פרק 40 – האם ילדים צריכים להשתתף בלוויות?

תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר ונוגה רטר:
דפנה: טוב. אנחנו בתקופה נורא עצובה, מלחמה, אנשים נהרגים, כולל אבות וילדים צעירים, וגם לא בתקופה של מלחמה קורה שילדים מאבדים אדם מאוד יקר. יכול להיות חבר לכיתה או אפילו לגן, זאת יכולה להיות אמא, אבא, סבא, סבתא, זה קורה הרבה מאוד. וגם חיות מחמד לפעמים ילדים מאבדים וזה מאוד, מאוד קשה להם. ונשאלת השאלה האם נכון שילד, אפילו צעיר מאוד, בן 5 אולי, יגיע ללוויה? אם קרה אסון ואמא או אבא נפטרו, נהרגו, נרצחו, קרה משהו, התאבדו. קורה, קורים לנו דברים מאוד קשים בתקופה האחרונה.
נוגה: נכון.
דפנה: האם זה נכון שילדים יהיו בלוויות?
נוגה: אז אני אייצג את הדעה הרווחת, ואני אגיד שיש אנשים שמיד יגידו כן. יש המון אנשים שיגידו לא, הטקס הזה הוא נורא קשה, הוא יכול לעשות סיוטים בלילה. אם למבוגרים קשה להיות בלוויה, מה זה עבור ילד? זה לא מתאים. אולי אפילו לא כדאי לפתוח את זה לשאלה, לא להגיד בכלל, לא לתת לילד את המקום. אולי מבוגרים לא יוכלו להכיל את זה. ויש דעה רווחת שאני נתקלת בה שזה לא נכון להביא ילד ל…
דפנה: שזה ברור שאם זה ילד צעיר מתחת לגיל נגיד 8, ברור שהוא לא צריך להיות בלוויה.
נוגה: וגם…
דפנה: יש כאלה שיגידו שגם מתחת לגיל 15.
נוגה: נכון.
דפנה: אז אנחנו היום בפרק 40 בפודקאסט שלנו ונדבר היום על איך ילדים כן יכולים להשתתף בלוויות, בגלל שאנחנו רוצות לבוא ולייצג פה את העמדה שילדים בהחלט, בהחלט צריכים להשתתף בלוויות. וגם להיכנס רגע לראש של ילד, כי ילד לא תמיד רואה את הדברים כמו שאנחנו, יש להם ראייה מיוחדת, רוחנית אפילו על דברים. ואני רוצה גם לספר איזה סיפור על וטרינר שנאלץ להרדים כלב ובני המשפחה היו מסביב וגם ילד בן 4.
נוגה: נכון.
דפנה: והכלב היה בן 13, זאת אומרת הילד הזה נולד לתוך משפחה שהכלב כבר ותיק בה. והילד בן 4 פשוט ליטף את הכלב ודיבר אליו ונפרד ממנו, תוך כדי שהווטרינר מסביר למשפחה שהוא הולך עכשיו לתת לכלב זריקה והכלב בעצם לא יתעורר ממנה. והמשפחה נורא התרגשה והילד עצמו היה נורא, נורא שליו בתוך זה. והווטרינר אף פעם לא ראה ילד שמגיב ככה, כל כך בשלווה, אז הוא פנה לילד והוא שאל אותו, אמר לו "תגיד, איך אתה מרגיש? מה אתה חושב על מה שקרה עכשיו?". אז הילד אמר לו "אתה יודע, אנשים באים לעולם כדי ללמוד איך להיות נחמדים ואיך להיות טובי לב, וללמוד כל מיני דברים חדשים. וכשהם לומדים את זה אז הם יכולים למות, אבל כלבים הם כבר נולדים כשהם יודעים איך להיות טובים ונחמדים לכולם, אז הם לא צריכים לחיות הרבה שנים".
נוגה: ילד בן 4.
דפנה: כן, וזה היה ככה… הווטרינר אומר זה ההסבר הכי מרגיע שהוא אי פעם שמע.
נוגה: וואו.
דפנה: כמובן שאם ילד מאבד הורה או אח, גם סבא וסבתא, אז זה קשה. זה נורא, נורא קשה.
נוגה: אני רק אגיד לפני, את אמרת אנחנו נביא את העמדה שבה ילדים כן צריכים להשתתף בלוויות, ובטוח יש פה מאזינים שמאוד מאוד מתנגדים בכלל לאמירה הזאתי. הם לא מסכימים איתה, הם לא יכולים להגיד לנו שום דבר כי הם רק מקשיבים לנו, אבל אם הם היו יכולים בפקק באוטו להגיד מה פתאום ולתת כל מיני הסברים למה, אז קודם כל זה מובן. אבל אם אתם תקשיבו, תאזינו לפרק עד הסוף, יכול להיות שהדעה שלכם קצת תשתנה. יכול להיות שלא, וזה גם בסדר.
