באופן טבעי אנו מניחים כי אחרים חווים את המציאות כמונו. אם לדוגמא נכחנו באותו האירוע, נניח שכל מי שהיה שם חווה את המתרחש כפי שאנו חווינו זאת. אם אנו נהננו, סביר להניח שכולם נהנו. אם סבלנו, וודאי לכולם זה היה נורא וכדומה. אבל האם זה באמת כך? אנו יודעים שלא, ובכל זאת תמיד מופתעים מכך. אז מדוע אנו כה שונים?
אנו שונים מאוד זה מזה הן ברמה התפיסתית והן ברמה הנוירולוגית (ה-N, ב-NLP משמעותו: נוירולוגי, עצבי). קל להבחין בשונות שבין אנשים בתחושת חום או קור (נסו להגיע להסכמה בקרב קבוצת אנשים באולם בנוגע לטמפרטורת המזגן הרצויה). כפי שאומר הביטוי: “על טעם וריח אין להתווכח”. קשה יותר לזכור זאת כשמדובר בפרשנות, שונה מהותית, אודות אירועים. קל להמחיש זאת דווקא תוך שימוש בנטיות פוליטיות. בעלי דעות שמאליות מפרשים את אותה המציאות באופן שונה בתכלית מאשר בעלי דעות ימניות. האמונות, הערכים, תפיסת העולם הכוללת, המסננים והעיבודים שהאירועים עוברים גורמים לתפיסה להיות סובייקטיבית מאוד. כשמתייחסים להכל כסובייקטיבי, מבינים כי אין “נכון”, ו”לא נכון”. אין טעם להתווכח או לבקר את האחר על אודות תפיסותיו השונות. חכם יותר יהיה לזכור כי אנו שונים ברמות רבות מאוד זה מזה ולקבל שונות זו. (אין זה אומר כי יש הסכמה ביננו, אלא הבנה של השונות). יש לקבל את השונות בברכה (לא בכעס ובשיפוטיות) וליהנות מקשת הגוונים היפה הנוצרת בשל השונות המבורכת שבינינו. הרי ממילא לא נוכל לשכנע את האחר שהאופן בו אנו רואים את המציאות, היא הדרך ה’נכונה’. הנחת יסוד בסיסית ב-NLP מנסחת זאת כך: “המפה שונה מהשטח”. גם בטיפ שנקרא “ברור לכולנו שאנחנו שונים זה מזה. האמנם?” עסקנו בסוגיה זו, מנקודת מבט שונה.
האם יש לך דוגמא שתמחיש את העיקרון שטיפ זה מעביר? האם יש לך חוויה של אירוע או מצב שבו חווית באופן בולט את הפער העצום שיש בינך לבין אחרים? אנו, כרגיל, נשמח עם כל שיתוף, הגיג או אפילו אי הסכמה.