תמלול פרק 56
דפנה: יש רגעים שבהם נדמה שהעם שלנו מתפרק, שכל צד נגד הצד השני, כולם חושבים שכולם בוגדים, מפקירים, מסוכנים, לא שייכים, לא ראויים. מה, מה יהיה עם העם שלנו?
אמיר זה ממש באמת בלאגן. יש ביבי, לא ביבי, חטופים, כן, הפיכה משטרית, מלחמה, התיישבות, לכבוש את עזה, נראה שזה הקיטוב הולך ומקצין.
דפנה: כן, ואני שואלת את עצמי, מה בכלל אפשר לשמוע כשכולם צועקים? ואז אני אומרת, רגע, יש לנו את הכלים שלנו, של ה-NLP אז בואו נראה איך אנחנו יכולים לרפא את העם הזה באמצעות הכלים שלנו, באמצעות ה-NLP-
דפנה ברוכים הבאים לפרק מספר 56 בפודקאסט שלנו. חיים לפי ה-NLP. היום אנחנו רוצים לדבר על הקיטוב בעם ולשאול את השאלה, מה שומעים כשכולם צועקים?
אמיר זה פרק כל כך חשוב וכל כך באמת רלוונטי לתקופה שבה אנחנו נמצאים. זה נראה שהיום הקיטוב בעם הוא הכי גדול שהיה אולי אי פעם. למרות שאני חושבת שבכל דור חושבים ככה, אבל כן, אפשר לראות שהכול הוא נורא נורא מקצין. או שחור, או לבן, אין אפורים. הכול הופך להיות מין זירה כזו סוערת מאוד ונפיצה מאוד. ואם אני רוצה לקחת את המצב שלנו, את מצב העם, ולשים אותו ככה בקליניקה שלנו, של ה-NLP, אז אפשר להגיד שאנחנו נמצאים עכשיו בסיטואציה שנקראת הבדלה קיטובית. הבדלה קיטובית, אנחנו דיברנו על זה גם הרבה מאוד בפרק 19, כשדיברנו על פתרון של קונפליקטים, אבל בגדול הבדלה קיטובית זה מצב שבו כל אחד חושב שהאחר הוא שלילי באופן מוחלט. נכון? אתה רוצה להגיד עוד משהו על הבדלה קיטובית?
אמיר: לאורך החיים אנחנו יכולים להיתקל בזה בכמה תקופות. הרבה פעמים יש את גיל שנתיים, גיל הדובון לא-לא. התינוק לומד פשוט להגיד לו כל דבר שמציעים לו, לא. לא, לא, לא. וזה לא פשוט להורים. זה נהיה עוד יותר מורכב בגיל ההתבגרות, שגם שם נערים ונערות עומדים מול ההורים, ולא משנה מה ההורים מציעים, התשובה האוטומטית היא לא. וכשאנחנו פוגשים מישהו שיש לו דעות הפוכות משלנו, אז יש, זו תגובה מאוד דומה לסוג של אטימות, של חוסר הקשבה של כל מה שהוא אומר, אני פוסל, אני לא שוקל אפילו. ועכשיו זה מאוד באמת נפוץ, שכיח ורלוונטי.
דפנה: כן, ובאמת כל צד היום בעם, בעם ישראל, כל צד רואה את הצד השני כאיום אדיר על הקיום של המדינה. זאת אומרת, ממש כל צד חושב שהשני בפעולות שלו הורס את המדינה, מחריב אותה, גומר עליה, ויש פה איזה שבר עכשיו ממש ממש עמוק, ואם מסתכלים על זה ככה קצת יותר לעומק, אז יש פה המון המון פחד שכל מה שבנינו פה ייהרס, והסיפורים שלנו כאילו מתפצלים.
בהחלט, תודה על ההבהרה המדויקת לגבי חילופי הדוברים — זה חשוב במיוחד בשיחה שיש בה הרבה דינמיקה הדדית.
דפנה: הסיפור של הימין והשמאל, או הדתיים והחילונים, הכן ביבי, הלא ביבי, החטופים, שנהיה פתאום ויכוח. ואנחנו, כאנשים ששומעים הרבה, ומקשיבים הרבה, אנחנו ממש מרגישים את זה, נכון? בעם.
אמיר: מעבר לזה גם, זה מין הרגשה שאין מה לעשות, אין מוצא. אנחנו מרגישים חוסר אונים מול הקיטוב שהולך ומתגבר.
דפנה: כן.
אמיר: ואין לנו שום כלים להתמודד עם זה. אנחנו אומרים, טוב, הצד השני, הבעיה שם. והרבה אנשים שאני שומע ככה בחיי היום-יום, פשוט באמת מרימים ידיים.