דפנה: וגם שתדעו איך לעשות את זה, כי זה לא סתם להביא ילד ללוויה. עכשיו נדבר על מה צריך לעשות כדי שילד יוכל להשתתף בלוויה.
נוגה: ומאיפה יש לך את הידע הזה? זה בסדר שאני אשאל?
דפנה: אז קודם כל אני רוצה להגיד תודה רבה לעו"סית מדהימה בשם ענת אגמור שהיא גם תושבת יודפת, שזה היישוב שלנו, שאני נעזרתי בה כשהייתי צריכה לבשר לשני ילדים קטנים בני 5
ו- 3 שאמא שלהם התאבדה. ואחר כך ליוויתי אותם בתוך התהליך הזה, הלוויה והשבעה ו… תהליך נורא, נורא עצוב. אז יש לי ניסיון מהכיוון הזה, ומונחים צעירים שפוגשים לא אחת מוות, והנחיות, הדרכות של הורים שאנחנו עושים. אז באמת ההתנגדות שאתם מרגישים עכשיו אולי היא טבעית מאוד. בואו תתנו לעצמכם במתנה להקשיב לפרק עד הסוף, לשמוע את כל מה שיש לנו להגיד, ואז להחליט שוב.
נוגה: מעולה. מהמם. אז בואי נתחיל. טוב, אז ילד אחד ההורים שלו נפטר, בוא נגיד שזה מוות פתאומי, שזה אפילו עוד יותר מורכב. ניקח את המקרה היותר מורכב. אז איך בכלל נתחיל? בכלל בהתחלה הוא אפילו לא יודע.
דפנה: קודם כל צריך… איך להגיד לילדים שההורה שלהם נפטר זה גם, זה תורה בפני עצמה. צריך לעשות אותה נורא, נורא ברגישות ואפילו לבנות איזושהי אסטרטגיה סביב זה.
נוגה: אוקי.
דפנה: אבל בגדול האדם שהכי הכי קרוב לילד הוא זה שצריך לבשר לו.
נוגה: שזה יכול להיות גם נורא, נורא קשה.
דפנה: זה נורא קשה, כי נגיד אם זה אבא שצריך לבשר לילדים שלו על זה שאמא שלהם נפטרה, מה יכול להיות יותר קשה מזה? אני ליוויתי אבא שבישר את זה לשני ילדים וזה היה פשוט כל כך עצוב, כי ברגע שהוא אמר את זה לבת בת ה- 5, בבת אחת כבה האור בעיניים שלה. הוא אמר בבת אחת זה כבה. ואז הבת 5 אמרה אני לא רוצה שתספר את זה לבן 3, כי הוא יהיה נורא עצוב, כמו שאני עצובה. אז… וזה נכון, זה קשה, צריך להכיל את זה, צריך כאילו לדמיין. יש לנו פרק, נכון? על להכיל רגשות.
נוגה: נכון.
דפנה: אז צריך פשוט לדמיין שאנחנו מרחיבים את המיכל הפנימי הזה שלנו, ושאם תמיד דמיינתי שיש שם כוס אז אני עכשיו אשים שם דלי. אני צריכה המון מקום בשביל להכיל את זה. אבל ההורה או האדם הקרוב ביותר לילד צריך להודיע לו את זה במקום מאוד מוגן, מאוד שקט. אם יש כמה ילדים במשפחה כדאי לחשוב גם למי להודיע ראשון, עדיף קודם כל לדבר נגיד עם הבכור או עם הבכורה ולהגיד להם לבד ולראות איך הם מגיבים. עכשיו, להגיד לילד זה פשוט להגיד. אני רוצה להגיד לך משהו נורא, נורא עצוב. אמא מתה. אנחנו לא נראה אותה יותר אף פעם. ולעצור. ואז הילד ישאל איזה שאלות שהוא רוצה, ואולי הוא גם לא ישאל כלום, וזה גם בסדר. אנחנו לא ניתן יותר מידע ממה שהילד מסוגל לקלוט.
נוגה: כן. ואיך נדע מה הוא מסוגל לקלוט? כי הוא ישאל.
דפנה: בדיוק, אז הוא ישאל.
