דפנה: טוב, אז היום אני רוצה לשתף במשהו, אחד הדברים הכי עצובים שקרו בחיים שלי, וזה ההתאבדות של יואב, אחי, אחי הצעיר. אני הייתי בת 25, הוא היה בן 20, כמעט 21. הוא נשר מקורס קצינים, הוא חשב שזה סוף העולם, ועם הנשק האישי שלו הוא ירה בעצמו. וההתאבדות הזאת הפכה את המשפחה שלנו. הפכה אותנו למשפחה שקולה, אבל גם באמת, הכל מאז הוא כבר לא אותו דבר. ואני הייתי שמחה שאנחנו נקדיש את הפרק הזה, פרק מספר 51, לנושא הזה של התאבדויות. אז ברוכים הבאים לפרק מספר 51 בפודקאסט שלנו "חיים לפי ה-NLP". והיום אנחנו נדבר על התאבדויות, והאם אפשר או איך אפשר למנוע התאבדויות, כי אפשר.
דפנה: והבקשה שלנו אליכם, כמו תמיד, אם אתם אוהבים את התכנים שלנו, בבקשה תשתפו אותם עם עוד אנשים, בטח עם אנשים שאולי מתמודדים עם דיכאון או עם פחד על היקרים שלהם שאולי מביעים מחשבות אובדניות. אתם מוזמנים לעשות לנו ממש עכשיו לייק, או ללחוץ על הפעמון, תלוי באיזו אפליקציה אתם נמצאים, לעקוב אחרינו, כדי שתקבלו התראות על פרקים חדשים, לדרג אותנו באפליקציות של הפודקאסטים. אם נקבל דירוג גבוה, אז יבינו שכדאי לקדם גם אותנו. ואנחנו נתחיל, נכון? לצלול לעולם הזה של התאבדויות.
אמיר: אז השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותך, מה את חושבת, דפנה? האם התאבדות מגיעה בהפתעה, כמו מה שקרה עם אחיך זכרונו לברכה, יואב? או שיש אנשים שפונים לעזרה? זו שאלה מעניינת. האם תמיד אנשים מסתירים את זה? או שהם משתפים? והאם אלה שמשתפים הם באמת עלולים לעשות את זה?
דפנה: אז זאת שאלה מעולה. ואני חושבת שתמיד זאת מילה שאנחנו לא נוכל להשתמש בהרבה בפודקאסט הזה, כי אין כאן כללים. ממש אין פה כללים. אז המקרה של יואב באמת זה בא מאוד בהפתעה. אני זוכרת שכשאנחנו התכנסנו, המשפחה, אני חששתי עליו ממזמן. היה לי חשש, כי זיהיתי בו קווים דומים לשלי, ואמרתי, עוד כישלון אחד קטן יכול להפיל אותו. אבל הוא לא דיבר על זה מעולם. הוא אף פעם לא דיבר על התאבדות, ובמשפחה אף אחד לא ידע שזה חולף לו בראש, גם איתי הוא לא דיבר על זה, אני פשוט חששתי לו הרבה שנים.
דפנה: וכשהתחלנו להתכנס, המשפחה, בבית בקיבוץ, ואמרו לנו, "קצינת העיר באר שבע בדרך אליכם עם מכתבים", ואבא שלי אמר, "איזה מכתבים?" ואני אמרתי, "אולי מכתבי התאבדות". כי מה שהודיעו לנו זה שהוא נהרג. לא אמרו מי הרג אותו. ואבא שלי כעס נורא, אמר לי, "למה את בכלל אומרת דבר כזה?" ואמרתי, "בסדר, קצינת העיר בדרך אלינו, ונראה מה עם המכתבים, אין מה להתווכח פה, בטח לא ביום הכי קשה בחיים שלנו". וכשהיא הגיעה עם מכתבי התאבדות, אז הוא באמת הסביר נורא נורא יפה מה הוביל אותו למהלך הזה.
