פרק 5 – טכניקות NLP להפחתת התקף חרדה וטיפול בחרדה בקרב ילדים ומבוגרים

נכתב על ידי:

תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר ונוגה רטר:

נוגה:              טוב, שלום לכולם. ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט שלנו, חיים לפי ה- NLP עם דפנה רטר ואיתי, נוגה רטר. על מה נדבר היום?

דפנה:             אז היום אנחנו נדבר על חרדה גם בקרב ילדים וגם בקרב מבוגרים. וביחד נמצא כמה שיותר כלים שאנחנו יכולות לתת לאנשים שמקשיבים לנו בשביל להתמודד עם חרדה. לפחות 7 כלים יהיו לנו פה.

נוגה:              וואו. אז אני רק אגיד לפני שאחרי שתשמעו את הפרק, אם תחשבו על מישהו שהפרק הזה יכול לתרום לו, שזה רלוונטי לחיים שלו או לסובבים אותו, אז ממש, ממש נשמח שתשתפו, שתעבירו. המטרה של התכנים האלה זה באמת לתת, לתת וכמה שיותר.

דפנה:             כן. להפיץ.

נוגה:              כן. אז האזנה נעימה.

דפנה:             אוקי, אז נתונים קצת אולי?

נוגה:              כן, נתונים. את רוצה להתחיל?

דפנה:             קודם כל אני רוצה להסביר בכלל מה זה חרדה.

נוגה:              כן.

דפנה:             כי אפשר לדבר על כל מיני אופנים של חרדה. אז דבר ראשון שאנחנו הולכים לדבר עליו זה התקף חרדה, שזה מין מצב אקוטי כזה של פרק זמן קצר ואינטנסיבי. בן אדם יכול להרגיש תחושות של פחד מאוד, מאוד גדול, שבדרך כלל זה מלווה בתחושות גופניות קשות.

נוגה:              כמו מה?

דפנה:             כמו רעד, הזעה, נשימה מאוד, מאוד מהירה. לפעמים קושי להוציא את האוויר החוצה.

נוגה:              חנק.

דפנה:             כאבי ראש, בחילות. כן, תחושה אולי של חנק.

נוגה:              אני רק אגיד מבחינת הנתונים שמה שאומרים זה שרוב האנשים עוד לפני גיל 25 חווים התקף חרדה ראשון שממש שאפשר לדבר עליו. מתוך האנשים שסובלים מהתקפי חרדה, ההתקף הראשון יקרה לפני גיל 25.

דפנה:             והיום אנחנו מדברים על זה שהגיל שבו חווים התקפי חרדה הולך ויורד, ויש לא מעט ילדים שחווים התקפי חרדה כאלה אקוטיים. הרבה פעמים כשבן אדם חווה את התקף החרדה הראשון שלו, הוא לא מבין שמדובר בחרדה והוא חושב שיש לו התקף לב. מגיע לבית חולים ו”יש לי איזושהי בעיה קשה” ואחרי שעושים סדרת בדיקות אומרים לו זה חרדה. הרבה פעמים אנשים די מאוכזבים לגלות את זה. ועוד תופעה שהרבה פעמים קורית, זה שכשבן אדם חווה התקף חרדה אחד ואולי גם שני, אז מתחילה להיות לו חרדה שמא הוא יחטוף …

נוגה:              לפני החרדה.

דפנה:             כן, עוד התקף חרדה. ולפעמים אנשים מתחילים לצמצם את החיים שלהם ולהימנע מנהיגה.

נוגה:              נכון.

דפנה:             כי בנהיגה חוויתי התקף חרדה. להימנע מכניסה לסופר גדול כי בסופר חוויתי התקף חרדה, אז אני אהיה רק במכולת יותר קטנה. להימנע מ…

נוגה:              המון, המון הימנעויות מתוך הפחד שמא יהיה התקף חרדה.

דפנה:             אני אחווה עוד חרדה.

