פרק 8 – להתמודד עם טראומה בעזרת NLP

נכתב על ידי:

תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר ואמיר רטר (לצפייה\השמעה- לחצו על הסרטון מעל):

דפנה:             ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט שלנו, חיים לפי ה- NLP. היום יש לי את הכבוד והעונג לארח פה עוד פעם את אמיר, בן הזוג היקר שלי. והנושא שעל הפרק הוא טראומה. אנחנו חיים במדינה שיש בה כל כך הרבה אנשים שמתמודדים עם טראומה. חלקם גם מפתחים תסמונת פוסט טראומטית. היום אנחנו רוצים לדבר על טראומה, על תסמונת פוסט טראומטית. ולראות איך אנחנו באמצעות כלים של NLP יכולים לעזור. אז לאמיר יש יכולת מופלאה לעבוד עם טראומה, להכיל טראומה. טיפלת בהמון המון אנשים ונשים שמתמודדים עם טראומה, בהצלחה מאוד, מאוד גדולה. גם אני, אבל אתה איכשהו ממש התמחית בזה. אתה גם מעביר אצלנו את ההתמחות לטיפול בטראומה. אז מה זאת בעצם טראומה בכלל?

אמיר:            אוקי. טראומה זה אירוע קשה שאדם עובר, אירוע שבו הוא מרגיש שהוא נמצא בסכנת חיים או שמישהו שקרוב לו ויקר לו נמצא בסכנת חיים. לא רק סכנה פיזית, זה יכול להיות גם משהו נפשי. אם פוגעים במישהו אחר, מעליבים מישהו אחר, משפילים מאוד מישהו אחר, זה גם כן מוגדר כטראומה. בעצם טראומה זה אירוע שהוא כל כך קשה שלאדם קשה מאוד להתמודד עם הרגשות, הוא לא מצליח להתמודד איתם ואז יש מנגנון הישרדות של הדחקה. הטראומה בעצם מודחקת אל התת מודע. זה שאתה אומר …

דפנה:             זה אני מניחה רק במקרים שבהם האדם שחווה את הטראומה היה מאוד, מאוד צעיר. נגיד חייל שחווה טראומה במהלך השירות הצבאי שלו, עדיין יכול להדחיק אותה?

אמיר:            כן. כן.

דפנה:             כן.

אמיר:            גם באמת חיילים שעברו הלם קרב, זה גם אגב מוגדר כטראומה. הם יכולים לא לזכור מה היה או לשכוח ולהרגיש שקרה משהו נורא שמנהל אותם. מה שמעניין אגב לגבי טראומות, זה שאצל כל אחד זה קורה בזמן אחר או בצורה אחרת. אבל כאילו הטראומה מחכה ליום שבו נהיה מסוגלים להתמודד איתה. יש מן קריאה פנימית או כמיהה, משהו לא מניח לנו. הטראומה בעצם מבקשת שנטפל בה, מצד אחד. מצד שני, יש אנשים שזה לוקח להם 20, 30 שנה עד שפתאום הטראומה צפה ועולה.

דפנה:             ויש גם אנשים שכל החיים ובסוף לא מתמודדים עם זה.

אמיר:            נכון.

דפנה:             מה התסמינים שמאפיינים בן אדם? אם הוא כבר … אוקי, הוא חווה טראומה. אגב, הרבה מאוד אנשים שחווים אירוע טראומטי, גם אם הוא אירוע טראומטי מאוד משמעותי, מאוד יכול להיות שהם לא יפתחו תסמונת פוסט טראומטית. ולעומת זה, אנשים שחווים טראומה שאולי נראית פחות משמעותית, בוא נגיד בעיניים סובייקטיביות, אם יש דבר כזה, עשויים כן לפתח תסמונת פוסט טראומטית.

אמיר:            אני רוצה להוסיף ולהגיד, הרבה מחקרים הראו שזה תלוי מאוד במקורות התמיכה ובחוסן הנפשי של האדם. זאת אומרת יש אנשים שקיבלו הרבה אהבה בילדות, יש להם ביטחון עצמי מאוד חזק, הם במושפעות פנימית ואז הם יכולים להתמודד יותר טוב עם אירועים קשים ולא לפתח מהאירוע הזה תסמינים של PTSD. אז זה מאוד משתנה מאדם לאדם. זאת אומרת שני אנשים שהיו באותו אירוע קשה, אחד יכול לפתח תסמינים של טראומות והשני לא.