נוגה: זאת גם הסיבה שאמרת קודם דיברת עם הבת 5, האבא דיבר עם הבת 5 ואז עם הבן 3, כי ככל שילד הוא יותר גדול בגיל אז הוא יכול להכיל יותר מידע ולשאול יותר שאלות שהילדים הקטנים בבית לא ישאלו, ואולי גם לא ירצו לשמוע את התשובה. אז האסטרטגיה שדיברת עליה על איך להודיע, זה גם קודם להתחיל מהגדולים ולדבר איתם בנפרד, ואז גם להכניס את הקטנים כדי שלגדולים תהיה את ההזדמנות לשאול מבלי לחשוש או להגן על הקטנים, או שהקטנים יחשפו ליותר מדי מידע.
דפנה: נכון מאוד. ואז כשהצעיר יותר נכנס אז אפשר שהגדול יהיה לידו ויתמוך בו, אולי אפילו יחבק אותו, וגם האבא יחבק אותו. וזה מעמד מאוד, מאוד קשה. אבל האור בעיניים כבה, אבל בגלל שאני ממשיכה לעקוב אחרי הילדה הזאת, האור נדלק שוב. זה לקח חצי שנה אולי, חצי שנה מאוד קשה, אבל היא היום ילדה מאוד שמחה ומאושרת והיא חיה חיים טובים. זה נכון שכמעט כל בן אדם שהיא פוגשת חדש היא מספרת לו, "אתה יודע שאמא שלי מתה?". לפעמים היא גם מספרת איך אמא מתה. חשוב לה שידעו את זה. היא גם אוהבת לדבר על אמא ולראות תמונות של אמא, ואמא נמצאת שם, לא מחביאים אותה, כן? היא מאוד, מאוד נוכחת, למרות שזאת הייתה התאבדות וזה היה באמת מצב מאוד קשה ומאוד מפתיע, מאוד אימפולסיבי. אז מתמודדים עם זה. עכשיו אם אנחנו… את רוצה להגיד עוד משהו על
ה- להודיע? בדרך כלל אנשים מקבלים הדרכה על זה.
נוגה: כן.
דפנה: וגם אפשר לפנות אלינו מי שצריך הדרכה.
נוגה: אמרת בצורה מאוד ברורה כשמודיעים אז להגיד אמא מתה, גם לא להגיד את המילה נפטרה כי לא כל ילד מכיר אותה, אנחנו לא נראה אותה יותר, שיש פה משהו שהוא מאוד קונקרטי והתנהגותי. למה? כי ילדים קטנים, אז אם נדבר על גילאי באמת 3, 5, 6, 7, הם לא מסוגלים לתפוס מושג שהוא מופשט. המילה מוות זה לא משהו שאפשר להרגיש אותו. וילדים הכול אצלם הוא מאוד קונקרטי. מי שלמד פה פסיכולוגיה התפתחותית, אז אנחנו יודעים שזה פשוט שלב התפתחותי. וכשאנחנו מודיעים אז צריך להגיד את זה בצורה שהיא תהיה כמה שיותר ברורה לילד קטן. אז את אומרת לא נראה אותה יותר אף פעם, כי אנחנו לא רוצים שהילד אולי יבין משהו אחר. משפטים של אמא נמצאת בשמיים, היא כל הזמן רואה אותך, לכי תדעי איך ילד… מה הוא יבין מזה.
דפנה: כן. אני חושבת שזה מאוד בעייתי להגיד לילד שאמא נמצאת בשמיים ומסתכלת עליך כל הזמן. אז מה, היא רואה אותי גם כשאני שיקרתי עכשיו לחבר בגלל שהתביישתי להגיד לו את האמת? היא רואה אותי גם כשאני גונב סוכריה במכולת? היא רואה אותי גם כשאני מאונן? היא רואה אותי… אולי אני לא רוצה שמישהו כל הזמן יראה אותי, זה לא כזה נעים, אוקי? יש ילדים שממש… אז אולי את יכולה לתת לי… אני ביקשתי ליום הולדת טלסקופ כדי שאני אוכל לחפש את אמא בשמיים, כי היא שם, אני פשוט לא רואה אותה אז אני צריך טלסקופ.
נוגה: כן.
דפנה: ילדים… כן, אז אני חושבת שצריך להיזהר עם מה שאומרים לילדים. אבל כמובן שכל אחד יגיד לפי האמונה שלו.
נוגה: כן.
