תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר ונוגה רטר:
דפנה: אז ברוכים הבאים לפרק מספר 39 בפודקאסט שלנו, חיים לפי ה- NLP.
היום אנחנו הולכות לדבר על הרופא הפנימי. רגע לפני שנתחיל אנחנו כמובן
רוצים להזכיר לכם ולבקש מכם שאם אתם מכירים אנשים שהפרק שלנו,
שהתכנים שאנחנו מביאים יכולים לעזור להם, בבקשה שתפו, תעשו like.
אמ… מה עוד צריך לעשות?
נוגה: תדרגו אותנו באפליקציות הפודקאסטים השונות, ובעיקר תשתפו את
הפרקים האלה. אז כל בן אדם ש… טוב, אנחנו נדבר על זה לאורך הפרק,
אבל ברגע שאתם שומעים תכנים שעולים פה ואתם חושבים על מישהו
שקרוב אליכם, שאתם חושבים שהתכנים האלה יעזרו לו, מיד לעשות לו
"שלח", זה יעזור לנו מאוד, מאוד.
דפנה: נכון.
נוגה: אז על מה נדבר היום?
דפנה: טוב. אז אולי נפתח בסיפור?
נוגה: יאללה.
דפנה: לפני המון שנים, עוד לפני שנולדת, ממש בתחילת הקשר ביני לבין אמיר,
אמיר היה מדבר מתוך שינה.
נוגה: גם אני (צחקוק).
דפנה: גם את. את גם הולכת מתוך שינה, גם הוא הלך מתוך שינה. עניין משפחתי.
ולילה אחד פתאום אמיר מתעורר בבהלה, מזדקף ומתיישב במיטה. מסתכל
עליי, אני נבהלת ומסתכלת עליו, הוא מסתכל עליי והוא אומר לי "הכתף
יכולה לדבר", בום! חוזר לישון.
נוגה: אשכרה.
דפנה: ואני ממשיכה לחשוב על הרעיון הזה, האם הכתף יכולה לדבר? אם היא
הייתה מדברת, מה היא הייתה אומרת לי? נגיד הכתף שלי, כתף ימין מה
הייתה אומרת לי? כתף שמאל מה הייתה אומרת? ועד הבוקר כבר היה
תהליך NLP ואנחנו תכף נספר עליו.
נוגה: אז לא הכרתי את הסיפור הזה.
דפנה: לא? (צוחקת).
נוגה: לא, סיפור מרתק. טוב, לפעמים לדבר מתוך שינה זה אחלה של פתרון
יצירתי לכל מיני דברים.
דפנה: כן.
נוגה: אז לאורך הפרק באמת נדבר על איך התהליך, על התהליך עצמו, שעכשיו
גיליתי איך הוא נוצר. אני רוצה להתחיל מלשאול איך הגוף מתקשר איתנו?
דפנה: זהו, איך בעצם? מהם הסימנים שהגוף אומר לנו- היי, אני רוצה פה תשומת
לב, משהו לא עובד לי. אז…
נוגה: מן הסתם כאבים.
דפנה: אז כמובן שכאבים ומתח שאנחנו מרגישים, עייפות, קור, רעב, שובע, בטן
מקרקרת, סחרחורת, יש כל כך הרבה דרכים שבהן הגוף ידבר איתנו. אנחנו
רק צריכים להקשיב.
נוגה: ואנחנו לא תמיד מקשיבים.
דפנה: לא תמיד אנחנו מקשיבים. לפעמים אנחנו גם מחפשים פתרון נורא, נורא
פשוט. אני נגיד בהריונות תמיד היו לי צרבות. אוקי, הגוף אמר לי משהו.
ואני אמרתי זה בגלל ההיריון ולקחתי טאמס, לקחתי מן כדור כזה שהוא נוגד
חומצה, זה היה מאוד מועיל. ואיך שהייתי אחרי לידה, זה היה נגמר הסיפור
הזה. אבל בלידה החמישית, גם אחרי שילדתי המשיכו הצרבות ואני
המשכתי ללכת עם הכדורי טאמס האלה לכל מקום, ולא הייתי יכולה ללכת
לישון בלי שיש ליד המיטה טאמס. ואחרי איזה נראה לי כמה חודשים אחרי
הלידה של אלה, אמרתי לעצמי רגע, זה הגוף אומר לי משהו ואני לא
מקשיבה.