דפנה: אז בשביל זה אנחנו כאן. בשביל לבוא ולהגיד, ב-NLP יש כלים גם בשביל לצאת מקיטוביות, ממצב של הבדלה קיטובית.
אמיר: איזה בשורה. עכשיו, מה בעצם צריך לעשות כדי לצאת מהבדלה קיטובית? מאוד קשה, אבל אפשרי, וזה מה שאנחנו עכשיו, אינשאללה, נוביל את העם. אנחנו רוצים לעבור מהבדלה להתאמה. התאמה זה מצב שבו אנחנו כן מסוגלים להקשיב, להבין, לקבל, לא להסכים, אבל כן לראות את האחר ולראות מה יש לו להציע לנו. עכשיו השאלה היא איך עושים את זה, ואנחנו רוצים להציע כאן איזה שישה כיוונים שונים, אוקי? אז נתחיל.
דפנה: אוקי. אז בואו נתחיל מלמה בעצם כל כך קשה לנו להקשיב, כשאנחנו לא מסכימים בעיקר. זהו. קל לנו להקשיב למי שדומה לדעות שלנו, אבל זה מאתגר מאוד, וזה מפעיל אצלנו את הפילטרים הפנימיים. אני כאילו הודף, אני מוריד את התריסים, אני סוגר את החלונות. אם הוא לא מסכים איתי, אז אין טעם שאני אקשיב לו, זה בזבוז זמן. זה מכעיס אותי. ואני גם כל הזמן מחפשת איפה אני לא מסכימה איתו, איפה הוא טועה, איפה הוא מעוות את המציאות, איפה מה שהוא אומר לא נכון בכלל, וכל הזמן אנחנו מחפשים במה אנחנו שונים.
אמיר: אז בואו נדבר רגע על כמה סוגים של הקשבה. אז יש לנו את ההקשבה השיפוטית, שזו מין הקשבה כזו שבה אני מקשיבה לאחר כדי לראות איפה אני לא מסכימה איתו ואיך אני יכולה להיכנס ולבקר אותו.
דפנה: איפה אני לא מסכימה איתו ואיך אני יכולה להיכנס ולבקר אותו. אז זאת סוג אחד של הקשבה. יש לנו את ההקשבה האוטוביוגרפית, שזו הקשבה שבה אני מקשיבה לאחר, אבל אני לא באמת מקשיבה לו. אני מחפשת את הסיפור שלי בתוך זה. אני מסתכלת על זה מתוך העבר שלי. אנחנו היום רוצים לכוון את עצמנו ואת המאזינים שלנו להקשבה שהיא הקשבה אמפתית, שהיא הקשבה שבאמת מקשיבה, לא מהראש, לא מהשכל, לא מהדעות שלנו, להקשיב מהלב, להקשיב לאחר על אמת, לא להסכים, אבל אולי להבין איך הוא רואה את הדברים, להקשיב ממקום שהוא פתוח, להקשיב ממקום שבאמת שומע, ולא ממקום שרוצה לשכנע את האחר להסכים איתי. אנחנו מכירים את הוויכוחים הפוליטיים האלה, הם כל כך עקרים.
אמיר: השאלה אם זה בכלל אפשרי, כי זה נראה אולי אידיאלי, זה נראה מאוד יפה כשאת אומרת שלשם אנחנו רוצים לכוון את עצמנו, אבל האם זה אפשרי? ואם כן, איך עושים את זה?
דפנה: אז האופן שבו אנחנו עושים את זה, שאנחנו יוצרים מרחב של הקשבה. זה לא אני מולך, זה אני, אני שומעת אותך ואני מאפשרת למרחב הזה שנמצא בינינו להתקיים. אני לא כל הזמן עוסקת בתוכן, מה אתה אומר ואיך אתה אומר ואיפה אתה טועה, אני מסתכלת פה על התהליך, על משהו שהוא הרבה הרבה יותר גבוה מלמעלה, מה קורה פה, מה אתה רוצה להגיד, איך אתה מרגיש בעצם כשאתה מדבר, מה הקול שלך באמת רוצה להגיד, כי הקול הזה הוא שם. אז הכלי הראשון שלנו לפתרון של הקיטוב, אמרנו, הוא הקשבה. ואיזה סוג של הקשבה? הקשבה שהיא הקשבה אמפתית, שהיא הקשבה שמייצרת מרחב, ואנחנו באמת, באמת קשובים מזה.
אמיר: אז אני רוצה גם להוסיף שזה משהו שאפשר לתרגל, אפשר להתאמן בו, אפשר להתכוונן אליו, אפשר להזכיר לעצמי, במצבים מסוימים שאני נכנס להבדלה קיטובית, שרגע, אני עכשיו רוצה להתאמן בלהקשיב, ולא לשפוט, לא לפרש, אלא פשוט להיות שם, לקחת נשימה עמוקה, בדיוק כמו שאת עושה עכשיו, ולאפשר את המרחב' אמרת את זה מאוד יפה.