נוגה:              כן. אני רק אגיד שאני היום עובדת עם מישהי שסובלת מהתקפי חרדה והיא מדברת על זה שזה מגיע במקומות המוניים. אז היא הרבה פעמים לא תעלה לרכבת אם היא רואה שהרכבת מלאה, היא בחיים לא תיסע בשעות של פקקים כי זה מקום שהוא המוני. אז זה יכול להופיע בכל שלב, בכל מקום.

דפנה:             נכון מאוד. עכשיו חוץ מזה, אפשר לדבר על עוד כל מיני חרדות. זאת אומרת יש אנשים שהם חרדתיים, הם המון, המון מפחדים שמא יקרה משהו רע. הרבה פעמים כדי להתמודד עם החרדה הזאת אז הם מפתחים מין דאגנות כזו. הדאגה היא איזשהו רצון …

נוגה:              מנגנון הגנה.

דפנה:             כן. מנסים להתמודד עם החרדה שלהם. אז אני …

נוגה:              את חושבת … סליחה שקטעתי אותך. את חושבת שאדם שהוא נוטה להיות אופטימי, אז הסיכוי שלו לפתח חרדה הוא יותר נמוך?

דפנה:             בהחלט. בוודאי. החשיבה שלנו ורמות הסטרס שלנו מאוד, מאוד משפיעות על חרדה.

נוגה:              אני עוד אגיד בנתונים שאנשים שסובלים מהתקפי חרדה מדווחים גם על קשיים לישון בלילה. בין אם זה לא להצליח לישון שינה רצופה, לקום באמצע הלילה, השינה עצמה היא לא איכותית, או פחד לישון שמא יהיה התקף חרדה בזמן שינה.

דפנה:             תוך כדי שינה.

נוגה:              כן.

דפנה:             גם כן יכול לקרות. מתי בעצם את נתקלת פעם ראשונה בחרדה?

נוגה:              קודם כל בצבא יש לי חתיכת סיפור עם זה, שאני אגיע אליו, אבל הפעם הראשונה הייתה עוד לפני שהתגייסתי, באחד הקורסים שהעברנו ביחד.

דפנה:             נכון.

נוגה:              שלפגישה הראשונה הגיעה מישהי, אז ידעתי בצורה מאוד אמורפית חרדה, אבל לא באמת ידעתי איך זה נראה. לא פגשתי את זה ממקום קרוב. ואז הגיעה תלמידה ליום הראשון של פתיחת קורס.

דפנה:             נכון, זה היה קורס טריינר וכבר במפגש הראשון הם התבקשו לעמוד על הבמה ולדבר במשך חצי דקה.

נוגה:              נכון, נכון. אז אני אפילו לא קלטתי מה קורה, אבל את באת אליי.

דפנה:             בעצם כשאני רק אמרתי שעוד מעט הם יעלו ויספרו מה החזון שלהם, אז קלטתי שהיא ממש, ממש בהתקף חרדה.

נוגה:              כן.

דפנה:             ואני הייתי על הבמה, אני הייתה לי קבוצה שלמה …

נוגה:              עכשיו הקורס צריך להתחיל, זהו. אז אני זוכרת שפנית אליי ואמרת לי “תקשיבי, יש פה מישהי שהיא בהתקף חרדה. לכי תייעצי לה, תעשי איתה משהו”. טוב, אז זה מה שעשיתי. הלכנו לחדר אחר, היא הייתה נראית … בעיניים את ראית את הפאניקה, את הפחד. כאילו היא מתמודדת עכשיו עם עוד רגע אני הולכת למות. זאת אומרת זאת גם אח”כ כשראיינתי אותה על זה ושאלתי אותה, היא אומרת התקף חרדה זה תחושה כאילו אני הולכת למות ואני אפילו לא יודעת ממה. אי אפשר לנשום. זה כזה לחץ, מה, מה בדיוק לעשות? הזמן עוצר מלכת. ואני איתה בתוך המצב הזה ואז העברתי לה טכניקה מהצופן החדש, שזה בעצם טכניקות שפותחו אחרי מלחמת וייטנאם כשרצו לעבוד עם הלומי הקרב. טכניקה שעוסקת בנשימות שמאוד מיקדה אותה בכאן. והתחלנו את התהליך כשהיא בהתקף חרדה לגמרי. זאת אומרת זה היה היא מבחינתה כשהתחיל ההתקף חרדה, היא רצתה להתקשר לבעלה שיבוא לקחת אותה. היא לא תהיה ביום לימודים. ואחרי משהו כמו 17, 20 דקות, סיימנו את התהליך כשהיא רגועה. מהצד זה היה נורא מרגש לראות את זה.

