תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר ונוגה רטר:
דפנה: ברוכים הבאים לעוד פרק מהפודקאסט שלנו חיים לפי ה- NLP. היום אנחנו רוצים לדבר על איזשהו עיקרון שאומר…
נוגה: שאם לא נעשה עניין, לא יהיה עניין.
דפנה: כן. זאת אומרת שאם אנחנו לא נהפוך משהו לבעיה, הוא לא יהיה בעיה. אבל רגע לפני שאנחנו ממשיכים, אנחנו רוצים כבר להגיד לכם שאם אתם אוהבים את התכנים שאתם שומעים פה, אז אנחנו ממש, ממש מזמינות אתכם לספר לחבר או לחברה, לשתף אותם, לדרג אותנו באפליקציות הפודקאסט השונות.
נוגה: זה יעזור לנו מאוד להגיע לעוד ועוד מאזינים ומאזינות. אז נתחיל?
דפנה: אז נתחיל!
נוגה: אוקי.
דפנה: אז העיקרון שאני רוצה לדבר עליו הוא על זה שהרבה פעמים אנשים מזהים משהו כבעיה ומסתערים על זה ומפנים לזה המון, המון תשומת לב. ובעצם מעצם הפעולה הזו, הם הופכים את זה לבעיה.
נוגה: כי מעלים את זה למשהו… מעלים את זה למודעות.
דפנה: מעלים את זה יותר מדי למודעות.
נוגה: למודעות.
דפנה: כן. למשל הנושא של גמגום, שאנחנו אגב דיברנו עליו מאוד, מאוד בהרחבה בפרק מספר 7, כדאי לכם להקשיב. אבל ברגע הראשון כשילד בגן מתחיל קצת להיתקע בדיבור וקצת לגמגם ונתקע באיזושהי מילה ו- אה… אה… אה… אה… אה… זה עוד לא גמגום. מה שאנחנו רוצים, בעצם המסר שאנחנו נרצה להעביר לכם המון פה בפרק הזה היום יהיה שלהחליק על זה. לא לעלות את זה למודעות של הילד, שזה לא יעבור דרך המודעות שלו שיש לי בעיה ואז הסיכוי מאוד, מאוד טוב שבאופן טבעי…
נוגה: זה השתחרר מעצמו.
דפנה: זה השתחרר מעצמו.
נוגה: אני ישר קופצת לעניין של טיקים. זאת אומרת ילד שיש לו טיקים הוא לא מודע לזה. בכלל אין לו מודעות לזה. זה רק הסביבה יכולה לעלות לו את המודעות. וברגע שהמודעות עולה, אז נכנס איזשהו לחץ שהוא לא רוצה שיהיה טיק, נכון?
דפנה: נכון מאוד. וגם כאן, אנחנו מדברים עכשיו בכל הפרק הזה אנחנו נדבר כשזה מתחיל. כי אם לילד יש טיקים כבר שנתיים, ברור שאנחנו נרצה לעזור לו. אני מדברת על הטיקים הראשונים, על השבוע-שבועיים הראשונים. יש לנו כאן הזדמנות לא לעשות עניין ואז לא יהיה עניין. והילד שלנו לא יתקע על טיקים לשארית חייו.
נוגה: כן. מה לגבי אכילה? שזה נושא מאוד, מאוד נפוץ שמאפיין כל כך הרבה אנשים בתקופה הזאת.
דפנה: נכון. אז גם בנושא של אכילה אותו דבר. הבת המתבגרת שלכם פתאום סותמת את הפה ולא מוכנה לאכול.
נוגה: שזה סממן ראשון לאנורקסיה?