דפנה: כן. הפתרון השני שאנחנו רוצים להציע, הראשון היה הקשבה, השני שאנחנו רוצים להציע זה היכולת שלנו לצאת מהעמדה הראשונה, מהעמדה של אני, אני, אני, ולעבור ולראות את העמדה של האחר, את העמדה השנייה, מה בעצם הוא אומר, מה הוא מרגיש, ממה הוא פוחד, איך העולם נראה מהזווית שלו. ויש לנו גם את העמדה השלישית, שגם היא יכולה לעזור לנו פה, שזו עמדה שמשקיפה על שני הצדדים, עליי, שאני בעמדה הראשונה, על האחר, העמדה השנייה, ולראות את שניהם. אולי לשאול אם מישהו אחר היה רואה את זה, מה הוא היה אומר, מה הוא היה רואה פה, איזה עצה הוא היה יכול לתת לנו. והיכולת הזו לצאת מהעמדה שלי, רגע, ולהיכנס לתוך העמדה של האחר. ההיסטוריה שלו, הדת שלו, הדעות הפוליטיות שלו, איפה הוא היה בצבא, במה הוא מאמין, מהם הערכים שלו, על מה הוא מוכן להילחם, איפה הוא שם את הגבול שלו, ממש להיכנס לעמדה של האחר, פתאום נפתחת בפנינו איזושהי יכולת הכלה למקום שבו הוא נמצא.
אמיר: וואו, זה משהו מאוד חשוב על פי ה-NLP. הרבה אנשים תקועים בעמדה הראשונה. הם רואים את העולם דרך הצרכים שלהם, הפרשנות שלהם, האינטרסים האישיים שלהם, ועל פי NLP זה יוצר סוג של קיבעון גם בכל מערכת יחסים, אבל גם בכל התפיסה של מה שקורה בארץ. אז להרבה אנשים, הרעיון הזה של ה-NLP הוא חדש, והוא נותן הבנה שאני יכול לראות את המציאות מכמה זוויות ראייה, כמה עמדות, בדיוק מה שאת אמרת. וכדי לראות את המציאות, באמת אני צריך לא רק לראות את זה מהעיניים שלי, אלא לראות את זה גם מעמדה השנייה והשלישית, בדיוק באמת כפי שהסברת.
דפנה: נכון, והדבר הנוסף שיכול לעזור לנו לצאת מהעמדה השנייה, זה לזכור שהמפה אינה השטח. דיברנו על זה בפרק 29 – איך להתמודד על כשלון בדרך להצלחה, כשדיברנו על הנחות היסוד של ה-NLP. כל אחד מאתנו יש לו את מפת העולם שלו, וכל אחד מאתנו חושב שמפת העולם שלו, האופן שבו אני רואה את המציאות ומפרשת אותה, זאת המציאות.
דפנה: לא, זאת הפרשנות שלי, דרך הפילטרים שלי. והרבה פעמים כשאני מסתכלת על הדברים מתוך המפה שלי אני מסתכלת על האחר ואומרת, רגע, הוא רוצה להרוס את מה שהכי הכי יקר לי. יש לו כוונות רעות, יש לו כוונות זדון, אוקי? זה לא שהוא סתם טועה, הוא רשע. זה לא שהוא שונה ממני, הוא מסוכן. וזאת הנקודה שבה אנחנו חייבים לעצור ולזכור שכל אחד פועל לפי המפה שלו. הרי לא יכול להיות שחצי מהעם באמת רוצה להרוס את מדינת ישראל, נכון? זה ברור לגמרי שחצי מהעם אולי חושב, או לא, חצי זה הרבה, אבל שחלק גדול בעם חושב שהדרך לפתרון היא A, והחלק השני חושב שהדרך היא B. אבל השטח הוא נורא נורא מורכב. יש בו גם את A וגם את B, ואין בו את A ו-A יש בו את B. זה הרבה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו רוצים. אז בואו אולי נעשה רגע איזה תרגיל. כל מי שמקשיב לנו עכשיו, בואו רגע תעצרו ותחשבו על מישהו שאתם לא מסכימים עם הדעות שלו. כל אחד מאתנו מכיר. זה יכול להיות קולגה לעבודה, זה יכול להיות קרוב משפחה, זה מישהו שאנחנו באמת מכירים גם את המפה שלו, אנחנו יודעים מה הוא אוהב ואיך הוא גדל ובמה הוא מאמין ומה ההיסטוריה שלו. ובואו תשאלו את עצמכם רגע, אותו אדם שאני מאוד לא מסכימה איתו, מה בעצם הפחד הכי גדול שלו? מה כואב לו? מה מוביל אותו להתנהג כמו שהוא מתנהג?