נוגה: וואו.
דפנה: אז…
נוגה: נשמע שקצת התמכרת לזה.
דפנה: הייתי ממש מכורה, כן, לטאמס האלה, והייתי צריכה לשמוע מה הגוף אומר
לי. עכשיו, זה לא תמיד כזה ברור.
נוגה: אז אני גדלתי בבית שבו יש רופא פנימי ואין כל כך רופא חיצוני כי אין בזה
צורך. עזרתם לנו להתמודד עם המון, המון בעיות וחולי דרך NLP ודמיון
מודרך, אז לא פגשנו…
דפנה: יש לנו על זה פרק שלם.
נוגה: נכון.
דפנה: על איך לגדל ילדים בריאים.
נוגה: שזה הפרק השלישי, אתם מוזמנים להאזין.
דפנה: כן, כל הילדים שלנו.
נוגה: נכון, כמעט כולם הגיעו.
דפנה: כן.
נוגה: ואז מה שקרה זה שהכרתי חברות אחרות וגיליתי תופעה נורא מוזרה,
שכשלחברה כואב הראש מיד מציעים לה לקחת כדור. הייתי בשוק, זה
הפתיע אותי. ובעיקר חשבתי שזה לא נכון, כי כשלי כואב הראש אז יכול
להיות שזה אומר שהתביישתי וכדור זה לא מה שאני צריכה, אני צריכה
לשתות מים ולהיות בתשומת לב עד שהגוף מפסיק את הכאב ראש. לשתות
שלוק מים או כוס, או אחרי שעה להגיד יאללה, אני כבר לא מיובשת. לא, זה
לפעמים לוקח זמן. יכול להיות שאני פשוט לא ישנתי מספיק שעות בלילה
והכאב ראש הוא מחוסר בשעות שינה.
דפנה: ואז את צריכה לישון.
נוגה: פשוט לישון. אולי אני מאוד לחוצה וזה מייצר את הכאבי ראש.
דפנה: ואז את צריכה להירגע, נכון?
נוגה: בדיוק. וכשנותנים כדור אז אנחנו בעצם סותמים לגוף שלנו את היכולת
לתקשר איתנו, לאותת, ולהעביר לנו מסרים. יש פה משהו שהוא יכול להיות
מאוד, מאוד בעייתי. רפואה קונבנציונאלית היא גם יכולה באמת להציל
חיים, רפואה דחופה, אבל הכדורים האלה שמסתובבים איתם בתיק לכל
מקום וכשלמישהי קצת כואב כאן אז מיד מציעים לה כדור, בעיניי זה חבל כי
אנחנו פוגעים במנגנון של הרופא הפנימי שרוצה לדבר איתה.
דפנה: נכון. אז אנחנו באמת יוצאים מנקודת הנחה שיש בתוכנו רופא והוא יודע
הכול על מה שקורה בגוף שלנו, גם בלי שום בדיקה. ברגע זה אני לא יודעת
מה רמת הסוכר בדם שלי, כדי לדעת אני צריכה לדקור את עצמי, להוציא
טיפת דם, לשים אותה במכשיר ואני אדע. אבל הגוף שלי יודע מה רמת
הסוכר בדם שלי, ופועל בהתאם, מפריש אינסולין בהתאם, עושה מה
שצריך. אני לא יודעת מה הטמפרטורה המדויקת של הגוף שלי עכשיו. אני
יכולה לקחת מדחום חיצוני ולמדוד, אבל הגוף יודע, והגוף פועל כדי לחמם
אותי או לקרר אותי בהתאם למה שהוא יודע. הגוף כל הזמן אוסף, יש לו את
כל המידע על כל מה שקורה, והוא כל הזמן גם שואף להביא אותנו לאיזון,
להומאוסטזיס, כל הזמן שנהיה מאוזנים מכל הכיוונים. לא תמיד הוא מצליח,
וברגע שהוא לא מצליח בכוחות עצמו אז הוא משדר לנו איזשהו מסר.
נוגה: אוקי. אז השאלה שלי זה למה תמיד המסרים שלו הם לא נעימים? כי אנחנו
אמרנו כאבים, גרד, חום, חולשה, עייפות.
דפנה: בחילה. נכון.
נוגה: ממש. צרבות.