דפנה:             נכון.

נוגה:              והיא גם אמרה ההבדל בין ההתקף הזה לבין התקפי חרדה שזה פשוט אני וכל הסביבה שלי בחוסר אונים למצב הזה, זאת ממש חוויה אחרת.

דפנה:             כן. והיא נכנסה ככה לחדר בביטחון. לדעתי היא אפילו לא עברה דרך הכיסא שלה, ישר נעמדה על הבמה ונתנה את הקטע שלה.

נוגה:              אני לא זוכרת. כן? אוקי.

דפנה:             כן. ומה שהיה מקסים זה שהידיעה הזאת שאת שם כעוגן שיכול לעזור לה עם חרדה, נתנה לה המון ביטחון להעז כל פעם לעשות עוד ועוד, בידיעה שאם יהיה התקף חרדה יש שמה מישהו שיהיה איתה.

נוגה:              איזה קטע.

דפנה:             כן, היא זכרה את זה ממש עד סוף הקורס. זה היה קורס שאת התגייסת בו לצבא.

נוגה:              נכון.

דפנה:             ואת היית יוצאת שבת כן, שבת לא, אז הקורס הזה נהנה ממך רק לסירוגין.

נוגה:              נכון.

דפנה:             אבל כן, היא באמת זכרה לך את זה עד סוף הקורס, אני מניחה שעד היום.

נוגה:              וואו.

דפנה:             ובצבא מה היה?

נוגה:              אוקי. אז צבא בשלב יחסית התחלתי של השירות שלי הגעתי לתפקיד שהוא פיקודי, שזה לעצמו דבר מאוד מאתגר. ואני זוכרת יום אחד שהתקשרו אליי מהמגורים להגיד לי שיש חיילת שנמצאת בהיסטריה ואם אני יכולה לבוא לעזור? עכשיו, בצבא לא כל כך הכירו את נוגה בכובע של ה- NLP-סטית. גם אהבתי את זה. אבל אם אני יכולה לעזור עם הכלים שיש לי אז שמחתי לסייע. ובאמת הגעתי, היא ישבה במיטה, היא עשתה כל מיני … מן התנוענעה כזה, בקושי מצליחה לנשום והיא לא דיברה. היא פשוט לא הגיבה. ואנשים ככה ניסו, בנות ניסו לדבר איתה. התלבטו, לנסות להקפיץ עכשיו ק”בן? מה יהיה? זאת אומרת זה לא היה כ”כ תנאים שהם אידיאלים. ואז אמרו אולי נפנה אותה לבית חולים, אולי באמת ממש קרה משהו. ואני אמרתי בואו ניקח את הזמן, זאת אומרת זה לא שהיא נמצאת בסכנת חיים כשהיא שוכבת, כשהיא יושבת על המיטה, אז בוא נראה רגע. והוצאתי את כולם מהחדר, ישבתי והתחלתי לדבר אליה, שאנחנו עוד רגע נדבר על העיקרון הזה של הצטרפות והובלה, שזה הכלי שהשתמשתי בו. ובמשך כמה דקות קודם כל שמתי לב שאני בעצמי כשנכנסתי לחדר לא נשמתי. רק מלראות אותה וכמה כולם מסביבה נכנסו לפאניקה וללחץ, אז זה השפיע גם עליי. אז לקחתי לעצמי רגע כדי בעצמי להירגע לתוך המצב, כי כשאני אהיה רגועה יהיה לי גם יותר קל להרגיע אותה.

