץ יכולים לשדר משהו מאוד בטוח ויציב, אבל מבפנים מאוד, מאוד פגיעים ומתלבטים ומבולבלים, וגם זקוקים שיראו אותם, שיבינו אותם, שיקבלו אותם.
דפנה: המון בושה.
נוגה: כן. הם מבקרים את עצמם והם זקוקים לה- הפך.
דפנה: כן. המון בושה והמון בדידות יש בגיל הזה. כי גם אם אני המלך של הכיתה ואני מחוזר ואני מקבל המון תשומת לב, מאוד יכול להיות שעמוק בפנים גם מלך הכיתה מרגיש נורא בודד ובעצם אף אחד לא יודע מה באמת קורה בפנים, אף אחד לא באמת יודע כמה הוא פגיע וכמה הוא בודד וכמה קשה לו, וכמה זה הכול בעצם מסכה מה שהוא שם על עצמו.
נוגה: כן. ולמה בושה?
דפנה: הם נורא מתביישים. הרבה פעמים יש המון בושה סביב השינויים שקורים לי, אני לא יודעת מי אני, אני משווה את עצמי לאחרות. יש לה חזה יותר גדול משלי, יותר קטן משלי… המון, המון… לא, עוד לא מרגישה בנוח עם ה… זאת אומרת השינויים הפיזיים גורמים לאי נוחות בגוף.
נוגה: כן.
דפנה: זה מתבטא מבחינה רגשית הרבה פעמים באי נוחות ובבושה ובהסתרה וברצון שלא ידעו גם גופנית איך אני מרגישה עם עצמי וגם רגשית, ושלא ידעו שאני בדיכאון, ושלא ידעו שיש לי התקפי חרדה ושלא ידעו שיש לי חרדה חברתית, ושלא ידעו שיש לי איזושהי כפייתיות או שהתחלתי להתמכר למשהו. המון הסתרה. אם אני מסתירה אז אני גם מתביישת.
נוגה: כן. כלפי חוץ נורא חשוב להם לשדר את מה שהם רוצים לשדר, וכדי לשדר משהו שאולי מושלם בעיניהם הם חייבים איכשהו להעלים ולהסתיר את הדברים שהם לא מרוצים מהם והם לא רוצים שידעו, כדי לא להיות פגיעים. אני זוכרת שאני התביישתי בדיסלקציה שלי. נולדתי עם לקות למידה. בגיל ההתבגרות לא ממש ידעתי לקרוא, אני עד היום עושה עם זה פדיחות. למה כל כך הסתרתי את זה? אני עד היום לא בטוחה שאני יודעת להגיד למה, אבל כל הדברים שהם היו בעיניי דברים שלילים על עצמי- לא רציתי שאף אחד ידע.
דפנה: כן.
נוגה: אפילו שאני הולכת לטיפול נגיד, אף אחד… זה סוד כמוס. היום אני בעצמי אשת טיפול, אני חושבת שזה מדהים להיות בטיפול, שכל נער שמספר שהוא הולך לטיפול זה מעיד על האומץ ועל הביטחון שלו. אז הדעות שלי מאוד השתנו, אבל טוב, גיל ההתבגרות.
דפנה: מבחינה התנהגותית אפשר לראות תופעות של מרד, וכחנות, בדיקה של גבולות, מה שדיברנו מקודם. הם בעצם מבקשים שישימו להם גבול, אבל אם שמים להם את הגבול הם מורדים.
נוגה: נכון.
דפנה: אז זה מן… אנחנו כאנשים שמטפלים ומלווים מתבגרים אנחנו צריכים להיות מודעים לזה שהם חייבים את הגבול הזה, כי בלעדיו הם נאבדים.
נוגה: כן.
דפנה: ממש נאבדים, אבל הם ישמחו למרוד בו ולכעוס עליו.
נוגה: כן. אם לא יהיה גבול אז זה בעייתי, אבל…
דפנה: במה הם ימרדו? (צחקוק).
נוגה: בדיוק. אני נגיד גדלתי בבית שלא היו בו הרבה גבולות. בחוויה שלי היה המון חופש, הייתה המון עצמאות, ובגיל ההתבגרות חיפשתי איפה אני יכולה למרוד. אז אני הוספתי ו' לשם שלי (צחקוק).