אמיר: כן, זה לא פשוט. האמת היא, קל לנו מאוד לראות את המציאות דרך העיניים שלנו. אנחנו עושים את זה כבר הרבה שנים, ויש כאן אפשרות, לפי דעתי, של התפתחות אישית, של צמיחה, של הבנה שהעולם הוא לא בדיוק איך שאני חושב שהוא, המציאות היא הרבה יותר מורכבת. בעצם אני לא באמת יודע מהי המציאות, אני כבר רואה אותה דרך הפילטרים שלי, דרך המסננים שלי. זה יוצר אתגר, אבל לפי דעתי לפחות העולם היה מאוד משעמם אם כולם היו חושבים אותו דבר. זה היה שטחי, אז מה הטעם לשוחח עם מישהו אחר? אני גיליתי שאני לומד מכל אדם. אם אני פתוח ללמוד, ואם אני מבין שיש לו פרשנות אחרת ומפה אחרת, זה מעשיר אותי. לכן אנשים גם אוהבים לדבר עם אחרים ולהחליף דעות. ובואי נלמד פשוט אחד מהשני, או אחד מהשנייה.
דפנה: כן, ואז נוצרת לנו קשת, ומתוך זה יש את המגוון המאוד גדול. אז הדבר השלישי שאנחנו נדבר עליו, זה כוונה חיובית. אם מקודם אמרתי שאחד הדברים הכי מסוכנים בתוך הקיטוב זה ייחוס של כוונות זדון לצד השני, ההפך מזה, וזה מה שקורה היום, כל צד מייחס כוונות זדון לצד השני. הצד האחר מפקיר, הצד האחר משתמט, הצד האחר רוצה רע, אוקי? הצד האחר לא אכפת לו מארץ ישראל, הוא שכח מה זה להיות יהודי, לא משנה. כל צד רואה את הצד האחר כרע, ומייחס לו ולמעשים שלו ולדעות שלו כוונות זדון. הוא רוצה לעשות רע. ולפי ה-NLP זה לא יכול להיות. מה אנחנו אומרים לפי ה?NLP-
דפנה: על פי ה-NLP קל לנו לראות את ההתנהגות ואת המעשים של האחר ולשפוט את ההתנהגות. הנחת היסוד של ה-NLP באה ואומרת, בואו נסתכל רגע על מה שלא גלוי מתחת לשולחן, על הכוונה, על מה מניע את האדם. ולפי ה-NLP, הכוונה מאחורי כל מעשה היא חיובית. הכוונה הנסתרת, לפעמים זה לא קל לראות את הכוונה, זה מוסתר. אבל אם אני באמת שואל את עצמי, מה הכוונה מאחורי המעשה הזה? יכול להיות שהמעשה הוא לא טוב, שאני לא מסכים איתו, אבל יש שם בבסיס איזושהי כוונה חיובית.
אמיר: כן, ומאוד יכול להיות שמישהו, נגיד, שנראה לנו קיצוני, אולי הוא כל כך קיצוני כי הוא מרגיש שלא רואים אותו. אז הוא אומר, אני צריך לצעוק נורא נורא חזק, או מישהו שנראה לנו נורא נורא תוקפני, זה בא בגלל שהוא מרגיש מאוים, שאם הוא לא יגן על עצמו, אז הוא ייגמר לגמרי.
דפנה: עכשיו, זה לא שאנחנו מצדיקים את הצד האחר, לא. אני עדיין, יש לי את הדעות שלי, ולי יש את הדעות שלי, ועבור הרבה אנשים הם אפילו נראות דעות שהן קיצוניות, וזה בסדר, אוקי, אבל אלה הדעות שלי. ועדיין אני מקבלת את זה, ואני מבינה את זה, שיש אנשים שהדעות שלהם, שהערכים שלהם, הם אחרים משלי. ורק מהמקום הזה של הבנה, אנחנו יכולים ליצור שינוי. אז הדבר השלישי שאנחנו רוצים לתת פה היום, זה באמת לחפש את הכוונה החיובית. לחפש מה מפחיד את האחר, מה מאיים עליו, על מה הוא שומר, מה הוא באמת רוצה לקדם. זה חייב להיות חיובי, אוקי? אנחנו לא מבטלים את הדעה של עצמנו, אנחנו לא מבטלים את האחר. אנחנו יכולים להיות נוכחים בתוך הסיטואציה הזאת, ולראות כמה כוח יש בזה. מה שאמרת מקודם, עם הצבעים, עם העגבנים, זה נורא נורא יפה. אז העיקרון שאנחנו רוצים להביא פה, זה להפסיק באופן מוחלט לייחס כוונות זדון לצד האחר. והעיקרון שלנו הוא לייחס רק כוונות שהן טובות.
