תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר ונוגה רטר:
דפנה: איזה כיף שבחרתם להאזין לפרק נוסף בפודקאסט שלנו, של נוגה רטר ודפנה רטר, חיים לפי ה- NLP. בכל פרק אנחנו לוקחים איזשהו נושא, פותחים אותו ונותנים כלים מעולם ה- NLP כדי להתמודד איתו. היום נדבר על נושא כאוב ומסוכן, על אנורקסיה.
נוגה: אז לפני שנמשיך, נשמח מאוד שתשתפו ותמליצו עלינו לחבר או חברה שהפודקאסט יכול לעניין אותם. המטרה שלנו זה להפיץ את התכנים האלה. ככל שתפיצו ותשתפו יותר אנשים, ככה אתם תוכלו לעזור לנו להפיץ את ה- NLP. אתם יכולים גם לפרסם בקבוצות וואטסאפ שונות ולדרג אותנו באפליקציות הפודקאסטים. אז תודה מראש, ונתחיל.
דפנה: אוקי. אז אולי נעשה איזה סקירה ככה ממש, ממש קצרה, על הפרעות אכילה.
נוגה: בדיוק. כי אנורקסיה זה בעצם הפרעת אכילה אחת מתוך מיני רבות. מן הסתם לא נוכל לדבר על כולן, אבל בוא ניתן איזושהי הגדרה קצרה על כמה הפרעות יותר מוכרות, נכון?
דפנה: כן.
נוגה: אוקי. אז במילה על אנורקסיה ואנחנו נרחיב על זה בהמשך, אנורקסיה זה מצב שבו מבחינה נפשית ממש יש פה איזושהי בעיה, שבה מישהי רואה במראה דמות שהיא הרבה יותר שמנה ממה שבפועל היא. לא רק במראה, זאת אומרת כל החוויה הפנימית של אותה אישה שסובלת מאנורקסיה זה שהגודל שלה שהיא שמנה, היא ענקית, גם כשהיא יכולה להיות מאוד רזה. זו מחלה שבדרך כלל מתפרצת בגיל הנעורים. זאת אומרת תעברו את גיל 24, 25, הסיכוי לפתח אנורקסיה הוא ממש שואף לאפס. כשמן הסתם, יותר נשים, יותר נערות סובלות מאנורקסיה מאשר נערים. אם כבר נערים סובלים מאנורקסיה, אז באחוזים הרבה יותר גבוהים בתחום הריקוד, רקדנים אנורקטיים ממש אפשר למצוא. מחלה איומה ונוראה. ונדבר ככה על מה אפשר לעשות עם זה מהכיוון שלנו. ספרי לנו קצת על בולימיה אולי?
דפנה: אה הא. בולימיה, הרבה פעמים אגב זה משולב.
נוגה: כן.
דפנה: זאת אומרת אחרי תקופה של אנורקסיה של צום ושל הרעבה, הרבה פעמים מגיע פיצוי. בולימיה זאת מחלה נפשית שבה אדם… בדרך כלל גם בבולימיה רוב הסובלים הן סובלות. אוכלים כמויות אדירות, עצומות של מזון. זה יכול להיות גם מזון שבקושי ראוי למאכל, פשוט אוכלים מכל הבא ליד. מוציאים מהמקפיא גם מזון שהוא קפוא, אולי לא מבושל. יכולים לאכול בכפית נגיד צנצנת שלמה של חמאת בוטנים או של ממרח שוקולד או…
נוגה: וואו.
דפנה: באמת. אבל כמויות גדולות עד מאוד. ומיד בתום, בסיום של התקף זלילה שכזה, מחפשים כמה שיותר מהר את הדרך לטהר את הגוף מזה. זה יכול להיות בהקאות, זה יכול להיות במשלשלים. בדרך כלל…
נוגה: אלה האפשרויות.
דפנה: זה בדרך כלל עם הקאות.
נוגה: הקאות.
דפנה: כן.
נוגה: למה בחרת להגיד דווקא את המילה לטהר? כי הן מרגישות שהאוכל מלכלך אותן?
דפנה: התחושה היא שהן זיהמו את עצמן ושהן הכניסו לתוך עצמן משהו שהן רוצות כמה שיותר מהר להוציא החוצה. כן, אז זה ממש מן טקס טיהור.
נוגה: וואו.
דפנה: של זה.
נוגה: רק נגיד במילה שהקאות זאת אומרת זה איזשהו אינסטינקט של הגוף שלנו בחולי להקיא. אם אנחנו אוכלים משהו שהוא מקולקל, אז פעם ב… זה בסדר שזה קורה, אבל כשהקאות הן חוזרות על עצמן על בסיס קבוע זה מתחיל להיות נורא מסוכן. אז יש נשים שהשיניים שלהן מתחילות… נכון? זה פוגע בשיניים.
דפנה: כן, זה… בטח. החומצות, חומצות הקיבה שבעצם עולות.
נוגה: שעולות.
דפנה: כן.
נוגה: כן.
דפנה: ממש, ממש גורמות לשיניים להרקיב וגורמות עוד הרבה נזקים.
נוגה: כן. בקיצור…
דפנה: בעיקר השוער פשוט משתחרר ואז גם מקיאים יותר בקלות. בהתחלה הן צריכות נגיד להיעזר ב… לדחוף אצבעות או כל מיני דברים כאלה, אחר כך הן כבר לא. הן לומדות אפילו לעשות את זה מאוד בשקט, הן לומדות איך להסתדר עם זה בחיים.
נוגה: אה הא.
דפנה: יש מסביבנו הרבה אנשים, הרבה נשים בולימיות, ואנחנו אפילו לא יודעים את זה, כי זה לא כמו אנורקסיה שרואים אותה. בולימיות יכולות להיראות די רגילות.
נוגה: רגיל. כן.
דפנה: כן.
נוגה: אוקי. הפרעת אכילה לא מסווגת זה בעצם מצב שבו, בוא נדבר בכלל על אנשים, מישהו שכל הזמן מתעסק באוכל, שזה פוגע לו בשגרה היומיומית, אבל זה לא שהוא מקיא או מרעיב את עצמו למוות. אי אפשר כאילו לסווג את זה, אבל בסוף זה פוגע בשגרה היומיומית. אז לא מסווגים את זה, אבל זאת…
דפנה: כן. יכול להיות שזה מישהי שהיא עוד לא מוגדרת, כי נגיד אנורקסיה מ…
נוגה: בתת משקל.