דפנה: (צוחקת).
נוגה: ואני היום נוגה עם ו'. עשיתי…
דפנה: הלכת לבית ספר?
נוגה: הלכתי לבית ספר כי גדלתי בחינוך ביתי.
דפנה: ועשית בגרות.
נוגה: עשיתי בגרות. אני וחברה שלי היינו יוצאות מהחלון של החדר שלי והולכות למסיבה. למה? אני לא יודעת, לא באמת הייתה סיבה, אבל הרגשתי שאני איכשהו מורדת בכל זאת.
דפנה: כן.
נוגה: הייתי זקוקה לזה. טוב. השינויים במחשבה, אולי נדבר גם על זה. ילד, העולם צריך להיות… הוא קולט דברים שהם מוחשיים ואנחנו לא יכולים להסביר לו משפטים או מושגים שהם מופשטים, כי הוא לא מבין אותם. נער מתחיל להבין אותם. החשיבה נהיית הרבה יותר מופשטת, ויש בזה משהו מגניב. אפשר לשחק עם זה קצת, שלא כל דבר הוא צריך להיות קונקרטי. אבל באמת, הם בחשיבה שהיא שחור ולבן, המון, המון, המון, המון ביקורת, גם כלפי הסביבה, בעיקר כלפי ההורים שלהם, לא כלפי המקובלים בשכבה, וגם כלפי עצמם, ואגוצנטריות. אני אשמח להתייחס לזה ברשותך. אני לומדת פסיכולוגיה באוני' תואר ראשון ואחד הדברים, אוקי? שדיברו שמה, זה על אפקט שנקרא "אפקט הקהל המדומה". נערה קמה בבוקר לתיכון ויצא לה חצ'קון על הפנים, היא רואה אותו וזהו, העולם חרב עליה. אז היא לא תלך היום לבית ספר, לתיכון, כי כל בן אדם שהיא תפגוש יראה את החצ'קון הזה, ישים לב, יצחק עליה, יבקר אותה, יחשוב על זה בינו לבין עצמו, היא לא תצליח לשרוד את היום הזה. אז היא מסתובבת בעולם בתחושה שיש קהל מדומה. אין קהל, זה לא אמיתי. והוא רואה ושופט ומבקר אותה על כל דבר שהיא עושה. וגם אם היא החליקה במדרגות ואחרי שנייה התעשתה על עצמה, ראו וצחקו עליה וידברו על זה. זה לא נכון. זה לא נכון. אבל הם חיים… האגוצנטריות הזאתי אין בה מרכז ואז הכול סובב סביבם.
דפנה: אגו-צנטר.
נוגה: כן, נכון.
דפנה: אני במרכז של הכול.
נוגה: נכון.
דפנה: אמרנו כבר שהתת מודע רואה, לוקח את הכול באופן אישי.
נוגה: נכון.
דפנה: את רוצה שנדבר על מאפיינים של תקשורת עם מתבגרים?
נוגה: כדאי, כי פה… כי עד עכשיו הסברנו המון, המון, המון על מתבגרים כדי לעזור בעצם להיכנס לעמדה השנייה, למקום שבו הם נמצאים, ולהיות בחמלה. אבל עכשיו זה גם צריך להיות קצת יותר תכלס, פרקטי. אז כשאנחנו מדברים עם בני נוער יש מאפיינים בתקשורת מולם ש… אליהם, שאנחנו רוצים להצליח להגיע אליהם, לייצר איתם ראפור, להצטרף אליהם, שזה מושגים שכבר דיברנו עליהם בפרקים הקודמים. אז איך אנחנו יכולים לעשות את זה? מה מאפיין אותם?