אמיר: בעצם אפשר להסתכל על זה בצורה אחרת, אם אני אוסיף על מה שאת אמרת, לא לראות את זה כהתנגדות או עוינות, אלא זה מגיע מתוך הגנה עצמית או כוונה חיובית. זה בעצם לפרש את ההתנהגות של האחר באופן חדש.
דפנה: זה מקסים.
אמיר: זאת אומרת, הוא לא נגדי, הוא פשוט בעד משהו שמאיים עליי, אוקי? זה דק, אבל זה הבדל גדול.
דפנה: זה הבדל גדול, זה ממש עושה ריפריימינג, זה עושה איזה מין מסגור מחדש לכל הסיטואציה הזאת. ההתנגדות שלו היא לא עוינות, היא הגנה עצמית, כן? מה שאמרת, זה ממש ממש מקסים. בואי נעבור לדבר הרביעי. הרבה פעמים אנחנו רוצים, מסתכלים על העולם בשחור ולבן, זה נכון, זה לא נכון, זה צודק, זה לא צודק, וזו ראייה מאוד שטחית. העולם יותר מורכב מזה. אנחנו ב-NLP רוצים להציע, להחזיק את הגם והגם. זאת אומרת, להכיל גם את זה וגם את זה. מצד אחד, יכול להיות שאני פגוע מאוד, אבל גם אני רוצה פיוס. יש אפשרות להרגיש גם כעס וגם לרצות בקרבה ובחיבור. זאת אומרת, יש בתוכנו את האפשרות לכל בן אדם להכיל את הגם והגם. את שני הצדדים, הם נראים לכאורה סותרים, אבל אנחנו כבני אדם מסוגלים לקחת נשימה עמוקה ולאפשר גם ליד ימין וגם ליד שמאל לפעול ביחד.
אמיר: כן, כי אין מה לעשות, זה חלק, באמת, זה מקסים היד ויד, כי זה חלקים מאותו גוף. אז יש צד ימין, ואולי יש בו אנשים שהם דתיים, ואנשים שהם בעד ארץ ישראל השלמה, וצד שמאל שאולי יש בו אנשים שהם חילונים ושהם נורא רוצים לקדם את השלום. זה שתי ידיים ששייכות לאותו גוף, ויש להם רק לב אחד, הלב הפועם של המדינה שלנו, וזה בעצם הוביל אותנו לנקודה החמישית שאנחנו רוצים לדבר עליה, והיא הפתרון.
דפנה: כל מי שלוקח צד בקיטוב הזה הוא חלק מהבעיה, אבל בגלל זה כולנו חלק מהפתרון. זאת אומרת, יש פה כל מיני שבטים וכל מיני קבוצות, וכל קבוצה חושבת שהיא מאוד סובלת, והאחרת מנצלת אותה. האמת היא שכולנו כואבים, בטח אחרי השבעה באוקטובר, וכולנו רוצים לחיות פה חיים שהם בטוחים, ושהם שוויוניים, ושיש בהם חופש, ושיש בהם דמוקרטיה, ושיש בהם ערכים, ושיש בהם המון דברים. ואנחנו פשוט צריכים להבין שרק ביחד אנחנו נוכל לחיות פה כמו שצריך.
אמיר: וואו, זה באמת מדהים מה שאת אומרת, והפתרון הזה שיש אפשרות לחיות ביחד, ולראות שיש כאן הון אנושי מאוד מיוחד בישראל. יש כאן בני אדם מוכשרים, ולא משנה מה הדעות שלהם. עובדה, ישראל באמת מובילה בהרבה תחומים בעולם. יש כאן איזשהו כישרון, יש כאן מגוון של אנשים מיוחדים מכל העולם שהגיעו לכאן והתקבצו, ובנו משהו נפלא, את מדינת ישראל. עכשיו אנחנו הדור שצריכים באמת לשמור על המדינה הזאת. והיא יקרה לכולנו. צריך את זה, צריך… זה בקטע הזה שאמרנו על הכוונות, לייחס כוונות זדון. המדינה הזאת היא יקרה והיא אהובה על כולנו. ואם כל אחד מאתנו יחשוב שהצד השני הוא פראייר, או שהצד השני הוא נורא אכזרי, או שהצד השני הוא חסר ערכים, זה לא מקדם אותנו. ו-NLP, ו-NLP כשאנחנו נתקלים באיזשהו קושי, אנחנו שואלים את עצמנו, רגע, איך בעצם אני משמר את הקונפליקט הזה? מה אני עושה שגורם לקונפליקט להשתמר? ואנחנו משמרים אותו בצורה מאוד מאוד יעילה, ואנחנו צריכים ללכת לכיוון אחר, אין לנו ברירה. אחרת פשוט נתפלג שוב לישראל ויהודה, כן? כמו שקרה לנו אז.