דפנה:             כן. ואנחנו ב- NLP בד”כ מטפלים כבר כשזה מתפתח ל- PTSD, לתסמונת פוסט טראומטית, נכון?

אמיר:            כן, זאת אומרת כשאנשים מגיעים לטיפול אז הם מרגישים שהם זקוקים לעזרה, שהטראומה פוגעת באיכות החיים שלהם, היא מנהלת אותם. יש הרבה תסמינים שאופייניים לטראומה.

דפנה:             אז אולי לפני שאנחנו עוברים ל- PTSD, אני רק אגיד שיש לנו אפשרות בכלים של NLP לתת גם סעד, מענה, ממש בזמן אמת. לי יש מקרה שהזעיקו אותי לטפל באישה שהותקפה מינית בזמן שהיא הייתה בצעידה. והיה לה איזה מן, היא הסתכלה אחורה כשהיא ראתה את התוקף ומאז נתפס לה הצוואר. עכשיו אני הגעתי לבקר אותה 3 ימים אחרי האירוע הזה, הצוואר שלה עדיין היה תפוס. והיא הייתה במיטה והיא הייתה במצב מאוד, מאוד קשה. ואני עשיתי איתה, חרגתי מהפרוטוקול שאומר שצריך לעשות את הטיפול הזה רק כשכבר מתפתחת תסמונת פוסט טראומטית. פשוט עשיתי איתה תהליך NLP קלאסי לטיפול בטראומה, ותוך כדי התהליך השתחרר לה הצוואר והיא יצאה מהמיטה והיא גם לא פיתחה אחר כך PTSD.

אמיר:            אני זוכר את זה. זה, אנחנו למדנו מזה הרבה מהאירוע הזה.

דפנה:             כן.

אמיר:            כי היא ביקשה עזרה ועזבת את הכול והלכת לעזור לה. היא כל כך הודתה אחר כך שתוך זמן קצר, עוד באותו יום הצוואר שלה השתחרר.

דפנה:             כן. תוך חצי שעה.

אמיר:            זה היה ממש מפתיע.

דפנה:             כן. אז קודם כל גילינו עם הזמן שכן אפשר לעזור, גם ממש, ממש אקוטית. ימים או בזמן שבן אדם חווה איזושהי טראומה. אבל בדרך כלל מי שמגיע אלינו לקליניקה ואנשים שמסתובבים בינינו ברחוב, החברים שלנו, בני משפחה שלנו, הם אנשים שהרבה פעמים פיתחו PTSD. מה זה? מה בעצם מאפיין PTSD?

אמיר:            אז כמו שאמרנו, לטראומה יש תסמינים שנקראים PTSD, post traumatic stress disorder. וזה תסמינים ידועים נפוצים, מאוד, מאוד שכיחים. זאת אומרת, הרבה פעמים אנשים לא יודעים שהם חוו טראומה, אבל דרך התסמינים אנחנו אומרים להם לפי התסמינים יש לך טראומה. זה מאוד גם מרגיע אותם שאנחנו נותנים להם אבחון. אז בגדול …

דפנה:             ובגדול אפשר להגיד שזה מחולק לשלושה תחומים, נכון?

אמיר:            כן.

דפנה:             לחוויה מחדש של האירוע, להימנעות מכל דבר שקשור באירוע, נכון? ולאיזושהי עוררות יתר, משהו כזה. אז מה אתה יכול להגיד על כל אחד מהתחומים האלה? נגיד חוויה מחדש, איך זה בא לידי ביטוי?

אמיר:            אוקי. אז הרבה פעמים האירוע פשוט פולש לנו לתודעה או במצב של ערות, מה שנקרא אולי חלומות בהקיץ, שיש הבזקים ממה שקרה.

דפנה:             פלשבקים קוראים לזה?

אמיר:            פלשבקים. בדיוק. זה יכול להופיע גם בלילה, בחלומות. בעצם בלילה הנפש אמורה לנוח בתוך עצמה, ואדם שחווה טראומה אין לו מנוחה עמוקה. אז זה סיוטים בלילה, קושי בהירדמות, מצבים שבהם התת מודע לא מצליח לעכל את מה שקרה, והסרט הזה חוזר שוב ושוב.

דפנה:             המון זיכרונות שמציפים, המון תחושות גם גופניות של דחק, של סטרס.

אמיר:            נכון, של מתח.

דפנה:             נכון. כן.

אמיר:            כן.

דפנה:             ואיזושהי תחושה גם שמשהו רע עומד לקרות. משהו כזה. אוקי. ומה מאפיין את ההימנעות? אותם אנשים שנמנעים.