דפנה: אז קודם כל ציניות, הם נורא ציניים. וציניות בסופו של דבר זו ביקורתיות והרבה פעמים עוקצנית ודוקרת מאוד. ככל שילד גדל בסביבה שהיא יותר צינית, אז הוא גם יהיה יותר ציני. אז להבין שזה חלק מהתקשורת, ובגלל שכל בני הנוער סביבם הם ציניים, גם הם ציניים. וככה הם גם מסוגלים להעביר מסרים שאולי הם לא יכולים להעביר בדרכים אחרות. אבל בתקשורת שהיא יותר עמוקה, כדאי לנו, בתקשורת של אדם עם עצמו, מתבגר עם עצמו, כדאי לנו מאוד לדבר על הציוניות וכמה שהיא בעייתית. אני הרבה פעמים רותמת פה לצדי את וולט דיסני, ובאחד הפרקים דיברנו גם על וולט דיסני, על איך לתת משוב, איך לתת ביקורת בצורה בונה. אז בחזון של חברת וולט דיסני הציניות אסורה, כי ציניות ויצירתיות לא הולך ביחד. ואם אנחנו רוצים שבן אדם יהיה יצירתי ויהיה לו טוב עם עצמו, עדיף שהוא לא יהיה ציני.
נוגה: אני מסכימה עם זה. כן, ציניות היא הורסת המון דברים. אבל הם ציניים, ואם אנחנו רוצים לגשת אליהם אז צריך לקחת את זה בחשבון ולהבין שזה לא אישי.
דפנה: נכון.
נוגה: למרות שהתת מודע לוקח הכול באופן אישי.
דפנה: (צחקוק).
נוגה: נחזור לפרק הקודם. אז הם ציניים, הם מדברים בהמון המון הכללות. הכול אצלם מוכלל. ויש להם סלנגים שהם עדכניים לדור שלהם. אני בת 24 היום כבר לא שולטת בכל הסלנגים של בני נוער, שמי ישמע, זה פחות מעשור ממני. אז צריך ללמוד את הסלנגים שלהם.
דפנה: כדאי ממש.
נוגה: כן.
דפנה: פשוט להקשיב להם, ואם לא הבנו איזה משהו אז אפילו לצוד את זה ולהגיד מה זה מה שאמרת? אהה… ולהשתמש בזה.
נוגה: אז אני אגיד שביום שבו את אמרת "את רוצה 'להשתחנש' איתי?", כשאת שאלת אותי אם אני רוצה לעשות איתך "שחנש", שזה שיחת נפש. אז אמרתי לעצמי איזה אמא מגניבה יש לי, "רוצה לעשות איתי 'שחנש'?", כי אני לא רגילה שהורים מדברים בשפה הזאתי. אני זוכרת את זה.
דפנה: בדור שלי לא היו "שחנשים" עם הורים.
נוגה: לא היו. לא, לא.
דפנה: (צחקוק).
נוגה: היו שלבים שבהם אמרתי… זאת אומרת צריך גם שזה לא יהיה מאולץ יותר מדי.
דפנה: כן.
נוגה: אבל בעיקרון כדי לגשת אליהם אז אנחנו רוצים להתאים את עצמנו, ולהתאים גם את אוצר המילים שלנו ולהשתמש בסלנגים שלהם, וגם להבין את הסלנגים.
דפנה: נכון.
נוגה: כי אז איך נוכל לתקשר…
דפנה: להגיד "וואי, וואי, את אוכלת סרטים", או "אכלת את הראש", או…
נוגה: "איזה סחי אתה".
(מצחקקות)
נוגה: כל מיני.
דפנה: כן.
נוגה: טוב.
דפנה: דיברנו כבר על הנזקקות האדירה שלהם. גם אם הם נראים לכם הכי בטוחים בעולם וגם אם הוא יורד על כל מי שמסביבו, זה ממש לא אומר שהוא באמת בטוח בעצמו.
נוגה: ההפך.
דפנה: רוב הסיכויים.
נוגה: כן.
דפנה: ממש לראות מתחת למסכה את הנזקקות, את הבדידות, את הקושי.