דפנה: הקאה. כל סימפטום שהוא גופני. כשנעים לנו סימן שהכול טוב. רוב הזמן
אמור להיות לכולנו נעים, זה המצב הטבעי שלנו, זה המצב הנכון. וכמו
להקשיב לקונצרט ואני רק נהנית מלהקשיב למוזיקה, ואם פתאום הפסנתרן
יעשה איזושהי טעות, הצרימה הזאת, הזיוף הזה, הוא נורא יקפוץ לי
למודעות. אז ככה זה גם עם סימפטומים גופניים.
נוגה: זו דוגמה מעולה.
דפנה: את רוצה עוד משהו אבל להגיד על זה?
נוגה: זו דוגמה מעולה. קודם כל, אני מתחברת לכל מה שאת אומרת. התת מודע
שלנו מבין דימויים, אז כשאת מביאה דימויים זה עוזר גם לי וגם למאזינים
להבין את המסר. הגוף שלנו כשהוא זקוק למשהו מאיתנו אז הוא יאותת על
זה. כבר היה לנו פרק שבו דיברנו על מוטיבציה, שיש מוטיבציית שוט ויש
מוטיבציית גזר. כשהגוף מאותת לנו נגיד על כאב ראש, אז יש פה
מוטיבציית שוט. הוא מייצר כאב והוא מצפה מאיתנו להקשיב לכאב הזה.
אם אנחנו נתעלם ממנו, נורא פשוט, השוט יגבר, הכאב ראש יהיה יותר
ויותר חזק עד שבסוף אנחנו נקשיב לו. מה קורה אם לאורך זמן אנחנו
לוקחים כדורים או מתעלמים מהאיתותים של הגוף? מה יכולות להיות
ההשלכות של זה?
דפנה: יש גופים שלפעמים מפסיקים לאותת, או מאותתים יותר ויותר חזק, או
מתייאשים. זה יכול להיות בכל מיני דברים. יכולים להיות פה הרבה דברים.
המטרה שלנו עם אנשים שבאים אלינו לטיפול, זה אנחנו בעצם מאמינים
שאפשר לטפל בגוף דרך התודעה. אפשר גם לטפל בתודעה דרך הגוף, יש
כל מיני שיטות כאלה, שיטות מגע. אנחנו מגיעים לריפוי דרך התודעה. אז
אפשר להגיע לריפוי של הרגלים, של מחשבות, של רגשות, של התנהגויות,
אבל ממש בכלים שלנו אפשר לרפא גם את הגוף. ממש לגשת לגוף
ולהקשיב לו ולפעול בהתאם. למשל אני עם הצרבות, אז הקשבה לגוף, לא
עשיתי פה תהליך NLP או דמיון מודרך דווקא בעניין הזה, אבל התחלתי
לבדוק מתי מופיעות הצרבות. אני לא לוקחת כדור, מתי הן מופיעות. אגב,
גם בהתחלה באמת אמרת שנגמלתי, אז נגמלתי לאט-לאט כי בהתחלה
אמרתי אוקי, כבר עשיתי משהו ועכשיו אני סתם סובלת אז לקחתי כדור,
אבל בדקתי לאחור- מה אכלתי?
נוגה: בעצם חיפשת את הטריגרים של הצרבות.
דפנה: כן. ואני מצאתי לגבי עצמי שאם אני אוכלת גלוטן יש לי צרבות. הגוף שלי
פשוט ביקש תפסיקי, תחתכי מגלוטן. חתכתי מגלוטן כבר לפני 13 שנה. אין
לי צרבות. זה פשוט מדהים.
נוגה: כן.
דפנה: אוקי? בהתחלה זה גם חשבתי שרק בערב, אם אני לא אוכל אחרי שעה
שלוש בצהריים גלוטן, וזה עבד איזה תקופה ואז הגוף אמר לי תשחררי
גלוטן לגמרי, לא טוב לך. נתן לי ככה איתותים גם לעוד כיוונים, לא רק עם
הצרבת. אמרתי אתה מבקש שאני אוריד גלוטן? בסדר.