דפנה: מי שמאמין בגלגול נשמות מן הסתם יגיד לילד שאמא מתגלגלת והיא תגיע לגוף אחר ואולי נפגוש אותה בגוף אחר. מי שמאמין בלא יודעת, תחיית המתים, אז כשיבוא המשיח אז כל המתים יקומו לתחייה וגם אמא. כל אחד שיגיד את האמונות שלו כמובן, אבל להיזהר עם דברים שהם כאלה כאילו קונקרטיים, אמא בשמיים מסתכלת עליך, כי ילד יסתכל על זה מאוד ליטרלי.
נוגה: כן.
דפנה: אז אם אנחנו חוזרים ללוויות, אז הגישה היא שאנחנו רוצים שהילד יהיה בלוויה. חשוב לנו שהילד יהיה בלוויה.
נוגה: למה?
דפנה: ולא משנה בן כמה הוא, כדאי שהוא יהיה שם. למה? מדובר פה בטקס של פרידה. למה מבוגר צריך להיות בלוויה? כי יש פה סגירת מעגל, יש פה משהו שהוא נורא סופי, הגוף באדמה ויש אדמה עליו ויש על זה אבן, וזה סופי לגמרי, זה להבין את החידלון. זה קשה נורא, זה עצוב נורא. אבל אנחנו רוצים שהילד יבין שזה סופי ושזה נגמר. ויש המון, המון אנשים, וזה טקס שהוא משמעותי לכל המשפחה, קורים שם דברים משמעותיים, נאמרים שם דברים משמעותיים. כל ההליכה הזאת אחרי הגופה, הכול חשוב, גם לילד כמו שזה חשוב למבוגר. אם ילד לא יבוא, מי יודע מה הוא ידמיין? הדמיון שלנו יכול לעבוד פה שעות נוספות. הוא יכול… מי יודע מה הוא מדמיין? איפה אמא?
נוגה: אז אולי ניתן את הדוגמה, אז אותה ילדה בת 5, אז היא לא הגיעה ללוויה. בעצם היא עד היום, ועברו כמה שנים מאז, היא אפילו פעם אחת לא הייתה בקבר. והיא בזמן השבעה, היא נורא, נורא כעסה על זה שאמא לא לקחה איתה טלפון לקבר כי עכשיו היא לא יכולה לדבר איתה. אם היא הייתה רואה שמכניסים את הגופה ו… היא הייתה מבינה שאמא לא יכולה לדבר איתה כי היא מתה, אבל היא לא ראתה שום דבר כזה אז מבחינתה- אוקי, אמא עכשיו היא לא נמצאת בבית, היא נמצאת במקום שנקרא קבר, שהיא אפילו לא יודעת איך זה נראה. ולמה היא לא לוקחת לשם טלפון? אז למה היא לא לוקחת לשם טלפון? שאלה טובה. אם היא הייתה מגיעה זה היה אחרת.
דפנה: עכשיו, לכולנו ברור ומתהפכת לנו הבטן כשאנחנו חושבים על ילד צעיר מאוד בלוויה.
נוגה: כן.
דפנה: ואנחנו… רגע, זה לא הגיוני שילד יהיה במעמד הזה, זה מעמד קשה מדי. אז בוא נדבר על זה, ממש ניתן פה שלבים של איך מכינים ילד ללוויה.
נוגה: יופי.
דפנה: וזה נורא, נורא חשוב ההכנה הזו. אז הדבר הראשון זה באמת ליידע את הילד על הלוויה ולהסביר לו גם. קודם כל להגיד לו שכולם באים ללוויה, כל בני המשפחה וגם הוא, אוקי? אין לו מספיק יכולת… לבוא לילד בן 4 ולהגיד לו יש לוויה, אתה רוצה לבוא או לא? הוא לא יודע מה זה, נכון? מי יודע מה הוא יודע על זה, אולי ראה פעם באיזשהו סרט, מן הסתם בגיל הזה הוא עוד גם לא ראה את זה בסרט. הוא לא יודע מה נכון עבורו. אנחנו רגע הסברנו, שאלת ככה למה, אז עכשיו אנחנו יודעים את הלמה, למה חשוב לנו שהילד יהיה באירוע המשפחתי הזה. זה אירוע משפחתי. ולמה הוא צריך להיות בתוך התהליך הזה, ולמה זה יעזור לו לעבד את האבל. תהליך של עיבוד אבל זה תהליך ארוך, אבל הלוויה היא חלק משמעותי בתוכו. אנחנו לא נכריח ילד לבוא אם הוא לא רוצה, אבל גם אם הוא יגיד לא, אני לא רוצה לבוא, אנחנו נמשיך הלאה ונגיד לו, נתאר לו בפרטי פרטים מה זו לוויה, מה קורה שם. ממש. איזה אנשים יהיו שם, ושיהיו שם גם אנשים אולי מחברה קדישא שאולי בחיים שלו לא ראה כאלה אנשים, אז לספר מה הם. ויגיע אמבולנס שבתוכו יש אלונקה, ועל האלונקה יש את הגוף של מי שנפטר, אבל זה יהיה מכוסה, לא יראו את הגוף, זה יהיה מכוסה. גם כדאי לדעת האם הקבורה תהיה בארון, נגיד ב- 7 באוקטובר את כולם קברו בארונות. אז האם זה יהיה בארון או האם זה יהיה על אלונקה? זה אחרת. זאת התמודדות אחרת, כן? אם הגופה שוכבת על אלונקה ממש רואים איפה הראש, איפה הגוף, איפה הרגליים.