נוגה: נכון. עוד נקודה מאוד, מאוד חשובה זה הדרמטיות. הם דרמטיים. בגלל האגוצנטריות, המקום הזה שבו הם במרכז, הם נמצאים באיזושהי אשליה, אני גם הייתי באשליה הזאתי אז הדוגמה שאני אתן היא אמיתית. נערה יכולה לבוא לאמא שלה להגיד לה משפט כמו "את לא יודעת איך זה מרגיש להיות עם לב שבור", כי הנערה המתבגרת היא בטוחה שמה שהיא עוברת עכשיו אף אחד בעולם לא עבר כזאת טרגדיה, כזה דבר דרמטי. והם יכולים להתעכב על זה ולחשוב על זה ולנתח את זה ולא לישון בלילה ולהתעסק בזה. הכול נורא, נורא דרמטי, שחור ולבן. פעם הכול מדהים ויפה וחזרתי לחבר שלי ו- וואו, ניצוצות, ואחר כך הוא מניאק והוא אפס ואיך עשיתי דבר כזה? ואנחנו מהצד יכולים קצת לא לקחת את זה ברצינות. כאילו קיבינימט, כנסי לפרופורציות, מי ישמע? עוד פרידה, לכולם…
דפנה: זה הדבר הכי נוראי להגיד בעיניי.
נוגה: נכון.
דפנה: למתבגר.
נוגה: נכון.
דפנה: תיקחי את הדברים… אני זוכרת שכשאני התבגרתי והיה לי קשה מאוד להתבגר, הייתי בדיכאון ממש, ואמרו לי את נורא מוציאה דברים מפרופורציה. אוקי, מה אני אעשה עם זה?
נוגה: אבל גם ככה את מרגישה…
דפנה: ככה אני חווה את זה. ככה אני חווה את זה. ובאמת לתת להם, זאת אומרת להגיד אני מבינה שזה בשבילך עכשיו נורא, נורא דרמטי, ולא להקטין את זה.
נוגה: בדיוק, בדיוק. להם זה דרמטי, ואם אנחנו רוצים שיהיה לנו… אם אנחנו רוצים לשרוד את המתבגר אז אנחנו צריכים לבוא אליו יד…
דפנה: להצטרף.
נוגה: בדיוק, להצטרף אליו, יד ביד להיות איתו. וכדי להיות איתו זה גם אומר להסכים להכיל את הדרמטיות ולא לחכות שזה יעבור ולהקטין את זה ולמזער ולא לקחת ברצינות, כי בשבילם זה נורא, נורא רציני.
דפנה: ואם לא נכיל את זה כמו שצריך אז או שהם יקצינו את הדרמה. אה, את לא חושבת שאני באמת בדיכאון מאוד עמוק? אז אני אראה לך מה זה דיכאון עמוק.
נוגה: נכון.
דפנה: ואז הם אולי מקצינים.
נוגה: נכון.
דפנה: או, אה, היא לא מבינה על מה אני מדברת? לא אדבר איתה יותר.
נוגה: כן. ואנחנו שוב חוזרים לזה שזה גיל מאוד מסוכן ויש פה נטיות אובדניות.
דפנה: נכון.
נוגה: אנחנו כן רוצים שהם ישתפו.
דפנה: והדבר שהכי הכי חשוב להורים, למורים, לאנשים שעובדים, שנמצאים קרוב עם בני נוער, זה להשאיר דלת פתוחה לתקשורת.
נוגה: כן.
דפנה: לא לסגור את התקשורת גם כשנורא מתחשק נורא לכעוס עליהם ולשבור את הכלים ולא משחקים. ממש לא. הם חייבים את הקשר הזה איתנו כי אנחנו עוגן מאוד, מאוד חשוב בשבילם.
נוגה: עוד משהו שחשוב להגיד על התקשורת זה שהם מדברים בקצב שהוא יותר מהיר, כן? הם מזפזפים נורא מהר בטיק-טוק, הם חסרי סבלנות. ואם אנחנו רוצים להצטרף למקום שלהם, לבנות את הראפור שתהיה איתם תקשורת, שנשרוד את המתבגרים, אז אנחנו צריכים להתאים את עצמנו. וזה אומר שלא לחפור להם, ואם אמרנו שני משפטים במקום משפט אחד הם כבר…
דפנה: הם קלטו.
נוגה: כן, כבר חפרנו, הם קולטים מהר.
דפנה: הם קלטו בראשון.