נוגה: אז את מקסימה, כי את מאוד-מאוד מקשיבה לגוף שלך. לי יצא לעבוד עם
אנשים בקליניקה שפחות מקשיבים, ואז זה הולך ומחריף. הגוף מאותת
ומאותת ומאותת, ובאיזשהו שלב יכולה אפילו להתפרץ איזושהי מחלה. נגיד
אני עובדת עם מישהי שיש לה פסוריאזיס, שזה מחלה שהיא בעצם על
העור. וכל הרופאים שבעולם אמרו לה, ואני מכירה את זה מעוד אנשים, שזו
מחלה שמתפרצת בעקבות סטרס ולחץ. והיא מגיעה לטיפול ואנחנו מדברות
תוך כדי ובזמן הטכניקות, ומה שעולה זה שהיא לא נותנת מקום לרגשות
שלה, היא לא משתפת אנשים במה שעובר עליה, היא שומרת המון בבטן.
ומה שצריך להבין זה שיש קשר ישיר, ישיר, בין הרגשות שלנו והמחשבות
שלנו והאמונות שלנו כלפי הגוף, לבין באמת מה שיש בפועל. אם אנחנו לא
נקשיב לו, אם אנחנו ניסגר פנימה ונאטם אז הגוף באמת הוא יכול לאותת,
הוא יכול מתישהו להתייאש, אבל הוא גם יכול להגיע למצבים קיצוניים. בוא
ניקח את הדוגמה הפשוטה, ילד רוצה משהו, ההורים שלו נגיד מתעלמים
ממנו, ובאיזשהו שלב הוא מתחרפן והוא יכול להשתגע ולצעוק ולהתעצבן.
אז אם אנחנו יכולים להימנע ממצב שהוא קיצוני שהגוף איכשהו מתפרצת
איזושהי מחלה שהיא כרונית או כאבים על בסיס קבוע, בזה שנקשיב לו
לפני, בוא נקדים תרופה למכה.
דפנה: לגמרי. גם את נתת את הדוגמה של פסוריאזיס, אז מה שאני רוצה להגיד
זה שבשלב העוברי, בהתחלה-בהתחלה של התפתחות של עובר, מערכת
העצבים שלנו והעור זאת אותה מערכת. רק בהמשך הם נפרדים. ואנחנו
יכולים לראות על העור המון סימנים לזה. נגיד הסמקה, אני נבוכה- אני
מסמיקה. יש אנשים שיש המון הזעה נגיד, הזעה שהיא נפשית, כן? ידיים
שמזיעות או… יש הרבה מאוד דברים על העור וכל המחלות עור שהן,
אסתמה של העור ופסוריאזיס וכל הדברים האלה, מאוד-מאוד מושפעים
ממערכת העצבים שלנו. ובכלל יש לנו הנחת יסוד ב- NLP, יהיו לנו גם
פרקים על איך עובד התת מודע, שאנחנו אומרים שאי אפשר להפריד את
הגוף והנפש. מדובר פה במערכת אחת משולבת לגמרי. זה לא שדיכאון הוא
נפשי וסרטן הוא גופני נגיד. הדברים נורא, נורא קשורים אחד בשני. גם
לדיכאון יש כל מיני השפעות על הגוף, גם לסרטן יש השפעות על הנפש.
הכול מוזן ומזין אחד את השני. כן.
נוגה: תסכימי איתי שאנשים שנמצאים בדיכאון הסבירות שלהם לחלות הוא יותר
גבוה מאנשים שהם שרים, שמחים, ממצים את עצמם, אקטיביים. את ככה
מהנהנת לי.
דפנה: כן, כן, ברור. זאת אומרת כשאנחנו קשובים לעצמנו אז את יודעת, זה בא
לידי ביטוי בכל הרמות.
נוגה: כן.
דפנה: וכשקשה לנו זה בא לידי ביטוי בכל הרמות. הרבה פעמים אנחנו גם
מעבירים לגוף שלנו איזושהי בקשה, איזושהי משאלה, והגוף מקשיב לזה
ונענה למשאלה שלנו, ואז לפעמים אנחנו משיגים תוצאות בדיוק הפוכות.
נוגה: כי המשאלות שאנחנו מבקשים הן לא מקדמות אותנו?
דפנה: כי אולי למשל המשאלה שלנו היא לא טובה. למשל אישה שנורא נורא
רצתה להקים משפחה, למצוא את הבן זוג האחד ולהקים איתו משפחה.