דפנה: אני מאוד מודה לו על המכתבים האלה שהוא השאיר לנו, כי הוא סגר הרבה מאוד שאלות, שאם הוא לא היה כותב את המכתבים האלה, משאיר לנו המון המון שאלות. ובאמת הוא… תודה, אני מאוד מודה לו על זה. מצד שני, יש גם אנשים שממש מדברים על משאלת מוות, על זה שהם חוששים שהם יתאבדו, ובסוף הם גם מתאבדים. זאת אומרת, זה לא ש"כלב נובח אינו נושך", וזה לא שהתאבדות תמיד באה בהפתעה. זה יכול להיות כך, וזה יכול להיות כך.
דפנה: לך היה מטופל.
אמיר: נכון. לצערי הוא בסוף התאבד. כשהוא הגיע לטיפול, הוא הגיע עם דיכאון, וליוויתי אותו תקופה די ארוכה. גם ההורים שלו ידעו שהמצב שלו לא טוב. הוא היה בחור אינטליגנטי, חכם, אבל זה היה ברקע, דיכאון ליווה אותו, ובסוף הוא קיבל החלטה לשים קץ לחייו. זה היה לי מאוד קשה, כי נקשרתי אליו וכבר אהבתי אותו, וזה הגיע בהפתעה.
דפנה: כן, אז בעצם אתה אמרת פה שלמרות שהמטופל הזה דיבר שנים על התאבדות, על זה שהוא יכול אולי לגמור עם זה, לא סתם. הוא גם אמר אפילו איך, נכון?
אמיר: כן.
דפנה: כי הוא עבד כמאבטח, והיה לו נשק בכיס.
אמיר: נכון.
דפנה: בלילות ארוכים.
אמיר: כן.
דפנה: אז הוא אפילו אמר איך. אז למרות זאת, זה תמיד מגיע בהפתעה. אפילו כולנו מכירים אנשים שהתמודדו שנים עם סרטן, וראינו איך המצב הולך ומדרדר, ועדיין ברוב המקרים כשבן אדם מת, אנחנו מופתעים. איך זה יכול להיות? אבל המצב לא היה כל כך קשה. אז מוות זה תמיד דבר שתופס אותנו בהפתעה. ועל אחת כמה וכמה אם זו התאבדות, היא תמיד מפתיעה. אבל יש אנשים שמדברים על זה שנים, ויש אנשים שלא מזכירים את זה מעולם, ואלה יכולים להתאבד, ואלה יכולים להתאבד.
דפנה: מה אנחנו בעצם יכולים לעשות עם NLP בעניין הזה? ואולי לפני זה אני רק אגיד, שבן אדם שלא מדבר על זה ולא מביע את הקושי שלו, אין לנו הרבה מה לעשות איתו. אולי רק כהורים, להעביר לילדים שלנו את המסרים האלה בלי קשר להתאבדות. כל המסרים שנגיד כאן. וכשבן אדם פונה לעזרה, אז מה אנחנו יכולים לעשות איתו?
דפנה: אז רגע, עוד משהו חשוב אולי. כשמישהו נמצא בדיכאון מאוד מאוד עמוק, דיכאון מאופיין בחוסר אונים ופסיביות וייאוש. עכשיו, דיכאון עמוק גם באמת גורם לאנשים אולי לא לצאת מהבית, לא לצאת מהמיטה, ואין להם אפילו את הכוח לעשות משהו הרסני. זאת אומרת, כדי להתאבד צריך לעשות איזושהי פעולה אקטיבית. ולכן דווקא הרבה פעמים המצב של דיכאון עמוק הוא פחות מועד להתאבדות. והמצב של קצת לצאת מהדיכאון, ופתאום יש קצת אקטיביות, ושוב נופלים, זה מצב שהוא יותר מסוכן.
אמיר: אני חושב שבפרק שתיים בפודקאסט דיברתם על אקטיביות ופסיביות.
דפנה: נכון. אז זה מאוד מהותי ב-NLP, העניין הזה של האקטיביות והפסיביות. האם אני פועל על העולם? האם אני עושה משהו כדי לעזור לעצמי ולצאת? או פסיביות – העולם פועל עליי, זה הגורל שלי, שזה מתקשר לפרק 50 שעוסק בשאלה האם אפשר לשנות את הגורל שלנו.