נוגה: הם מדברים מהר, הם הבינו את המסר מהר, יאללה. זה שאנחנו המבוגרים, נחמד לי שאני כבר שמה את עצמי בקטגוריה של המבוגרים…
(צוחקות)
נוגה: נגיד סבא שלי ז"ל, אז הוא… אני זוכרת כנערה שהוא תמיד היה מלאה בפרטים-פרטים ומדבר לאט, לאט, וזה מצריך כל כך הרבה סבלנות וקשב. גם מאוד אהבתי אותו. אבל בוא נגיד גם ככה קשה להם, למתבגרים, אז נקל עליהם במקום הזה ונהיה קצרים, תכליתיים, נסמוך על זה שהם הבינו אותנו ונהיה מהירים בקצב שלהם.
דפנה: נכון. נזכור גם שהם מקשיבים להודעות ושומעים פודקאסטים במהירות כפולה.
נוגה: נכון.
דפנה: הם רגילים לשמוע הכול מהר, מהר, מהר, מהר…
נוגה: נכון.
דפנה: וכדאי לנו לדבר איתם גם מאוד, מאוד מהר, אחרת הם יאבדו את הקצב.
נוגה: (צחקוק).
דפנה: אז בבקשה, בוא נעשה את זה ככה. והם חסרי סבלנות, אז בוא לא נאתגר את זה יותר מדי.
נוגה: כן.
דפנה: תגידי, את יודעת האם בעבר, בוא נגיד לפני 200 שנה, גיל ההתבגרות היה נחשב לגיל עם מאפיינים? מתייחסים אליו או ש… מה, מה היה לפני 200 שנה? את זוכרת?
נוגה: באינסטינקט הייתי אומרת ברור, כי זה… אני נולדתי לתוך מציאות שבה יש ילד ואחר כך יש לנו את גיל ההתבגרות ואז מבוגרים. אבל בכלל מעצם השאלה וגם כי אני קצת מכירה אותך, אז אני מניחה שלא.
דפנה: נכון. אז ככה, בתרבויות קדומות, קדומות זה "כולה" לפני 150-200 שנה, היה ילד ואז לילה אחד, פוף! הוא הפך להיות מבוגר. ואז עשו לו טקס התבגרות והוא הפך להיות מבוגר, ומהיום הזה מתייחסים אליו כאל מבוגר. אז ביהדות זה בר מצווה ובת מצווה, שזה אגב גם ממש הגילאים שזה קורה. ובכל תרבות שהיא אפשר לראות מה הם הטקסים של ההתבגרות שעושים לאותו נער, ועושים איזשהו טקס, בדרך כלל הקהילה שותפה לטקס הזה. כמו בר מצווה ובת מצווה, כל הקהילה נמצאת בתוך הטקס הזה, ופוף! מהיום אתה אחראי לעצמך ואתה בוגר. ולפני די מעט שנים תכלס, התחילו להתייחס לגיל הזה כאל גיל שיש לו מאפיינים מאוד ייחודים וצריך להתייחס אליהם. אז באיזה גיל מתחיל גיל ההתבגרות? מה את אומרת?
נוגה: אני רוצה להגיד נגיד הגיל שאני הרגשתי את זה, זה אזור גיל 11. אגב, אני חושבת שזה משתנה, כי היום תלמידות בקורסים אומרות לי מחנכות נגיד של כיתות נמוכות, ב', ג', ד'…
דפנה: כן, גיל 9 כזה.
נוגה: בדיוק. הן אומרות אם ילדה נשארת לשבת כשיוצאים להפסקה בכיתה ג', שמה זה גיל…
דפנה: ד', כן.
נוגה: או ד'.
דפנה: ילדה ב- ג', ד'.
נוגה: אז אם היא נשארת לשבת אז אפילו מדריכים את הצוותים שיכול להיות שהיא פשוט קיבלה כבר את הוסת הראשונה, שזה גיל נורא צעיר.
דפנה: נכון.
נוגה: והיא לא… ואפילו לא דיברו איתה על זה, כי היא לכאורה עוד לא הייתה אמורה להתחיל את גיל ההתבגרות. אז זה משתנה.
דפנה: אז אנחנו אומרים שהגיל… פעם אמרנו שגיל ההתבגרות מתחיל איפשהו בגיל 12 ונגמר איפשהו בגיל 16.
נוגה: נכון, זה מה ש…
דפנה: היום אנחנו מתחילים להגיד הוא מתחיל בגיל 8, 9. מתי הוא נגמר?
נוגה: שאלה טובה. אז אני יודעת את התשובה, זה בסדר שאני אענה? שאני אהרוס לנו?