נוגה: נכון.
דפנה: זה יותר קשה אולי, אבל הילד צריך לדעת את זה. להגיד לילד איפה נפגשים ואיפה פוגשים את הגופה, ואיזה דיבורים יהיו שם ומי ידבר. ואם יהיה שם שיר, שירים, או לא יהיו שם שירים. ואם יהיו שם תפילות או לא יהיו שם תפילות.
נוגה: ומן הסתם אנשים יבכו וזה בסדר.
דפנה: נכון. יהיו המון אנשים שיבכו ואולי אפילו יצעקו, ובטח… ולהגיד ממש שמות של מישהו נורא קרוב לך, אתה תוכל לראות אותו בוכה, אולי אף פעם לא ראית אותו בוכה, ואולי גם אתה תרצה לבכות. וממש לדבר, לתת לילד את כל המידע, לאן הולכים ומה זה אומר קבר, שזה בעצם בור באדמה שחפרו אותו עם מן שופל כזה קטן. ולתוך הבור הזה יורידו את הארון או את האלונקה, ואז אחר כך יכסו אותו באדמה ואז יבנו מן תלולית כזאת על ה… ממש, ממש כמו שמתארים סרט.
נוגה: כשמטרה בלתאר את זה לפרטי פרטים זה לעזור לילד להיות פחות בהלם ממה שקורה. ילדים צריכים שדברים יהיו קונקרטיים. ככל שהם יותר צעירים אנחנו צריכים לרדת לרזולוציה שהיא יותר התנהגותית ופחות מופשטת ולדבר באוויר, לכולם יהיה קשה. ילד לא מבין מה זה אומר. וכשאת מסבירה מה בדיוק הולך לקרות אז הוא קצת יותר יודע לאן הוא הולך, זה נותן איזושהי חוויה של שליטה.
דפנה: וגם אם בסופו של דבר הוא יחליט לא ללכת ללוויה, בעצם בדמיון אנחנו כבר סיפרנו לו את הכול. עשינו לו בעצם הכנה.
נוגה: מקסים.
דפנה: של מה הולך להיות גם אם הוא לא יהיה שם. מה שמאוד כדאי זה אחר כך לשאול את הילד מה הוא הבין ממה שאנחנו תיארנו לו. אוקי, אז עכשיו כשאתה חושב על הלוויה, מה יהיה שם? מה אתה זוכר ממה שאמרתי?
נוגה: כשהמטרה בלשאול אותו מה הוא מבין, זה לבדוק מה הוא הבין. ויכול להיות שהוא לקח משפט אחד שאמרת למקום אחר, והדרך שלנו לדעת שהוא לא הבין את זה- זה רק אם הוא יסביר לנו. אנחנו לא יכולים לצאת מנקודת הנחה שמה שאנחנו אומרים, ככה הוא מבין את זה.
דפנה: נכון. אפילו אם הוא פתאום יגיד ואז יזרקו את הגוף לתוך הבור ויכסו אותו באדמה. אז אנחנו נתקן אותו ונגיד לו לא יזרקו, יניחו אותו מאוד, מאוד בעדינות עם המון, המון כבוד, ונפרד מהגוף הזה. אבל כן, אחר כך נכסה את זה באדמה. פשוט לראות מה הוא מבין מתוך זה. ואז אם הילד אנחנו לא נפתח לו… זה ההמלצה שלנו, כל אחד מהמאזינים פה ייקח את מה שנכון לו. אני מאוד מקווה שלא תצטרכו להאזין לפרק הזה, לא תצטרכו לקבל החלטות כאלה קשות. אבל בגלל התקופה שבה אנחנו חיים, צריך להכיר גם את הידע הזה. וככה תוך כדי שאנחנו מדברות אני רואה את העיניים שלך מדי פעם ממש מוצפות.