אמיר: נכון. ואם עד היום, בכל הפרקים שאנחנו הזכרנו, את האקטיביות והפסיביות, אנחנו די תמיד הללנו את האקטיביות. ואמרנו, תהיה אקטיבי, תיקח אחריות על החיים שלך, תפתור את הבעיות שלך, וממש עודדנו אנשים להיות אקטיביים. אז בהתאבדויות, אקטיביות היא בעיה.
דפנה: נכון.
אמיר: כי האקט של להתאבד הוא לקחת אחריות על החיים שלי ולסיים אותם. אנחנו ממש ממש לא רוצים להוביל אנשים להיות אקטיביים בכיוון הזה. ומה שאנחנו בעצם רוצים זה לדבר עם אנשים. התחלת לדבר על זה מקודם. כשבן אדם בדיכאון, הוא חושב שזה יישאר ככה לנצח.
דפנה: נכון.
אמיר: וכשאני בדיכאון, זה מרגיש כאילו זה יהיה ככה תמיד. משהו בעולם הרגש הוא מתעתע בנו, ואנחנו שוכחים את אלמנט הזמן. ואנחנו שוכחים שיש תקופות קשות, אבל עוד יהיו תקופות טובות. ואחד הדברים שכדאי וחשוב שנעשה, זה שתמיד נעזור לאנשים לראות את הדברים בפרופורציה.
דפנה: נכון. נקבל את הקושי שלהם. לא נעלים אותו. לא נגיד, "אוקי, קשה עכשיו, מחר יהיה טוב". אלא, "אני רואה שנורא נורא קשה לך, ואני מניחה שאתה חושב שזה כבר יישאר ככה לתמיד". זה משפטי אמת שגם עליהם דיברנו באחד הפרקים. אבל תדע שהכל בשינוי כל הזמן.
אמיר: ויש לנו איזה מין משחק כזה בין ייאוש לבין תקווה. ומאז השיבה באוקטובר, אני חושב שהרבה אנשים איבדו את התקווה. כי מה זה אומר "איבדו את התקווה"? הם אמרו, "וואלה". או אנשים אומרים, "אני מתלתל בין ייאוש לבין תקווה". מתי מופיעה תקווה? רק כשאני בייאוש. זאת אומרת, אם אני מיואש, אז אני אומר, "רגע, אבל אם אני מסתכל רחוק, יש תקווה שעוד יהיה אחרת". רק כשממש טוב לי, אני לא אגיד "יש תקווה", אני כבר שם.
דפנה: נכון.
אמיר: אז צריך להיות בייאוש כדי להרגיש תקווה, ולהאמין שיבוא רגע או זמן או יקרה משהו שיצליח להוציא אותי מהמצב המאוד קשה הזה.
דפנה: בהחלט.
אמיר: אבל אם אני מאבד את התקווה, והשביב תקווה הזה שהיה לי כבה, אז אני בייאוש מוחלט. וכשאני בייאוש מוחלט, אני בסיכון להתאבדות.
דפנה: כן. אני רוצה להוסיף על המקום של הייאוש, שנובע הרבה פעמים מאי הצלחה או מכישלונות. והשאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, נראה לי כולנו, היא: מה מידת החוסן הנפשי שיש לנו כדי להתמודד עם כישלונות? אני אספר סוד, נראה לי שזה סוד ידוע ובאמת גלוי – כולנו חווינו כישלונות. אני לא מכירה מישהו אחד, כולל איינשטיין ואילון מאסק, שלא חוו כישלונות בדרך. וגם לכולנו יש כוחות פנימיים להתמודד.