והיא אמרה לגוף שלה- עד שאני לא מוצאת את האחד, אין פה היריון. לא
מתאים לי עוד הפלה, אוקי? עברתי אחת, לא מוכנה לעוד אחת. והיא לא
מצאה את האחד, והגיעה לגיל 39 והחליטה שהיא הולכת לעשות את זה
מתרומה. נורא לגיטימי, יש היום הרבה מאוד נשים שבוחרות בזה. והיא לא
הצליחה להיכנס להיריון, וזה לא עבד ולא עבד וזה הגיע למחזורים של
הפריות ועוד מחזורים. ועכשיו, השעון הביולוגי מתקתק והיא כבר בת 41
והיא עדיין לא נכנסת להיריון. ואז בתהליך שאנחנו עשינו הבנו שזאת
הבקשה שהיא ביקשה מהגוף- עד שאני לא מוצאת את האחד אין היריון.
נוגה: כן.
דפנה: ואז היינו צריכים לעדכן את המסר הזה ולהגיד, להגיד לגוף תקשיב, האחד
עוד לא הגיע, אבל השעון הביולוגי פה מתקתק, אז אני רוצה להיכנס להריון
שלא כדרך הטבע, בתרומה, רוצה שיהיה לי ילד. וגם אחרי שיהיה לי ילד
אני אמשיך לחפש את האחד. והיא נכנסה להיריון מיד.
נוגה: יואו, איזה סיפור. צמרמורת.
דפנה: כן. והיא נכנסה להיריון, יש לי המון סיפורים כאלה.
נוגה: כן. אני אומרת שאמא שלי הכניסה הרבה נשים להיריון לאורך השנים.
דפנה: (צחקוק).
נוגה: אולי זה גם מזכיר לי את הסיפור על אחותי, שהיא עשתה חורים באוזניים,
היא רצתה עגילים, וכל הזמן היו לה דלקות. ואז איזה יום שמעתי אתכן
הולכות ומדברות, ואת אמרת לה "אלה, את פשוט צריכה להגיד לגוף
שלך…", אה, את גם אמרת את זה לי כשאני עשיתי עגילים.
דפנה: כן?
נוגה: כן. אמרת לי "מה שקורה עכשיו זה שגורם זר, משהו שהגוף שלך לא מכיר,
פתאום חדר פנימה לתוך האוזניים שלך". אני רציתי לעשות עגילים ליום
הולדת 8, אז אני ממש זוכרת את השיחה הזאת, פתאום זה עולה לי. ואז
את אומרת לי "דמייני שפשוט פתאום נכנס איזה מן ברזל כזה. נכון, זה
עגילים שהם רפואיים, ובכל זאת, הגוף לא מבין ועכשיו הוא רוצה איכשהו
להוציא את זה, את הדבר הזר הזה שפתאום נכנס פנימה. אז הוא מתחיל
להפריש מוגלה שהמטרה שלו זה להוציא את הברזל עצמו מתוך האוזן".
דפנה: כן, כמו קוץ כזה.
נוגה: קוץ, בדיוק. "כל מה שאת צריכה לעשות זה להגיד לגוף שלך שבחרת בזה,
שבעיניך עגילים זה דבר יפה, שאת מבקשת ממנו לקבל את הקוץ הזה, כי
את בוחרת בו". והמשפט הזה הדהד לי. עכשיו, זה לא היה בתוך תהליך, זו
סתם הייתה שיחה שהובילה לזה שבאמת נגמרו הדלקות. וזה היה מה זה
כיף, כי זה כל כך מעצבן (צחקוק).
דפנה: (צחקוק) כן. יש לי המון, המון דוגמאות כאלה מהחיים עם דברים שברגע
שאנחנו מבקשים מהגוף והגוף מדבר איתנו, אנחנו מקבלים. לפעמים גם…
עבדתי עם איזה אישה שהיו לה כאבים מאוד-מאוד גדולים ככה ב… אולי
ברחם, זה היה לפני המון-המון שנים. ועשיתי את התהליך הזה שאנחנו
קוראים לו "שיחה עם איברים", שנולד בעקבות אותו משפט שאמיר אמר לי
"האם הכתף יכולה לדבר?". אז זה תהליך שבו אנחנו פונים לאיבר, שואלים
אותו מה שלומו? אבל רגע לפני אנחנו אומרים לו תודה. אנחנו רוצים להגיד
לו תודה על כל מה שהוא עושה למעננו. אז במקרה שלה זה היה הרחם,
והיו לה המון כאבים, התכווצויות וכאבי מחזור מאוד קשים. אז קודם כל
להגיד תודה על כל מה שהרחם עשה ועוד יעשה למעננו, באותה תקופה לא
היו לה ילדים. אבל עדיין זה ברור שהאיבר הזה, שהוא איבר מטורף,
מדהים. וגם זה שהוא… המחזוריות שלו והמחזור היה תקין, הכול בסדר.