דפנה: יאללה, אז נקצר כאן. אז בעיקרון אנשים יכולים להגיד כשמגיעים לבגרות מינית.
נוגה: או…
דפנה: או כשמגיעים לגיל 18.
נוגה: או כשעוזבים את הבית.
דפנה: או בגיל 21 או בגיל…
נוגה: נכון, אחרי צבא.
דפנה: כן.
נוגה: לפני צבא. כן.
דפנה: נכון.
נוגה: אבל בעצם…
דפנה: ואין באמת תשובה אחת לזה.
נוגה: כן.
דפנה: אז השאלה איך אנחנו מגדירים? בעצם מה מגדיר בן אדם כמתבגר? כסיים להתבגר.
נוגה: אני חושבת עצמאות.
דפנה: עצמאות.
נוגה: כשהוא מחליט לעצמו.
דפנה: עצמאות, ואנחנו מדברים בפרט עצמאות כלכלית.
נוגה: כלכלית.
דפנה: אז אם בעבר אנשים היו יכולים להגיע לעצמאות כלכלית בגיל 14, על אמת, זאת אומרת הם היו לומדים 4 שנות לימוד עד כיתה ד', יודעים לקרוא, לכתוב, יוצאים לעולם. מתחילים לעבוד כשולייה של סנדלר, נגר, whatsoever, ובגיל 14 יכול להיות שהם כבר ממש מרוויחים, משתכרים, ואפילו עוזרים לפרנסת המשפחה. כשאני הייתי בצבא אני הייתי מש"קית ת"ש, והיה דבר כזה תשלומי ת"ש. זאת אומרת חייל שבגלל שהוא עכשיו התגייס לצבא והוא הפסיק להביא את המשכורת שהוא היה מביא הביתה, ההורים שלו עכשיו צריכים שיפצו אותם על זה. איפה היום נשמע שילד בן 16, 17, 18, עובד, מרוויח משכורת משמעותית שמביא אותה לאבא ואמא?
נוגה: כן, זה… אני לא מכירה.
דפנה: ואין כבר כזה כבר היום.
נוגה: כמעט ולא. כן.
דפנה: אני מניחה שכבר ביטלו את התשלומי ת"ש אם כך. אז היום אנחנו במצב אבסורדי שבו בן אדם לא מגיע לעצמאות כלכלית גם בגיל 30 לפעמים, כי הוא סיים צבא, עשה תואר ראשון, עשה תואר שני, עשה פוסט דוקטורט, הלך לדוקטורט, והוא איפשהו בתוך מסלול של לימוד והוא עוד לא מתחיל לפרנס את המשפחה שלו, למרות שהוא כבר נשוי עם שלושה ילדים.
נוגה: ואז יש פה איזושהי בעיה, כי אם ההורים עדיין צריכים לעזור לו כלכלית אז הם גם רוצים לשים את הגבולות שלהם, שיהיו את הערכים ואת האמונות שלהם, והם יכולים להגיד משפט כמו "אנחנו נעזור, אנחנו יכולים לשלם על מסגרות פרטיות לילדים רק אם זה יהיה חינוך דתי", לדוגמה.
דפנה: או "אני מוכנה… לך אין כסף לחוגים לילדה, סבבה. אני מוכנה שהיא תלך לחוג בלט קלאסי".
נוגה: כן.
דפנה: "אבל לא להיפ-הופ. היפ הופ לא מתאים, מה פתאום, מה פתאום. בגיל הזה היא…". אז הוא בן אדם מבוגר, הוא כבר בן אולי 30 ו… ועדיין אמא מחליטה לו איזה חוג הנכדה שלה תלך.
נוגה: כן.
דפנה: אז זאת אומרת שאנחנו היום משהו נורא, נורא דיפוזי סביב גיל ההתבגרות, שהוא מתחיל יותר מוקדם ואנחנו לא יודעים בכלל, בכלל אם הוא נגמר.
נוגה: כן. אז בוא נדבר על יאללה, איך נעבוד עם מתבגרים? אנחנו… ככל שהפרק מתקדם זה נהיה יותר פרקטי. אז הבנו כל כך הרבה על מתבגרים ועל גיל ההתבגרות. מה אנחנו צריכים לגייס כשאנחנו ניגשים לבן נוער?