אמיר: נכון. אנחנו קוראים לזה ב-NLP חוסן נפשי, חוסן פנימי. ואנחנו יכולים לעזור לבנות חוסן. כי כשלאדם יש חוסן פנימי, הוא יוכל להתחבר לתקווה. והוא גם יזכור שזה זמני, ושהוא יכול להתמודד, ושיש לו כוחות. עכשיו, יש אנשים שעברה עליהם ילדות קשה, ויש להם פחות חוסן. ואז יש להם נטייה יותר לדיכאון, לייאוש, ואולי אפילו למחשבות אובדניות. ואם אנחנו מזהים משהו כזה אצל אדם מסוים, כדאי שנעזור לו למצוא את הכוחות שלו. כי ב-NLP אנחנו מאמינים שלכל אדם יש את הכוחות.
דפנה: נכון. זה מזכיר לי את הסיפור על שני האבות שיושבים בגן משחקים. ואבא אחד אומר לאבא השני, "תגיד, הבת שלך זו זאת שכל הזמן נופלת?" אז האבא השני אומר לו, "לא, הבת שלי זו זאת שכל הזמן קמה". וזה ממש להסתכל על אותו מקום – האם אני מסתכל על זה מכיוון הכישלון, או אם אני מסתכל על זה מכיוון החוסן, מהכיוון של הלקום.
אמיר: נכון. אז באמת המטרה שלנו היא לעורר תקווה ולהראות לאנשים, כשהם בדיכאון, וכשהם מביעים איזשהו קושי, שגם אם הם לא מדברים על התאבדות, זה לא אומר שזה לא חולף להם בראש. הרבה אנשים אפילו מפחדים לעורר שיח על התאבדות, שמא זה יהיה מדבק.
דפנה: נכון. והרבה פעמים לאו דווקא. אנשים לא התאבדו בגלל שהם שמעו על מישהו אחר שהתאבד. גם יש משהו בהתאבדויות שהוא מין קצת "סקסי" כזה. אני לא יודעת למה אנשים נמשכים לזה, מדברים על זה. הרבה פעמים גם עושים עוול. למשל, אני התחלתי לעבוד עם עמותת שורדי הנובה. ושאלתי מישהי, שאמרתי, "תגידי, זה נכון שכל כך הרבה אנשים, יותר מ-50 שורדי נובה התאבדו עד היום?" והיא אמרה לי, "לא, זאת פשוט שמועה שאיכשהו התפשטה. ויש רק תיעוד על מישהי אחת שהתאבדה". וגם באוכלוסייה הכללית יש התאבדויות. זאת אומרת, היו בנובה כמה אלפים. אז לבוא ולהגיד, "המון משורדי הנובה התאבדו", זה לא נכון.
אמיר: נכון.
דפנה: וחלק מזה שהם לא התאבדו, זה בגלל שאני חושבת שמן הסתם, הם הרגישו – אולי לא היה מספיק, אבל עוטפים אותם מאוד. וגם אני ככה התגייסתי למעטפת הזאת כדי לעזור להם להיזכר בחוסן שלהם, ולעורר תקווה, ולדעת שיהיה אחרת.
אמיר: נכון. אז בעצם, אחד הכלים של ה-NLP, אם דיברת על מה יש לנו להציע, זה להפנות את הזרקור לכוחות שלנו. יש לנו הנחה מאוד חשובה ב-NLP שאומרת: "האנרגיה זורמת למקום שבו תשומת הלב מופנית אליו". ויש כאן איזושהי עבודה פנימית שאנחנו צריכים לעשות.
דפנה: נכון. ומה שהרבה פעמים עוזר זה לראות איך אני הייתי במשברים קודמים ויצאתי מהם. זה נותן תקווה. זה בעצם עוזר לי להבין שגם המשבר הנוכחי הוא זמני, ואני מסוגלת לצאת ממנו.
אמיר: נכון. אנחנו ב-NLP קוראים לזה מודלינג, או מידול. מודלינג זה לצפות באנשים אחרים או לצפות בי במקומות שיכולים לחזק אותי, וללמוד מה היה שם. מה אפשר לי שם להתגבר על המשבר. אנחנו יכולים ללמוד המון. זה תלוי בנו.