נוגה: זה נושא נורא קשה.
דפנה: זה נושא נורא רגיש. לגמרי, לגמרי רגיש. ואז אנחנו נגיד לילד שהוא לא יהיה לבד בלוויה, יהיה איתו מישהו. עכשיו, אם הילד בשלב הזה ממש מתעקש לא להיות, אז הוא לא יהיה. כן אנחנו נכוון אותו להיות איתנו שם, ונגיד לו אבל אתה לא תהיה לבד. ועכשיו משהו שהוא נורא, נורא חשוב. כל ילד מהילדים במשפחה מגיל 0 ועד גיל… אני יודעת כמה? 16, 15, תלוי, אתם מכירים את הילדים שלכם, אתם תחליטו מה הגיל שנכון, צריך להצמיד לו מבוגר משמעותי שמוכן לא להיות בלוויה. מישהו שמכיר טוב-טוב את הילד, לכן זה לא יכול להיות הורה, זה לא יכול להיות סבא, זה לא יכול להיות דודה, ואולי גם לא בן דוד. זה צריך להיות מישהו מבוגר, אחראי, גננת, מורה, מדריך.
נוגה: לפעמים בייביסיטר.
דפנה: בייביסיטר טובה.
נוגה: כן.
דפנה: משמעותית.
נוגה: מטפלת.
דפנה: כן. שמוכן להיות עם הילד ממש, ממש, ממש מההתחלה ועד הסוף. ואם הילד רוצה להיות מקדימה, אז המלווה שלו יהיה איתו מקדימה. ואם הילד רוצה להיות הכי מאחורה, המלווה יהיה איתו מאחורה. ואם הילד אומר אני רוצה הביתה, המלווה לוקח אותו הביתה. ואני ממליצה תמיד למלווה כזה, אם הילד בחר לא להיות בלוויה בסופו של דבר, אז אחרי שתיגמר הלוויה וכולם ילכו והקבר כבר בעצם מכוסה בהמון המון זרי פרחים, אז מיד אחרי הלוויה לבקר את הקבר ולשבת שם ולדבר לאדם שקברנו הרגע, ולהיפרד ממנו.
נוגה: מקסים.
דפנה: ולעשות שמה תהליך של פרידה. אז עכשיו אם יש כמה ילדים במשפחה, גם אם הם בהפרש נורא קטן, גם אם הם תאומים והם באותו גיל, אני לא אתן למלווה אחד ללוות את שניהם, כי אולי אחד מהם ירצה להיות מקדימה ואחד מאחורה ואחד בבית ו… כל ילד עם המלווה שלו וצריך לעשות הדרכה למלווה. וכדאי מאוד שהמלווה הזה ישמע את הפרק הזה לפני שהוא מלווה את הילד.
נוגה: ממש.
דפנה: כדי באמת ממש, ממש להיות עם הילד.
נוגה: אני חושבת שאחת הנקודות החשובות שאמרת עכשיו זה שהמלווה צריך להבין שהוא מוותר על ההשתתפות שלו בלוויה, לא כי הוא לא יהיה בלוויה. אם הוא מגיע עם הילד והילד ירצה להיות נוכח לאורך כל הלוויה, גם המלווה נמצא בלוויה. אבל הוא לא שם עבור עצמו, ואם הילד ירצה ללכת אז המלווה לא יכול לשכנע אותו או לא להיות מספיק רגיש לזה, כי הוא רוצה להיות בלוויה, כי הוא אבל. אלא הוא בתפקיד שבו הוא מלווה את הילד ומקשיב לצרכים שלו.
דפנה: בכל רגע ו…
נוגה: כן.
דפנה: כן. ומתווך לילד את מה שהוא רואה ואת מה שהוא שומע, ומסביר לו גם תוך כדי בזמן אמת אם הילד רוצה. מי זה האיש הזה שעכשיו שר את השיר המוזר הזה? אם זה ילד חילוני, הוא לא יודע בכלל מה זה האל מלא רחמים הזה, אז להסביר לו. ומה זה קדיש, זה בשפה שהוא לא מכיר. וממש להיות רק על הילד. זאת מצווה אדירה ללוות ילד בלוויה.
נוגה: זה באמת נושא שהוא מאוד, מאוד קשה ומאוד עצוב. ומאז ה- 7 באוקטובר זה עוד יותר קשה, כי יש כל כך, כל כך הרבה מוות ואבל ואובדן סביבנו, מצד אחד. מצד שני, אנחנו גם צריכים להכיר את המידע הזה דווקא בגלל התקופה.