דפנה: בדרך כלל מוגדרת כאיזה שלושה חודשים של אל-ווסת, אז אם מישהי היא רק חודשיים באל-ווסת אז בינתיים יגידו שזה הפרעת אכילה לא מסווגת. אבל גם יש כל כך הרבה גוונים של הפרעות אכילה, אז זה חלקן.
נוגה: אה הא. השמנת יתר זאת גם הפרעת אכילה?
דפנה: השמנת יתר חולנית, כשברגע שבן אדם מגיע למשקל באמת הררי כזה, אלה שאנחנו רואים
ה- obese.
נוגה: כן, 150 קילו כאלה.
דפנה: אנשים מאוד, מאוד שמנים שעסוקים באכילה non-stop וכל הזמן בעצם עסוקים בזה. זה ממש, ממש משבש להם את היומיום. אז כן, גם השמנת יתר חולנית נחשבת להפרעת אכילה.
נוגה: אה הא.
דפנה: יש גם בולמוסי אכילה, שזה מצב שהוא נגיד מזכיר קצת את הבולימיה, אבל בו בן אדם אחר כך לא יהיה את ההקאה.
נוגה: את הטיהור.
דפנה: כן. אבל יכול מאוד להיות שאחרי בולמוס של אכילה מישהו…
נוגה: יחליט שהוא צם.
דפנה: יחליט שהוא צם איזושהי תקופה, או עושה ספורט בצורה מאוד, מאוד כפייתית. ושוב, זה בולמוס שהוא בלתי נשלט.
נוגה: וואו. אוקי. וגם אולי נדבר על אכילת לילה נגיד.
דפנה: כן.
נוגה: אז אכילת לילה זה אנשים שנגיד פתאום בשמונה, תשע בערב, הבסטה נפתחת ועכשיו לא משנה מה יש, מתחילים לאכול. לפעמים מול הטלוויזיה, או אפילו פשוט לוקחים את האוכל לחדר השינה. מסיימים לאכול משהו אחד, עוברים לדבר השני. מסיימים את הדבר השני, עוברים לדבר השלישי. ויש גם אנשים שאוכלים מתוך שינה והם לא מודעים לזה, שזה די מתקשר אחד לשני, לאכילה בלילה.
דפנה: כן. למרות שזה קצת שונה. זאת אומרת יש אנשים שאוכלים המון, המון בלילה, בעצם רוב הצריכה הקלורית שלהם היא בלילה, במשך היום הם כמעט לא אוכלים.
נוגה: כמעט לא אוכלים.
דפנה: ברגע שנפתח התיאבון בלילה, הוא לא עוצר. אני אפילו טיפלתי פעם באישה שהמטרה שלה בטיפול הייתה להיגמל מכדורי שינה.
נוגה: אוקי.
דפנה: וכששאלתי אותה למה את לוקחת כדורי שינה? מסתבר שהיא לוקחת כדורי שינה בשעה שמונה בערב, הבנתי שזה בעצם בגלל האכילה הלילית.
נוגה: כדי למנוע את האכילה הלילית?
דפנה: כדי להירדם. כן.
נוגה: כן.
דפנה: כן. אז היינו צריכים לעבוד על זה משולב.
נוגה: אוקי.
דפנה: באופן כללי הרבה פעמים אנחנו רואים מן קומורבידיות כזאת, דברים שמתלבשים אחד על השני. אכילה מתוך שינה זאת כבר הפרעה באמת מאוד, מאוד קשה.
נוגה: וגם מתסכלת, כי בעצם אין לנו מודעות לזה.
דפנה: בדיוק.
נוגה: הייתה לי פעם תלמידה באחד הקורסים שהיא אמרה שהיא פשוט קמה בבוקר ואז היא רואה מסביבה את הדברים שהיא מנחשת שהיא אכלה במהלך הלילה. עטיפות של כל מיני דברים, קופסאות של אוכל פתוחות. ראיתי ראיון ביוטיוב עם מישהי שהיא אמרה שהיא נועלת פיזית את המקרר שלה ומחביאה את המפתח כדי שבלילה היא לא תצליח למצוא אותו.
דפנה: כן. כן. והייתה לנו גם תלמידה שאמרה שאחת הסכנות באכילה לילית שיש לה, זה שהפחד שהיא תיחנק.
נוגה: תיחנק.
דפנה: תוך כדי. והיא כבר תלמידה שלנו שכבר עברה ניתוח לקיצור קיבה ורזתה המון, ובמהלך היום היא יכולה לאכול ככה כמו ציפור, כי הקיבה שלה כל כך קטנה. והיא אומרת ככל הנראה בלילה הגוף לא מאותת על ה…
נוגה: על התחושת שובע ואז זה גם בעייתי.
דפנה: כן. וכנראה התת מודע פשוט רוצה לפצות את עצמו על ההרעבה במשך היום. יש עוד הפרעת אכילה, יש הרבה הפרעות אכילה, לא נדבר על כולן. יש הפרעה שהיא די נפוצה שנקראת אורתורקסיה, שבה אדם לא רוצה דווקא לרזות, אלא הוא מרעיב את עצמו, או בוא נגיד אוכל בצורה מאוד, מאוד מצומצמת ונוקשה, בשביל בריאות. ו…
נוגה: לדוגמה דיאטת תפריט קבועה, נכון? שעות…
דפנה: ממש, אבל זה בריא וזה לא בריא וזה אסור שייכנס וזה מותר שייכנס וזה בכמות הזאת וזה בכמות הזאת.
נוגה: משהו מאוד, מאוד כפייתי ומסודר.
דפנה: מאוד, מאוד כפייתי. ואם בן אדם טיפה חרג מזה, הוא יכול ממש לצאת משלוות הנפש שלו. אז בעצם כשאנחנו מדברים על הפרעות אכילה, מדובר על מצב שבו במקום שאוכל יהיה מזון, מזין את הגוף שלי ומאפשר לי לחיות, אני חי בשביל לאכול או בשביל לא לאכול.
נוגה: כן.
דפנה: זה מנהל את היומיום, זה פוגע בתפקוד היומיומי, זה משבש הרבה מאוד תפקודים. ואז זה מצריך טיפול.
נוגה: כן.
דפנה: זה בדרך כלל לא טיפול עצמי. זה לא משהו שאני יכולה לבד להוציא את עצמי ממנו.