דפנה: נכון. פשוט ללמוד מעצמנו. הרי אם הצלחתי פעם אחת לצאת ממשבר, אז ממש לזהות עם איזה כוחות נפש השתמשתי. מה גייסתי? מה אפשר לי אז לצאת מהמשבר הזה? ואז לעשות ממש למידה מזה ולהגיד, "אוקי, גם מהמשבר הזה שאני מתמודדת איתו עכשיו, אני יכולה לצאת. אולי באמצעות אותם מפתחות הצלחה ששימשו אותי".
אמיר: נכון. עוד משהו – אני נזכר עכשיו שאבא שלי, זכרונו לברכה, היה בדיכאון. ומתישהו הייתה לנו ככה שיחה טובה, טיפולית. והוא התלונן על כך שכאן לא טוב לו, וכאן לא טוב לו, וזה רע לו. והוא אמר, "אפילו אני הולך לחוג ברידג', שאני אוהב מאוד, אבל נורא קשה לי עם הרמה. זה לא מאתגר אותי. אני הולך כי אין לי משהו אחר לעשות. אבל באמת לא טוב לי שם. והמורה מדי פעם יורדת עליי".
דפנה: ומה אמרת לו?
אמיר: אמרתי לו, "אוקי. אז אני מבין שברידג' חשוב לך. אני מבין שזה מעניין אותך. אז בוא נחשוב ביחד, איפה אתה יכול למצוא קבוצה אחרת שתספק לך את הערך הזה, את הצורך הזה".
דפנה: ואיך הוא הגיב?
אמיר: הוא אמר, "לא, אני לא אמצא". רגע, בוא נחשוב ביחד ונחפש. ואמרתי לו, "אם אתה לא יכול למצוא, אז אני אמצא את זה בשבילך. אני הבן שלך, אני אוהב אותך, אני רוצה לעזור לך. בוא תגיד לי, איפה אפשר למצוא חוג ברידג'". והתחלנו לשבת. ותוך שבועיים הוא עזב את החוג ההוא ועבר לחוג אחר. והוא פרח. פתאום אנשים נוטים ליפול לדיכאון כשהם לא מממשים את הערכים שלהם, את מה שחשוב להם.
דפנה: נכון.
אמיר: אז נראה לי שגם על זה אנחנו רוצים לעשות עוד פרק – על ערכים. כי כשאני מוצא משהו שחשוב לי ואני מספק אותו, זה מתכון לאושר. אפשר לשאול מישהו שבדיכאון, מישהו שיש לו מחשבות אובדניות: מה עושה לך טוב? מה גורם לך אושר? מה משמח אותך? מה חשוב לך?
דפנה: כן. ואני חושבת שיותר חשוב ממה מביא לי אושר, זה לשאול: מה משמעותי בעיניך? מה הייעוד שלך? מה אתה רוצה להשיג? מה אתה רוצה להביא לעולם? למי אתה משמעותי? לעזור לאנשים למצוא את המשמעות. ואני חושבת שגם ויקטור פרנקל דיבר על זה – שהאדם מחפש משמעות. הוא לא מחפש דווקא אושר, הוא לא מחפש דווקא שיהיה לו טוב.
אמיר: נכון. אחרת אנשים היו יושבים רק על חוף הים ומשתזפים, והעובדה שאנחנו לא עושים את זה כל הזמן, כי באיזשהו שלב אנחנו רוצים לעשות משהו שהוא משמעותי.
דפנה: נכון. אז זה מאוד מאוד חשוב באמת לחפש. ואם אבא שלך, כל כך יפה איך גילית מה משמעותי עבורו ונתת לו את זה.
