הקלטה : פרק 36
תמלול פרק 36 שהתקיים עם דפנה רטר ונוגה רטר:
נוגה: טוב, אז ברוכים הבאים לפודקאסט, חיים לפי ה- NLP. כיף להיות כאן ויש לנו פרק מאוד, מאוד חשוב שהכנו לכם להיום.
דפנה: אז היום אנחנו הולכות לדבר בפרק 36 על הזדהות ולמה היא יכולה להיות מסוכנת, ומה אנחנו מציעות במקום, כי תמיד אנחנו נותנות משהו טוב במקום. ואנחנו רוצות רק להגיד שאם יש מישהו שיקר לכם ואתם רוצים להעביר לו את הפודקאסט הזה, אנחנו יותר מנשמח. אנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר אנשים. תעשו share, like, תדרגו אותנו באפליקציות הפודקאסטים השונות, ונתחיל.
נוגה: ואפשר להתחיל.
דפנה: אז למה הזדהות היא מסוכנת?
נוגה: אז קודם כל, אני חושבת שכמעט כל מי שיאזין לנו יתחבר למה שאני אגיד. בחודשים האחרונים יש המון אנשים שחווים את עצמם בהתשה, בעומס נפשי, מוצאים את עצמם בוכים, עצובים, מפורקים, לא יודעים איך להמשיך, וזה בעצם נובע מהזדהות יתר, בכלל מהזדהות. אני חושבת שאולי אנחנו קצת נכעיס פה אנשים כשנגיד שרוב הפעמים אנחנו נגד הזדהות ואנחנו גם נלמד איך לשמור על עצמנו מפני הזדהות. למה הזדהות זה דבר מסוכן?
דפנה: כן. אז אולי לפני זה אני רק אגיד שיש מצבים…
נוגה: נדבר על זה.
דפנה: שבהם הזדהות כן יכולה להיות טובה. ואולי גם נסביר מה זה הזדהות.
נוגה: אוקי.
דפנה: אז מה זה הזדהות?
נוגה: הזדהות זה מצב שבו אני נמצאת ליד אדם מסוים, האמת אני לא חייבת להיות לידו פיזית, אבל הוא מרגיש רגשות מסוימים, עצב, מצוקה, תסכול, כאב, ואני כל כך מחוברת לסיפור שלו שאני מכילה את הרגשות האלה על עצמי. אני עצובה עצב שהוא לא שלי, הוא של בן אדם אחר, סיפור שהוא של מישהו אחר, אבל אני משלמת על זה מחיר נפשי.
דפנה: כן.
נוגה: אני בעצם לוקחת על עצמי רגשות שהם לא שלי, ומה שזה עושה זה שזה מוריד אותי, מחליש אותי, מקטין.
דפנה: עכשיו, זה נכון לגבי כל הרגשות. אני יכולה להיות… לכעוס, בגלל שעשו משהו לא בסדר נגיד לבת שלי.
נוגה: כן.
דפנה: אני יכולה להיות שמחה עד הגג כי אני מזדהה עם השמחה של הבעל שלי שהצליח להשיג איזה משהו נורא, נורא טוב, אוקי?
נוגה: נכון.
דפנה: זאת אומרת אפשר, בכל הרגשות אנחנו יכולים לחוות הזדהות. למה זה כל כך רע?