אמיר:            אז תופעה ידועה שקורית בעקבות טראומה זה שאנשים מתחילים לצמצם את החיים שלהם ולהימנע מדברים שהם עשו קודם. החל להימנע מלנסוע באוטובוס או בתחבורה ציבורית.

דפנה:             בעצם בהתחלה כל דבר שמזכיר איכשהו את הטראומה הם ימנעו ממנו.

אמיר:            זה לא רק זה שזה מזכיר. מעבר לזה, הפחד לצאת מהבית, מהמקום הבטוח שלי או המוגן ולהיות חשוף בחוץ כי אני לא יודע מה יכול לקרות.

דפנה:             להפתעות.

אמיר:            כן. אז זה סוג של התגוננות או בעצם למנוע מצב שיכול לגרום לטראומה נוספת. אז הימנעות מנהיגה זה מאוד נפוץ. אנשים שנהגו ונהיגה זה אמצעי מאוד נוח להגיע ממקום למקום, נותן הרבה עצמאות, ואחרי הטראומה הם יכולים להפסיק לנהוג. לצאת לבילויים, למסיבות, לאירועים חברתיים. להימנע מדברים שלנו נראים פשוטים ורגילים. עבורם זה כל כך מאמץ. זה דורש המון, זה יוצר המון מתח ואז הם נמנעים.

דפנה:             הם יכולים גם להימנע מקשרים חברתיים, מקשרים אינטימיים. הם נמנעים בכלל מלהרגיש אפשר להגיד, זאת אומרת הם מנותקים רגשית ואז הם לא מרגישים רגשות שהם קשים, אבל הם גם לא מרגישים שמחה ואהבה וביטחון. הם בעצם מרגישים שהעולם הרגשי שלהם סגור בפניהם, נכון?

אמיר:            נכון. אני רוצה גם להוסיף בעניין הזה שאנשים שעברו טראומה הרבה פעמים יש להם ניתוק. גם אם מתנהלת שיחה אז הם לרגע מה שנקרא צפים, הם לא כאן. והרבה פעמים מישהו יכול להגיד רגע, מה אמרת? אני איבדתי את חוש המחשבה. תחושת קליטה. זה גם מאוד, מאוד מאפיין אנשים שחוו טראומות.

דפנה:             וגם חוסר חשק כזה בכלל, המוטיבציה נורא יורדת. כאילו שמשהו בחיים כבוי, נכון?

אמיר:            כן.

דפנה:             אנשים האלה הנמנעים. ומה מאפיין את אותם אנשים שמגיבים בעוררות יתר?

אמיר:            אז יש מן דריכות קבועה. הם קול בחוץ של סירנה, אמבולנס או משטרה, מקפיץ אותם. הם מאוד, מאוד קשובים. הם בעצם כאילו מנסים להיות מוכנים, שלא יפתיעו אותם. אז הם דרוכים כל הזמן. אז הם במתח מאוד גבוה, הם לא רגועים.

דפנה:             ואז זה מפריע להם להתרכז, זה מפריע להם לישון כמו שצריך, כן? זה נבהלים נורא מהר, הם נורא עצבניים, הם נורא … כן. אוקי. אז קשה מאוד לחיות עם פוסט טראומה, נכון? זה כמעט בלתי נסבל החיים האלה. ויש המון מה לעשות, נכון?

אמיר:            ממש יש המון.

דפנה:             המון. מה? מה אפשר לעשות? אנחנו עומדים באמת לפרוס בפניכם איזה 5 כלים שונים שתוכלו לעבוד איתם, נכון? אז …

