איך לשפר את התקשורת עם המורה? 5 פתרונות לריפוי תקשורת מקרבת

מאת: תמר וולך

כהורים, זה טבעי שנרצה להגן ולסנגר על ילדינו בכל מצב. לעיתים קרובות, תחושות אלו מובילות למתחים ותקשורת לא בריאה בינינו לבין המורים, מה שמקשה עלינו לעבוד יחד למען טובת הילד.

כמו כל הורה אנחנו רוצים למצוא איזון בין הרצון להגן על הילד והגאווה שלנו לבין האחריות שלנו להכין אותו לחיים. לא בטוחים כיצד לנווט את הגבול הדק שבין כיבוד מוסד הלימודים לבין ביקורת גלויה על אותו המוסד. בין גאווה, ומשחקי האשמות לבין טובת הילד. על 5 הסיבות המרכזיות שמקלקלות לנו את היחסים עם המורים פרטנו במאמר הקודם.

במאמר זה נענה על השאלה איך מנהלים את השיחות המתוחות עם המורים באווירה שיוצרת הבנה, כבוד הדדי ומיקוד ברווחתו של ילדנו?

תקשורת אפקטיבית היא לא רק עניין של העברת מסרים, אלא בנויה על תקשורת מקרבת ומבוססת על הבנה הדדית ומטרה משותפת.

מאמר זה יחקור אתגרים נפוצים בתקשורת בין הורים למורים ויספק אסטרטגיות מעשיות, תוך שימוש בטכניקות עדינות אך חזקות כדי לטפח הבנה ושיתוף פעולה טובים יותר. הוא גם ילווה בדוגמאות להמחשה. במאמר הבא נדבר על פיתרונות התקשורת עם כלים מעולם ה-NLP.

1. להחליף את ההתגוננות בסקרנות

כאשר מורה מעלה חששות בנוגע להתנהגות או ביצועים של ילדנו, זה טבעי להרגיש מותקפים ולהגיב בהתגוננות או תוקפנות. עם זאת, כאשר אנו מגיבים בהגנה או התקפה, לעיתים קרובות אנו מסלימים את המצב במקום לפתור אותו.  

במקום זאת, כדאי להתמקד בהבנת נקודת המבט של המורה מבלי לקחת אותה אישית.
אנו עשויים לחשוב למשל "מוזר, הילד ממש לא מתנהג כך בבית" אולי אפילו להאשים את המורה למשל "המורה בטח לא מבין אותו", גישה זו גם אם היא נכונה וצודקת מעמיקה את הפער בין עמדתנו לזו של המורה ומרחיקה אותנו מפתרון אמתי למצב.

במקום זאת אנו  יכולים לבחור לגשת לשיחה בסקרנות. ולשאול שאלות כמו, "האם תוכל להסביר יותר על מה שקורה בכיתה?" או "איך אני יכול לתמוך בזה בבית?" על ידי שמירה על פתיחות לנקודת המבט של המורה, ההורים מראים שהם מוכנים לעבוד כצוות. מורים, בתורם, יכולים להכיר בהשקעה הרגשית שיש להורים ברווחתו של ילדם, תוך הפגת מתחים.

דוגמה להמחשה:

שמענו מהמורה שהילדה לא משתתפת בכיתה, במקום להדוף נוכל לשאול "תוכל לתת לנו פרטים נוספים מתי היא נראית מנותקת? או נשמח להבין איך נוכל לעזור לה להרגיש בטוחה יוותר" גישה כזו מעבירה את השיחה מעימות לשיתוף פעולה.

שלבים של תקשורת מקרבת

• לוקחים רגע לנשום ולחשוב לפני שמגיבים, נותנים לעצמנו זמן לעבד את המשוב.
• שואלים שאלות פתוחות כדי לקבל תמונה ברורה יותר של המצב, לברר פרטים.
•  אנו מכירים בחוויה של המורה מבלי לבטל את התובנות שלנו.

2. להימנע מלקפוץ למסקנות ולבקש הבהרות

בעיות תקשורת מתרחשות בקלות, במיוחד כאשר אנו מניחים שאנו יודעים למה המורה מתכוון מבלי לבקש בהירות. לפעמים, אנו עשויים לפרש משוב כביקורת או להרגיש מואשמים במאבקים של ילדנו. במקום לקפוץ למסקנות, אנחנו יכולים לבקש פרטים ספציפיים כדי להבין טוב יותר את החששות של המורה.

במקום להניח הנחות שמייצרות מחשבות כמו "המורה לא מכיר את הילד שלנו כמונו", או "הם בטח חושבים שאנחנו לא עושים מספיק בבית". נוכל להבהיר את המסר של המורה, לקבל תמונה רחבה יותר ובכך למנוע מהמחשבות הללו ליצור מתח מיותר. אנחנו יכולים לענות, "אנחנו רוצים לוודא שאנחנו מבינים – האם אתה יכול להסביר מה אתה רואה בכיתה?"