נוגה: אם זאת הזדהות שהיא שמחה, לא יודעת, הבן זוג שלי התקבל לתפקיד שהוא נורא רצה להתקבל אליו ואני שמחה איתו, זה מבורך. בכלל ה- NLP לא נכנס במקומות שבהם הכול טוב. אנחנו לא רוצים לשנות אסטרטגיה אפקטיבית. אם משהו טוב, לא ניגע בו. אבל יש כל כך הרבה מצבים בחיים שלנו שאנחנו נכנסים להזדהות ואז גם אנחנו וגם הסביבה משלמת מחיר. לדוגמה, בת שחוזרת מהגן ומספרת לאמא שלה איך חברה שלה התנהגה והבת פגועה ועצובה והיא בוכה. מחר היא תלך לגן והיא תשלים עם אותה ילדה, אבל אם האמא נכנסת להזדהות והיא נפגעת בשם הבת שלה, היא אחר כך לא הולכת איתה לגן והיא לא נמצאת שם כשהילדות משלימות, ועכשיו במירכאות החברה שרופה אצל האמא. היא לא סולחת לה, היא כועסת עליה, היא שומרת לה טינה, ולטווח ארוך יכול להיות שהילדה תלמד שאולי עדיף לה לא לספר הכול לאמא ולהתחשבן על זה, כי היא יודעת שאחר כך האמא עוד תזכור את זה. או בדוגמה אחרת, פשוט היא תשתף אותה במשהו והאמא תהיה נורא עצובה. היא תזדהה עם סיפור נורא עצוב. לצערי אני אגיד בתור אישה צעירה שיש לי המון, המון חברות שנפגעו מינית ונאנסו, ובחרו לא לשתף את ההורים שלהן בשום שלב, כי הן לא רוצות לשבור, להעציב, לפרק את ההורים שלהן. ובעצם דבר נורא, נורא גדול שההורים רוצים לדעת אותו ולתמוך, אין להם את הזכות, אין להם את האפשרות, כי הילדים רוצים לשמור עליהם.
דפנה: כן.
נוגה: וזה בעצם תוצאה של הזדהות.
דפנה: אה הא. אולי אני בכל זאת אפתח פה סוגריים ונגיד שלפעמים הזדהות היא כן טובה, כי נכון, זאת אומרת לא להזדהות זה בעצם להגיד אוקי, זה שלך, או אני רואה שלך קשה, כן? אבל לפעמים הבן אדם האחר רוצה שנהיה איתו בתוך הרגשות שלו, שנשמח איתו על אמת ולא רק נגיד אני רואה שאת שמחה. ויש משהו מאוד מרחיק בזה. ואנחנו בפרק 19 דיברנו על סוגים של הבדלות. הבדלה זה מצב שבו אתה בעצם לא מסכים עם האחר, או לא נמצא עד הסוף עם האחר. אחת ההבדלות שאנחנו נדבר עליה היא הבדלה מעמדת משקיף, אוקי? אני לא לגמרי איתך, אני משקיפה עליך, ומשם…
נוגה: אני מבינה אותך, אבל אני לא איתך בהבנה.
דפנה: בדיוק.
נוגה: עכשיו, הזדהות זה לבוא ולהגיד את עצובה, גם אני עצובה. יש בזה משהו נורא נעים. אני משתפת אותך בכל מיני דברים שאני עוברת, נעים לי שאת כועסת איתי, שאת עצבנית איתי, שאנחנו ביחד באותה הדעה ובאותם רגשות. עכשיו, זה קורה כי את בהזדהות.
דפנה: כן. כי אני לא איזה אמא טפלון כזאת ששום דבר לא נוגע בה.
נוגה: כן.
דפנה: כי את מרגישה… גם אנשים רוצים להפעיל רגשית את מי שמולם.
נוגה: נכון.
דפנה: אנחנו רוצים להפעיל רגשית, וכשזה לא קורה אנחנו יכולים להיות די מתוסכלים. אז אנחנו צריכים לבדוק, זה כמו כל דבר, ב- NLP אין טוב ורע, אין משהו שהוא תמיד רע. אז גם להזדהות יש מצבים שבהם זה ממש, ממש מתאים. כמובן שלא בקליניקה ולא ביחסים בין מטפל ומטופל, או בין מורה ותלמיד, או בין בוס והמעביד שלו. אבל ביחסים זוגיים, ביחסים בין חברות, ביחסים לפעמים גם בין הורים וילדים, הזדהות יכולה להיות לפעמים מועילה, תלוי בדינמיקה. אבל…
נוגה: אני חושבת…
דפנה: אם את עצובה ואת באה ומספרת לי כמה את עצובה ואת רוצה שאני אתמוך בך ואני פורצת בבכי ואני אפילו יותר עצובה ממך מזה, מי יתמוך בך? שתינו בתוך איזה בור, אוקי?