דפנה: נכון. אז בעצם כל המבוא הגדול הזה שעשינו פה הוא כדי שכשאנחנו ניגשים לדבר עם בן נוער נהיה מאוד אמפתיים, נבין כמה זה דרמטי, כמה שינויים עוברים עליו, כמה זה מבלבל, כמה הוא שם מסכות, ואנחנו היינו רוצים שהוא יהיה עם קצת פחות מסכות.
נוגה: כן. עצם זה שאנחנו ניגשים עם המודעות הזאתי, בין אם נגיד לו את זה ובין אם לא, יכול להיות שזה גם לא נכון להגיד לו, אבל כשאנחנו יודעים את זה אז יש באנו יותר חמלה. יותר קל מבחינה רגשית להכיל וגם להבין את המרד, את התוקפנות, את הכעסים, את השינויים האולי באמת בלתי נתפסים במצבי רוח. פשוט להבין שזה בסדר.
דפנה: להבין את הבלבול הזה, שהוא לא יודע מה הזהות שלו המינית, הערכית, הדתית, שנורא קשה לו. שנורא, נורא קשה לו ואפשר לנרמל את זה. ממש לנרמל את זה ולהגיד- את יודעת, גם אני כשהייתי בגיל שלך התמודדתי עם א', ב' ו- ג'. או, אני פגשתי עוד כמה נערים שככה וככה וככה, ופשוט תרגישי נורמלית. כי אם הם לא משתפים והם נורא, נורא בודדים… ולנרמל זה לא להקטין. איי, זה שום דבר, כולם עוברים את זה. לא. אבל אני מכירה עוד הרבה אנשים, הרבה נערים שהתמודדו עם זה, וזה לנרמל, וזה מאוד, מאוד, מאוד עוזר.
נוגה: אני חושבת שההפרדה שעשית בין לנרמל ולהגיד זה נורמלי וזה קורה לעוד אנשים, ולהקטין, זה שני דברים שונים והם לא חייבים לבוא ביחד.
דפנה: אסור שהם יבואו ביחד.
נוגה: אסור שהם יבואו ביחד. עכשיו, אם אנחנו חוזרים ל- להבין את המתבגר, שהכול אצלם קיצוני ודרמטי והם חושבים שאין עוד אף אחד בעולם שחווה את מה שהם חווים. אז כשאנחנו מנרמלים את זה, אנחנו מאוד, מאוד, מאוד עוזרים להם. זה כל כך חשוב. עכשיו…
דפנה: וגם הם פחות התביישו.
נוגה: כן.
דפנה: הם יבינו שהם נורמליים.
נוגה: והם ישתפו יותר והם ירגישו פחות בדידות. זה ממש, ממש חשוב. אני אוהבת כשאני עובדת עם בני נוער, והרבה בני נוער מגיעים אליי לקליניקה, אולי היתרון של הגיל שלי, אני צעירה אז גם יותר קל לי לגשת אליהם. אני פותחת פגישה עם בן נוער, בת נוער, עם נערה, ואני אומרת לה- אני רוצה לספר לך על גיל ההתבגרות המזעזע שהיה לי. בעד שלום… אולי בעד שלום היום כן, אבל בגדול, לא הייתי מוכנה לחזור לגיל הזה בעד הרבה דברים כי זה גיל נורא קשה, ואני פשוט מונה את הדברים שהיו לי קשים. ומה שאני רואה זה נערה בת 13 שיושבת ואני רואה שלא נוח לה בגוף שלה, וקשה לה אפילו להסתכל עליי והיא מתבאסת שהיא הגיעה לכאן והיא לא רוצה שאף אחד ידע שהיא פה, מקשיבה ומהנהנת. ומהנהנת ולאט לאט משהו במבט שלה ובהבעות פנים נהיה יותר קשוב. למה? כי אני מבינה את מה שהיא עוברת. עברתי דברים, אולי לא את מה שהיא עוברת, אבל גם דברים דומים והם צריכים לשמוע את זה.