נוגה: יש פרק שעשינו, הפרק השישי שהקלטנו בפודקאסט, אז אם לא שמעתם אותו, שנקרא "צאו לי מהצלחת", שהוא בעצם מדבר על עניין של אכילה בקרב ילדים בעיקר, אבל ממקום הרבה יותר עדין. פה בפרק אנחנו נדבר על מצבים שבהם זהו, כבר יש הפרעת אכילה, ויש שם אנורקסיה ואז מה עושים במצבים כאלה.
דפנה: כן.
נוגה: אז אם אתם מרגישים שהפרק הזה הוא פחות רלוונטי לסיפור שלכם, אז גלגלו למטה לפרק מספר 6, "צאו לי מהצלחת", ושם אתם תמצאו מידע.
דפנה: על ילדים.
נוגה: על ילדים.
דפנה: כי פה אנחנו מדברים ממש רק על מבוגרים, או בוא נגיד מתבגרות.
נוגה: נוער. כן.
דפנה: והלאה.
נוגה: נוער והלאה. כן.
דפנה: כן. עם ילדים זה באמת הפרעות אכילה אחרות לגמרי. בוא נתחיל מלהזהיר מה לא לעשות.
נוגה: כן.
דפנה: בסדר? הרבה פעמים אנשים באמת מטוב לבם רוצים לייעץ ולעזר ויודעים מה נכון ומה לא נכון. וצריך נורא, נורא להיזהר מזה. אם אנחנו מדברים נגיד על אנורקסיה, או כמעט כל בן אדם שסובל מאיזושהי הפרעת אכילה, ידע תזונתי יש להם כמו לתזונאית.
נוגה: כן.
דפנה: הם יודעים הכול. כמה קלוריות יש בכל כפית וכמה אנרגיה הם שורפים בכל הרמת משקולת ובכל דקה של ריצה שהם עושים. זאת אומרת ידע קלורי וידע תזונתי יש להם המון, זה בכלל לא עניין של חוסר בידע. ולהגיד להם מה לעשות ומה לא לעשות ולייעץ להם ולהביא להם כל מיני תובנות משלנו…
נוגה: כן. זה יכול לעשות נזק. כן.
דפנה: ממש, ממש נזק.
נוגה: מאוד, מאוד קל לשפוט, או להגיד מה הבעיה? כאילו די, שתתחיל לאכול כבר. הנה, בואי תסתכלי, אני אומרת לך, את רזה. בואי נשים את היד שלי מול היד שלך. זאת אומרת כאילו לרצות לדבר אל ההיגיון, כי מבחינה הגיונית זה כל כך, כל כך הזוי שהאנורקטיות האלה הן אשכרה חושבות שהן שמנות. הן מרגישות שהן גדולות, שאם הן יעלו קילו וחצי הרגליים שלהן כבר ענקיות. כשהן בסוף בתת משקל, הן נורא, נורא רזות. הרזון הזה הרבה פעמים הוא לא יפה. זאת אומרת הסביבה, נגיד אם נדבר על ה… לא יודעת, יש כל כך הרבה גברים שיגידו "שיהיה מה לתפוס". אנורקטית היא כל כך רזה שאין שם שום דבר, אבל הן לא מרגישות ככה. אז דבר ראשון זה לא לשפוט ולהבין שזאת איזושהי הפרעה. הן לא שולטות בזה שהן חושבות שהן שמנות, למרות שהן לא.
דפנה: כן. ושום תובנה ושום עצה שאנחנו ניתן, אם היא לא באה מתוכן אז היא לא תעזור.
נוגה: כן.
דפנה: הן פשוט יסננו את זה, הן מורידות לזה מסך והן לא מוכנות לקבל מידע, גם אם הוא מאוד, מאוד הגיוני. אז הן פשוט יורידו את המסך הזה ולא יקשיבו לזה.
נוגה: כן.
דפנה: צריך מאוד, מאוד להיזהר מלהחמיא על מראה, על לבוש. "אוי, את נראית טוב היום. הבגד הזה יושב עליך מצוין". חס וחלילה וחס להגיד לאנורקטית "נראה שקצת עלית במשקל, זה ממש יפה לך. תמשיכי ככה". ממש, ממש לא להתייחס לגוף שלהן.
נוגה: כן. אני אתן דוגמה למישהי אנורקטית שעבדתי איתה, שהיה תהליך מקסים והמצב רוח שלה השתפר ונהיה לה יותר קל לאכול והיא התחילה לאכול יותר. וכתוצאה מזה היא באמת גם התחילה לעלות קצת במשקל. היא עלתה אני חושבת בשלב הזה משהו כמו 3.5, 4 קילו, שזה דבר די משמעותי לאנורקטיות. ואז באיזה מפגש משפחתי סבתא שלה ראתה אותה ועם המון אהבה וממקום טוב, היא אמרה לה "וואי, איזה כיף, רואים שעלית במשקל". והאנורקטית נכנסה מזה לכזה לחץ וסטרס, היא הרגישה שהיא מאבדת את הביטחון שלה, היא נהיית חסרת אונים מול זה. היא לא יודעת מה לעשות. היא צריכה להיכנס להרעבה עצמית עכשיו. וזה ממש ערער את כל התהליך הנורא נורא יפה שהתחלנו לבנות. לא שלסבתא הייתה כוונה רעה, פשוט להעיר על זה, זה כל כך נפיץ בנושא של הפרעות אכילה, לא רק אנורקסיה. זאת אומרת בכלל להעיר על מראה ולהגיד רזית, שמנת, מחמיא לך, לא מחמיא לך, לכו תדעו איפה זה פוגש אותה, עם איזה תסביכים היא מתמודדת ואיזה מצב היא היום.
דפנה: כן. מאוד מסוכן.
נוגה: כן.
דפנה: כן. אני גם… עוד דבר שכדאי להתייחס אליו בהקשר הזה, זה הקטע הזה של אנורקטית ש… לא להתייחס ל… אם אתם מכירים אישה צעירה או נערה שמתמודדת עם אנורקסיה, אז לא להגיד אנורקטית, זאת אומרת לא לראות שזה הכובע שלה וזאת הזהות שלה וזה מי שהיא. לראות גם את האדם, את מה שמעסיק אותה מעבר לזה.
נוגה: התחביבים שלה.
דפנה: מה התחביבים שלה ומה החלומות שלה ואיזה זיכרונות יש לה. הרבה פעמים ברגע שמישהי אנורקטית כל הפוקוס הוא רק על זה, וזה גם מאוד בעייתי, כי הן רוצות להיות בן אדם שלם גם מעבר לזה. אז אם אתם מכירים מישהי כזו, תתייחסו לא רק לאנורקסיה, אולי אפילו לא להתייחס לזה.