נוגה: כן. אני חושבת שבאמת מה שצריך זה איזון וגם את הבחירה.
דפנה: אז אם לא הזדהות, אז מה כן?
נוגה: בדיוק. אז הכלה. איזה מילה מסתתרת בתוך הכלה? מה אפשר לשמוע?
דפנה: אז באמת המילה הכלה היא מתוך המילה מיכל, איזשהו כלי שאפשר לתוכו לצקת משהו, כן? אז אם זה כוס אז בתוכה יש מים, אבל בתוך הכוס הזאת יכול להיות גם שוקו ויכול להיות מרק עוף ויכול להיות… אני יודעת מה? חול וחצץ ואוויר ולא יודעת…
נוגה: אני מאוד אוהבת את הדימוי שיש לנו שתי כוסות, אחת מזכוכית ואחת מקרטון. אז אם הכוס היא מקרטון את תמזגי לתוכה קפה, אחר כך את תרוקני את הקפה, הכוס מהקרטון תספוג ואנחנו נראה איזשהו סימן על הכוס.
דפנה: נכון. מי שככה מתקומם אז הכוסות קרטון הרגילות, בגלל זה אני תמיד אומרת שאי אפשר גם למחזר אותן, זה בגלל שהן מצופות בשכבה של שעווה שיוצרת להן בידוד.
נוגה: כן.
דפנה: אבל אם זה היה באמת מנייר…
נוגה: אבל בוא נגיד גם אלו שמצופות בשעווה, בסדר? האמת היא שזה אפילו ממשיך את הדוגמה.
דפנה: אוקי.
נוגה: אחרי כמה שימושים הכוס תתפרק, היא לא באמת יכולה להחזיק, שזה קצת יכול להזכיר לנו מצב ממושך של הזדהות. אדם שנמצא בהזדהות במשך זמן ארוך הוא משלם על זה מחיר נפשי. זה מתיש אותו, זה מעייף, זה פוגע בבריאות שלנו, אנחנו בעצם סופגים רגשות קשים שהם לא שלנו. נגיד בוא ניקח את ה- 7 באוקטובר. אנשים שהיו בהזדהות עם סיפורים שהיו בחדשות בטלוויזיה, שהם שמעו, אני יכולה להבין את זה, כן? נורא קשה לא להיות בהזדהות. אבל המחיר הנפשי שכל המדינה שלנו משלמת על ההזדהות הזאתי, הוא עצום, הוא בלתי נתפס, והכוס מתחילה להתפרק. כוס מזכוכית לעומת זאת, את יכולה לשים בתוכה כל נוזל, חם, קר, בכל צבע, ואחר כך כשאת תרוקני את הנוזל מהכוס היא נשארת בדיוק כמו שהיא הייתה לפני כן.
דפנה: נכון. עד כדי כך שאפילו, אני ככה דתל"שית, אז כוסות מזכוכית הן תמיד כשרות כי הן לא סופגות כלום.
נוגה: לא ידעתי.
דפנה: כן. אז…
נוגה: אוקי. אז אנחנו… אז כדי להיות בהכלה אנחנו בעצם רוצים להיות כוס מזכוכית. מה אנחנו יכולים להכיל? איזה רגשות? מה יכול ל… מה אנחנו יכולים להכיל?