דפנה: כן. אפשר לחשוב זה אנורקסיה. אם אתם תתעלמו מזה, לא תתנו לה תשומת לב על זה, לא תתייחסו לזה, לא תשדלו "בואי תאכלי משהו. מה תרצי? כל דבר שתרצי אני אבשל לך, העיקר שתאכלי אפילו ביס קטן. מה את אוכלת? מה תרצי? מה תרצי?". זה יקבע את זה. ואם אנחנו נתעלם מזה… עכשיו, להתעלם מזה זה לא אומר הזנחה. זה אומר אני כאמא מסתכלת, נדלקה לי איזושהי נורה אדומה, אני אעקוב אחרי זה, אבל אני קודם כל לא עושה עניין. ואני אחכה שבוע. אני אחכה גם שבועיים. יש סיכוי טוב שהבת המתבגרת שלי תגיד וואלה, זה לא מפעיל פה את כל הכפתורים שרציתי שזה יפעיל. טוב, אני חוזרת לאכול. עכשיו לא לעשות עניין זה גם לא להסתכל על הצלחת, כן? ואתם באמת מוזמנים פה להסתכל, להקשיב טוב-טוב לפרק 6 שלנו על טיפים שיעזרו לצלוח אתגרים ולגדל ילדים בריאים בגופם ונפשם לפי ה-NLP.
נוגה: נכון.
דפנה: של "צאו לי מהצלחת", שמדבר בדיוק על זה. באמת לא להסתכל עליה, אם היא כן אוכלת או לא אוכלת. אוקי?
נוגה: כן. עוד משהו שזה מזכיר לי, זה נושא של חרדה, שכבר העלינו אותו בפרק מספר 5 על טכניקות לטפל בחרדה ולהפחית חרדות בעזרת NLP. אז גם כן, אם עדיין לא שמעתם אותו, מאוד, מאוד מוזמנים להאזין. זה פרק שעד היום קיבלתי עליו הכי הרבה משובים מחזקים. אז גם חרדה זה משהו… זאת אומרת אמא יכולה להתקשר אליי ולהגיד לי תקשיבי, הבן שלי חזר מבית ספר והוא התחיל להגיד לי שהיו לו קשיי נשימה והוא מאוד, מאוד נלחץ ואני בטוחה שזאת חרדה, ואני כבר אומרת לו אל תפתח תסמינים של חרדה. ואני ברגע הראשון רוצה להגיד רגע, רגע, רגע, לפני שאת בכלל מכניסה פה את המושג חרדה, שזה חד משמעית לעשות עניין ואפילו לתת שם לבעיה שאנחנו אפילו לא יודעים אם היא קיימת. זאת אומרת קורה שילד פעם אחת נלחץ בבית ספר, שהוא פגש משהו חדש. זאת אומרת יש פה דברים שהם מאוד טבעיים. וגם אם לא, להתחיל לעשות מזה עניין הופך, מעלה כל מיני סימני שאלה לילד, האם… זאת אומרת האם מה שקרה לי הוא חריג? ומעלה את זה למודעות והמון חשיבה סביב זה, שהיא לא מקדמת אותנו.
דפנה: נכון.
נוגה: בטח לא בהתחלה.
דפנה: ואז גם יש סיכוי טוב שהוא באמת יפתח עוד התקף חרדה והוא אחד. ועכשיו כשכבר יש 3, 4, אז ברור שהילד שלי סובל מחרדה.
נוגה: כן. עכשיו אנחנו כן נגיד, אם אנחנו רואים שזה משהו שהוא חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים וילד מדווח על התקפי חרדה חוזרים ונשנים, כן צריך לטפל בזה. יש עניין, אז בסדר, נעשה מה שצריך. אבל כל מה שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע מהדבר הזה להפוך לעניין, זה בדיוק הפרק שלנו היום.
דפנה: כן. כן. ממש לא לתת לבעיה לעלות למודעות של הילד בשלב הראשון, ויש סיכוי שמעצם זה שהוא לא חושב שיש לו בעיה, גם לא תתפתח בעיה.
נוגה: אה הא.
דפנה: פיפי במיטה, יש ילדים שבורח להם. אני גם בעניין הזה אני אומרת, אני לא מכירה בן אדם שעוד… יש במקרים חריגים עד מאוד עם בעיות נוירולוגיות מסוימות, אבל בגדול מבוגרים לא עושים פיפי במיטה. גם נערים לא עושים פיפי במיטה. אז יכול להיות שלילד שלכם הוא לא נגמל בגיל שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש אפילו. עד שזה לא מפריע לילד, לא לעשות מזה עניין. ואם הילד אומר "כן, אבל אחותי הקטנה כבר לא עושה פיפי במיטה, אז איך זה יכול להיות?". אז אפילו להרגיע אותו ולהגיד לו "נכון, יכול להיות שלך, אתה לא זוכר אבל הייתה לך כשהיית ילד בעיה גם שקוראים לה רפלוקס ושזה בעיה בשוער ובגלל זה גם אתה פלטת המון בתור ילד ואחותך לא. לך יש איזושהי… איזשהו קושי ככה שם עם הסוגרים, אבל ממש לפי מה שאני קראתי, זה עומד להסתדר ממש עוד מעט". נותנים לו מן הובלה כזאת של לא, לא, אין פה בעיה. אתה תראה, באופן טבעי זה ייפתר. כי המון, המון דברים נפתרים באופן טבעי.