נוגה: אפילו לא להתייחס לזה. בדיוק. טוב, אז בואי נדבר גם על מה כן, כי דיברנו הרבה על מה לא. לפי ה- NLP יש עיקרון מאוד בסיסי שמדבר על זה שהתת מודע לא מבין שלילה. אנחנו לא יכולים להגיד מה לא, ואם כבר להגיד מה לא, אז מיד אחר כך גם להגיד מה כן, כי את זה התת מודע ישמע. אז מה כן לעשות?
דפנה: נכון. אז אם אמרנו לא להחמיא על הגוף, אז על מה כן אפשר להחמיא?
נוגה: אני מניחה שעל אופי, תכונות אופי, מעשים, הישגים.
דפנה: בדיוק. נכון מאוד. וזה מתקשר לנו גם עם זה שאנחנו רוצים לראות את אותה נערה או אישה צעירה עם כל מה שיש בה. אז באמת לראות גם תחומים אחרים ולהתייחס לתחביבים ולהתייחס לכל מיני הצלחות שהיו לה, ולעוד דברים מעבר לאכילה. לא להישאר רק בזה. כמובן וכמובן שלהפנות לטיפול, ולטיפול אחראי.
נוגה: כן.
דפנה: והמלצה שלנו, ואנחנו הניסיון הקליני שלנו, יצא לנו לטפל בדי הרבה אנורקטיות. אז מה שאנחנו גילינו זה שהטיפול הוא מוצלח ככל שאנחנו מתערבות יותר מוקדם.
נוגה: כן.
דפנה: אם אנחנו מצליחות ממש בשנה הראשונה לעשות עם מישהי טיפול, סיכויי הצלחה שמתקרבים למאה.
נוגה: למאה, כן. אחרי האשפוז הראשון, או באמת בשנה הראשונה. וכשהמונחה שלנו, כשאותה אחת שסובלת מאנורקסיה, רוצה לצאת מזה, שיש לה מוטיבציה להגיע. ככלל בעולם הטיפולי, הגישה שלנו ב- NLP זה שאם אדם לא רוצה לעשות שינוי, אין לו למה להגיע לטיפול. אני אוהבת להגיד שגם המטפל NLP הכי טוב בעולם, ואני לא מתיימרת להיות הכי טובה בעולם, לא יוכל לעזור לאדם שלא ירצה לעזור לעצמו. אז כל עוד היא מגיעה והיא רוצה וזה לא ההורים הפצירו בה והתחננו בה, אלא היא רוצה, אז באמת NLP כשתופסים את זה בשלב מוקדם, יכול להיות מאוד, מאוד יעיל.
דפנה: נכון. לפי מחקרים מה שאומרים זה שאם מטפלים בשלוש שנים הראשונות, זאת אומרת אם מצליחים לעזור לבן אדם בשלוש שנים הראשונות, אז ממש יש בין 75% הצלחה ל- 50% הצלחה. ואחרי שלוש שנים, שהיא כבר שלוש שנים בתוך המסע הזה של אנורקסיה, הסיכוי שהיא תוכל לצאת מזה ממש צונח למשהו כמו 25%.
נוגה: אה הא.
דפנה: אנחנו באמת ראינו הצלחות כבירות, באמת פנומנליות, כשזה בשנה הראשונה.
נוגה: כן.
דפנה: אז זו ההמלצה שלנו, כמה שיותר מהר להביא לטיפול. הטיפול שלנו ב- NLP, מה שאנחנו בעצם עושים כשמגיעה נערה לטיפול, זה שאנחנו עוזרים לבנות את הגשרים בין הגוף שלה לבינה. יש לה איזושהי חשיבה מוטעית שהיא יכולה לצמצם ולצמצם ולצמצם ולצמצם את הגוף, כמעט לעד, והיא תמשיך לחיות בטוב. והיא לא מבינה שהיא והגוף שלה הם אחד וחייבים לייצר פה את הגשרים האלה, והדרך שבה אנחנו עושים את זה, זה עם תהליך שנקרא "שיחה עם איברים בגוף". אז אולי בהקשר הזה אני אספר על תהליך שלם שהיה לי עם נערה מאוד צעירה, היא הגיעה אליי היא הייתה בת 15 באשפוז ראשון. באשפוז הזה נתנו לה לצאת מהמחלקה הסגורה שבה היא הייתה. היה לה מן אפטר כזה של שעתיים בשבוע. בשעתיים האלה באותה תקופה אנחנו גרנו קרוב לבית החולים הזה, זה היה… היא הייתה מאושפזת בהדסה הר הצופים, זה היה ממש כבר אולי לפני נראה לי משהו כמו 25 שנה הטיפול הזה שאני מספרת לכם עליו. גרנו אז בירושלים בשכונת רמת אשכול. אמא שלה הייתה לוקחת אותה מהבית חולים, 10 דקות נסיעה, היא הייתה בטיפול אצל של שעה, שעה ורבע, וחוזרת לבית חולים. בעצם היא הסכימה לתת את כל הזמן הפנוי שהיה לה בשבוע בשביל לפגוש אותי.
נוגה: וואו. אה הא.
דפנה: ואנחנו התחלנו מלדבר עם הרגליים שלה. שיחה עם איברים בגוף. מה שלום הרגליים? מה הרגליים מרגישות ומה הרגליים רוצות להגיד לך? והיא הייתה רקדנית והרגליים אמרו לה "אנחנו מתגעגעות לרקוד ואנחנו מתגעגעות לחופש ולתנועה ולהיות בטבע ולהיות איפה שאנחנו רוצות". וזה התחיל לבנות גשר. והמשכנו לדבר עם עוד איברים בגוף. בפגישה השלישית אנחנו התחלנו… אנחנו דיברנו עם הבטן. והבטן אמרה לה "את שונאת אותי, את רוצה להקטין אותי עוד ועוד ולשטח אותי, וזאת הצורה שלי". אגב, אנורקטיות הן תמיד יראו שיש להן איזשהו קימור קטן בבטן בין שתי העצמות של האגן, יש שם כלום מכלום, מבחינתן זה שומן, אוקי? כי באמת תמיד אפשר עוד טיפה שומן לתפוס שם, גם כשהן כבר ממש, ממש שלד, על זה הן הסתכלו. כל הפוקוס יהיה לכיוון הזה של הבטן. והיא כבר הייתה שלד. ודיברנו עם הבטן, והבטן אמרה לה "את הורגת אותי. את הורגת את עצמך. את מרעיבה אותי. את מונעת ממני חיים". וזה היה לה מאוד, מאוד חזק. את רוצה להגיד על עוד כיוונים? או שאני אמשיך לתאר את הטיפול הזה?