דפנה: אז זה משהו מאוד עקרוני, ומאוד מאוד חשוב באמת להפנים את זה, שיש לנו נטייה לחשוב שאנחנו צודקים והשני צריך להשתנות. הבעיה היא אצלו, אנחנו לא לוקחים אחריות. האמת היא שבקטן אפשר לומר שכל זוג שמגיע אלינו לטיפול, אז הם באים בגישה של השני לא בסדר, השני חייב להשתנות, הבעיה היא אצלו, אני ממש בסדר. וכל עוד כל צד מחזיק בדעה שהוא בסדר, אין כאן דיאלוג, אין כאן התקדמות, זה לא יעיל, זה משאיר את הקונפליקט ואת התקיעות. ואחד הדברים החשובים ב-NLP שאנחנו אומרים, לקחת אחריות ומה אני יכול לעשות אחרת, מה אני יכול להשתנות. כי האמת המרה היא שאף אחד לא יכול לשנות אף אחד. האדם היחידי שאנחנו יכולים לשנות זה את עצמנו.
אמיר: גם זה לא כל כך אפילו. זה לא פשוט, זה לא פשוט.
דפנה: נכון. אבל אין לנו שום סיכוי לשנות אף אחד.
אמיר: נכון. אבל ברגע שאנחנו משתנים, זה מהדהד וזה מעניין, כי זה מזמין גם את האחר להשתנות ולהתקרב אליי.
דפנה: כן, ואולי גם כדאי לנו רגע לקחת קצת מרחק מהסיטואציה ולהגיד, בוא נסתכל עליה קצת מרחוק, בוא נסתכל עליה מהצד של המדינה בכללותה.
אמיר: כן, לא אני צד ימין או צד שמאל, אני מסתכל רק על היד שלי, בוא נסתכל על כל הגוף כולו. או בוא נסתכל על זה מהדור של הנכדים שלנו. עוד לא נולדו, אבל הם ייוולדו מתישהו, ואנחנו רוצים להשאיר להם פה ארץ מדהימה. אז בוא נסתכל על זה מהכיוון הזה של הדור הבא, ואולי אז אנחנו נצליח לעבור לגישה אחרת, לגישה שבאמצעותה, וזה מביא אותי ככה לנקודה השישית שלנו, שנוכל ביחד, כל השבטים, כל הפלגים, כל הזרמים השונים בעם, הדעות השונות, לדמיין ביחד איזשהו עתיד משותף, לייצר איזשהו חזון ביחד. לאן אנחנו לוקחים את המדינה הזאת? לא לחפש איך אני מכריע את האחר, איך אני גורם לו להיות בכלא או הורס אותו, אלא להכניס אורחים, לא לוותר על אף חלק בעם שלנו, כי כל החלקים הם חלק מהפאזל הזה. אולי היה לי יותר קל בלי חלק מסוים שלא חושב כמוני, שלא מאמין כמוני, אבל הוא פה, הוא פשוט כאן. ואם הוא כאן, הדתיים והחילונים, והיהודים והערבים, והימין והשמאל, והכן ביבי והלא ביבי, כולנו כאן. כולנו כאן, וכולנו צריכים לחיות ביחד. אנחנו צריכים למצוא איזושהי ברית חדשה בינינו, שיש בה גם אמון, לא הסכמה, אבל להבין שהאחר לא רוצה להרוס, הוא רוצה לבנות, אולי לכיוון אחר. ואנחנו לא מוותרים על אף חלק, וביחד אנחנו, בשותפות אנחנו עושים משהו שהוא טוב.
דפנה: כן, אני חושבת שבאמת מילת המפתח זה ביחד. אנחנו צריכים לקבל את המציאות המתקיימת. אנחנו כולנו כאן ביחד. נרצה או לא נרצה, אנחנו כאן. מדינה אחת, עם כל הגוונים וכל הפלגים, זו המדינה של כולנו. ומתוך הבייחד, ואפשר לחיות ביחד, ואפשר גם להגיע להרמוניה. אם אנחנו באמת מחפשים מצב של ווין-ווין, לטובת כולנו, עדיף לנו להוריד את המתח והקיטוב, ולהקשיב, ולקבל, ולראות גם שהשונות בינינו, זה מה שמייחד אותנו.
אמיר: כן.