אמיר: כן. אז זה מזכיר לי גם את סוף הלימודים שלי בטכניון, בהנדסת חשמל ומחשבים. השקעתי המון – ארבע שנים, ארבע וחצי שנים – בלימודים מאוד קשים. וסיימתי בהצטיינות, והייתי טוב בזה. אני טוב במספרים, בנוסחאות, בללמוד, בלקלוט, וזה היה ברור שזה המסלול. ואז כשפגשתי את ה-NLP, פתאום זה ריגש אותי. פתאום הלב אמר: "וואו, לך תעזור לאנשים. יש בזה המון שליחות, המון ייעוד". וכמה חודשים הייתי במאבק פנימי בין הראש שאמר, "אתה הייטקיסט, יש שם הרבה כסף, הערכה, מעמד, חיים טובים", לבין הלב שאמר: "אנשים סובלים. אתה סבלת מהגמגום, עזרו לך. לך תעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם". זו הייתה דילמה שליוותה אותי כמה שבועות, באמת אפילו כמה חודשים. ואני שמח שהלכתי אחרי הלב. וכמו שאת אומרת, השליחות שלנו בעולם נותנת לנו הרבה משמעות. ואנשים בדיכאון זקוקים שנחזיר להם את המשמעות, שנעזור להם למצוא את הייעוד.
דפנה: נכון. ואנחנו הרבה גם מזכירים את הנחת היסוד שאומרת שתמיד קיימת אפשרות נוספת. והרבה ככה מצביעים על פרק מספר 30. תמיד קיימת אפשרות נוספת לפי ה- NLP אז גם בזה – גם כשבן אדם נמצא בדיכאון עמוק, וגם כשהוא חושב שאין מוצא או שהמוצא היחיד שהוא יכול לחשוב עליו זה לעזוב את החיים האלה ולהתאבד, אז לעזור לו לראות איזה עוד אפשרויות יש.
אמיר: נכון. ואם האדם סומך עלינו, אם אני מהווה עבורו מודל, אם הוא מעריך אותי, אם הוא נותן בי אמון, אני יכול להשפיע עליו בכך שאני בעצם כאילו מנבא את העתיד. אנחנו קוראים לזה "הובלות עתידיות". ואנחנו בעצם מחזיקים את התקווה. הרבה פעמים אני מחזיק את האמונה בשביל האדם – שיהיה טוב. שזה זמני. גם גל צונאמי גדול עובר. ואנחנו רואים שיש שיקום של הטבע גם אחרי שריפה איומה ונוראה. הטבע שוב צומח, העצים שוב צומחים, והשמש תזרח גם מחר.
דפנה: נכון. יש לנו עוד כמה כיוונים שאפשר לעבוד עליהם, אבל לפני זה אני רוצה לשאול או להגיד – הרבה אנשים מפחדים לדבר על התאבדויות. מפחדים לעורר את השאלה הזאת. אולי רואים שיש בן אדם לידם שהוא נורא נורא בדיכאון, ולא יודעים אם יש לו מחשבות אובדניות או אין לו מחשבות אובדניות. ונשאלת השאלה: האם נכון לשאול? לשאול בן אדם שהוא נמצא בדיכאון, האם חלף במוחך, האם יש לך מחשבות אובדניות?
אמיר: זאת שאלה טובה, מאוד מאוד חשובה.
דפנה: נכון. וזה דילמה. ולא תמיד ברור מה נכון לעשות. אבל מהניסיון שלי, רוב האנשים, כשאני שאלתי אותם את השאלה הזאת בצורה ישירה, זה הפתיע אותם, אבל זה פתח שיח כנה וגלוי ואמיתי.
אמיר: כן. ואני באמת רוצה לדעת, כי אני רוצה לעזור. גם יש משהו בלחשוב מחשבה כזאת לעצמי שהוא נורא נורא בודד, והוא נורא נורא מפחיד. ואנשים לא רוצים לשתף בזה, שאלה המחשבות שיש להם, כי הם יודעים איזה השלכות תהיינה לזה על הסביבה שלהם, על אנשים קרובים.
דפנה: נכון. ואז יש הרבה אנשים – ואולי גם יש אנשים שמאזינים עכשיו לפרק הזה – שחולפות להם בראש מחשבות אובדניות, שנורא מפחידות אותם, שמאוד מעציבות אותם, ושהם מאוד בודדים עם המחשבות האלה. ואני חושבת שברוב המקרים כן נכון לשאול.