אמיר:            כן. אז רגע לפני, אני רוצה להגיד שכל פעם מחדש כשאני פוגש מישהו שחווה טראומה, יש בי כאב. הרבה כאב לשמוע את הסיפורים, לפעמים סיפורים מאוד קשים. והרבה פעמים אני ככה תהיתי, איך אני לא נופל? או איך אני מסוגל להכיל? איך אנחנו מסוגלים להכיל? אנחנו עובדים הרבה עם טראומות. ואני חושב שה- NLP נותן הרבה תקווה. את העבר אי אפשר לשנות. מי שחווה טראומה, חווה. זה המצב. אבל כן אפשר להגיע למצב של מה שנקרא ריפוי. ואיך אנחנו יודעים שיש ריפוי? כי התסמינים פשוט עוברים. מישהי שלא נהגה 20 שנה ובטיפול של 8, 10 מפגשים חזרה לנהוג והיא מאושרת מזה ואמרה “קיבלתי את העצמאות שלי מחדש, אני מרגישה שאני נולדתי מחדש”. יש בזה המון, המון סיפוק. אז אני חושב אם אנחנו מייצגים את ה- NLP, ה- NLP הוא מאוד אופטימי ואנחנו שמים דגש לא למה זה קרה לי? איך אני מסכן? רע ומר גורלי. אלא איזה יופי שלמרות מה שקרה אפשר לרפא, אפשר לשחרר את התסמינים, אפשר לחזור לחיות. זאת אומרת במקום שהטראומה תנהל אותנו, אנחנו חיים לצד הטראומה. עכשיו לגבי הטיפול, אז הרבה פעמים אנשים באים ואומרים אני רוצה לשכוח שהייתה טראומה. אני רוצה למחוק את הטראומה. זה לא אפשרי, ברור. אנחנו כולנו מבינים את זה. החדשות הרעות זה שאי אפשר למחוק את מה שהיה. אבל החדשות הטובות זה שאפשר להגיע להחלמה. ודבר ראשון אם אנחנו מדברים על הכלים של ריפוי, אז הדבר הכי חשוב זה שטראומה מבקשת עדות. טראומה רוצה מקום, היא רוצה בעצם קיום, שלא נדחיק אותה, שלא נטאטא אותה מתחת לשטיח.

דפנה:             וגם שאחרים יכירו בזה שנפגעתי.

אמיר:            נכון.

דפנה:             זאת אומרת אם אפשר שהפוגע יכיר בזה שהוא פגע …

אמיר:            אז זה הכי טוב.

דפנה:             כן.

אמיר:            זה אידיאלי. אבל הטראומה מבקשת הכרה. אפשר לומר שכל דבר בחיים רוצה קיום ורוצה מקום ורוצה הכרה, גם הטראומה. וכשאנחנו נותנים מקום לטראומה, נותנים מקום גם לכאב וגם ל בכי. וגם לפגיעה הקשה שאדם שחווה טראומה מספר ומתחבר אליה. נותנים מקום לכל הרגשות. ואז משהו נפתח, משהו מתחיל להירגע.

דפנה:             אז אתה בעצם אומר שעצם זה שבן אדם מצליח לדבר על הטראומה בסביבה שהיא מכילה ושהוא מצליח להסתכל עליה לרגע ומי שנמצא סביבו מסתכל איתו על זה, זה כבר התחלה של ריפוי.

אמיר:            כן, זה המון.

דפנה:             זה המון.

אמיר:            אני יכול לספר על איזה מונחה שלי, סטודנטית שתוך כדי הקורס בעצם גילתה שאביה פוגע בה מינית. והייתה לנו איזושהי נסיעה, לקחתי אותה טרמפ, ובמשך שעה פשוט הקשבתי והיא דיברה ודיברה והיא בכתה תוך כדי, וסיפרה מה הזיכרונות שעולים בה. זה לא היה לי … היה לי מאוד קשה להקשיב לה. נשמתי תוך כדי, נשמתי איתה. נתנו מקום לכל הסיפור. לא ביקרתי אותה, לא שפטתי. לא אמרתי לה למה לא קמת והלכת? או למה לא עשית משהו? אלא פשוט הייתי שם והיא בעיקר דיברה. אני לפעמים שאלתי שאלות שעזרו לה לספר כשהיא נתקעה. ובסוף הנסיעה היא פשוט חיבקה אותי ואמרה לי “וואו, אני כל כך שמחה שנסעתי איתך. פשוט ממש הכלת אותי, היית איתי. אני מרגישה הקלה”. אז זה נותן המון כשיש מישהו שבאמת מכיל.

דפנה:             מקסים.

אמיר:            מאפשר.

דפנה:             ואפשר גם לספר את הטראומה, את הסיפור של מה שהיה שם בכל מיני אופנים, נכון? לתת לזה אולי פרשנויות אחרות.