דפנה:             לגמרי.

נוגה:              היא לא הגיבה ממש דקות ארוכות כשדיברתי אליה, אבל משהו בטון, בביטחון שבדיבור, אנחנו נדבר על העיקרון הזה. אבל מה שאני רוצה להגיד זה שבאמת בסוף הייתי איתה משהו כמו 40 דקות בחדר, בסוף היא קמה, היא נתנה לי חיבוק ואמרה לי אני אתקשר לספר לאמא שממש ממש עזרת לי. והיא לא היה לה אחר כך עוד התקף כזה. נדבר על עוד עיקרון שהשתמשתי בו כדי שגם לא יהיה עוד התקף. גם אחר כך הייתה לנו על זה איזושהי שיחה במחלקה, כי זה אירוע שקורה והרבה חיילות היו מעורבות בו. אבל זה היה ממש מרגש, אחר כך גם הוצאתי אותה לקורס פיקוד וליוויתי אותה בתוך התהליך הזה. זאת אומרת היא נכנסה לי כל כך, כל כך ללב באירוע הזה וזה היה סיפור ממש מרגש.

דפנה:             מדהים. את בעצמך חווית פעם התקף חרדה?

נוגה:              אני חושבת שלא. זאת אומרת קרה לי שהייתי לחוצה, אבל אחרי שראיתי גם את החיילת הזאת בהתקף חרדה וגם את התלמידה, אז אני יכולה להגיד שלא הייתי במצב של חוסר אונים שמשתק אותי מפני לתפקד. יש לי הרבה חברות שיש להן התקפי חרדה, אבל זה פוגש אותי המון בסביבה, אבל לא על עצמי. את חווית פעם התקף חרדה?

דפנה:             לא כזה אקוטי. באופן כללי אני לא בן אדם חרד במהות שלי.

נוגה:              את גם בן אדם אופטימי במהות.

דפנה:             כן, וגם גדלתי בסביבה, גדלתי בקיבוץ בלינה משותפת, לא כל כך היה מי שידאג מאוד. אמא שלי גם הייתה לה אמירה כזו שבדיוק האנטי מחרדה שיש, זה לדעתי זה איזשהו תרגום מגרמנית. היינו מטפסים על עצים גבוהים והיו שואלים אותה “את לא מפחדת?”, אז היא אמרה “למעלה הם לא יפלו ולמטה נמצא אותם”. אז אני מניחה שזה איזשהו תרגום מגרמנית. אז זאת הסביבה שגדלתי בה. המקום, המצב הכי דומה ל חרדה שחוויתי, הוא קצת מוזר, אבל אני התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית במכללה שממש רק נפתחה, מכללת ספיר, והייתי צריכה לעשות מבחן פסיכומטרי. פסיכומטרי, כן?

נוגה:              כן, פסיכומטרי.

דפנה:             כדי שלשנה השנייה אני אוכל לעבור לאוניברסיטת בן גוריון. החלום הכי גדול שלי היה להיות פסיכולוגית. נורא רציתי ללמוד פסיכולוגיה ולא חשבתי שיהיו לי נתונים מספיק טובים.

נוגה:              כי רק נגיד שצריך נתונים הרבה יותר גבוהים לפסיכולוגיה מאשר לעבודה סוציאלית.

דפנה:             נכון. ואני גם דיסלקטית והייתה לי איזה דעה על עצמי שאני לא תלמידה טובה במיוחד ושאני די טיפשונת. ובכלל, איך אני מעיזה לחשוב על זה?

נוגה:              והערכה עצמית מאוד נמוכה.