אמיר: נכון.
דפנה: אוקי. בן אדם אומר: "נורא קשה לי, אני לא רואה מוצא". וממש אפשר לשאול: "יש לך מחשבות אובדניות?" ולא בקטע של "אז יאללה, בוא תגמור עם זה". לא, לא, לא. אני שואלת את זה מתוך דאגה מאוד גדולה. כי אם יש לך מחשבות אובדניות, אז השאלה הבאה שאנחנו נשאל: "ואם בן אדם יגיד לכם, לא, לא, זה חולף לי בראש מדי פעם" – זה סיפור אחד. אבל אם בן אדם יגיד: "אני אגיד לך את האמת, אני אוספת כדורי שינה, ואני יודעת שכשאני אגיע ל-X כדורים, אני פשוט אבלע אותם בבת אחת ואני אגמור עם זה. או אספתי כבר המון כדורי שינה, ובפעם הבאה שאני אבין שאין מוצא, אני אשתמש בהם". או אני לא רוצה לתת פה עוד רעיונות למאזיני הפודקאסט, אבל אני מאמינה שהיום, בעידן המדיה, אפשר מאוד מאוד בקלות למצוא איך.
אמיר: נכון.
דפנה: אז בדרך כלל התאבדות זה לא משהו אימפולסיבי, שפתאום בן אדם רץ וקופץ מבניין גבוה. גם זה קורה, אנחנו אפילו מכירים מקרה אחד כזה, אבל זה מקרה שהיה ממש פסיכיאטרי. בדרך כלל, אנשים מתבשלים עם זה. החיים הם כל כך יקרים. בן אדם לא מקבל כזאת החלטה בלי שהוא התלבט עם עצמו הרבה זמן. ושיח פתוח וכנה ולא שיפוטי ומכיל ואוהב ומחזק, שמוציא בן אדם מהבדידות ומהפחד ומהחולשה המאוד גדולה שהוא נמצא – אני איתך. אוקי, את שם, אבל את פחות בודדה, כי אני כבר יודעת. אוקי? וזה פחות מפחיד כשאומרים את זה. ואז אנחנו גם יכולים להוביל בן אדם ולהגיד: "אוקי, מחשבות כאלה יש להרבה אנשים".
אמיר: נכון.
דפנה: אם בן אדם עבר לפסים מעשיים, זה כבר ממש ממש נורת אזהרה מטורפת. מדברת על בן אדם שיש לו רק מחשבות אובדניות והוא עוד לא עובר עם זה לפסים מעשיים, זה מצב שבו אנחנו יכולים לעשות המון המון ולעזור לבן אדם ולעורר בו את התקווה.
אמיר: נכון. ועוד כלי שאני חושב שמאוד יכול לעזור בשיח הפנימי, בעיקר, זה לבחון מה האדם אומר לעצמו או חושב. כי הרבה פעמים אנשים אומרים: "אני לא מסוגל להתמודד. אני לא יכול יותר". אלה מילים שאנחנו קוראים להן מילות כפייה. ואנחנו מנחים אנשים להוריד את המילה "לא", ולהגיד: "אני מסוגל להתמודד". עצם המחשבה שאני מסוגל – אני לא יודע איך, אבל אני רוצה לגשת לסיטואציה, לאירוע, עם תחושה של מסוגלות. וכשאני אומר לעצמי: "אני מסוגל", אז אנחנו מגלים אפשרות נוספת.
דפנה: נכון. זה כמובן תהליך. בן אדם שהוא בדיכאון והוא מרגיש שהוא לא מסוגל, זה לא שהוא יכול רק להוריד את ה"לא". אז אפשר בדרך להגיד: "אני מאמין שזה עניין של זמן, וכשאני אצא מזה, אני אהיה מסוגל". אוקי? זאת אומרת, אפשר גם לעשות עם זה תהליך קצת יותר איטי. אבל בגדול, בגדול, אנחנו רוצים לשים לב באמת איפה בן אדם מרגיש שהוא חסר אונים מול הסיטואציה.