נוגה: כן, מקסים. אני אוהבת את הגישה הזאת. יש הרבה הורים שמאוד מאוד קשה להם שהילדים לא יושבים בשקט סביב השולחן.
דפנה: נכון.
נוגה: והמון מעירים להם על זה, שישבו ושיאכלו. ואם הם קמים מהשולחן אז הם לא יכולים לחזור לאכול אחר כך, אז הם צריכים קודם לסיים ורק אז לצאת, שזה בעצם להתעסק המון סביב הקושי הזה, סביב המורכבות הזאת שיש אותה להורים. עכשיו, ילדים מטבעם אוהבים לשחק, להשתולל, לדבר, לקפוץ. כמבוגרים אני בטוחה שזה לא משהו שימשיך ללוות אותם. זאת אומרת איזה מבוגר קם מהשולחן וחוזר הרבה פעמים ואוכל בצורה שהיא מאוד מבולגנת? זה משהו ש…
דפנה: לא צריך באמת לחנך אף אחד לשבת יפה ליד השולחן, כי כשקצת נתבגר…
נוגה: כן. זה משהו שכל אחד כשהוא מתבגר הוא רוצה ללמוד לעשות אותו.
דפנה: כן.
נוגה: אז אם אנחנו לא מאוד נתעסק בזה, אנחנו לא נכנס לאיזושהי מלחמה או לויכוח או לקונפליקט.
דפנה: נכון. פשוט לא לעשות עניין. זה מפריע לכם? הילד קם מהשולחן עם אוכל ומסתובב איתו בכל הבית ומפזר פירורים? אוקי, אז שימו שם גבולות. זה כבר עניין של גבולות. אצלנו בבית אוכלים רק ליד השולחן.
נוגה: כן.
דפנה: אוקי. אתה רוצה לקום? אין שום בעיה, תשאיר את האוכל, לך, תשחק, תשתולל, תעשה מה שאתה רוצה. כשתרצה לקחת עוד ביס, תבוא, תשב ליד השולחן, תאכל את הביס הזה ותלך שוב. יש הרבה מאוד הורים שמתלוננים על זה שהילדים ישנים איתם במיטה. עכשיו, אני לא מכירה אף נער מתבגר שעוד ישן עם ההורים שלו במיטה. זאת אומרת שאין פה בעיה. לא צריך לעשות גם מזה עניין. יש הורים שזה באמת נורא מפריע להם. אני יכולה להגיד על עצמי, אני כאמא זה לא הפריע לי. אני מאוד אהבתי שהילדים ישנים איתנו במיטה. אני חושבת שזה גם מאוד נכון מבחינה אפילו אבולוציונית, אבל זה האמונות שלי וכל אחד באמת עם האמונות שלו. אבל אם יש לכם ילד ומאוד קשה לו עם זה ותניחו לו, אני מבטיחה לכם שהוא יצא מהמיטה שלכם. כי הוא לא רוצה להיות שם, הוא לא באמת רוצה להיות שם.
נוגה: מה לגבי פוליטיקה? יש הרבה ילדים והרבה נערים שבכלל לא מתעניינים בפוליטיקה, שזה כן משהו שהוא חשוב.
דפנה: כן. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בקיבוץ, שגם היו ממש מטיפים לנו על זה מוסר, כמה לא אכפת לנו ממה שקורה מסביב ואנחנו לא מתעניינים ואנחנו לא מעורבים. והיה לנו מנוי על עיתון שקראו לו "שער למתחיל" ש… והיה לנו שיעור על זה, שיעור אקטואליה היה לנו בבית ספר. והיו כל פעם מדברים איתנו על נושא אחר שהוא עכשיו בכותרות כדי שנהיה בעניינים. וזה היה משעמם.