נוגה: אני מאוד מסכימה עם זה. גם האנורקטיות שלי יצא לעבוד איתן, אז בסוף אחד הדברים היעילים זה היה באמת לדבר עם איברים בגוף. הזכרת קודם בשלב יותר מוקדם של הפרק, שאנחנו לא נייעץ וניתן תובנות. נורא קל להגיד מהצד "את הורגת את הרגליים שלך, בסוף לא יהיה לך כוח". אבל כמו שאמרת, הן נאטמות לזה והן בכלל לא שומעות את זה. אבל כשזה מגיע מתוך טיפול ב- NLP, מתוך חיבור למצב שהוא אחר, אז זה מתקבל בצורה אחרת ו…
דפנה: כי היא אמרה את זה.
נוגה: נכון.
דפנה: וברגע שהיא שומעת את עצמה אומרת, אמנם בשם הרגליים, "אנחנו רוצות לחזור לרקוד, אנחנו רוצות חופש", זה לא כמו שמישהי מבחוץ תגיד לה "את לא רוצה חופש? את לא רוצה לחזור לרקוד?". זה אחרת לגמרי.
נוגה: כן. ממש ככה. אני מסכימה. אני רוצה להתייחס לעוד איזשהו עיקרון שיכול לעזור לנו להבין בכלל את כל הגישה של אנורקטיות. עד שלא הבנתי את זה, היה לי קשה להבין איך אני בכלל ניגשת לעבודה עם מישהי שסובלת מאנורקסיה. ההנעה שלהן או המטרה שלהן, זה הירידה במשקל. זאת אומרת זה לא שאם תבואו למישהי שהיא אנורקטית, תגידו לה "אוקי, אז סבבה, תרדי כמה שאת רוצה, עוד 5, עוד 6 קילו, עד לאיזה משקל את רוצה להגיע", אז זה לא שאם היא תשקול 40 קילו היא תהיה מרוצה, או 39 קילו ואז היא תהיה מרוצה, שאלה המשקלים שלהן. אם היא נשארת באותו משקל גם אם היא בתת משקל, זה לא טוב.
דפנה: מבחינתה.
נוגה: מבחינתה היא צריכה כל הזמן להיות בירידה. ההישג, ההצלחה שלה, זה מעצם הירידה. ולאן אפשר להגיע כשההצלחה שלה זה הירידה? למוות. זאת אומרת אין לזה עוד דרך שבה זה יכול להיגמר.
דפנה: היא הפרעת האכילה המסוכנת ביותר בעולם.
נוגה: כן.
דפנה: וסיבת המוות אולי אפילו הראשונה בקרב נערות.
נוגה: כן.
דפנה: בגלל הפרעות נפשיות.
נוגה: אה הא.
דפנה: אז מה שאנחנו בעצם עושים ב- NLP זה ממש לחבר, לעשות את הגשרים האלה כדי שהמסרים יגיעו ממנה. מה שאנחנו עוד יכולות להציע פה זה כל מיני שיחה ככה גם… אנחנו גם דיברנו עם הרחם ועם כל המערכת פריון שלה, והמערכת אמרה לה "תזיני אותי. אני רוצה להיות אמא. אני עוד ארצה להביא ילדים לעולם. ואני רוצה גם להמשיך שהווסת תחזור". ויש את הקטע הכל כך, כל כך מרגש הזה כשמטפלים באנורקטיות שבו… לי זה כבר קרה פעם אחת עם מישהי אנורקטית, פעם אחת זה קרה לי עם מישהי חולה במחלה אחרת שגם הייתה באל-ווסת, שהן הגיעו אליי לקליניקה עם זר ורדים אדומים. פשוט באה לפגישה עם זר ורדים והיא אמרה לי "תנחשי מה?".
(מצחקקות)
דפנה: ואני ידעתי מה.
נוגה: כן.
דפנה: זה היה כל כך, כל כך מרגש להבין שהווסת חזרה ושהיא משתחררת מבית החולים ויוצאת מהכלא שבו היא נמצאת.
נוגה: יוצאת מכלל סכנה. לי יצא לעבוד עם אנורקטית גם שהיא הייתה באל-ווסת 3 שנים. ותוך כדי התהליך היא לא הגדירה את זה כחלק מהמטרה שלה, אבל אני כל הזמן טפטפתי לה את העניין הזה שברגע שהווסת תחזור, כשיהיה לה מחזור סדיר, אז בעצם זה עוד צעד מאוד משמעותי בהתקדמות בטיפול שאנחנו עושות. והרעיון שבו עבדתי זה דרך דמיון מודרך, שזה עוד שיטה שעובדת מאוד, מאוד טוב עם NLP זה דמיון מודרך. ופשוט עשיתי לה דמיונות מודרכים שבהם אני מסבירה לתת מודע ע"י דימויים, שאני רוצה שהווסת שלה תחזור. והיה יום אחד שהיא התקשרה אליי והיא אמרה לי בטלפון "נוגה, את מכשפה, את מכשפה", בהתחלה קצת נלחצתי. "אני לא מאמינה! את מכשפה!". ואני אומרת לה "מה, מה קורה?", אז היא אמרה לי "חזר לי המחזור". היא הייתה בת 17 אז, זה היה אחרי 3 שנים שלא היה לה מחזור. ואמא שלה התקשרה אליי בוכה אחר כך ואמרה לי "אני לא מאמינה, זאת כזאת הקלה לדעת את זה". אז התת מודע הוא קוסם ו- NLP גם.
דפנה: כן.
נוגה: בסוף אנחנו מכשפות.
(צוחקות)
דפנה: בכיף. אם אנחנו מצליחים באמת להוציא מישהי מאנורקסיה ובאמת כמו שאנחנו אומרים, כמה שיותר מהר.
נוגה: נכון.
דפנה: לטפל. עוד משהו שעזר בטיפול מוצלח מאוד שאני עשיתי, והוא היה עם נערה דתייה שהייתה גם ציירת, יפיפייה, מהממת. הגיעה פשוט שלד, ממש שלד. וזה היה התחלה של התחלה. אמא שלה הייתה תלמידה שלי והיא אמרה לי אני לא רוצה שהיא תתאשפז, אני יודעת שאשפוזים זה הבית ספר הכי טוב איך להיות אנורקטית יותר טובה.
נוגה: ללמוד.