דפנה: הכול. זאת אומרת כל רגש שהוא אנחנו יכולים להכיל, גם אם הוא עצום ממדים, כן? מה שאני צריכה לעשות זה באמת פשוט לדמיין שאני מיכל שעכשיו מאפשר לאחר לשפוך לתוכו את מה שהוא מרגיש, בידיעה שאני יכולה לרוקן את המיכל שלי. ואם המיכל שלי מתחיל לעלות על גדותיו, אני יכולה להרחיב את המיכל שלי, אוקי? אני יכולה לרוקן אותו או להרחיב באמת, אלה שתי אסטרטגיות שאני משתמשת בהן.
נוגה: למה קשה לנו להכיל? כי זה קשה. למה זה קשה?
דפנה: כן. הרבה פעמים אנחנו… כשאנחנו מתחילים להכיל ואם אנחנו לא יודעים לרוקן או להרחיב, אז זה מכביד עלינו. מים זה דבר… כן? אם אני… הכוס הזאת בלי מים היא הרבה יותר קלה מאשר עם מים.
נוגה: כן.
דפנה: זאת אומרת יש משהו במטען שיש בתוכה שמכביד, שמקשה, ואנחנו אנושיים, ואם האדם שמולנו יקר לנו אז אנחנו צריכים ממש ללמוד אסטרטגיות שיאפשרו לנו לא להזדהות איתו. זה נורא קשה.
נוגה: זה קשה להיות ליד בן אדם שחווה עכשיו רגש קשה, כי אנחנו רואים אותו במצוקה ואנחנו לא רוצים שהוא יסבול, ויש לנו איזושהי נטייה, זה לפעמים אפילו אינסטינקט, לרצות לשפר את המצב ולשנות. כמו המשפטים הבנאליים של בואי, בואי, אל תבכי, תשתי מים, עוד מעט זה יעבור, שזה לא להכיל, זה לא להיות עם האדם כשהוא חווה רגש, זה מתוך כוונה חיובית, מתוך באמת רצון לעזור להוציא אותו משם ולעשות איזה מן הובלה.
דפנה: הנה ציפור.
נוגה: (צחקוק) שהיא הרבה פעמים ממש, ממש לא מה שהאדם מחפש. כשלבן אדם קשה והוא בוחר לפנות אלינו, בין אם הוא חבר, שכן, אמא, בת, אז הם רוצים שנהיה איתם.
דפנה: אז אנחנו אומרים מצד אחד אנחנו לא רוצים להזדהות ואז ליפול איתו לאותו בור.
נוגה: נכון.
דפנה: מצד שני אנחנו לא רוצים להגיד לו אין פה בור, או צא, צא, צא, יאללה, צא מהבור, כי הוא עכשיו בבור.
נוגה: נכון.
דפנה: אוקי?
נוגה: אז כשהוא נמצא בתוך הבור ואנחנו רוצות להיות מיכל, כוס מזכוכית, אז נשאף לתת מקום לרגשות קשים, לכל מיני אירועים, זיכרונות, לתסכול, לבכי, לעצב. זאת אומרת פשוט להיות עם כל מה שעולה.
דפנה: נהיה שם.
נוגה: כן.
דפנה: נקשיב, ניתן מרחב, מרחב שהוא פתוח, מרחב שהוא בטוח, אוקי? את יכולה לספר לי הכול, יש מקום, יש לי מקום מבפנים להכיל את זה. אני לא אתפרק מזה, אני כוס מזכוכית.
נוגה: (צחקוק).
דפנה: לא מקרטון. ואת יכולה לבטא הכול.
נוגה: כן.
דפנה: זה נכון גם ביחסים של הורים וילדים, גם בזוגיות, כמובן שבקליניקה.
נוגה: אז עכשיו שאלה נורא חשובה, איך בכלל עושים את זה? כי אני חושבת שמי שמאזין לנו מבין שיש הרבה מצבים שבהם עדיף להיות בהכלה ולא בהזדהות. אגב, אמפתיה זה בעצם מילה נרדפת להכלה. אני באמפתיה אל הרגשות של האחר, אני מכילה את הרגשות. הזדהות זה אני חווה יחד איתו את הרגשות שהם שלו.
דפנה: כן.