דפנה: ב-NLP אנחנו מדברים על המושג ראפור. ראפור זה היכולת שלי להיות בתקשורת טובה עם מישהו אחר. כשאני מלמדת את הקורס של הטריינר, שבו אנחנו יוצאים בקורסים שלנו, בדרך כלל אנחנו מדברים על טיפול שהוא אחד על אחד בפרקטישנר, במאסטר, בדרגות הראשונות. אנחנו מדברים על טיפול אחד על אחד, ואז אני צריכה ליצור קשר איתך, תקשורת טובה איתך, ראפור איתך. אבל ברגע שאנחנו עוברים לעמוד מול קבוצה שלמה, אז עכשיו אני צריכה לייצר ראפור עם כל הקבוצה. אז אם אני אישה, אני צריכה לייצר קשר, לייצר ראפור גם עם נשים וגם עם גברים, ובתוך הקבוצה יש לי ערבים וצ'רקסים ונוצרים ויהודים ודתיים וחילונים והמון דעות. זאת אומרת, אני צריכה לייצר פתאום רפור עם המון אנשים, והם שונים אחד מהשני. ויש לנו ב-NLP את היכולת הזו לייצר מה שנקרא ראפור קבוצתי, או ראפור חברתי. להתאים את עצמי, לסנכרן את עצמי, למצוא שפה משותפת עם כולם. ואם אנחנו מסוגלים לעשות את זה בקורסים שלנו, ואנחנו רואים את זה בקורסים שלנו – יש את כל עם ישראל – ואיזה הרמוניה יש שם. יש שם דו קיום. לא מדברים על פוליטיקה, אבל זה כל כך יפה לראות איך כולם מסתדרים עם כולם, כי אנחנו מחוברים שם לאנושי.
אמיר: וואו.
דפנה: ואז אנחנו לא מוותרים שם על אף אחד. אנחנו מחפשים כל הזמן את ה-win-win, איך אנחנו מכניסים את כולם, איך אנחנו לא מדירים אף אחד. כולם מוזמנים, מוזמנים, כולם משפחה. אנחנו משפחה שנמצאת כאן, וביחד אנחנו חייבים לתרגל את העניין הזה של החזון המשותף, לראות עתיד. וכאן נכנס גם הדמיון – כן, ה-NLP והדמיון המודרך – אנחנו מדברים על דמיון, לדמיין ביחד עתיד טוב, לבנות איזושהי תוכנית פעולה, לקחת בחשבון את השונות בין כולנו, את אי ההסכמות, אבל לבחור להישאר ביחד. בעצם אנחנו צריכים להכיר בזה שלכל אחד מאיתנו יש עבר אחר, כל אחד הגיע ממקום אחר והיסטוריה אחרת, אבל אנחנו רוצים לבנות ביחד את העתיד המשותף. אנחנו לא חייבים להסכים על הכול, אנחנו גם לא יכולים להסכים עם כל אחד, וזה בסדר גם לא להסכים. אפשר להגיד לעצמנו ולאחר, בואי נסכים שאין בינינו הסכמה.
אמיר: נכון, זה המון, זו התחלה מדהימה.
דפנה: אבל כן אנחנו רוצים לבחור לחיות ביחד. לעשות משהו באמת ביחד, לטובת כולנו, במשותף.
אמיר: נכון, אז בעצם NLP מלמד אותנו לייצר שפה שהיא שפה מכבדת, ולבחור את המילים שלנו, להבין שמילים – NLP, ה-L זה לינגוויסטיק – להבין שהמילים שלנו הן הרבה יותר מסתם מילה. כשאנחנו רואים מילה מקטבת, זה עושה המון נזק, וזה משפיע על התודעה של מי שמקשיב לזה. אז בואו נחליט שאנחנו רוצים לבחור מילים שהן יותר מחברות, שהן יותר נוגעות, יותר מרפאות. נבחר להקשיב לאחר, לא כדי להסכים, אבל כדי להבין, כדי להתחיל לייצר אמון בין שני הצדדים, ואז אולי אנחנו נצליח לבנות פה ביחד משהו. ודבר נוסף, זה גם מאוד יקל עלינו. זאת אומרת, הכלים שאנחנו כאן מביאים היום ב-NLP, זה לא רק במטרה להגיע להרמוניה ולשלום עולמי או בישראל. השלום מתחיל מכל אחד מאיתנו. זה מרגיע אותי. כשאני עושה איזשהו תהליך של שינוי השפה, שינוי התפיסה והפרשנות, אז אני מביא קודם כול שלום לנפש שלי. וזה משפיע גם על אחרים.
דפנה: מקסים.