דפנה: כן, איך להיות… והיא בגלל שהיא בסביבה דתית עם פחות חשיפה לזה, אני מעדיפה שהיא אפילו לא תגיע לאשפוז. אמרתי את יודעת, אשפוז הוא מציל חיים.
נוגה: כן.
דפנה: במצבים של אנורקסיה, במצבים קשים, אשפוז הוא בפירוש מציל חיים. אבל היא עוד הייתה רגע לפני, ונפגשנו לשיחה אחת, אני התכוונתי לעשות איתה תהליך של NLP שנקרא TLT, שבמהלכו בעצם יש פגישת אינטק ואז אני נותנת איזושהי משימה, ורק אחרי השלמת המשימה מתחיל הטיפול האמיתי. בפגישת האינטק דיברנו על כל מיני דברים, גם ראיתי אותה כשלם, וככה היא גם סיפרה לי שהתחביב שלה זה לצייר והיא מציירת המון. והיא הראתה לי בטלפון ציורים שלה שהיא מציירת. היו שם לא מעט ציורים שלה רזה מאוד, היא מציירת גם את עצמה, וגם ציורים של דברים אחרים. הכול היה גבעולי וארוך ודקיק בציורים שלה. והמשימה שנתתי לה הייתה לצייר את עצמה יפה, עם 5 קילו יותר ממה שהיא שוקלת עכשיו. היא אומרת לי "אבל אני לא אהיה יפה", אמרתי לה "זאת המשימה. כשתצליחי לעשות את זה, אני אדע שאת בדרך הנכונה". והיא הצליחה. והיא שלחה לי תמונה באמת מהממת של עצמה. לקח לה המון, המון זמן להתחיל לצייר, אבל היא אומרת שברגע שהיא הצליחה לצייר, כשהיא התחילה לצייר זה זרם…
נוגה: זה השתחרר.
דפנה: בטוב. וזה נתן לה איזשהו שקט. אבל דבר שכנראה ככל הנראה היה יותר משמעותי ואפשר לה לצייר את הציור הזה, היה שבמהלך הפגישה הזו אני שאלתי אותה את השאלה הבאה, ואמרתי לה "תגידי, אם את ממשיכה ככה בדרך הזאת, את יודעת שסיכוי טוב שאת תמותי? כי את ממש, את מרעיבה את עצמך, ואנורקטיות מתות".
נוגה: מתות.
דפנה: ושאלתי אותה את השאלה הבאה, "את יודעת מה כתוב בסיבת המוות של אנורקטיות? נערה שמתה מאנורקסיה, מה כתוב בתעודת הפטירה שלה?". והיא הייתה בשוק בכלל מלדבר על מוות פתאום בפגישה הזאת, כי היא עוד לא ראתה את עצמה במסלול הזה. ואני חושבת שזה היה טוב מאוד לדבר על זה, ועכשיו. והיא אמרה לי "אני לא יודעת". ואמרתי לה "מה שכתוב שם זה התאבדות. כתוב: סיבת המוות- התאבדות באנורקסיה". והמילה הזו התאבדות הייתה לה כמו איזה צליפת שוט כזו. זה עשה לה טלטלה אדירה. גם בגלל שהיא דתייה והתאבדות זה ממש משהו שהוא באמת מאוד, מאוד אסור. אבל לא רק. מאוד יכול להיות שכל נערה שאולי גם מקשיבות לנו, לפרק הזה עכשיו, ושומעות את זה ומבינות שזה התאבדות. אמנם איטית, אבל זה בסופו של דבר התאבדות. והייתי ממש מכניסה את המילה הזאת, מילה קשה, עצובה, אבל מטלטלת. אני רוצה לספר גם על טיפול מאוד לא מוצלח שהיה לי עם אנורקטית שהגיע אליי, היא כבר הייתה אישה צעירה, בת 29, אנורקטית כבר משהו כמו 12 שנה. איימו עליה שוב בעוד אשפוז ועוד אשפוז ועוד אשפוז, 12 שנה היא יצאה ונכנסה מאשפוזים. לא תפקדה כל כך, החיים שלה היו משובשים מאוד, כמובן שהיא הייתה לא נשואה ולא הייתה לה מערכת יחסים יציבה. היא הייתה מאוד, מאוד סביב זה. ואני לא הצלחתי לעזור לה. היה לכאורה טיפול מוצלח, אישה כל כך חכמה עם כל כך הרבה תובנות, אבל כל פעם כשזה התקרב למקום הזה של לצאת מהמחלה, היא נעמדה על הרגליים האחוריות. ואחד מהדברים שקורים לנשים שנמצאות בתוך הסיפור הזה כמה שנים, זה שהן פשוט מתאהבות במחלה שלהן, והן לא רוצות לצאת מזה.
נוגה: שזה הזוי, כי כל מחלה אחרת לאדם עצמו יש אינטרס לצאת ממנה, הוא סובל. ובאנורקסיה זה לא בדיוק המצב, ובגלל זה אני חוזרת למה שאמרנו קודם, אם היא לא רוצה לטפל בעצמה, אין לה למה להגיע לטיפול. אני לא אומרת לא לטפל, אבל הסיכוי שטיפול יצליח…
דפנה: טיפול שלנו, טיפול של NLP.
נוגה: נכון.
דפנה: לא יכול להצליח אם אישה צעירה או נערה לא אומרת אני רוצה.
נוגה: כן.
דפנה: אני רוצה לצאת מזה.
נוגה: אה הא.
דפנה: אם היא לא רוצה לצאת מזה, אנחנו לא נוכל לעזור לה.
נוגה: כן.
דפנה: וזה מוקש פה, כי הן לא רוצות לצאת מזה. אבל עובדה שכבר הגיעו אלינו די הרבה מקרים של נשים שעזרנו להן.
נוגה: כן.
דפנה: אז סימן שיש…
נוגה: אני אתן דוגמה לנערה בת 13 שעבדתי איתה, שבדרך כלל מה שקורה זה שמגלים על האנורקסיה ואז יש אשפוז ראשון. ובשלבים האחרונים של האשפוז, או ברגע שהן כבר יוצאות מהאשפוז, אז המשפחה מתחילה לחפש איזושהי מעטפת שתוכל לעזור להם. כי מה שמנחים באשפוז את המשפחות זה אוקי, הנה, היא יצאה מכלל סכנה, אשפוז באמת מציל, אבל היא חוזרת בדיוק לאותה סביבה, לאותו מקום. הסיכוי שלה עוד הפעם ליפול לאנורקסיה או להמשיך באותו קו שהיא הייתה בו לפני האשפוז, הוא מאוד גדול. אז עכשיו צריך לחשוב מה לעשות.