אמיר:            אז זה באמת חשוב, שכשמישהו מספר את הטראומה הרבה פעמים אנחנו נתקעים על אותו סיפור. וכשאנחנו עוזרים לבן אדם להציג פן אחר של הטראומה, לתת לזה מה שנקרא פרשנות אחרת. הייתה לי איזה מונחה שבשלב מסוים תוך כדי הטיפול היא עברה התעללות מינית. ומתישהו דיברנו על מה היא לומדת מהטראומה? מה הטראומה באה ללמד אותה? מה הכוונה של הטראומה? ומתישהו היא אמרה לי “אתה יודע, אני … זה נשמע הזוי, אבל אני חושבת שאני מתחילה לאהוב את הטראומה שלי, כי היא לימדה אותי כל כך הרבה דברים על עצמי. היא לימדה אותי להיות אסרטיבית ולהגיד לא. ולא הייתי מסוגלת לעשות את זה קודם. היא לימדה אותי להגיד מה אני רוצה ואני הייתי מאוד מרצה אנשים. זה נתן לי פתאום את הזהות, את האישיות של מי שאני”. כמובן היא הייתה מעדיפה שהיא תלמד לא בדרך הטראומה.

דפנה:             כן.

אמיר:            אבל אם כבר היא חוותה את הטראומה, אז לפחות ללמוד מזה.

דפנה:             יש לנו באמת ב- NLP אנחנו אומרים שאין כישלון, אלא משוב לצמיחה. זאת אומרת שאם עברנו אירוע מזעזע למשל כמו טראומה, אבל נלמד את השיעור שהוא נותן לנו, את המסר שיש שם, אז בעצם גם לא נחזור על זה שוב. כי יש גם נתון מזעזע שמראה שאם בן אדם עבר איזושהי טראומה, נגיד על פגיעות מיניות רואים את זה הרבה, הסיכוי של אישה שנאנסה להיאנס שוב הוא מאוד גדול, אם היא לא תעשה עבודה. או הוא גדול יותר בוא נגיד מאישה שמעולם לא הותקפה. אז לספר את הסיפור באופנים שונים. אפשר גם לספר אותו עם חושים שונים, וגם זה יכול להקל. נכון? אתה רוצה להגיד על זה משהו? זה משהו שפרופסור ג’ון גרינדר שפיתח את ה- NLP יחד עם עוד שניים, מצא, נכון? בעבודה שלו בויאטנם, עם הלומי קרב מויאטנם.

אמיר:            כן. מסתבר שלטראומה יש רבדים או עומקים, והרבה פעמים לאנשים קל להגיד מה הם ראו שקרה. ואפשר לעזור להם גם לספר את הטראומה דרך חוש השמיעה, מה היו הקולות? עכשיו זה ברמה יותר עמוקה, כי רוב האנרגיה החושית שלנו, בעצם 80%, מופנית לחוש הראייה ואין כל כך שימת לב לשאר החושים. ואז לספר את הטראומה פעם שנייה, דרך שנייה, ופעם שלישית דרך רגשות ולבדוק …

דפנה:             ותחושות גופניות.

אמיר:            ותחושות. ואפילו לדבר על הריח שהיה שם. זה גם משהו שידוע, הרי שטראומה הרבה פעמים נקשרת לריח מסוים.

דפנה:             או לטעם.

אמיר:            או לטעם.

דפנה:             כן.

אמיר:            ריח מסוים יכול לעורר זיכרונות של הטראומה. אז זה גם עוזר.

דפנה:             כן.

אמיר:            מאוד עוזר בעצם לאפשר מקום לסיפור דרך כל החושים.

דפנה:             אנשים שחווים תסמונת פוסט טראומטית, עוד דבר, זה לא ממש NLP אבל עוד משהו שבאמת כדאי להמליץ להם לעשות, זה להשתתף באיזושהי קבוצת תמיכה. פשוט להיות עטופים, נכון? אתה רוצה להגיד על זה משהו?

אמיר:            כן. מי שחווה טראומה הוא מרגיש בדידות איומה. הרבה פעמים אנשים שבאים לטיפול אומרים “אתה לא באמת מבין אותי”. ואז התשובה הנכונה זה לא להגיד “אני כן מבין אותך” ולהתעמת איתם. כי אני באמת לא יכול להבין אותם. אז מה שאפשר להגיד זה “אני לא מבין אותך, אבל אני אשמח שתסביר לי כי אני רוצה להבין אותך. אני רוצה להבין מה אתה עברת שם, מה חווית. מה זה בשבילך להיות שם? מה זה אומר? אל תהיה לבד. אני רוצה להיות איתך”. הבדידות היא איומה. ואנשים שחוו טראומה הם מרגישים חריגים, הם מרגישים שהם מחוץ לחברה, מחוץ לעניינים. זה מגיע מתוך באמת הרגשה שאף אחד לא יכול באמת, באמת להבין איזה חוויה איומה הם עברו. ולכן זה עוזר להיפגש עם אנשים שגם חוו טראומה, לחלוק, לספר, לשמוע סיפורים של אחרים ולהבין וואלה, זה לא רק אני. זאת אומרת נכון, כל פעם זה טראומה אחרת, אבל בעצם כל כך הרבה אנשים חוו טראומה. אין לנו מושג.