נוגה: (מצחקקת).
דפנה: אני ממש זוכרת את עצמי בתור ילדה, אני לא הבנתי את המבוגרים. הם היו יושבים סביב השולחן ומדברים ומדברים ומדברים… ואיזה שעמום! למה הם לא רצים ומשחקים ומשתוללים כמו שאנחנו? זה היה נראה לי פשוט ממש, ממש לא לעניין. לא צריך לחנך ילד לשבת ולדבר על פוליטיקה או על כל דבר אחר. הוא יגדל וזה יקרה באופן טבעי.
נוגה: יפה.
דפנה: אז אתם יכולים לקחת את העיקרון הזה שאם לא נעשה עניין, לא יהיה עניין, להמון המון תחומים. ובאמת השאלה הראשונה שאנחנו רוצים לשאול את עצמנו זה האם באופן טבעי זה מסתדר עם הזמן? ואם כן, אל תכנסו לזה. פשוט אל תכנסו לזה.
נוגה: כן, שזה מסר שהוא ממש, ממש חשוב.
דפנה: נכון.
נוגה: זאת אומרת אם אתם יכולים שזה פשוט יהיה לכם במודעות כל הזמן, לקחת את זה לכל מקום, לכל תחום, אז אחלה של טיפ.
דפנה: כן.
נוגה: יש הנחת יסוד ב- NLP שמאוד מתאימה לזה.
דפנה: נכון.
נוגה: אז אולי נדבר עליה קצת?
דפנה: נכון. אז ההנחת יסוד ב- NLP שאומרת שהאנרגיה זורמת למקום שאליו מופנית תשומת הלב. זאת אומרת שאם אני עכשיו מחליטה שיש לי סנטר כפול ושרואים אותו מכל מיני זוויות ואני כל הזמן אסתכל על זה, אז אני כל הזמן אראה את הסנטר הכפול שיש לי או אין לי. ואני כל הזמן אסתכל על סנטרים של נשים אחרות ואני אשווה אותם לסנטר שלי, ואני אהיה עסוקה בזה המון והאנרגיה שלי תופנה לשם.
נוגה: היא תופנה לשם.
דפנה: כן. האנרגיה פונה פשוט למקום שאליו אתה מפנה אותה.
נוגה: כן. אז באמת הורה שרואה איזשהו עניין והמון המון מתעסק בזה ותשומת הלב שלו נמצאת שמה, אז שם נמצאת גם האנרגיה, וכך גם הילד. אז מה שאנחנו בעצם ממליצים זה להפנות את תשומת הלב למקום אחר במקום לאותו דבר, שאולי הוא מאוד, מאוד מבהיל בהתחלה. זאת אומרת ילד שפתאום מתחיל לפתח תסמינים של חרדה, זה יכול להיות מאוד מבהיל.
דפנה: או טיקים או גמגום.
נוגה: או גמגום או טיקים. כן.
דפנה: אני מפנה את תשומת הלב שלי ושלו לכיוון אחר.
נוגה: למקום אחר. כן.
דפנה: כן.
נוגה: אחלה של טיפ.
דפנה: ממש.
נוגה: באופן כללי זאת הנחת יסוד שמלווה אותי בכל צעד וצעד בחיים. כי באמת איפה שתשומת הלב נמצאת, זאת האנרגיה. אז תחשבו מהי האנרגיה שאתם רוצים לשדר.
דפנה: נכון.
נוגה: זה קצת דומה למשפט שכשאני מחייכת אל העולם, אז העולם מחייך אליי בחזרה.
דפנה: כן. נכון. בן אדם שרואה בכל מקום ביקורת ומה לא בסדר, אז הוא מבואס. נכון, חבל (מצחקקת).
נוגה: חבל.
דפנה: אפשר לחיות יותר בטוב.
נוגה: אז עוד טיפים ועצות מה לעשות בנושא הזה כדי לא לייצר עניין. אז יש את שיטת ה- 5 דקות, נדבר עליה?
דפנה: נכון, של יקי.
נוגה: של יקי.