נוגה: אז איך אנחנו יכולים להיות בהכלה?
דפנה: זה משהו שלומדים, כן?
נוגה: אוקי.
דפנה: אני זוכרת, אני הייתי בקורס ת"ש כשהייתי בת 18 בצבא, ממש רק התחלתי את השירות הצבאי, וכל הזמן דיברו איתנו על הזדהות מול הכלה. "אתן כמש"קיות ת"ש אמורות להיות בהכלה ולא בהזדהות", וזה היה נשמע לי נורא, נורא מסודר והגיוני וסבבה. גדלתי בקיבוץ, באמת לא ראיתי הרבה צרות בחיי, רק את הדברים שיש בקיבוץ, כן? ואז שמו אותי במקום הכי קשה שיש בצה"ל. הייתי בחוות השומר עם נערי רפול וקיבלתי גם המלצה להתחיל מהחיילים עם המקרים הכי, הכי קשים, כי הם צריכים הכי מהר פתרון. ואז היה את החייל שאבא שלו רצח את אמא שלו, האמא בקבר, האבא בבית קברות, ולחייל הזה בשבת הקרובה אין לאן לצאת, זאת אומרת כדי… והתחלתי לשמוע עוד סיפורים כאלה, ואחרי שישה חיילים שראיינתי עם כאלה סיפורים עלה לי החום.
נוגה: וואו.
דפנה: אני לא הייתי מסוגלת, הייתי בכזאת הזדהות שלא סתם עלה לי החום, אני הזיתי על כל הסיפורים האלה. וממחזור טירונים אחד לשני אני למדתי לשים קצת יותר פילטרים, וזה לא… כמה שהבנתי את זה בראש, אני הייתי צריכה לעבור 4-5 מחזורים של טירונים עד שאני למדתי איך לא להזדהות.
נוגה: אה הא. אני חושבת שזו דוגמה מעולה שאת בעצם גם מדברת על ההשלכות השליליות של הזדהות.
דפנה: כן.
נוגה: כמו להזות, לחלום על זה בלילה כשהחום עולה, בחילות, חוסר תאבון. הגוף מגיב פיזיולוגית להזדהות יתר.
דפנה: כן. מיותר לציין שכל ששת החיילים האלה נשארו בשבת בבסיס כי המש"קית ת"ש שלהם הייתה בבית חולה ולא דאגה להם. לא יכולתי לדאוג להם.
נוגה: וואו.
דפנה: אוקי?
נוגה: כן.
דפנה: אז אנחנו צריכים בעצם ללמוד לתחזק את המיכל שלנו, אוקי? להיות מודעים לזה שהוא הולך ומתמלא.
נוגה: כן.
דפנה: ואם זה גדול עלינו אז או לרוקן אותו, שזה אומר לדבר עם מישהו אחר לפעמים.
(צוחקות)
דפנה: או לצאת לעשות ספורט ולשקשק את זה ולמצוא דרכים, כן? אבל קודם כל להיות מודע לזה שהמיכל שלי מתחיל להתמלא.
נוגה: כן. מודעות היא נורא חשובה. אני יכולה להגיד שהחברה הכי טובה שלי אמא שלה נפטרה לפני כמה שנים, והיא אמרה לי משפט שנורא נורא החמיא לי, שאני אחד האנשים הבודדים בעולם הזה שהיא מרגישה בנוח ליפול עליו עם העצב ועם האובדן בלי הפחד שזה ימוטט או יפרק אותי.
דפנה: אה הא.
נוגה: וזה שאני אשת טיפול עוזר לי להיות שם עבורה עם האובדן הזה, כי למדתי בצורה ממש, ממש יסודית איך לשמור על עצמי בהכלה ולא ליפול להזדהות.
דפנה: מקסים.
נוגה: אז זה באמת משהו שצריך ללמוד אותו.
דפנה: ובעצם בזה היא אומרת על כל שאר החברות שלה…
נוגה: נכון.
