הדרך להתמודדות עם אובדן בעזרת NLP ודמיון מודרך
"כיצד מתמודד אדם עם מוות של מישהו כה קרוב כמו בן, אישה או חבר יקר? איך ממשיכים בחיים?"
התמודדות עם אובדן היא נושא שעניין אותי שנים רבות וגם מאוד קרוב לליבי בעקבות אירוע טראגי שאירע במשפחתי. כל חיי התחבטתי בשאלה כיצד מתמודד אדם עם מוות של מישהו כה קרוב כמו בן, אישה או חבר יקר? איך אפשר להמשיך בחיים?
דבר נוסף שהוביל אותי להתעניין באובדן אף יותר היה מקרה בו טיפלתי באישה שהתלבטה בנושא עבודה בחייה, במהלך הטיפול התגלה כי הנושא הרבה יותר עמוק ומעורב בו אובדן קרוב של בן צעיר. הטיפול היה מעניין מאוד ומוצלח, בסופו הצליחה המטופלת להשתחרר מכבלי האבדן ולהמשיך חופשיה בחייה.
יש שאדם במהלך חייו מגיע למצב בו הוא צריך להתמודד עם אובדן של אדם קרוב. לעיתים בהדרגה, לעיתים בהפתעה אך תמיד יהיה זה רגע כואב וקשה מנשוא, המצריך התמודדות רבה עם העבר, ההווה והעתיד. במאמר זה אסקור את המושג אובדן, אדון בשלבים אותם עובר אדם בתהליך ההתמודדות עם האובדן, אשתף סיפור על תהליך אישי של מטופלת כאשר במהלכו אציג כיצד בעזרת שיטת ה-NLP והדמיון המודרך הצליחה להגיע לשחרור.
מהו אובדן?
כדי לטפל בנושא אובדן ראשית יש להתעמק בשאלה: מהו אובדן?
אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים.
האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר. אולם חוויה של אובדן מתפתחת גם בעקבות קשת רחבה למדי של אירועים אחרים, כמו הפסקה של קשר משמעותי, גם אם השותף לקשר אינו מת, פגיעה חמורה במצב הבריאותי, כמו נכות כתוצאה מתאונה, פרישה ממקום עבודה אחרי תקופה ממושכת, מעבר ממקום מגורים אחד לשני, שינוי קיצוני בתפיסת עולם בעקבות התפכחות או אכזבה עמוקה, ועוד.
מה משותף לכל האירועים האלה, שמעצב את חוויית האובדן? הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה שלנו, עם האמונות שלנו, עם הגוף שלנו, מגדיר את הזהות האישית שלנו. ניתן לראות את הזהות האישית כתחושה סובייקטיבית יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם, והן מהוות חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית שלו. ניתן לומר באופן כללי, שאובדן של אדם או אובייקט או סביבה, פוגעים בתחושת הזהות של האדם. הוא מרגיש שחלק מן ההוויה שלו נלקח ממנו, נקרע ממנו. חוויה כזאת פוגעת בתחושת היציבות והביטחון של האדם, מערערת את שיווי המשקל בו היה נתון קודם לכן.
המציאות השתנתה והאדם מרגיש שאינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי, הוא זקוק לפסק זמן. באותו פסק הזמן הוא יעבור תהליך של עיבוד החוויות הקשות, טיפול עצמי בפגיעה בזהות, כדי שיוכל להחזיר את שיווי המשקל לקדמותו. התהליך שמתפתח בעקבות האובדן הוא ספונטאני. חלקו אינו רציונאלי ואינו נשלט על ידי האדם, אך הוא נורמאלי לחלוטין. יתירה מזאת, תהליך כזה נחוץ כדי לחזור לשווי משקל ולשגרת פעילות, ולכן ניתן לייחס לו ערך הישרדותי. לתהליך כזה קוראים אבל, והוא מוכר היטב ונחקר על ידי פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים במדעי ההתנהגות.
שלבי האבל
על אף העובדה שכל אדם מתאבל בדרכו האישית, ובכל חברה יש מנהגי אבלות האופייניים לה, מתברר שניתן לזהות דפוס משותף לאנשים שונים ולחברות שונות, אשר מורכב מרצף של מספר שלבים בהם מתנסה האדם שנחשף לאובדן משמעותי. שלבים של אבל דווחו בעידן המודרני של הפסיכולוגיה על ידי ג'ון בולבי, שהרבה לחקור את תהליך ההתקשרות, וכן על ידי אחרים, כמו אליזבת קובלר-רוס. מנהגי האבלות ביהדות מעידים על הבנה מופלאה של חז"ל בתהליך הפסיכולוגי שמתנסה בו המתאבל.
השלבים האלה עונים על הצרכים הפסיכולוגיים של אנשים המתמודדים עם האובדן, ומטרתם לעבד את החוויה הקשה ולהחזיר את שיווי המשקל הנפשי והתפקודי לקדמותו. חשוב לציין שהמעבר משלב אחד לשני הוא הדרגתי, לעיתים חוזרים לשלב קודם אחרי שנמצאים בשלב מתקדם יותר. משך הזמן בו מתנסים בכל שלב, והעוצמה שלו, משתנים מאדם לאדם, אבל על אף כל השונות הזאת, הדפוס הכללי קיים ברוב המקרים.