דפנה: מה שעוד מאוד, מאוד חשוב זה לאפשר לילדים את התנועה הזאת בין להיות בוגר… מה זה בוגר? אני יכול לקחת קבוצה של ילדים לטיול בתנועה ועדיין להיות ילד ומדי פעם להשתטות ולעשות שטויות שאת אומרת מה… ובעיקר להורים ולמורים שמלווים בני נוער, תנו להם, תאפשרו להם את התנועה הזאת. פעם אתה מבוגר, פעם אתה ילד, ואתה עוד בודק את זה ולאט לאט אתה תהיה יותר מבוגר ופחות ילד. זה בסדר גמור.
נוגה: נכון. עוד דבר זה שאנחנו רוצים להתאים את עצמנו אליהם כדי שהתקשורת באמת היא תהיה יותר טובה. אז דיברנו על הקצב המהיר. כדאי לנו לעבוד בעולם הדימויים שלהם. אם הם עובדים עם אפליקציות ועם טיק-טוק ועיצוב של תמונות ועולם ההייטק והם יודעים המון על מחשבים, אז בוא נדבר איתם על הדברים האלה. אם אנחנו עם נער מתבגר שהוא ספורטאי מצטיין, אז כדאי לנו לדבר איתו על הספורט שלו. העיקר להיות בעולם שלהם. דיברנו באחד הפרקים של הנחות היסוד על זה שהמפה היא שונה מהשטח, אז לנער המתבגר יש לו את המפה שלו. ככל שאנחנו יותר נתקרב אל המפה ונהיה בתוך כאילו המגרש הביתי שלו, יהיה לנו יותר קל לגשת אליו. וזה עובד וזה עוזר.
דפנה: כן. ואם מה שמעניין אותה זה לק ג'ל, ומה שמעניין אותה זה…
נוגה: נכון.
דפנה: פן, ומה שמעניין אותה זה כל מיני סגנונות איפור, אז אני אתעניין גם בזה, אפילו שזה אותי אולי פחות מעניין. ואם יש איזה סדרה בטלוויזיה שהיא רואה ומדברת על זה ועל זה ועל זה ולא מעניינת אותי הסדרה הזאת, אבל אני כן אני אקשיב בדרך… האופן שבו היא תתאר לי מה קורה שם בסדרה וכל מיני תככים שקרו שם, אני אבין מה העולם הפנימי שלה ומה מכיל אותה. אז באמת להתעניין במה שמעניין אותם ולתת להם לשתף אותנו. ובשורה התחתונה, להשאיר דלת פתוחה, ולא להיעלב מהם ומהציניות שלהם ומהביקורתיות שלהם. להבין שזה בא כי הם רוצים להגן על עצמם, הם רוצים את הספרציה שלהם, להרגיש אני לא כמוך, אני יותר טובה, אני אחרת, אני שונה, אני עצמאית. לאפשר גם את זה ולהיות שם איתם ואז אנחנו נשרוד את המתבגר שלנו.
נוגה: מקסים. אז תחשבו על מישהו שאתם אוהבים, בין אם הוא מתבגר ובין אם יש לו מתבגר שהוא צריך לשרוד אותו, ותשלחו לו את הפרק הזה ותגידו לו שיש תקווה, שיש אופטימיות ויש כלים. ואנחנו נפגש פה בעוד תכנים, אנחנו רק רוצות לחדש ולהביא דברים שהם באמת יהיו פרקטים ויעילים. ואם יש פרק מסוים, תוכן שתרצו שנעשה עליו פרק בפודקאסט, אז תכתבו לנו, אנחנו קוראות את התגובות. אם אתם מסכימים או לא מסכימים, אז אנחנו קוראות הכול.
דפנה: כן. תתכתבו איתנו.
נוגה: בדיוק. אז להתראות בינתיים.
דפנה: ביי.
—————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————-
אחרי שצפית בפרק הפרקטי הזה, אנו תוהים האם
ה-NLP מסקרן אותך, היית רוצה לדעת יותר
מה ה-NLP יכול לעשות בשבילך ובשביל הסובבים אותך?
הנה מתנה מאיתנו בשבילך – שיעור חינמי על NLP ודמיון מודרך
להתרשמות והרשמה חינם לחץ כאן
——————————————————————
לעוד פרקים בפודקאסט "החיים לפי ה-NLP" לחצו כאן