דפנה: ידידנו הטוב. תודה יקי. כן. אז יקי הוא הייטקיסט והוא מנהל מאוד בכיר וכל הזמן קוראים לו. אומרים לו "יקי בוא תעזור לנו פה, יקי בוא תעזור לנו שם". והוא בעצם היה יכול כל היום במקום לעשות את העבודה של עצמו, רק לפתור בעיות של מתכנתים אחרים. אז הפתרון והפטנט שיקי נתן לנו הוא 5 דקות. בן אדם פונה אליו ואומר יש לי בעיה, יקי אומר לו שנייה, אני באמצע משהו, אני מגיע אליך עוד 5 דקות. ו…?
נוגה: מה קורה ב- 5 דקות האלה? הבעיה נפתרת. בדרכה, ביצירתיות, באיזושהי דרך היא נפתרת.
דפנה: כן. זאת אומרת אם יקי היה מגיע מיד, הוא היה מקבע את זה שאי אפשר לפתור את הבעיה בלעדיו. וברגע שהוא אומר 5 דקות, אז בן אדם ב- 5 דקות האלה עושה קצת ניסיונות ומצליח לפתור את זה בעצמו ובעצם מגלה שאין פה עניין ושיש לו כוחות משלו.
נוגה: כן.
דפנה: וזה המסר שלנו כאן, אנחנו רוצים לתת לכם את הפאוזה הזאת. זיהיתם שיש משהו והוא יכול להתפתח לבעיה? תנו לו 5 דקות, או שלושה שבועות.
(מצחקקות)
נוגה: בדיוק.
דפנה: לפני שאתם מתערבים ובאים לעזור ומעלים את זה למודעות.
נוגה: כן. יש משהו שממש חשוב להבין אותו. כשכבר עושים עניין, כשאתם עושים עניין אתם בעצם מייצרים משהו שנקרא רווח משני. זאת אומרת בת מתבגרת שההורים עושים עניין מזה שהיא לא מוכנה לאכול, אז יש לה פה רווח משני אדיר, כי היא מקבלת תשומת לב והיא יכולה לסובב את כולם על האצבע הקטנה ויכינו לה רק את מה שהיא רוצה. והיא פתאום כל השליטה נמצאת אצלה, פתאום ההורים שלה חסרי אונים מולה. זאת אומרת יש פה רווח כל כך גדול שבמקום מסוים שווה לאותה נערה לשמר את הבעיה הזאתי, כי היא מתחילה להרוויח מזה.
דפנה: כן. לכן אם אנחנו לא עושים עניין, אנחנו גם לא מייצרים רווח משני.
נוגה: כן.
דפנה: וזה גם מאוד, מאוד חשוב. בנושא של כאב למשל, אז הפתרון הכי טוב עם כאב הוא הסחת דעת. כל עוד בן אדם ממקד את תשומת הלב שלו, את האנרגיה שלו, בזה שנורא נורא כואב לו, אז נורא, נורא כואב לו. ואם אנחנו מצליחים להסיח את דעתו ע"י זה שהוא קורא ספר, רואה סרט, יוצא לטיול, מדבר איזה שיחה טובה עם חבר, או כל הסחת דעת אחרת, הכאב הרבה פחות נוכח שם. זאת אומרת ואותו דבר על המון בעיות שלנו.
נוגה: כן.
דפנה: פשוט לקחת את זה ולהגיד הסחת דעת זה לא דבר רע. הסחת דעת יכולה מאוד, מאוד לעזור לנו.
נוגה: שזה שוב מחזיר אותנו להנחת היסוד, שתשומת הלב מופנית למקום שבו נמצאת האנרגיה.
דפנה: כן.
נוגה: אז אם אנחנו נזיז את תשומת הלב שלנו מהכאב או מאיזושהי בעיה למקום אחר, אז האנרגיה היא כזו ומשהו שמה… כן. ובגלל זה באמת גם כשילד מאוד סובל, כשכואב לו, כשהוא עכשיו נמצא תחת איזושהי שפעת, במקום מאוד, מאוד להתמקד, למקד את תשומת הלב שלנו על המחלה ועל הכאב, אם אנחנו נזיז את זה, נזיז את ה… שהכאב הוא לא יהיה עניין, אלא ניקח את זה למקום אחר, אז אנחנו יכולים מאוד לסייע ולעזור.
דפנה: נכון. יש גם משהו שנקרא תפקיד משלים.