1. הכחשה
אנשים שמקבלים הודעות על מות אדם קרוב ויקר להם, מגיבים פעמים רבות במשפטים כמו: "לא יכול להיות", "זאת בוודאי טעות", "אני לא מאמין". ההתנהגות שלהם והתגובות הרגשיות, בשעות ובימים הראשונים אחרי האובדן, נראים לעיתים תמוהים לסביבה, המצפה מהם להסתגר ביגונם. פעמים רבות הם ממשיכים לעסוק בעיסוקים יומיומיים, משוחחים בערנות עם הסביבה, אינם בוכים או מפגינים סימנים אחרים של כאב ויגון. תגובות אלה מוסברות על ידי מנגנון ההכחשה שמופעל אצלם לנוכח האובדן. ההכחשה מתבטאת בכך, שהאדם אינו קולט את המשמעות הרגשית של האובדן, ועושה הפרדה בין ההבנה השכלית לאירוע שהתרחש, לבין קליטת מלוא המשמעות הרגשית של האירוע עבורו.
2. כעס וביטויים רגשיים אחרים
עם התפוגגות ההשפעה הממתנת של ההכחשה, מתחילה לעלות למודעות המציאות הכואבת, אבל אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל אותה ולהשלים עימה. הרגשות החזקים שממלאים את הגרעין הפנימי הפגיע שלנו מתפרצים, ושכיח במיוחד ביטוי של כעס. הכעס יכול להיות מכוון כלפי מגוון רחב של מקורות: רופאים, נהג פוגע, המוסדות, ואפילו כלפי הדמות שאיבדנו על כך שהשאירה אותנו לבד. במקרים רבים אנחנו כועסים על עצמנו ומפתחים רגשי אשמה. בשלב ההכחשה התעלמנו, ובשלב הכעס אנחנו מביעים מחאה והתרסה כנגדו.
3. התמקחות
האובדן כרוך בתחושה חזקה של פגיעות וחוסר אונים. בתגובה לכך אנחנו מנסים להחזיר את תחושת השליטה באמצעות מנגנון נוסף – התמקחות. תהליך זה בא לידי ביטוי במחשבות כמו "אם לא היינו נותנים לו לצאת מהבית, היינו מונעים את המוות", "אם היינו מבקשים חוות דעת נוספת, היינו מצילים אותה". גם ההתמקחות, בדומה להכחשה ולכעס, מגויסת למאמץ הלא מודע שלנו לדחות את ההשלמה עם המציאות הכואבת.
4. דיכאון
שלב הדיכאון מגיע מספר שבועות אחרי האובדן, כאשר אנחנו מתחילים לחוש את החלל שנוצר בעולמנו מתחילים לחוש געגועים ומתעמתים עם החוויה הכואבת. הדיכאון מתבטא בעצב, געגועים, כאב, הסתגרות, וירידה ביוזמה ובאנרגיות. בשונה מדיכאון קליני, פה אין פגיעה בערך העצמי. אנו לוקחים פסק זמן משגרת ההתנהלות, שקועים בעצמנו. שלב זה דרוש כדי להגיע לשלב האחרון של החלמה.
5. השלמה, קבלה והתארגנות מחודשת
השלב של השלמה עם האובדן וקבלתו מגיע ברוב המקרים אחרי מספר חודשים עד שנה מתחילת תהליך האבל. קבלת האובדן מציינת את הפסקת המאבק כנגד השינוי. המשאבים שהשקענו במאבק מופנים כעת לעשייה היומיומית. המתאבל חש שוב שיווי משקל תפקודי במישורי המשפחה, עבודה וחברה. החזרה לשגרה אינה מעידה על התעלמות מהאובדן. הקשר עם הדמות נשאר חזק והופך לחלק מהזהות המחודשת. האבל מסתיים בהתארגנות המאפשרת חיים מלאים, מבלי לנתק את הקשר עם הדמות האהובה.
חשוב להכיר באופי הנורמאלי של תהליך האבל, כי הוא כרוך לעיתים בהתנהגויות שיכולות להיתפס כלא צפויות על ידי הסביבה (חוסר בכי, כעס קיצוני). הסיוע של הסביבה צריך להתבטא בתמיכה רגשית והכלת הרגשות ללא שיפוט. התמשכות חריגה של דיכאון והתנגדות לקבלת האובדן מצריכה לעיתים עזרה מקצועית.
מהלך טיפולי באמצעות דמיון מודרך ו-NLP בו מעורבת התמודדות עם אובדן
מיטל (שם בדוי) רכזת פדגוגית בבי"ס תיכון, הגיעה אליי לטיפול מפני שרצתה להיות מנהלת בית הספר, אך דברים רבים מנעו ממנה לעשות זאת כגון: משפחה, ילדים ומחויבויות אחרות. חייה של מיטל נוחים ויש לה די הזמן להשקיע בנושא אך למרות זאת משהו עוצר אותה. היא הגיעה לטיפול על מנת להשתחרר מהמעצורים שמונעים ממנה להגשים את שאיפותיה.