דפנה:             כן, לא חשבתי בכלל לכיוון של פסיכולוגיה. ידעתי שלפסיכולוגיה צריך פסיכומטרי של 680, משהו כזה, אז היה. אם אני לא טועה, אולי אני טועה. אני לא משהו במספרים. זהו, ואז היינו צריכים לעשות את הפסיכומטרי וממש קיבלתי התקף חרדה כשפתחתי את המעטפה. זה היה מזמן, במאה הקודמת.

נוגה:              שזה היה מגיע הציונים …

דפנה:             קיבלו מעטפות עם תשובות וראיתי שקיבלתי קצת מעל מה שהיה צריך בשביל להתקבל לפסיכולוגיה.

נוגה:              מעל?

דפנה               מעל.

נוגה:              מעל.

דפנה:             יכולתי להתקבל לפסיכולוגיה. וזה שיתק אותי.

נוגה:              שזה כביכול חדשות מאוד, מאוד טובות.

דפנה:             לכאורה.

נוגה:              כן.

דפנה:             לכאורה. אבל אני הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. אני זוכרת את התחושה של עצמי הולכת, התאי דואר בקיבוץ היו, זה היה מן בקומה מתחת לחדר האוכל. ואני זוכר את עצמי פותחת את זה תוך כדי הדרך, מקבלת את התשובה ומרגישה שנשמטת לי הקרקע מתחת לרגליים. פתאום נפתחו בפניי המון, המון אפשרויות. זה הפחיד אותי ברמות. והייתי ככה איזה חצי שעה של בלבול מטורף.

נוגה:              שזה כבר אחרי שאת בתוך הלימודים של העבודה הסוציאלית.

דפנה:             כן. כן. ואז פשוט החלטתי לסגור את המעטפה הזאת ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום.

(צוחקות)

נוגה:              להתעלם.

דפנה:             כן. ואז נרגעתי. והמשכתי את הלימודי עבודה סוציאלית. אני רק חושבת היום מה היה קורה לולא התקף החרדה הזה. אם כן הייתי הולכת ללמוד פסיכולוגיה ואז אולי בכלל לא הייתי מגיעה …

נוגה:              לכאן.

דפנה:             לכאן. אולי לא הייתי מגיעה ל- NLP, אני לא יודעת. אי אפשר לדעת הרי.

נוגה:              מעניין.

דפנה:             כן. אז היום המון, המון הורים בעצם מדברים על זה שהילדים שלהם חווים התקפי חרדה, איך הם יכולים לעזור להם ואיך מבוגרים יכולים לעזור לעצמם. אז אולי נתחיל לתת מהשפע של הכלים שיש לנו לבעיה שהיא כל כך, כל כך, כל כך היום סביבנו.

נוגה:              ויראלית, כן.

דפנה:             כן, ממש.

נוגה:              כן, רק נגיד שמאז שהתחילה הקורונה אז יש מגמת עלייה ממש קיצונית בהתקפי חרדה.

דפנה:             כן.

נוגה:              לקיחה של כדורים פסיכיאטריים, של ציפרלקס, כדורי שינה.

דפנה:             כן.

נוגה:              זאת אומרת זה ממש … זה נמצא בכל מקום. אני לא חושבת שיש מישהו שמאזין לנו ולא מכיר אדם שנמצא סביבו שסובל מהתקפי חרדה, לצערי.

דפנה:             נכון.

נוגה:              אז יש המון, המון כלים שאפשר לתת.

דפנה:             כשבאמת הדבר הראשון שתמיד אומרים, וכולם אומרים את זה אז אנחנו נגיד לכם עוד הרבה דברים אחרים, אבל מהו?

נוגה:              נשימה.

דפנה:             נשימה.

נוגה:              פשוט לנשום. כן.

דפנה:             ואיזה נשימה?

נוגה:              יש לך איזה, אני אגיד נשימה איכותית, אבל איך …?

דפנה:             נשימה איכותית. בעיקר לשים דגש על הנשיפה, על ההוצאה של האוויר החוצה. זאת אומרת שאם אתם נמצאים ליד בן אדם שחווה התקף חרדה, שזה בדיוק מה שאת עשית עם אותה סטודנטית שלנו.