דפנה: כן. בדיוק כמו אותה סבתא שאמרה לה "איזה יופי, שמנת".
נוגה: נכון.
דפנה: כאלה.
נוגה: כן, אלה הדברים.
דפנה: גם מילה כזאת קטנה.
נוגה: כן. אז אני עבדתי עם נערה בת 13 שהגיעה אחרי אשפוז ראשון, גיל נורא, נורא צעיר. היא נעדרה מבית ספר והתחילו שמועות על זה שהיא הייתה באשפוז בכפייה, וזה מאוד פגע גם בקשר של ההורים עם אחותה הקטנה. בקיצור, זה משפיע מאוד על כל הסביבה. אבל מה שהיה הכי משמעותי בטיפול איתה, זה שהיא כל הזמן דיברה על זה שהיא ראתה כמה אמא שלה סובלת, כמה אמא שלה חסרת אונים מול זה. וכל העבודה שלנו בטיפול הייתה בכלל להתייחס לנזק שזה עושה לסביבה החיצונית שלה, כי היא כל עוד זה לעצמה אין לה בעיה להרעיב את עצמה. מה זאת אומרת? היא תצליח, היא אפילו גאה בעצמה שהיא יורדת במשקל. אבל כשהיא הבינה, ודיברנו על זה המון והתעסקנו בזה, מה זה עושה לאחותה, מה זה עושה לאמא שלה, מה קורה לאמא שלה בעבודה ואיך אבא מסביר את זה מול כל המשפחה המורחבת. אז היא אמרה אני פשוט לא מוכנה לעשות את זה למשפחה שלי. וזאת הייתה המוטיבציה שהוציאה אותה מזה, שזה גם מעניין. אז זה יכול להיות…
דפנה: כן. זה ממש מתקשר גם לנקודה הקודמת שדיברנו עליה, על ההתאבדות.
נוגה: כן.
דפנה: כי אז את רואה את המוות ואת מבינה מה זה יעשה לכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך.
נוגה: אה הא.
דפנה: אז אנחנו באמת מצליחות לעזור בהתחלה. ואם דיברת על האמא, אז אני רוצה להגיד שבמשך הרבה שנים שיטות שונות של פסיכולוגיה הלכו לכיוון הזה של הקשר הזה של האמא-בת הראשוני, הראשוני, ודיברו על זה שזאת האמא אחראית לזה שהבת פיתחה אנורקסיה. האמא הייתה שתלטנית, האמא הייתה בטריפ של שליטה, והבת מורדת בה באמצעים הכי… היחידים שיש לה, של אני לא יאכל. מי יכול להכריח בן אדם לאכול אם הוא לא מסכים לאכול? ואמהות מאוד, מאוד סבלו מזה במשך המון, המון שנים. אמהות הרגישו המון, המון אשמה. אמהות היו מגיעות אפילו לטיפול כשהבנות שלהן היו אנורקטיות, כדי להתמודד עם כמויות האשמה הזאת. היום האצבע היא כבר לא מאשימה את האמא כמו שהיה בעבר, ואני נורא שמחה על זה. כי זה באמת הוריד לפחות… ההתמודדות היא כל כך קשה עבור האמא, סכנת חיים ברורה ומיידית, חוסר אונים בלתי רגיל שהבת שלך פתאום סותמת את הפה ומפסיקה לאכול, אז על זה עוד להביא אשמה לאמא, זה באמת היה ממש, ממש לא אנושי. היום אנחנו יודעים שיש חלק מאוד, מאוד גדול דווקא למדיה.
נוגה: כן, לרשתות החברתיות. אפליקציה שאני ממש, ממש יוצאת נגדה זה טיק-טוק, על אחת כמה… ככל שהגיל הוא יותר צעיר, ככה ילדים יותר נכנסים לאפליקציה הזאתי וככה ההשפעות של זה הן פחות טובות. בכלל המדיה, כי מה שקורה היום זה שבנות לא יודעות שיש פוטושופ ואיפור, ושזה שהן רואות קומץ כל כך, כל כך קטן של בנות שהן גבוהות, רזות, נורא יפות, מוצלחות, מוכשרות, שרות, זה לא מייצג את האוכלוסייה. היום הנתונים מראים שיותר מ- 50% מילדות בכיתות א' עד ג', גילאי 6, 7 ו- 8, אומרות שהן היו רוצות להיות יותר רזות. עכשיו, אם בגיל הזה זה מתחיל, אז באמת איך לא נגיע בגיל 13, 15, לאנורקסיה? ובעיני מה שיכול לעזור זה פשוט לדבר את זה. אם יש לכם ילדות קטנות בבית שכל היום רואות בטיק-טוק וביוטיוב את כל הקליפים האלה, אז להסביר להן שזה לא באמת ככה.
דפנה: כן. אפילו להראות להן סרטון של הדוגמניות האלה כשהן לא מאופרות.
נוגה: נכון.
דפנה: בלי הפוטושופ. ויש המון סרטונים כאלה היום שאפשר למצוא ולהגיד להן תקשיבו, זה בדיה.
נוגה: כן.
דפנה: שזה לא אמת.
נוגה: דווקא זאת מילה שהן לא מבינות.
דפנה: בדיה הן לא יבינו. כן.
(מצחקקות)
נוגה: כן. נכון. תגידי, מה לגבי פגיעות מיניות, את חושבת שיש קשר בין אנורקסיה לבין…
דפנה: בוודאות.
נוגה: בוודאות?
דפנה: בוודאות. בוודאות. בין 80% ל- 95% מנשים אנורקטיות חוו פגיעה מינית משמעותית קשה מאוד וטראומטית בילדות שלהן. הרבה פעמים הן לא זוכרות את זה והן לא יודעות את זה, וזה באמת המקום אולי גם להגיד לאנשי מקצוע שנמצאים פה גם מתחום ה- NLP, אם למישהו אין את הידע ואת הניסיון, אז באמת באחריות, מדובר פה ממש, ממש בדיני נפשות. אבל מי שיש לו גם את הידע וגם את הניסיון וגם את היכולת לטפל בטראומה, אז כשמגיעה מישהי עם אנורקסיה באמת זה אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות, זה לטפל בטראומות מיניות מוקדמות. ואנחנו תמיד גם עושות את זה ומבררות את זה בטיפולים.
נוגה: כן.