נוגה: שזה… כן, אחלה של מושג ומונח ששווה להכיר אותו. את רוצה להסביר את הרעיון של התפקיד המשלים?
דפנה: זה בעצם בא ואומר שאם אני מפעיל כוח בכיוון מסוים, אז האדם האחר פשוט מפעיל כוח נגדי. אם אני דוחפת לך את היד את מתנגדת לי. אנחנו לא עושות ככה איזה מן ריקוד כזה, אלא אני מפעילה מולך כוח, את מתנגדת לי. לכן אם אנחנו שמים, למשל בוא נחזור לאותה נערה שהפסיקה לאכול, אם אנחנו אומרים לה "תאכלי, תאכלי, תאכלי. בבקשה. משהו, אפילו משהו קטן. רגע, רגע, מה לקחת? רגע, רגע, אני כבר מכינה לך סנדוויץ' שתיקחי איתך". היא חוזרת מהבית ספר, "את אכלת? תראי לי את התיק שלך. אני רוצה לראות שאכלת. אבל את אכלת או שנתת את זה לחברה?". ואנחנו מתחילים לעשות מזה עניין, אז עכשיו היא דווקא תוכיח לי. תעשה לי דווקא. היא דווקא תוכיח לי לא אכלתי. למה לא אכלת? כי לא, אני לא רוצה לאכול. אוקי? נמאס לי לאכול, זה לא טעים לי. אם אני יאכל, אני לא ארגיש טוב.
נוגה: תתנפח לי הבטן, זה עושה לי בחילה, אחר כך בא לי להקיא. יש כל מיני תירוצים ללמה לא לאכול.
דפנה: כן.
נוגה: אבל הרעיון הוא הרבה יותר עמוק מזה. וזה משהו שאני מוצאת את עצמי הרבה פעמים במהלך החיים נכנסת לתפקיד משלים. זאת אומרת מישהו מגיע אליי ומאוד מאוד אקטיבי, אם אנחנו רגע חוזרים לפרק על האקטיביות והפסיביות שעשינו, אז אם הוא מאוד אקטיבי אז זה מכניס אותי לתפקיד משלים. אני… זה כאילו להיות נגד.
דפנה: כן.
נוגה: והרבה פעמים זה לא משהו שאנחנו שולטים בו.
דפנה: כן. אה, את עכשיו אחראית על מה אני אוכלת ומה אני לא אוכלת? אז אני לא אוכלת. בבקשה, בוא נראה אותך.
נוגה: כן.
דפנה: כן? משהו כזה. אז תחזרו לפרק 2 שלנו, כי ככה פירטנו בו מאוד, מאוד על אקטיביות ופסיביות ויש המון מה ללמוד על זה.
נוגה: נכון.
דפנה: ואנחנו צריכים מאוד להיזהר מזה. עשינו עניין, זה בעצם אומר שהפכנו להיות אקטיביים ואז זה דוחף את האחר להיות פסיבי.
נוגה: להיות פסיבי. כן.
דפנה: כן. זאת עוד אחת מהסכנות. אפרופו אקטיביות, לפעמים אנשים נגיד כשהם עושים עניין ממשהו, הם יכולים נורא לצעוק. נגיד בחינוך של ילדים, לפעמים הורים נורא, נורא צועקים על הילד ומעבירים לו מסר בטונים מאוד, מאוד גבוהים וחושבים שזה מעביר מסר חינוכי, חזק וטוב.
נוגה: בגלל הכעס, בגלל הצעקות, בגלל ה…
דפנה: כי עשיתי עניין. כי יש פה עניין. אבל זה לא עובד ככה. דווקא אם אנחנו רוצים באמת לחנך ילדים, אנחנו צריכים לחנך אותם בנחת. כשאנחנו מחנכים בצעקות, הילד נבהל, הילד מתגונן, הילד עסוק בלשרוד והוא בכלל לא פתוח לקבל את המסרים שאנחנו רוצים להגיד לו.
נוגה: כן.