דוגמה להמחשה:

כשאנחנו מקבלים הודעת ווטסאפ שאומרת שדעתו של הבן שלנו מוסחת בכיתה, אנו יכולים לחשוב שהמורה רומז שלא חינכנו את הילד מספיק טוב. במקום לתת להנחה הזו להתפתח ולגדול נוכל לכתוב בחזרה "האם את יכולה לתת לנו דוגמאות ספציפיות מתי הוא מאבד מיקוד? אולי ביחד נוכל לזהות דפוס ולעבוד על כמה אסטרטגיות".זה פותח את הדלת לשיחה פרודוקטיבית ומונע מתקשורת שגויה להוביל לתסכול של שני הצדדים.

שלבים של תקשורת בונה:

• נמנעים מלהניח את הגרוע מכל ומבקשים פרטים להבהרת המצב.
• חוזרים על מה שאנחנו חושבים ששמענו כדי לוודא שהבנו נכון.
• מבקשים הבהרות אם הודעת המורה מעורפלת או מבלבלת.

3. התמקדות לעבר מטרה משותפת 

כאשר הורים ומורים לא תמיד מתמקדים במטרה המשותפת של התפתחות הילד, שיחות עלולות להפוך במהירות ללא פרודוקטיביות. אם הורים מרגישים שהמורה ממוקד יותר בשמירה על שליטה בכיתה במקום להבין את הצרכים הייחודיים של ילדם, או אם המורים חושבים שההורים מגוננים מדי, שיתוף הפעולה הדרוש להצלחת הילד הולך לאיבוד. שיחות יכולות להפוך למאבקים על הגישה של מי טובה יותר – שלנו או של המורה – כאשר, במציאות, שנינו רוצים את אותו הדבר. אנו עשויים להרגיש מתוסכלים, לחשוב, "המורה לא באמת מבין מה הילד שלנו צריך", או "אנחנו יודעים מה הכי טוב עבור הילד שלנו."

כשמזהים מצב כזה חשוב להזכיר לעצמנו ולמורה שכולנו פועלים לקראת אותה תוצאה: הטוב ביותר עבור ילדנו.

ניתן להגיד "כולנו רוצים את אותו הדבר כאן – איך נוכל לעבוד יחד כדי להבטיח שהילד שלנו ישגשג?" אנחנו יכולים להחזיר את המיקוד למה שחשוב באמת, שהיא מטרה משותפת.

דוגמה להמחשה:

כשאנחנו שומעים שהבן שלנו מתקשה במתמטיקה, מחשבה שיכולה לקפוץ לנו לראש היא שהמורה לא נותן לו מספיק תשומת לב. אבל במקום לשים אצבע מאשימה, אנחנו יכולים להגיד, "שנינו רוצים שהוא יצליח. מה אנחנו יכולים לעשות בבית כדי לתמוך בעבודה שאתה עושה בכיתה?" המעבר הפשוט הזה מאשמה לשיתוף פעולה משאיר את השיחה ממוקדת בפתרונות.

שלבים של תקשורת בונה:

•  אנו מכירים במטרה המשותפת של תמיכה בצמיחת ילדנו.
•  אנו משתמשים בשפה כמו "אנחנו" ו"ביחד" כדי להדגיש עבודת צוות.
•  אנו מבטיחים שהצרכים של ילדנו יישארו במרכז הדיון, תוך הימנעות מחילוקי דעות אישיים.

4. ציפיות לא מציאותיות: הצבת יעדים ברי השגה

לעתים קרובות, אנו כהורים עלולים לפתח ציפיות לא ריאליות מהמורה וגם מעצמנו. אנו מצפים שהמורה תיתן לילד שלנו תשומת לב אישית יותר, או שאנו מרגישים לחץ לעזור לילד בבית מעבר למה שאנו מסוגלים במגבלות הזמן שלנו. העניין הוא לקבוע יעדים ברי השגה. כדי לעשות זאת, חשוב שנהיה כנים לגבי המגבלות שלנו, וגם נבין את האילוצים של המורה.

כמובן שנרצה שהמורה תוכל להתמקד רק בילד שלנו, אך אנו צריכים להבין שהיא מתמודדת עם כיתה מלאה בילדים, מה שמקשה עליה להעניק תשומת לב אישית לכל אחד. כמו כן, ייתכן שהיא פועלת לפי מערכות נהלים מחמירות ואין לה הרבה גמישות בשיטות ההוראה שלה. באותו אופן, גם לנו כהורים יש אילוצים—עומס בעבודה, מטלות בבית, ולחץ יומיומי שעלול למנוע מאיתנו לבצע את כל מה שהיינו רוצים בתקשורת מקרבת בהורות. במקום להרגיש אשמה וחוסר אונים, אפשר לשתף פעולה עם המורה כדי למצוא פתרונות שמתאימים לכולנו

דוגמה להמחשה:

כאשר המורה של יעל מבקשת שנקצה לה יותר זמן לחזרות על הקריאה, אנו מרגישים מתוסכלים מכיוון שבבית יש מעט מאוד זמן פנוי אחרי יום ארוך של עבודה והתחייבויות משפחתיות. במקום להתחייב למשהו שאנחנו לא בטוחים שנצליח לעמוד בו, אנחנו עוצרים רגע לחשוב על פתרון שניתן ליישם. אנו פונים למורה ואומרים: "אנחנו מבינים שהחזרה על הקריאה חשובה, אך יש לנו מעט זמן פנוי בשבוע. האם יש אפשרות לשלב את הקריאה במסגרת בית הספר או אולי להקצות לזה ימים מסוימים בשבוע שבהם נוכל להתמקד בכך?" בכך, אנו מבינים גם את הצורך של המורה וגם את המגבלות שלנו, ומוצאים פתרון שמאפשר לנו לעבוד יחד כדי לעזור לילדה שלנו.

שלבים של לתקשורת בונה:

• להיות פתוחים וכנים לגבי המגבלות שלנו בבית ולבקש מהמורה לשתף אותנו במגבלות שלה בכיתה.
• להציע פתרונות שמתאימים לשני הצדדים ולמצוא דרך אמצע.
• להתמקד במשימות המרכזיות שיעשו את השינוי הגדול ביותר, במקום לנסות לעשות הכל.

5. האשמה: מעבר מאשמה לאחריות משותפת

כאשר אנו רואים שילדנו מתמודד עם קשיים בבית הספר, קל לנו כהורים ליפול למלכודת של האשמת המורה. אנו עשויים לחשוב לעצמנו, "המורה לא עושה מספיק כדי לעזור", או "הם לא מבינים את הצרכים של הילד שלנו כמו שצריך" או לתהות כמה מודעות יש לאסטרטגיות כמו תקשורת מקרבת בבית הספר. אך כאשר האשמה מתגנבת לשיחה, היא מרחיקה אותנו משיתוף פעולה עם המורה ופוגעת בסיכוי למצוא פתרונות אפקטיביים. במקום להתמקד בהאשמה, כדאי לנו לשנות את הגישה לשאלה של "איך" נוכל לפעול יחד ולשתף באחריות למציאת פתרון.

כשאנו מאשימים, כמו למשל בשאלה, "למה המורה לא נותנת לילד שלנו יותר תשומת לב?" המורה עלולה להרגיש מותקפת ולהתמקד בהגנה על עצמה במקום לפתור את הבעיה. לעומת זאת, אם נשאל שאלות שמתמקדות ב"איך" ולא ב"למה," נוכל לפתוח את השיחה למקום שיתופי יותר. במקום לשאול "למה זה לא עובד?", כדאי לשאול "איך נוכל לעבוד יחד כדי לשפר את המצב?"

דוגמה להמחשה:

כאשר הציונים של הילד מדרדרים והמורה מציינת שהוא מתקשה, אנו עשויים להרגיש שהמורה לא עשתה מספיק כדי לעזור לו להשתפר. במקום להאשים, אנו יכולים לומר: "אנחנו מבינים שהילד מתקשה, איך נוכל לעבוד יחד כדי לוודא שהוא יקבל את התמיכה שהוא זקוק לה גם בכיתה וגם בבית?" בכך, אנו לוקחים חלק פעיל במציאת הפתרון ומעבירים את המסר שהאחריות משותפת, במקום להתמקד באשמה.

בנוסף, חשוב לזכור שגם למורה יש מגבלות — היא עובדת במסגרת כיתה גדולה ולעיתים עם משאבים מוגבלים, כך שגם היא עלולה להרגיש מתוסכלת כשהיא לא מצליחה לתת לכל ילד את מלוא תשומת הלב. ההבנה הזו יכולה לעזור לנו לנהל שיחה בה שני הצדדים מכירים במגבלותיהם ומשתפים פעולה כדי למצוא פתרון שמתאים לשני הצדדים. השימוש שלנו בתקשורת מקרבת עם המורה יכולה גם להאיר במרומז למורה על היעדר תקשורת מקרבת בכיתה.

שלבים לתקשורת בונה:

• להמיר שאלות של "למה" בשאלות של "איך", כמו "איך נוכל לוודא שילדנו יקבל את התמיכה שהוא זקוק לה?"
• להכיר בכך שלמורה יש אילוצים ומגבלות משלה ולשאול מה נוכל לעשות יחד כדי לגשר עליהם.
• לקחת אחריות על מה שאנחנו יכולים לעשות בבית ולהזמין את המורה לשתף איתנו פעולה בחיפוש אחר פתרונות שמתאימים לשני הצדדים.

על ידי העברת השיחה מהאשמה לאחריות משותפת, אנו הופכים את השיחה לבונה יותר, מעודדים שיתוף פעולה ומבטיחים שהשיחה נשארת ממוקדת במטרה העיקרית: טובת הילד שלנו.