דפנה: ואם עולה, אז כמובן שאנחנו מטפלות גם שם. ויש ל- NLP כלים בלתי רגילים לטפל בטראומה. ואני חושבת גם שעשינו על זה פרק, פרק מספר 8 כולו מדבר על טראומות. אם הזכרנו ילדות קטנות בגילאים א' עד ג', אז בפרק של "צאו לי מהצלחת" אנחנו ממש, ממש דיברנו, פרק מספר 6, ממש דיברנו על עשה ואל תעשה להורים.
נוגה: אה הא.
דפנה: אבל אמא שכל הזמן מתעסקת ב- 5 קילו יותר או פחות שהיא עלתה, או ב- 3 קילו, "הסופגנייה הזאת, חנוכה, איזה חג מסוכן", וכל הדיבור בבית הוא כמה שאוכל מסוכן וכמה ששמנתי ואיך זה נראה עליי, ו- "תגידי חמודה, מה, זה מבליט לי את הירכיים או לא?". וכל השיח הזה מול הבת הצעירה שלכם, הוא לא טוב.
נוגה: כן.
דפנה: הוא לא טוב, וכן, הוא מסוכן. צריך ממש, ממש להיזהר ממנו. אנחנו צריכים לדבר גם על קומורבידיות, על זה שהרבה פעמים זה מגיע עם עוד דברים. כשמישהי אנורקטית והיא לא מזינה את הגוף שלה בדברים הבסיסיים ביותר, הסיכוי למשל שהיא תפתח דיכאון במקביל לזה…
נוגה: הוא עולה. בטח.
דפנה: או חשיבה שהיא מאוד כפייתית במקביל לזה, הוא מאוד, מאוד…
נוגה: זה כאילו בעיה שמביאה בעיה ואיזה מן כדור שלג כזה שמאוד קשה לצאת ממנו.
דפנה: כן.
נוגה: מאוד מתסכל.
דפנה: נכון. אז נתחיל לסכם?
נוגה: וואו. טוב. פרק ארוך, לא הכי אופטימי שהיה לנו, ויחד עם זה אני חושבת פרק חשוב. כי בסוף אני מניחה שרוב המאזינים שלנו מכירים מקרוב או מסיפור יותר רחוק מישהי שסובלת מאנורקסיה. וגם אם לא, אז בכלל הפרעות אכילה זה משהו שיש כל הזמן. אני אשתף במילה שכשאני הייתי בכיתה י"א אז איזה אחת בחבורה שלנו בכיתה סיפרה על איזה תה, "מה זה כדאי לנו לשתות אותו, הוא מרזה ומרזה ומרזה". תה טיבטי, אני לא ידעתי מה זה, אין לי כל כך ניסיון בזה. בקיצור, מפה לשם די מהר הבנו שזה משלשלים שאפשר לקנות אותם בחנויות בארץ בצורה נורא פשוטה. אז פשוט כדאי להיזהר מחשיפה לכל הדברים האלה. זה נורא זמין.
דפנה: כן. ואת גם אומרת שהיא…
נוגה: והיא באמת… אחר כך היא נכנסה, בהתחלה היא הייתה בולימית ואחר כך היא נכנסה לאנורקסיה, ועל הרקע הזה גם לא גייסו אותה לצבא. ואז זה מן מסלול כזה שפשוט קשה לצאת ממנו.
דפנה: כן.
נוגה: אז נראה לי המסר שלנו בפרק זה אם תופסים את זה מוקדם ומטפלים בזה כמו שצריך, אז באמת הפרק יותר אופטימי ממה שחשבתי.
דפנה: נכון.
נוגה: כן.
דפנה: וגם ב- "צאו לי מהצלחת" או ב… לא, ב… היה לנו פרק על "לא לעשות עניין".
נוגה: "לא לעשות עניין מעניין".
דפנה: פרק מספר 12, שאמרנו שגם אם הבת שלכם פתאום מתחילה לצום, בסדר? היא לא אוכלת.
נוגה: שובתת רעב.
דפנה: אפילו שבוע. בשלב הראשון חכו, אל תעשו מזה עניין, ויכול מאוד להיות שאם היא תראה שזה לא גורר את כולם לעשות מזה עניין גדול…
נוגה: היא תשחרר את זה.
דפנה: היא תשחרר את זה. אם לא, כמובן לעקוב ואז לטפל. אבל לא על ההתחלה, זאת אומרת זה לא… כשאנחנו אומרים לתפוס את זה מוקדם, זה לא אומר על הארוחה או על היום, או על אפילו שבוע…
נוגה: כן. אפילו בחודש הראשון. זאת אומרת לא מיד לקפוץ להגדרה של אוקי, הבת שלי אנורקטית, יש לה הפרעת אכילה. לחכות שנייה, לראות לאן זה הולך, אבל באמת להיות במעקב ולדעת מהם הגילאים הקריטיים.
דפנה: כן.
נוגה: שזה באמת גיל הנעורים. זאת אומרת כי שם מדברים על זה ש…
דפנה: כן. כמובן שזה איזושהי קריאה אולי לעזרה, אז יכול להיות שהבת מבקשת תשומת לב, אז תנו לה תשומת לב, אבל לא סביב האוכל.
נוגה: אה הא.
דפנה: בשלב הראשון, זה ב- SOS. תזמינו אותה לצאת אתכם להליכה, תבואו לחדר שלה כדי לדבר איתה על מה שלומה ומה מטריד אותה ומה מציף אותה. ויש מצב שפתאום היא ככה תשתף את… תזמנו מעמדים כאלה שבהם אפשר לדבר ולתת תשומת לב איכותית, לאו דווקא סביב האוכל. זה ככה בשלב הראשון. כמובן שאם אתם רואים שזה מתפתח מעבר לזה, אז לטפל ומהר. ול- NLP יש הרבה מה להציע גם בתחום הזה, ואני חושבת שנתנו גם די הרבה טיפים לעשה ואל תעשה.
נוגה: נכון.
דפנה: למי שמכיר בנות שמתמודדות עם זה.
נוגה: כן. טוב. אז נשמח מאוד שתכתבו לנו תגובות על הפרק, שתשתפו כל אדם שאתם מכירים שהתוכן הזה יכול לעזור לו. ותתנו לנו רעיונות לפרקים נוספים שנוכל להקליט עליהם עוד בפודקאסט שלנו. תעשו לנו לייק, תשתפו, תלחצו על הפעמון ביוטיוב או תעשו לנו follow, ואנחנו נפגש כאן בעוד פרקים, עוד תכנים. אז תודה על ההאזנה.
דפנה: להתראות.
דילוג לתוכן