דפנה: עכשיו, אנחנו בני אנוש. קרה שכעסתם? קרה שצעקתם? לא נורא. תירגעו ואז תשבו עם הילד ותדברו איתו שוב, בלי לעשות מזה עניין ולהגיד בוא נדבר, מקודם כעסתי וסליחה שצעקתי עליך, אבל בואי רק רגע נדבר על מה שאת עשית. אוקי? את לקחת את הציור של אח שלך ואת קרעת אותו וזה נורא, נורא פגע בו. ובואי נדבר על זה עכשיו רגע בנחת. מה את חושבת על זה? ואיך הוא הרגיש? ולמה זה חשוב לנו לשמור על אחרים? ו… אוקי? וזה, זה פעולה של חינוך.
נוגה: של חינוך.
דפנה: כן. חינוך נעשה בנחת.
נוגה: אם אנחנו כבר ממשיכים את הקו הזה, מה קורה כשעושים יותר מדי עניין?
דפנה: אז אם אנחנו עושים יותר מדי עניין, אנחנו מייצרים בעיה הרבה פעמים שלא התכוונו לייצר. וזה בטעות, כן? ואז אנחנו מתערבים במקום שלא היינו אמורים להתערב בו ונורא נורא מציקים ואפילו יכולים להזיק, בלי שהתכוונו. אני באמת דאגתי שהבת שלי לא אוכלת, אם נחזור לדוגמה הזו, וככל שעשיתי מזה יותר עניין, יותר הזקתי והבת שלי יותר שמטה.
נוגה: זאת אומרת את יותר אקטיבית והיא יותר פסיבית?
דפנה: כן.
נוגה: התפקיד המשלים פה ממש נכנס.
דפנה: קיבעתי, קיבעתי פה. קיבעתי פה משהו מאוד, מאוד קריטי. חבל.
נוגה: כן.
דפנה: חבל. יצרתי בעיות.
נוגה: ויחד עם זה, כי בעצם המסר שלנו עד עכשיו במהלך הפרק זה היה שכדאי לא לעשות עניין כדי לא לייצר עניין. אבל שאלה מאוד, מאוד מתבקשת זה מתי, מתי כן צריך להתערב? איפה נדלקות הנורות האדומות? מתי כבר יש עניין ואם אנחנו לא נעשה שום דבר זאת הזנחה? אז בואי נתייחס גם לזה.
דפנה: נכון. אז באמת קודם כל, בוא נגיד שהבת שלי התחילה לצום אז אני בהתחלה לא מגיבה לזה.
נוגה: שזה שיטת 5 הדקות.
דפנה: שיטת 5 הדקות והפעם לשבוע, אפילו 3 שבועות.
נוגה: כן.
דפנה: ורואה אם היא בודקת אותי ואם זה… היא רואה שזה בעצם לא עושה פה עניין, יכול להיות שהיא תחזור לאכול לבד.
נוגה: אם היא רואה שזה מפעיל אותך?
דפנה: אני בכוונה לא אהיה מופעלת.
נוגה: אוקי.
דפנה: זאת אומרת אני אגיד לעצמי תפני את תשומת הלב למקום אחר.
נוגה: ולשם תזרום האנרגיה.
דפנה: אני אגיד לעצמי, אני עכשיו… אני מסתכלת על זה מאוד מרחוק ואני לא עושה עניין. שבוע, שבועיים, שלושה, אף אחד לא מת מאנורקסיה תוך 3 שבועות, זה לוקח חודשים רבים. ואם אני רואה שזה באמת מקובע שם אז באמת אני אתערב, אז אני אתייעץ. והראשונה שאני אתייעץ איתה לא תהיה הבת שלי, אני אתייעץ עם אנשי מקצוע כדי לבדוק איתם מה לעשות.
נוגה: ברור.
דפנה: קודם כל.
נוגה: ברור.
דפנה: לפני שאני בכלל מעלה את זה למודעות שלה. אותו דבר עם חרדות. אותו דבר עם דיכאון, כן? יש ילד מדוכא.
נוגה: נכון.
דפנה: אתם רואים שהילד נורא מדוכא, מה גורם לו להיות כל כך מדוכא? אולי הוא סובל מבריונות? מהצקות בבית ספר? אולי מישהו פוגע בו מינית? אולי… זאת אומרת יש דברים שצריכים לעורר את תשומת הלב שלנו. והדרך הטובה ביותר זה פשוט, אני מאוד ממליצה, לגשת אם מדובר ביחסים של הורים וילדים, לפני השינה. לגשת לילד כשהוא כבר שוכב במיטה וכשהוא כבר שקט ורגוע וזה רק ככה "סוליקו" אני והוא ולשאול אותו מה שלומך ואיך אתה מרגיש? אני לא תוקפת את הבעיה.