נוגה:              נכון.

דפנה:             זה קודם כל להיות מודע לנשימה שלנו ובכוונה לנשוף קצת בקול רם אפילו, לעשות מן (מדגימה נשיפה).

נוגה:              אוקי.

דפנה:             ארוך כזה. כן. כשהמטרה שלנו היא בעצם …

נוגה:              אולי ניתן דימוי ל…

דפנה:             המטרה שלנו היא שהשאיפה תהיה יותר קצרה מהנשיפה. זאת אומרת שאם אני שאפתי בספירה של אחת, שתיים, אני …

נוגה:              אז זה מה שרציתי להגיד. כן, כניסה של שתיים ויציאה של ארבע.

דפנה:             כן, או שלוש עם ארבע זה קשה מדי. אבל ממש להקפיד על זה, אפילו לספור לעצמי. ובאותו תרגיל שאת עשית מהצופן החדש אז זה בדיוק מדבר על זה. לשאוף אחת, שתיים, לנשוף אחת, שתיים, שלוש, ארבע.

נוגה:              כן.

דפנה:             לא צריך לדבר עם האדם בחרדה בשלב הזה, רק אני נמצאת לידו ואני נושמת בקצב הזה. ואם אני יכולה אחר כך לשאוף אחת, שתיים, שלוש פנימה ולנשוף שש, מדהים. זה קודם כל, פשוט לנשום ולהעצים קצת את הנשימה. יש לי סרטון יוטיוב שכדאי לחפש אותו בערוץ היוטיוב שלנו, שבו אני ממש מלמדת איך לעשות את זה ואיך לעשות את זה בצורה ככה מאוד …

נוגה:              את מלמדת הורים?

דפנה:             מלמדת הורים, כן, איך לעזור לילדים.

נוגה:              מקסים.

דפנה:             וקודם כל לנשום. אם אנחנו כבר מדברים על נשימה אז אפשר לתת עוד טיפ על זה, שהרבה פעמים הורה כשהילד שלו נגיד נופל או כשהילד שלו תינוק בוכה נורא, בלי לשים לב ההורה עוצר את הנשימה שלו.

נוגה:              מפסיק לנשום.

דפנה:             כן. אז לזכור שנשימה הוא כלי מאוד, מאוד חשוב כאן.

נוגה:              ועוד שאלה, למה להכניס ולהוציא לאט יותר?

דפנה:             אז בעיקרון מה שקורה הרבה פעמים בחרדה זה שבן אדם מכניס המון, המון אוויר ונכנס לפעמים למצב שנקרא היפרוונטילציה. אני (מדמה היפרוונטילציה) ואני לא מצליח לשחרר מספיק אוויר. אז לשחרר, לשחרר, לשחרר את האוויר.

נוגה:              זה גם נורא מרגיע.

דפנה:             זה מרגיע.

נוגה:              כן.

דפנה:             מה שמרגיע אותנו זה הנשיפה הארוכה.

נוגה:              כן.

דפנה:             אוקי? זה משהו שמאוד מאוד חשוב שאנחנו נעשה.

נוגה:              כן. עוד משהו ששווה לדבר עליו. נגיד פנתה אליי אמא שהתחלתי לעבוד עם הבן שלה, הוא בן 9 וחצי, זה היה סביב ה… הייתה איזה סופה שנתנו לה שם לא מזמן.

דפנה:             כן, כרמל.