דפנה: כן. ולהמשיך עם זה הלאה גם לכיוון הניחום אבלים.
נוגה: אז בואי נדבר על השבעה.
דפנה: אז אותו הדבר בדיוק, צריך להסביר לילד מה זה ניחום אבלים ומה עושים שם, ולוודא איתו שהוא מבין את מה שאמרנו לו. ובהקשר הזה, אז אני סיפרתי לילדה על… אמרתי היא לא תבין מה זה ניחום אבלים, אני אדבר איתה בשפה שהיא תבין. הרבה אנשים באים לעודד את אבא ואת סבתא ואת הדודים. אז מה היא הבינה מזה? זוכרת? היא הגיעה לניחום אבלים והיא נורא, נורא כעסה.
נוגה: נכון.
דפנה: היא כעסה והיא הלכה למטבח, "את סתם אמרת לי!".
נוגה: "שיקרתם לי".
דפנה: "הם בכלל לא מעודדים!".
נוגה: נכון.
דפנה: כי מה היא דמיינה?
נוגה: מעודדות במשחק כדורגל, כדורסל. היא הייתה בטוחה שיהיו באמת מעודדות אצלה בסלון.
דפנה: עם פונפונים צהובים ובצבעים של הקבוצה.
נוגה: בדיוק. כן. וזהו, וזה ממש לא מה שהיה. אז אולי גם המילה לעודד, כן? מי יודע איך ילד יפרש אותה. אז שוב כדאי לשאול אותו מה הוא הבין כדי לוודא שאנחנו מיושרים על זה.
דפנה: נכון. וגם תוך כדי השבעה צריך לדאוג שיהיה מלווה לכל אחד מהילדים. יכול להיות שלילדים הספיק, יכול להיות שהם רוצים עכשיו ללכת למגרש משחקים. יכול להיות שילד רוצה עכשיו לקפוץ בטרמפולינה, ויכול להיות שהילד רוצה עכשיו ללכת לבריכה. שבעה זה המון, המון שעות והן קשות והן ארוכות, ואנחנו לא רוצים להעמיס על האבלים, על אלה שיושבים שבעה גם כן את כל התמיכה בכל הילדים. לפעמים גם יש הרבה ילדים.
נוגה: כן.
דפנה: אז צריך שלילדים תהיה כתובת שנמצאת איתם כמה שנכון להם להיות איתם, כשלא נכון להם להיות הם לוקחים מזה הפוגות, מישהו שמתווך עבורם כל הזמן את מה שקורה. אבל חשוב שהילד יהיה בשבעה, לפחות בחלקה, ויהיה מעורב. ואם אפשר לתת לו איזשהו תפקיד, למשל לסדר אלבום של תמונות כדי שאנשים שבאים יוכלו לראות את כל התמונות.
נוגה: מקסים.
דפנה: או לסדר, לשלוח בקבוצה של הוואטסאפ כל מיני… לא יודעת, משהו שהוא גם ידע שהוא יכול משהו לעשות, משהו אחד…
נוגה: שיש ערך. זה מזכיר לי סיפור על ילד שאבא שלו נפטר והאמא ישבה מולו אחרי שהשבעה נגמרה והיא אומרת לו "אתה יכול מה שאתה רוצה. אתה רוצה ללכת לגן? אתה תלך לגן. אתה רוצה להיות בשבעה? אתה יכול להיות בשבעה. אתה רוצה ללכת לסבתא? תהיה אצל סבתא. אתה…", והתחילה למנות לו את כל הדברים. ואז הוא פרץ בבכי והוא אמר לה "אני לא יודע מה אני רוצה", כי לפעמים עודף בחירה גם למבוגרים- קשה לנו עם זה. גם לילדים. ואם לאחד מההורים או לדמות התומכת יש איזשהו קו שאליו היא מכוונת, הרבה פעמים זה יותר קל מאשר להגיד גם וגם וגם וגם וגם, ורק תחליט מה אתה רוצה. הוא לא יודע מה הוא רוצה. הוא לא יודע.
דפנה: הוא לא יודע מה טוב לו, הוא אף פעם לא היה במצב הזה. והמטרה היא לכוון לשגרה.
נוגה: כן.