דפנה: שהיא לא יכולה לדבר איתן, וזאת אחת ההשלכות של הזדהות יתר, שאולי לא ישתפו אותך כי אתה לא… או כי אתה מזפזף את זה, או כי אתה נופל לזה.
נוגה: נופל לזה. נכון.
דפנה: שני הצדדים לא טובים.
נוגה: אז זה משהו שלומדים אותו, זאת אומרת זה לא משהו שאנחנו נולדים איתו. זה משהו שגם לפעמים מתרגלים אותו שנים.
דפנה: נכון.
נוגה: אני היום יודעת להגיד בעבודה הקלינית שלי שלא משנה איזה סיפור יגיע אליי, גם אם זה גילוי עריות בתוך המשפחה וסיפורים מה- 7 באוקטובר, אני לא אגיע למצב שבו אני אתפרק או אבכה מול מטופל, מול מונחה.
דפנה: כן.
נוגה: כי אני יודעת שאני מפסיקה לעשות את התפקיד שלי ולהיות אשת מקצוע שהוא מרגיש בנוח במרחב הזה להיפתח, כי הוא מתחיל לפחד עליי.
דפנה: נכון.
נוגה: אז מודעות זה באמת השלב הראשון. התת מודע שלנו מבין דימויים, כי הוא ראשוני, הוא לפני בכלל שפה. אז ה- דימוי שאתם יכולים לקחת מהפרק הזה, זה באמת לדמיין שאתם רוצים להיות כוס מזכוכית, זה עובד מדהים. כוס מזכוכית, לטייל בעולם, להתהלך עם הדימוי הזה.
דפנה: נכון. וגם לדמיין שאם הכוס צרה לכם, להרחיב אותה.
נוגה: מקסים.
דפנה: מתוך המודעות אני אגיד אני מרחיבה עכשיו את הכוס, אני זוכרת שאם אני אהיה בהזדהות אני אולי לא אצליח לעזור לבן אדם כמו שצריך, כי מה שהוא עכשיו צריך זה שיכילו אותו.
נוגה: כן.
דפנה: ואם מאוד, מאוד קשה לי, אני מרגישה שאני אין, העיניים שלי מוצפות ונורא קשה לי, אני לא מצליחה, זה סיפור שגדול עליי, לא כולנו אנשי מקצוע, אוקי? אז פטנט שנורא נורא עוזר זה לחפש חלון, לחפש שמיים.
נוגה: אולי אני אגיד משהו לפני, זה טריק מעולה. כשאנחנו הולכים לבית קולנוע לראות סרט אז יש הרבה אנשים חכמים שהתפקיד שלהם הוא לגרום לנו להיות בהזדהות בצורה מכוונת עם השחקן הראשי, ושנתרגש איתו ושנחסיר פעימה ושנבכה ושנהיה במתח.
דפנה: כן.
נוגה: והדרך שלהם לעשות את זה, ותחשבו על זה, זה קודם כל להעלים לנו את כל תחושת הזמן. אין שעון בבית קולנוע, אין שמש, הכול חשוך, יש רמקולים מכל כיוון, מסך ענק, ואז אנחנו נשאבים ואנחנו עוברים למשהו שנקרא ראייה שהיא מיקודית.
דפנה: נכון.
נוגה: ואם הבמאי רוצה שנהיה עוד יותר בהזדהות, הוא יכול לעשות ZOOM-IN עד מצב שבו אנחנו רואים רק את השפתיים של האיש הרע שאומר "אני הולך להרוג אותך"…
(צוחקות)
נוגה: ואנחנו לא נושמים.
דפנה: כן. ומוזיקה…
נוגה: בדיוק.
דפנה: שמכניסה אותנו לתוך זה, ואי אפשר לשמוע שום דבר אחר חוץ מה- (נושמת עמוק).