דפנה:             כן. בעיקר בישראל, נראה לי שיש פה …

אמיר:            יש כאן איזשהו מסר בישראל של תהיה חזק, תהיה גיבור, אל תבכה. ועשו כאילו איזשהו מסר לא לתת מקום לרגשות, לפעול מהשכל. אנחנו מאוד מקדמים חשיבה לוגית, שכלית ופחות רגשית. ואז יש גם פיצול. טראומה גם יוצרת איזשהו פיצול בנפש האדם. יש את החלק הילדי הפגוע והחלק המבוגר שאומר יאללה, בוא נתקדם, בוא נשכח ממה שהיה. נתבגר. אגב, המילה טראומה ביוונית זה פצע, ממש …

דפנה:             בגלל זה גם יש נגיד בבתי חולים יש מחלקת טראומה, אנשים שעברו תאונות קשות, זה פ… זה קרע.

אמיר:            כן.

דפנה:             בעצם.

אמיר:            כן. ואנחנו רוצים לאחד מחדש בין הרגש לשכל. ובקבוצות תמיכה יש שיתוף רגשי, כל אחד חושף את הטראומה ומשתף.

דפנה:             כן.

אמיר:            וזה מאוד מקל על התסמינים.

דפנה:             גם יש הרבה עדים. אם דיברנו מקודם על העדות, אז יש הרבה עדים ואז יש הרבה השתקפויות ואז אפשר גם לספר את זה באופנים שונים. זה ככה מתחבר לעוד נקודות שדיברנו עליהן מקודם. עוד אלמנט שיש מאוד בטראומה, זה איזושהי פסיביות. נכון? זאת אומרת האדם מרגיש שהעולם פועל עליו, הטראומה קרתה לו, ומה הוא יכול לעשות עם זה עכשיו? אז עוד טיפ שאנחנו רוצים לתת בעניין הזה, הוא באמת להיות אקטיביים מול הטראומה. נכון?

אמיר:            כן. יש ממד של חוסר אונים, של אין לי אפשרות להתגונן ממה שקרה כי פגעו בי, כי השפילו אותי. ובאותה עת לא יכולתי לעשות כלום. גם נפגעי תקיפה מינית או הלומי קרב, הם מרגישים חוסר אונים שהם לא הצליחו למנוע את הטראומה. וחלק מהעניין זה לעזור לאנשים לחזור לפעול, להיות אקטיביים.

דפנה:             בעצם לצאת מהפאסיביות, לצאת מחוסר האונים ולגלות שיש להם כוחות.

אמיר:            כן.

דפנה:             נכון? זה מאוד מעצים.

אמיר:            עצם העשייה היא מאוד עוזרת.

דפנה:             כן.

אמיר:            האמת היא שאני נזכר שאת ונוגה היה לכן פרק מהמם, פרק שני של הפודקאסטים אם אני זוכר.

דפנה:             כן, על אקטיביות.

אמיר:            על אקטיביות ופסיביות. אז הוא רלוונטי גם לעניין של הטראומה.

דפנה:             כן. איזה תפקיד יכול להיות לדמיון שלנו? לטובה, בטראומה.

אמיר:            כן. הטראומה משתקפת גם בדמיון שאנשים מדמיינים שהם לא מצליחים. הם לא מצליחים לצאת מהבית ולנהוג, אני לא אצליח להגיע למסיבה, אני אהיה שם לבד, בודד. הדמיון מושפע מהטראומה. ואנחנו ב- NLP הרבה עובדים עם דמיון מודרך. אנחנו רוצים לעזור לאדם לדמיין את עצמו בעתיד טוב יותר. זה דורש איזושהי עבודה וזה גם מדד עבורנו אם אדם שחווה טראומה מצליח לדמיין שהוא חוזר לחיים.

דפנה:             את העתיד שלו.

אמיר:            את העתיד. כן.

דפנה:             אז זה כבר סימן טוב.

אמיר:            כן.

דפנה:             אם הוא רואה מעבר. כי אחד מהסימפטומים באמת של טראומה זה החיים קצרים, מי יודע מתי זה ייגמר? עוד מעט הולך לקרות משהו נורא. זאת אומרת לא מצליחים לדמיין רחוק. אתה אומר לתת להם לדמיין רחוק זה כבר טוב.