דפנה: אחרי, אחרי השבעה. לא לפני השבעה. אחרי השבעה לכוון כמה שיותר בעדינות לחזור לשגרה כי היא מטיבה והיא טובה. כמובן לעטוף את הילד, לא להעמיס עליו מידע, לענות על כל שאלה שהוא שואל לפי הגיל שלו. והוא יחזור וימשיך וישאל עוד פעם, גם דברים שהוא שאל לפני זה. ובשיא הסבלנות לענות לו לפי הגיל שלו על כל שאלה ולא לייפות את המציאות. אם אמא התאבדה, צריך להגיד שאמא התאבדה.
נוגה: וזה גם בסדר שיהיו מאזינים שלא יסכימו עם זה.
דפנה: לגמרי.
נוגה: כל אחד צריך ללכת עם האמת שמתאימה לו, זה בסדר.
דפנה: לגמרי. וזה באמת נורא, נורא מרגיע. אולי אני כן אגיד עוד משהו ש… אחי התאבד. אני אז הייתי צעירה, עוד לא היו לי ילדים, אבל לאחי הבכור כבר היו ילדים, ואף אחד לא דיבר איתם. עכשיו, אני הייתי מאוד צעירה אז…
נוגה: בגילי.
דפנה: נכון, בגיל שאת היום. הייתי כבר עו"סית, כבר התחלתי להכיר את ה- NLP, ככה היינו בצעדים ראשונים מתוך זה. היינו בביקור בארץ והאחיינים, אחיין בן 5 ואחיינית בת 4, הם נורא השתוללו סביבנו. ממש השתוללו, השתוללו…
נוגה: וזה כל כך לא מתאים בשבעה.
דפנה: כן. זה הייתה שבעה נורא עצובה, חייל שמתאבד. אז היו המון אנשים בבית, ואני באיזשהו שלב פשוט לקחתי אותם למעלה, יש עוד קומה בבית של ההורים שלי, וסיפרתי להם מה קרה. והאחיין הבן 5 הוא היה אז בגיל כזה מאוד מיליטנטי, הוא רצה להבין בדיוק- איך הוא ירה בעצמו? איפה הוא שם את הקנה של האקדח, של הרובה? ואז מה קרה? אז כל מה שהוא שאל אני עניתי לו, לפי מה שבגיל הזה הוא יכול להבין. האחיינית שאלה פחות, היא הייתה יותר קטנה ופחות ורבלית. הוא נורא התעניין, אבל ראיתי איך גם היא מקשיבה. וראיתי איך הם הולכים ונרגעים בתוך השיחה הזאת איתי. ואחר כך עוד נשארתי איתם למעלה והוצאנו אלבומים וסידרנו ביחד אלבום של תמונות של יואב. ואת כל המשך השבעה, הם היו כבר כל כך הרבה יותר רגועים וקשובים ואיתנו, פשוט כי דיברתי איתם.
נוגה: כי הם הבינו.
דפנה: בגובה העיניים.
נוגה: כן. כי הם הבינו. טוב, אז אם נתחיל לסכם את הפרק הזה, אז הבשורה שלנו בפרק שהנושא שלו הוא מאוד עצוב, זה שאנחנו ממליצות לילדים להגיע ללוויות וגם להגיע לפרקים בשבעה, בהתאם למה שנכון להם. וזה נושא שצריך ללמוד אותו ולהבין איך לעשות אותו בצורה נכונה, אחרת זה יהיה בעייתי ולא מספיק רגיש. אבל כשעושים את זה כמו שצריך אז זה מאוד, מאוד חשוב וזה עוזר לתוך תהליך האבל עם כל ה…
דפנה: נכון.
נוגה: כן.
דפנה: אז אם אנחנו מסכמים, אז חשוב שילדים יהיו בלוויות, לפחות לפי האג'נדה שאנחנו הבאנו פה. אבל צריך לפני זה לתאר להם מה הולך להיות, לדאוג שיהיה מבוגר שמלווה אותם ואולי ברגע האמת הם לא ירצו להיות בלוויה, אז הם לא יהיו בלוויה וזה לגמרי בסדר. לדבר איתם בגובה העיניים ולהגיד את האמת כולה, גם כשהיא כואבת, יעזור להם להתמודד עם זה. ושבאמת שלא נדע צער.
נוגה: זהו.
דפנה: שלא נצטרך להשתמש בפרק הזה.
נוגה: אז מצד אחד, אנחנו מאחלות לכם שלא יהיו לכם אנשים שתצטרכו לשלוח להם את הפרק הזה. אבל אם זה כבר קורה וחס וחלילה יש כזאת טרגדיה בתוך המשפחה, לפחות להתמודד עם זה עם ידע, והפרק הזה נותן הרבה ידע על הנושא. אז תודה.
דפנה: שיהיה שלום בקרוב.
נוגה: אמן.