נוגה: נכון. ובאמת לא נושמים. עכשיו, זאת נקראת ראייה מיקודית. אנחנו, זה הדבר היחיד שאנחנו רואים. אבא שלי כשהיינו קטנים והיינו רואים סרט אצל סבא וסבתא, לא הייתה לנו טלוויזיה בבית, אז הוא היה יכול נורא לעצבן ותוך כדי איזה סרט להגיד לנו "אתם זוכרים? זה רק סרט, זה לא דם אמיתי, זה קטשופ". ואותנו זה היה מעצבן, כי זה היה מוציא אותנו, אבל הוא גם לא רצה שיהיה לנו…
דפנה: כן. אבל גם לפעמים ילד רץ ומתחבא מאחורי הספה וממשיך להסתכל על הסרט ממקום מוגן.
נוגה: (צחקוק) נכון.
דפנה: זה ממש הזדהות.
נוגה: כן.
דפנה: כן?
נוגה: נכון, נכון, נכון.
דפנה: עכשיו, אם הילד פתאום מסתכל לחלון…
נוגה: זה מנתק.
דפנה: זהו, נזכר שיש עולם.
נוגה: כן.
דפנה: ובדיוק את הפטנט הזה אנחנו יכולים לעשות גם עם עצמנו.
נוגה: בדיוק. אז זה בעצם לעבור מראייה מיקודית לראייה היקפית.
דפנה: נכון.
נוגה: אז זה לזכור שהשיחה… שוב, אני מחזירה אותנו ל- 7 באוקטובר כי זה פשוט בכל מקום. אנחנו פוגשים בן אדם שיצא מעזה, או מישהי שבוחרת לשתף במקום שבו היא הייתה ב- 7 באוקטובר, או ניצולי נובה, שאיכשהו הנושא הזה עולה. ואז הם… אנחנו איתם בתוך הקושי הזה ואנחנו מרגישים שאנחנו נשאבים, ובאמת אולי הדמעות מתחילות להציף אותנו, וברגע הזה מה שצריך לעשות זה לזכור שיש עולם בחוץ, שעוד שעה אנחנו ניסע למקום אחר, להסתכל על החלון, לחפש את השמש, ולהגדיל את הראייה שלנו, זה מנתק אותנו מהזדהות כי זה מחזיר אותנו לגוף שלנו ואמרנו שהזדהות זה קצת להישאב לתוך סיפור שהוא לא שלנו.
דפנה: נכון. אז אם כבר את הזכרת את החיבור לגוף…
נוגה: נכון.
דפנה: אז עוד דבר זה באמת להתמקד בגוף, בנשימה. אני נושמת פנימה, אני נושמת החוצה, אני יושבת כאן, אני מרגישה את הידיים שלי, מה אני שומעת עוד? אוקי? לרגע, כמו הראייה המיקודית, אני יכולה אולי לשנות את תנוחת הגוף שלי.
נוגה: מקסים.
דפנה: אוקי? אם אני נורא, נורא רכונה, אולי רגע להישען טיפה אחורה, לקחת איזה נשימה עמוקה, לבקש הפסקה.
נוגה: זה בסדר.
דפנה: לעשות משהו שיעזור לי כדי שאני אוכל רגע לרוקן את הכוס שלי.
נוגה: כן.
דפנה: ושיהיה מקום למלא אותה שוב.
נוגה: אני מאוד אוהבת את הטריק שלאנשי הציפורניים שבגדול, לקחת אצבע אחת וקצת ללחוץ אותה על האצבע השנייה.
דפנה: (מדגימה).
נוגה: להצמיד, בדיוק. מה שזה עושה זה שזה פשוט התחושה הגופנית שמתעוררת, אין מה לעשות, זה אני מיד מתחברת לעצמי.
דפנה: כן.
נוגה: וזה משהו שהוא כל כך עדין, אנשים לא שמים לב אליו. ואנחנו שומרים על עצמנו ורגע אחרי שאנחנו יוצאים משיחה מורכבת, לדמיין שאנחנו לוקחים את הכוס שלנו מזכוכית ומרוקנים אותה, ואם צריך גם שוטפים אותה ושמים אותה להתייבש.