ואז אחרי שהיא אומרת תודה לגוף היא שואלת אותו מה שלומך? והגוף
אמר לה- בדרך כלל בסדר. והתחלנו לדבר, האם אתה רוצה לבקש ממני
משהו? והגוף אמר לה תפסיקי לאכול פלפל צהוב. עכשיו זה היה לה נורא,
נורא מוזר שזה מה שהגוף שלה ביקש. והיא אמרה בסדר, אם זה מה
שאתה מבקש, אני אפסיק לאכול פלפל צהוב. ובהמשך סיימנו ככה את
התהליך, אולי את תרצי עוד להגיד עוד כמה דברים על התהליך הזה, אבל
במקרה שלה היא הפסיקה לאכול פלפלים ובאמת נגמרו הכאבים.
נוגה: וואו.
דפנה: בבטן. ואז התברר לה, אני גם היום אני יודעת את זה מאוד, שפלפל הוא
ממשפחת הסולניים.
נוגה: נכון.
דפנה: ויש הרבה אנשים שסולניים לא טובים להם. עכשיו עגבניות היא ממילא לא
אהבה, אז מה שבא, הדבר היחיד בעצם, הסולניים שהיא אכלה, היה פלפל.
אז תפסיקי לאכול פלפלים ונפתרה הבעיה. בהמשך היא גם הבינה מה עמד
מאחורי זה, אבל כשזה הגיע מהגוף זה היה מן- מה? (פליאה).
נוגה: זה מזכיר, זה מחזיר אותי לתחילת הפרק שאמרת- הגוף שלנו יודע מהן
רמות הסוכר בדם. הוא יודע כמה כדוריות דם לבנות יש לנו וכמה כדוריות
דם אדומות. אז כשהוא מבקש משהו או מאותת, בואו נצא מנקודת הנחה
שהוא יודע יותר טוב מאיתנו, מהמודע שלנו, מה- mind. אני רוצה רגע
להחזיר אותך קצת אחורה. בעצם אמרת שהתהליך נפתח, אנחנו מנהלים
איזושהי שיחה ומחליטים על איבר שאנחנו רוצים לדבר איתו כי יש איתו
קושי. ואז אמרת נתחיל מלהודות לו. זה יכול להיות נורא קשה. זה יכול
להיות על גבול הבלתי אפשרי. אני אתן לך דוגמה על עצמי. אני הייתי
בהתעמלות קרקע, היה שלב שבו קרעתי גיד ברגל ימין ולא יכולתי לעשות
שפגטים ואת כל המתיחות וכאב לי באימונים. ואני כעסתי על הגוף שלי, על
הגיד, על הרגל, על הסיטואציה. הרגשתי שזה תוקע אותי, זה לא הוגן, זה
מכאיב לי. אז אני זוכרת שאבא עשה לי את התהליך הזה והוא אמר לי
להודות עכשיו לגיד, ואני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. אני הייתי בכאלה
כעסים עליו ותחושה קשה כלפיו, שאיך את יכולה לעשות כזאת הובלה
ולבקש ממני להודות? איך תגיבי לדבר כזה?
דפנה: אז אנחנו לא מודים על הכאב. א', גם על הכאב אפשר להודות, כי בזכותו…
נוגה: כי זו בקשה.
דפנה: אני… כן. כי אם לא הייתי יודעת שקראתי גיד והייתי ממשיכה להתנהל
כרגיל, הייתי עושה לעצמי נזקים הרבה יותר גדולים. אז אפשר להודות גם
על כאב. יש… בפרקים אחרים דיברנו המון, המון על המושג הזה הצטרפות.
אז למישהו קשה להודות לגוף, אז קודם כל בואו נצטרף. אם בן אדם חולה
בסרטן והוא מרגיש שהגוף בגד, ממש הגוף בגד, סמכתי עליך וגם הייתי
קשובה אליך. הבעיה עם סרטן שגם אין איתותים.
נוגה: נכון.