נוגה: כן.
דפנה: יש משהו שמציק לך? יש משהו שמעיק עליך? איך אתה מרגיש? איך בבית ספר? איך מבחינה חברתית?
נוגה: לאפשר לו…
דפנה: ולשתוק. ואז לשתוק והוא ידבר. והוא ידבר. אז זה דבר שהוא מאוד, מאוד חשוב.
נוגה: מקסים.
דפנה: אני רואה נגיד היום הרבה מאוד הורים שהם המון, המון מזהירים את הילדים שלהם מפני סכנות.
נוגה: רואים את זה ברחוב.
דפנה: אני שומעת אותם ברחוב, "אל תרים! למה הרמת? תרד מזה! אתה תיפול. מה אתה עושה? השתגעת? אתה יודע כמה זה מסוכן? אל תחזיק. לא!". ומכניסים לילדים שלהם המון, המון חרדות בתוך זה. אנחנו מדברים על זה המון בפרק 5 של החרדות. הורים, תעירו פחות. תבחרו את המלחמות שלכם. אם הילד שלכם מתחיל לרוץ לכביש סואן, כן, תתערבו. אבל אם הוא מטפס על איזה חומה, הוא ירד ממנה בשלום. ואם הוא רוצה לחתוך עם סכין, תנו לו לחתוך בסכין, גם בגיל צעיר. את זוכרת מאיזה גיל אני נתתי לכם להכין סלטים?
נוגה: לא.
דפנה: וואי, מגיל מה זה צעיר. ולא נחתכתם, בטח לא יותר ממני. אני כל הזמן נחתכת. אז פחות אזהרות, פחות סכנות, פחות עניינים. החיים שלכם יהיו יותר רגועים.
נוגה: אני גם חושבת שזה מגדל עצמאות.
דפנה: הילדים שלכם יהיו יותר רגועים. כן.
נוגה: כן.
דפנה: כן.
נוגה: מגדל עצמאות וחיים שיש בהם פחות עניינים, כי כשלא עושים עניין מעניין…
דפנה: נכון.
נוגה: אז הבעיה משתחררת.
דפנה: כן, אז אין עניין.
נוגה: או לא נוצרת.
דפנה: הרבה פעמים. ממש ככה.
נוגה: מקסים.
דפנה: אז אני באמת רוצה להזמין כל אחד מכם עכשיו לחשוב על עצמו ועל הילדים שלו ועל הבן זוג שלו ועל דברים בעבודה ולבדוק רגע, האם צריך לעשות עניין או שאפשר לתת פה 5 דקות של יקי? או שאפשר להפנות פה תשומת לב למקום אחר? וככל הנראה הדברים יסתדרו מעצמם. ואם כן, חסכתם המון אנרגיה.
נוגה: המון אנרגיה.
דפנה: יצרתם חיים יותר רגועים ויותר טובים ויותר שלווים.
נוגה: כן. מאוד, מאוד נכון.
דפנה: כן.
נוגה: אז נסכם?
דפנה: אז נסכם.
נוגה: אז על מה דיברנו פה היום?
דפנה: כן. אז אמרנו שהרבה מאוד פעמים אנחנו עושים עניין נורא מהר ובגלל זה נהיה עניין, ואנחנו יכולים שלא לעשות את העניין הזה.
נוגה: כן. אז אם אתם יכולים לצאת עם המוטו שכשלא עושים עניין אין עניין, אני חושבת שאנחנו עשינו את שלנו. אהבתם את הפרק? אתם מכירים אנשים שהפרק הזה יכול לתרום להם? ממש, ממש נשמח שתפיצו אותו לעוד ועוד מאזינים ומאזינות.
דפנה: תשתפו, תעשו לנו like, תעקבו אחרינו, תעשו follow. ואם יש פה פעמון כי אתם ב- Youtube, תלחצו על הפעמון.
נוגה: ואנחנו נהיה כאן בעוד המון פרקים על תוכן מעשיר ומלמד.
דפנה: נכון.
נוגה: אז תודה שהאזנתם.
דפנה: להתראות.
דילוג לתוכן