דפנה: כן.
נוגה: שזה איזה מן באמת לנקות את זה רגע.
דפנה: ככה למשל אנחנו הרבה פעמים עושות בין מטופל למטופל בקליניקה.
נוגה: נכון. נכון.
דפנה: כי אני דואגת לרוקן את הכוס שלי בין כל מטופל לכל מטופל.
נוגה: לשמור על עצמנו.
דפנה: כן. כדי שכשיגיע המטופל הבא אני ככה…
נוגה: כן. אני אתחיל להגיד לסיכום שזה נושא שלי יוצא לדבר עליו עם המון אנשים, שאומרים לי שזה אפילו שינה להם את החיים. תלמידים שלומדים את זה בקורסים ואומרים בזכות זה שרדנו את התקופה, את תחילת המלחמה. ובכלל, זה פוגש כל אחד ואחת מאיתנו. וזה לוקח זמן ליישם את זה, ואולי כדאי להתחיל מסעיף 1. אז אם נסכם את מה שנאמר, אז דיברנו על הזדהות, מה זה הזדהות, מתי זה בסדר להזדהות, מתי זה טוב, שיש פה בחירה. אבל גם יכולות להיות לזה השלכות שהן שליליות, אז לבחור.
דפנה: כן. אנשים יכולים לשלם על זה גם בריאותית וגם רגשית כמובן ולהרגיש עקה גדולה. ונתנו דרכים.
נוגה: כן.
דפנה: אז איך להכיל? לדובב, להקשיב, לשאול עוד שאלות, לזכור שזה סיפור של מישהו אחר ואני יכולה להכיל את זה.
נוגה: מקסים.
דפנה: אז ממש להיות עם, וכדי לשמור על עצמי דיברנו על 4 אסטרטגיות: להיות מודע לזה שאני רוצה להכיל ולא להיות בהזדהות. לזכור שהזדהות תפריע לאדם האחר, הוא לא באמת יוכל להיעזר בי אם אני אפול איתו לבור. לעבור לראייה המרחבית הזאת, ככה לזכור שיש שמיים מלמעלה, שיש חלון, שיש עוד דברים, ולהתחבר לגוף.
נוגה: כן. אז להתחיל מאסטרטגיה אחת ולהתקדם, ולדעת שזה באמת משהו שרוכשים אותו.
דפנה: ולהתאמן.
נוגה: כן.
דפנה: זה גם עניין שרוכשים אותו עם הזמן. אני באמת למדתי את זה בקורס, זה לא עזר לי, הייתי צריכה להתנסות עם זה.
נוגה: איזה כיף. פרק ממש חשוב. אני שמחה שהקלטנו אותו, אז תודה רבה. ועכשיו קחו לעצמכם רגע לחשוב על מישהו שהוא בהזדהות יתר ואתם אוהבים אותו והוא חשוב לכם…
דפנה: או בהצפה.
נוגה: כן. היא כל הזמן בוכה, היא לא מצליחה להחזיק את עצמה, זה יותר מדי לה, או לו. ותשלחו להם את הפרק הזה ותגידו להם שאתם אוהבים אותם ואתם רוצים שיהיה להם טוב. והפרק הזה באמת נותן הרבה כלים, וניפגש כאן לפרקים נוספים, אז להתראות.
—————————————————————–
אחרי שצפית בפרק, ואולי גם הזדהת, בטח יענין אותך לשמוע עוד על ה-NLP , מה זה, איך זה עובד כל כך טוב ?
והנה עוד מתנה מאיתנו בשבילך – שיעור חינמי על NLP ודמיון מודרך
להתרשמות והרשמה חינם לחץ כאן
——————————————————————
לעוד פרקים בפודקאסט "החיים לפי ה-NLP" לחצו כאן