דפנה: אז אדם יכול לכעוס על הגוף. אבל אנחנו רוצים להתחיל, אם אנחנו באמת
רוצים ליצור תקשורת, נתחיל על מה אנחנו כן יכולים להודות? אז אני מודה
לגמישות שיש לי בדרך כלל ולכוח שיש לי בשרירים, ולזה שהגוף שלי לוקח
אותי ממקום למקום, הרגל הזאת בזכותה אני מתקדמת. אני מגיע ממקום
למקום, אני קופצת, אני עשיתי שפגטים עד לא מזמן. זה גם הכול יחזור,
אוקי? אבל מה הגוף רוצה להגיד לי עכשיו?
נוגה: כן. אז בעצם את אומרת בתוך ההודיה מה שחשוב להבין זה שאנחנו לא
מודים על הכאב או על הסימפטום, אלא בכלל על התפקוד של האיבר לפני
ועל זה שהוא אותת. זאת אומרת למצוא על מה בכל זאת להודות. למה
הודיה זה דבר חשוב? כי זה מרכך. כי אחר כך אנחנו רוצים להשיג שיתוף
פעולה מהאיבר ושהוא באמת יגיד לנו למה הוא זקוק. אז ההודיה הזאתי
היא מאוד טובה. ואז מתחילה שיחה, שעל מה נדבר בשיחה הזאת עם
האיבר?
דפנה: כן. אז זה כאילו שאנחנו מדברים עם האיבר, כן? זה לא באמת שלכתף יש
מודעות משינה והכתף יכולה באמת לדבר. אבל בגלל שהגוף, התת מודע
מפעיל את הגוף, התת מודע… ונדבר על זה בפרק הבא, נסביר, אבל התת
מודע יודע הכול, את כל, כל מה שקורה עכשיו בגוף. התת מודע גם יודע מה
קורה לכתף ומה הכתף עכשיו צריכה כדי להחלים.
נוגה: אז בעצם כן, אנחנו יכולים לשאול המון שאלות ולייצר מעין משחק דמיוני
שבו איבר כמו נגיד הכתף יכולה לדבר ולהגיד מה הוא צריך, לבקש.
המונחה, האדם, יכול גם להגיד לאיבר- קשה לי, כואב לי, אני מבקש שתקל.
ויש משהו בשיחה הזו, קודם כל אנחנו לא עושים את זה אף פעם, עד
שאבא שלי לא חלם על האם הכתף יכולה לדבר. אני חושבת שאנשים לא
מדברים עם האיברים שלהם, או לא מספיק מדברים ושואלים.
דפנה: גם מה שמדליק פה בלדבר עם איבר, זה שהרבה פעמים אנשים מגיעים
לטיפול ויש להם המון, המון, המון ready-made answers כאלה, שאלות
מוכנות מראש. הם כבר דיברו על זה עם חברים, עם הפסיכולוג, עם זה,
והם באים ושוב אומרים את אותו מידע שלא מחדש להם כלום.
נוגה: נכון.
דפנה: אני כמטפלת זה לא מעניין אותי. מידע שלא מחדש לך הוא גם לא יפתח
אותך. הוא לא יעשה שום שינוי. אתה פשוט תחזור על עצמך.
נוגה: מקסים.
דפנה: עכשיו, כשאומרים לבן אדם- מה השחלות שלך רוצות להגיד לך?
נוגה: (צחקוק).
דפנה: בגלל שאף פעם אף אחד לא שאל אותי את זה קודם, התשובה שתגיד
תהיה מאוד אותנטית.
נוגה: נכון.
דפנה: וכך אני אוכל לקבל תשובה אמיתית. אלה, אחותך הצעירה, הבת הצעירה
שלנו, היא מגיל אפס עושה את זה עם עצמה. היא הפנימה את זה נורא
מהר, וברגע שקורה לה משהו היא מיד מדברת עם הגוף שלה, וזה מדהים
איזה דברים מטורפים היא כבר עשתה עם העניין הזה. אז גם בעניין של
כאב אנחנו יכולים לבקש מהגוף לא לשדר לנו כאב במידה והכאב הוא לא
פונקציונלי.
נוגה: כן.
דפנה: לא משרת אותנו, אלא כאב כרוני, ורק מייסר. אפשר לבקש מהגוף- אל
תשדר לי את הכאב הזה. זה לא עוזר לשום דבר. אנחנו יודעים איך לעשות
את זה, יש לנו תהליכים ב- NLP שממש להסביר לבן אדם איך לא לשדר
כאב אם הוא לא פונקציונלי.