אמיר:            בטח. בטח. יש פתגם מאוד ידוע, נבואה שמגשימה את עצמה. וכשמישהו מדמיין משהו חיובי שהוא מצליח לעשות את זה, אז התת מודע שלנו מתגייס. אנחנו מתחילים להתכוונן אל העתיד הזה שדמיינתי. יש לנו גם טכניקה שנקראת “שתילת מטרה בעתיד”.

דפנה:             כן.

אמיר:            שעוסקת בדמיון חיובי, עתידי.

דפנה:             בגדול בקליניקה בטיפולי NLP יש המון, המון מה לעשות עם טראומה. אבל אם יש סביבכם בן אדם שחווה טראומה, שיש לו … אתם מזהים את הסימפטומים האלה של התסמונת הפוסט טראומטית, או אתם יודעים שהוא חווה אירוע מאוד קשה שמשפיע עליו עד היום, או אם אתם בעצמכם חוויתם אירוע כזה, אתם כבר יכולים לקחת מפה אלמנטים. ויש אנשים, בעיקר אם יש סביבם סביבה תומכת, שיכולים להתמודד עם טראומה גם בלי טיפול. לא כולם הולכים לטיפול, כן? כמובן שבטיפול זה אפשר יהיה ממש כמו כפפה ליד לתפור לבן אדם את מה שמתאים לו. אבל מה באמת אתה מציע לסביבה, לסביבה של בן אדם שחווה טראומה? איך הסביבה כדאי שתנהג?

אמיר:            הרבה פעמים לסביבה קשה להכיל ולקבל מי שעבר טראומה.

דפנה:             כן.

אמיר:            ויש הרבה ביקורת או שיפוט, למה את נמצאת בבית ולא יוצאת החוצה עם חברים?

דפנה:             או די כבר, תמשיכי הלאה. את מגזימה. או יש כל מיני … אז מה אנחנו יכולים להגיד פה לסביבה?

אמיר:            אז הדבר הכי נכון זה לקבל ולאפשר, בשפת ה- NLP אנחנו קוראים לזה הצטרפות. להצטרף לאדם איפה שהוא, לא לתת לו עצות. כי הוא לא צריך את זה, זה מעצבן אותו. הוא יתנגד לזה. אלא להגיד משפט כמו אני רואה שאין לך היום מצב רוח, אני רואה שאת רוצה להיות לבד ובאתי להיות איתך עכשיו כדי שלא תהיי לבד. וגם אם לא בא לך לשתף, אנחנו יכולים לשבת ביחד. בעצם לקבל את הרגשות של האדם שחווה טראומה, להיות איתו.

דפנה:             אז באמת לסביבה המסר שלנו זה לא לשפוט, לא לבקר, לקבל. לקבל את האדם, לקבל את הקצב שלו. עוד דבר שחשוב לקבל, זה גם את זה שיש אנשים שלא מוכנים ללכת לטיפול למרות שהם סובלים ולמרות שאולי גם הסביבה שלהם סובלת, הם לא מוכנים לקבל טיפול. כי מבחינתם ללכת לטיפול אומר להסתכל על הטראומה וזה מפחיד אותם מדי. הם בהימנעות. אז לקבל גם את זה שאנחנו לא יכולים לכפות על בן אדם להיות בטיפול.

אמיר:            זה אגב גם נקודה מאוד חשובה, הטיפול שלנו לא יכול לעבוד אם מישהו לא רוצה. אם הכריחו מישהו להגיע לטיפול אז לא יהיה שיתוף פעולה. התנאי הראשון שהטיפול יצליח זה שהאדם יכיר בזה שהוא עבר טראומה, יכיר בזה שהוא זקוק לעזרה ויעשה איזשהו צעד כאן כדי להגיע לטיפול עצמו עם נכונות באמת לגעת בכאב ובטראומה.

דפנה:             הרבה פעמים בעיקר הורים, אבל אולי לא רק, כשהילד או הילדה שלהם חוו איזושהי טראומה קשה אז הם כבר מסתכלים נורא רחוק קדימה בדאגה ואומרים אויש, הילד הזה כבר יהיה פגוע לכל חייו וזה כבר ישפיע על כל מהלך החיים שלו. אז מאוד, מאוד חשוב לנו להעביר פה מסר שזה לא נכון. לא כל בן אדם שעובר טראומה מפתח תסמונת פוסט טראומטית. יש אנשים שבאמת החוסן, מה שאמרת בהתחלה, החוסן הרגשי שלהם מאפשר להם מראש להתגבר על זה. ויש אנשים שהסביבה שתומכת בהם בעיקר בשלבים הראשונים עוזרת להם להתגבר על זה, ולא כולם מפתחים תסמונת פוסט טראומטית. זה ככה מאוד חשוב לנו שאנשים ידעו. אגב, אם הסביבה מצפה שתתפתח תסמונת פוסט טראומטית, יש יותר סיכוי שהיא תתפתח גם. אפילו ברמה ככה לא מודעת.