דפנה: ובאמת, כל אחד מאיתנו יכול רגע לעצור ולשאול מה אני יכולה לעשות בשיחה הבאה שלי עם בן אדם, או בתגובה הבאה שלי על איזשהו פוסט. כשאני פוגשת מישהו שחושב אחרת, ובעומק, בעומק של הדברים, להבין שהאחר, זה ששונה ממני, הוא משאב, הוא כוח, הוא לא איום. קשה מאוד להסתדר בעולם עם יד אחת. מרוצים שתי ידיים. זה נותן לנו הרבה.
אמיר: אז שנתחיל לסכם את הפרק שלנו?
דפנה: יאללה.
אמיר: יאללה. אז שמנו פה את המדינה על שולחן הטיפולים, והבחנו אותה כסובלת מהבדלה קיטובית. ואיזה פתרונות NLP נתנו?
דפנה: אז התחלנו, הדבר הראשון, ואולי הכי חשוב, זה הקשבה. הקשבה אמפתית, הקשבה אמתית, לתת מרחב, להקשיב בלי לשפוט, להקשיב מתוך רצון להשאיר את הראייה שלי, ללמוד מהאחר לבוא פתוח, עם ראש פתוח.
אמיר: כן. להקשיב על אמת, מהלב. אז בעצם הקשבה זה הפתרון הראשון שלנו לאיך יוצאים מהבדלה קיטובית.
דפנה: כי אנחנו רוצים לצאת מהבדלה קיטובית, אז אמרנו באמת שיש לנו את ההקשבה, יש לנו את המעבר ממי עמדה ראשונה, מי לחשוב עליי, על הבייס שלי, על המגזר שלי, לראות גם את עצמי, לא לשכוח את עצמי, אבל לראות גם את האחר, ולראות גם מלמעלה. לחשוב גם אולי על המדינה כולה, על הדור הבא, אז זה הדבר השני.
אמיר: הדבר השלישי זה לראות שמאחורי כל התנהגות, כל מעשה, כל דעה, יש כוונה חיובית. אמנם היא נסתרת, אני צריך לחפש אותה. ברגע שאני מזהה את הכוונה החיובית, הרבה יותר קל לי עם האדם האחר לראות אותו כאנושי.
דפנה: וכשאנחנו מחפשים את הכוונה החיובית של האחר, לגמרי, לגמרי, להוציא מהתודעה שלנו את החיפוש של כוונות הזדון של האחר. הוא לא, הוא לא בא בזדון, הוא מאמין אחרת מאיתנו.
אמיר: זה כל כך נכון מה שאת אומרת, או מה ש-NLP אומר. כן.
דפנה: הדבר הרביעי?
אמיר: הדבר הרביעי זה להכיל גם וגם. העולם הוא לא רק שחור ולבן, יש הרבה גוונים של אפור. ולאפשר לעצמי להכיל גם את הכעס, אבל גם את הרצון בהתקרבות ובשלום ובהרמוניה. פשוט לקחת נשימה עמוקה ולהבין שיש מרחב גם זה וגם זה. זה לא או זה או זה.
דפנה: זה ממש בוגר. זה מאוד מאוד בוגר להצליח להחזיק את הגם והגם.
אמיר: הדבר החמישי זה להבין שאנחנו כולנו חלק מהבעיה, ולכן כולנו חלק מהפתרון, וכל אחד מאיתנו יכול להתחיל מלעשות את זה אצלו, ולאט-לאט זה ימשיך הלאה.
דפנה: ודבר אחרון. השישי והאחרון זה להצליח לדמיין עתיד משותף, חזון משותף, להאמין שזה אפשרי, שאנחנו יכולים כאן לחיות ביחד. זו מדינה של כולנו. אנחנו רוצים את כולם, רוצים להכניס את כולם לבית שלנו.
אמיר: נכון מאוד.
דפנה: אז זה היה הפרק שלנו, פרק מספר 56, אם אני לא טועה. ורצינו לדבר על מה אפשר לשמוע כשכולם צועקים, ולדבר על זה שלנו בכלים של NLP, יש באמת באמת המון המון מה להציע למדינה שלנו כדי להתרפא מהמצב שבו היא נמצאת. ואנחנו רוצים להזמין אתכם לשתף עוד אנשים, בעיקר את האנשים שמקטבים עוד את המדינה, אז לשתף אותם בפרק הזה, ובכלל להפיץ את הבשורה הזאת ש-NLP יכול לפתור בעיות בהמון המון רמות, ואנחנו נתראה בעוד פרקים.
אמיר: נתראה.
אחרי ראית את הפרק החשוב הזה, ואולי אפילו הזדהית
אנחנו מאוד רוצים לשאול אותך, לגעת באנשים מענין אותך?
נשמח להעניק לך במתנה – שיעור חינמי על NLP ודמיון מודרך
להתרשמות והרשמה חינם לחץ כאן
——————————————————————
לעוד פרקים בפודקאסט "החיים לפי ה-NLP" לחצו כאן