נוגה: מקסים. לקראת סיום אני אגיד שבתוך התהליך הזה אנחנו גם רוצים להביא
ריפוי אל האיבר. וכבר היה לנו פרק שדיברנו על הובלות עתידיות, אז גם
לתת איזשהו אופק לעתיד שבו מהמצב שבו אנחנו נמצאים יהיה שיפור. אז
משבוע לשבוע יהיה יותר קל, הכאבים יפחתו, ההקשבה של האדם לבקשות
של האיבר ולהפך- יביאו לשינוי. וכל התהליך הזה שדיברנו עליו עכשיו 20
דקות, אז אנחנו עושים אותו בקליניקה בפגישה אחת, שמהניסיון הקליני
שלי אנשים שסובלים מכאבים על בסיס קבוע, אחרי פגישה אחת בטכניקה
הזאתי מדווחים על שינויים מרחיקי לכת, שהם פשוט מופתעים. עבדתי עם
מישהי שהיו לה כאבי בטן שהיא אומרת- הרפואה הקונבנציונלית לא מוצאת
לזה מענה, אז הם אמרו לי זה נפשי. הם עשו לי את כל הבדיקות
האפשריות, אני כבר שנים סובלת מכאבי בטן. אין לי שום רגישות, שום
אנרגיה, התחילה למנות לי את כל הדברים שאמרת, התשובות המוכנות
מראש. אז עשינו את התהליך, ושבוע אחר כך היא אמרה לי "נוגה, זה
מדהים. שבוע ראשון שאני מבינה עד כמה סבלתי. הייתי צריכה לצאת מזה
כדי להבין כמה זה השפיע ברמה היומיומית". ואנחנו עדיין בקשר, ועברו
כבר שנים מאז.
דפנה: כן. זה קצת כמו שאתה נכנס לחדר ויש בו רעש נגיד של מזגן שעובד נורא,
נורא חזק, אחרי כמה זמן אני מפסיקה לשמוע את המזגן.
נוגה: נכון. מתרגלים.
דפנה: פתאום כשמכבים אותו אז השקט נעים, וזה מה שקרה לה.
נוגה: כן.
דפנה: פתאום כשכבה הכאב אז היא הבינה איזה שקט נעים. אז אנחנו ממש רוצים
להמליץ לכם המאזינים, שאם יש איזשהו סימפטום גופני אז רגע לפני
שאתם מכבים אותו עם כדור, תקשיבו לו רגע וממש תשאלו את הגוף
שלכם- מה אתה רוצה להגיד לי? מה אתה מבקש ממני? האם יש משהו
שכדאי שאני אפסיק לעשות או אפסיק לאכול? או איזושהי פעילות שלא
טובה לי? האם יש משהו שאני צריך להתחיל לעשות? אולי איזושהי פעילות
שכדאי דווקא שאני אתחיל לעשות, או לעשות אחרת, בעצימות אחרת או
באופן אחר. אתם לא תאמינו, הגוף יענה לכם. ואם הוא לא עונה לכם, חפשו
את המטפל NLP הקרוב לביתכם, בקשו ממנו שיעזור לכם לעשות את
העבודה הזאת.
נוגה: כן.
דפנה: כי פשוט הגוף רוצה, יש רופא פנימי שם שרוצה לרפא אותנו ויודע בדרך כלל
איך. לפעמים הוא צריך עזרה מאיתנו, לפעמים הוא עושה את זה לבד.
נוגה: ולפעמים יש אנשים שצריכים עזרה מכם, אז אם אתם תוך כדי שהאזנתם
לפרק חשבתם על מישהי או מישהו שאתם אוהבים ואתם יודעים שכואב
להם או שהם סובלים מכאבים על בסיס קבוע, או שהם פשוט יכולים
להיתרם מהפרק הזה, אז תשלחו להם אותו וגם תכתבו להם שאתם
אוהבים אותם ושחשבתם עליהם, שזה כיף גדול. ואנחנו נפגש פה בעוד
הרבה, הרבה פרקים מעניינים מאוד.
דפנה: אז להתראות.
אחרי שצפית בפרק הפרקטי הזה, אנו תוהים האם
ה-NLP מסקרן אותך, היית רוצה לדעת יותר
מה ה-NLP יכול לעשות בשבילך ובשביל הסובבים אותך?
להתרשמות והרשמה חינם לחץ כאן
——————————————————————
לעוד פרקים בפודקאסט "החיים לפי ה-NLP" לחצו כאן