כבר בתום הפגישה השנייה, לאחר שהקראתי לה את ההרפיה "האגם כראי הנפש", המונחה פגשה בדמיונה את בנה שנפטר לפני כ-14 שנה והוא ליווה אותה במשך כל ההרפיה. מאוד הופתעתי מהמצב שנוצר משום שבשיחת ההיכרות המונחה לא סיפרה לי את המידע על בנה שנפטר.
במפגשים הבאים, בנה ז"ל הופיע במהלך הטיפול וליווה אותה בדמיונה בחלק ניכר מהטיפולים כאשר הייתה מרוכזת ועצומת עיניים. גם כשתרגלנו את טכניקת "המפגש עם הילדה הפנימית" בנה ז"ל נוכח במהלך כל המפגש ואפילו גילה שמחה על שהכיר אותה כילדה. הייתי מאוד מוטרדת מהעובדה הזאת ובהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם הליווי הצמוד. מתוך הבנה שהאובדן הוא חלק כה מרכזי בחייה, וחוזר אליה במהלך הטיפולים, החלטתי להקדיש את המפגש החמישי לנושא זה. שאלתי אותה "מדוע לדעתך בנך מופיע?" והיא שאלה זאת את בנה.
בנה לא דיבר אך הצביע לכיוון שדה צבעוני ופורה, מלא בצמחייה. באמצע השדה היה בית הספר. בלי לומר מילה, באמצעות מבט בלבד, הזמין אותה בנה להצטרף אליו לבית הספר. הם הגיעו לפתח ביה"ס ושם פגשו את אביה ז"ל. הוא חייך, בירך אותה ואמר לה שבחרה בהחלטה ודרך נכונה – להיות מנהלת ביה"ס. יחד עם בנה, מפוחדת וזהירה, נכנסו לביה"ס וטיילו בין הכיתות. בסוף הסיור היא הייתה חופשייה ומאושרת.
לאחר המפגש הזה חל במונחה שינוי מאוד משמעותי. המפגש עם הבן והאב – הדמויות החשובות בחייה, האובדן הכי קרוב והכי קשה להתמודדות - היו לצידה ותמכו בה בהחלטתה. המפגש הזה, והחיזוק שקיבלה מגורם לא צפוי אך אהוב, גרמו לה להתחזק והמעצורים שהיו בתחילה החלו להתפוגג. ממפגש למפגש מיטל הייתה יותר ויותר נחושה להגיש מועמדות לתפקיד המנהלת. במשך כל המפגשים בנה היה לצידה.
המפגש וההתמודדות עם האובדן גרם לפתח כלשהו של מחסום שהעיב עליה זמן רב ועצר אותה מלהגשים את חלומה. בסוף הטיפול מיטל הגישה מועמדות להיות מנהלת. המונחה השיגה את מטרתה. לצערה הבקשה נדחתה משום שלמטופלת רק תואר ראשון ולא תואר שני כפי שנדרש, אך הבקשה הזאת פתחה לה דרך חדשה – והוצע לה להיות מנהלת שכבה בבית הספר.
סיכום
בזכות הדמיון מודרך הצליחה המונחה להשיג את מטרתה.
בזכות עצימת העיניים שאפשרה לה להתרכז, לראות פנימה ולהתחבר לעצמה ולדמיון, הצליחה המטופלת לראות את בנה שהדחיקה זה זמן רב. דבר שבלא-מודע העיק עליה ועצר אותה מלעשות צעד גדול בחייה.
בזכות שיטת ה-NLP יש אפשרות להתמודד עם אובדן באמצעות מפגש עמו. אם זה מפגש עבר, הווה או עתיד, שום טיפול אחר לא יגרום למפגש קרוב כל כך עם האובדן. הטיפול הזה יכול להביא למפגש ממשי, ולכן הפוטנציאל להתמודדות והבראה הוא הרבה יותר גדול מכל שיטת טיפול אחרת.
פעמים רבות, גם אם ההתמקדות של האדם שחווה אובדן היא בנושא אחר, האובדן נמצא שם. בעזרת שיטת ה-NLP והדמיון המודרך ניתן להפיק מהתמודדות עם האובדן הזדמנות לדרך חדשה, חיובית, נקייה, תומכת, עוזרת, ומשחררת מאבל ועצב.
📘 לקריאה נוספת והעמקה:
למידע נוסף, כלים מעשיים והכוונה בנושא מורכב ורגיש זה, אנו מזמינים אתכם לקרוא את המאמר המשלים שלנו המספק זוויות נוספות להתמודדות והבראה: איך לחזור לחיות לאחר אובדן? התמודדות עם משבר מתוך עוצמה.
• אתר האינטרנט של "ער"ן": http://www.eran.org.il/
• "המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה"
• "סמלים – המרכז ללימודי סמיואנליזה"
• מאמרים באתר "READER.CO.IL" – מאגר המאמרים הישראלי