אמיר:            כלי נוסף שרציתי לתת.

דפנה:             כן. מעולה.

אמיר:            זה העניין של הזום-אין וזום-אאוט זה נקרא. כשיש טראומה אז היא מושכת אותנו, היא עושה לנו כאילו זום-אין. אנחנו עסוקים, אנחנו כאילו רואים רק את הטראומה.

דפנה:             כן. הראייה נורא, נורא מתמקדת.

אמיר:            כן.

דפנה:             מצטמצמת.

אמיר:            נכון. אנחנו קוראים לזה ראייה מיקודית. ואנחנו עסוקים רק בזה, זה בעיקר מה שתופס את שדה התודעה שלנו. זה כמו תמונה שהעין הולכת לנקודה אחת בתמונה ואנחנו מפסיקים לראות את כל השאר. מה שאנחנו מלמדים אנשים לעשות בטיפול זה לעשות זום אאוט, זה לראות את הטראומה כחלק ממכלול החיים. יש עוד הרבה דברים שקרו בחיים, טובים, חופשות, טיולים, אירועים שבהם אני הייתי במיטבי, הצלחתי בעבודה, העריכו אותי, כיבדו אותי. עכשיו, זה לא רק דרך שיחה, אנחנו עושים את זה בעיניים עצומות, אבל אנחנו מלמדים את המוח לעבור לראייה מרחבית או היקפית. ובכמה תרגולים כאלה אז מה שקורה זה שזה לא שהטראומה מצטמצמת, אלא היא תופסת יותר מקום בשדה התודעה.

דפנה:             פחות מקום.

אמיר:            פחות מקום. סליחה. כן.

דפנה:             מהמם. טוב. עוד משהו שהיית רוצה להגיד על זה או שנתחיל לסכם?

אמיר:            אפשר להתחיל לעשות סיכום.

דפנה:             מעולה. אז מה שאנחנו אומרים זה שיש סביבנו המון אנשים שחוו טראומה וכל אחד ואחד מאיתנו יכול לעזור. ומה הן העזרות שאנחנו יכולים לתת?

אמיר:            אז אמרנו הדבר הראשון זה טראומה זקוקה להכלה, עדות. פשוט להיות שם עם הבן אדם ולאפשר לטראומה מקום.

דפנה:             נכון.

אמיר:            לאפשר מרחב. זה הדבר הראשון.

דפנה:             נכון. לאפשר לספר את הטראומה בכל מיני כיוונים מכל מיני זוויות. לתת לה פרשנויות אחרות, להתמקד בחושים שונים. לעשות את הזום-אאוט הזה שדיברת עליו עכשיו, לצאת מהפסיביות ולהיות אקטיבי מול זה.

אמיר:            וגם לשאול מה המסר של הטראומה?

דפנה:             כן. נכון.

אמיר:            מה אני לומד מזה?

דפנה:             מהמם.

אמיר:            מה הכוונה החיובית של הטראומה שבאה ללמד אותי?

דפנה:             כן. ולהיתמך, לקבל תמיכה. אולי בקבוצת תמיכה, אולי בטיפול שהוא טוב, אבל יש, יש המון מה לעשות עם זה. אף אחד שחווה טראומה לא צריך להישאר עם זה לבד. נכון?

אמיר:            אני מאוד מסכים איתך. כן.

דפנה:             צריך שמישהו ככה יהיה איתך ויחבק אותך בתוך זה. אז תודה שהאזנתם לנו. ואנחנו מזמינים אתכם לעקוב אחרינו כדי לקבל התרעות על עוד פרקים שאנחנו מוציאים, לעשות follow up עלינו, לשתף חברים. אם אתם מכירים מישהו שזה בדיוק יכול להתאים לו, קולגות, חברים, מכרים, קרובי משפחה, אז תשתפו אותם ואנחנו נתראה פה. יש לנו עוד המון, המון מה להגיד.

אמיר:            תודה רבה.

דפנה:             להתראות.

הוסף/הוסיפי תגובה

האימייל לא יוצג באתר.