אמיר: נכון.
דפנה: מילות בחירה ומילות כפייה – יש להן המון המון כוח.
אמיר: נכון. דבר נוסף, נראה לי, לקראת סיום, הנחת יסוד. ואני מאוד אוהב את הנחות היסוד של ה-NLP, והן חכמות מאוד, יש בהן הרבה תבונה. הנחת יסוד שאומרת שאין כישלון, אלא משוב לצמיחה. זו הנחה שממסגרת אירוע שבו אני מגדיר את עצמי כ"נכשלתי". תחושת הכישלון היא בדרך כלל לא עוברת, עד שאני שואל את עצמי: "רגע, מה האירוע הזה בא ללמד אותי? איך אני יכול לגדול, לצמוח מכאן? מה המסקנות, מה המסר, מה הלימוד?" וברגע שאני עושה את המעבר הזה בין תחושת הכישלון – "אוי, זה נורא" – לבין: "מה אני לומד? מה אני לוקח? מה בפעם הבאה אני אעשה אחרת?" – הגישה הזאת מאפשרת לנו להתמודד עם אתגרי החיים ולצאת מהדיכאון.
דפנה: נכון.
אמיר: אז אם אנחנו מסכמים את הפרק הזה, דיברנו על התאבדויות ואמרנו שהתאבדויות אפשר למנוע. ויש הרבה תוכניות חוסן וכל מיני תוכניות למניעת התאבדות. והתוכניות האלה עובדות ומצליחות להוריד מאוד. למשל בצה"ל, בצבא ההגנה לישראל, שהיו בו המון התאבדויות – זה מאוד מאוד ירד.
דפנה: נכון.
אמיר: אז מה אנחנו יכולים לעשות? אני ממליץ על שיח. ובאמת לשאול: "האם יש מחשבות אובדניות?" ואם יש: "האם חשבת איך לעשות את זה?" לא כי אני מעודד בן אדם לעשות את זה, אלא כי אני רוצה לדעת איפה אנחנו עומדים, כדי לדעת איזו התערבות לשים שם.
דפנה: נכון. אנחנו רוצים לעורר, לחזק את הבן אדם, לבנות את החוסן שלו, לעזור לו, לעורר בו תקווה, לראות שזה זמני, זה עובר. לעזור לו למצוא אולי איך הוא התמודד עם משברים בעבר, ואיך הוא יכול להתמודד גם עם המשבר הזה. אפילו להגיד: "אני רואה אותך, אני יודעת שקשה לך, איך אני יכולה לעזור?" זה כבר המון. לעזור לבן אדם לצאת מהבדידות. לחפש איתו מה משמעותי עבורו, מה ייתן לו משמעות, במידה והוא יעשה את זה. ולעזור לו להתקדם למקום הזה של המשמעות.
אמיר: נכון.
דפנה: לזכור שתמיד קיימת אפשרות אחרת. לדבר על מילות בחירה וכפייה. לתת את ההובלות העתידיות הנכונות. יש המון מה לעשות עם זה. אז גם אם יש סביבכם בן אדם שמאיים בהתאבדות, או אתם חוששים לו שהוא יתאבד, אל תיכנסו לחוסר אונים. תקשיבו לפרק הזה, תיקחו ממנו המון רעיונות. כמובן תחלקו אותו עם כל מי שזה יכול לעזור לו. ושנחיה בטוב. יש אתגרים גדולים בחיים האלה, אבל אפשר לעבור אותם, וביחד עוד יותר קל.
דפנה: אז אנחנו נתראה בעוד פרקים.
אחרי ראית את הפרק המעצים הזה, ואולי אפילו הזדהית
אנחנו מאוד רוצים לשאול אותך, לגעת באנשים מענין אותך?
נשמח להעניק לך במתנה – שיעור חינמי על NLP ודמיון מודרך
להתרשמות והרשמה חינם לחץ כאן
——————————————————————
לעוד פרקים בפודקאסט "החיים לפי ה-NLP" לחצו כאן