נוגה:              סופת כרמל. והיו כמה ימים לפני הכנות בבתי ספר לזה. בקיצור, אנחנו עבדנו בכלל על נושא אחר והיא התקשרה להגיד לי שמתחילים לו התקפי חרדה או לפחות היא כבר בעצמה נכנסה לפאניקה מהפחד שמא זה חרדה שהוא מתחיל לפתח סביב הסופה הזאתי, של אם הוא שומע ברק אז הוא מתחיל נורא לפחד או שהוא רוצה להיכנס מתחת לשמיכה. היא דיברה המון על קוצר נשימה. אז קודם כל הדבר הראשון שאמרתי לה זה שהתגובות שלה זה משהו שהוא מאוד סופג. זאת אומרת כשהיא ישר נכנסת ללחץ וישר מסווגת את זה כחרדה, היא בעצם מקבעת פה, או משהו בה משדר את הבעייתיות שלא בהכרח עדיין נוצרה. אז הדבר הראשון זה שהורים ובכלל אנחנו כסביבה לאנשים שסובלים מחרדה, אנחנו צריכים לשים לב מה אנחנו מקרינים ומה אנחנו משדרים לאדם שמתמודד עם הקושי.

דפנה:             אפילו מה אנחנו חושבים.

נוגה:              נכון.

דפנה:             מפני מה אנחנו חרדים.

נוגה:              בדיוק.

דפנה:             כי החרדות שלנו מדבקות. ובעיקר ילדים, בעיקר ילדים זה מאוד, מאוד מדבק עבורם.

נוגה:              כן.

דפנה:             אז קודם כל באמת …

נוגה:              אז זה הדבר הראשון שאמרתי לה, שתשים לב על עצמה. הדבר השני …

דפנה:             שההורים לא יעבירו את החרדות לילדים שלהם.

נוגה:              אל הילדים. כן. או יחליטו שלילד יש חרדה עוד לפני שזה באמת חרדה. יתחילו לדבר איתו על זה שלא יהיה חרד ושהכול יהיה בסדר. זאת אומרת היא הכניסה לו מילים לפה עוד לפני שזה בכלל היה קיים, בעיני. זאת אומרת הרבה פעמים הורים מתוך הרצון לגונן, אז הם קצת מקצינים את הדבר כדי להימנע ממשהו שיקרה. רגע, לאט לאט.

דפנה:             נכון.

נוגה:              אז זה דבר ראשון. והדבר השני, גם כשמישהו כבר סובל מהתקף חרדה, אני זוכרת שיש לי ידיד מאוד טוב שחטף התקף חרדה אחד ויחיד בחייו, התקף ממש קיצוני, ובאמת התלבטנו אם לא להפנות אותו לבית חולים כי לא כל כך ידענו איך להתמודד עם זה. אז היה לי ברור שזה התקף חרדה, אבל זה היה כל כך קיצוני. זה קרה לאחרונה. ואחר כך דיברתי על זה עם כל המעגל חברים שהיה נוכח בזה ואמרתי להם תראו, זה שהיה לו התקף חרדה אחד זה לא אומר שבעתיד יהיה לו עוד התקף חרדה. עכשיו, עצם זה שאנחנו נתייחס אליו כאילו הוא כבר סובל מהתקף חרדה או …

דפנה:             מהתקפי.

נוגה:              מהתקפי, בדיוק. התקפי חרדה. אז אנחנו מכניסים פה משהו שלא בהכרח יקרה. אז בואו נתחיל מלא לדבר על הבעיה או על החרדה בלשון הווה או גם עתיד חס וחלילה, אלא בלשון עבר. היה לך התקף חרדה אחד ולא האם יהיה עוד התקף חרדה או מה אתה מתכנן לעשות? זאת אומרת ההתעסקות בזה לעצמה יכולה להגביר.

דפנה:             נכון. עצם זה שאתה מתייחס לזה בלשון הווה מתמשך כזה, אז אתה בעצם אומר …

נוגה:              משמר.

דפנה:             אוקי, זה יישאר שם לנצח ואני תמיד אסבול מהחרדות וזהו, מהיום אני בן אדם שסובל מחרדות וחבל מאוד. אז גם הורים, לשים לב שאתם לא מדברים על החרדה שהייתה לילד שלכם בלשון הווה מתמשך כזה. וגם אתם, אנשים שסובלים מחרדות, להגיד אוקי, היה.

נוגה:              כן. אני רק אגיד שהטיפ הזה הוא רלוונטי לא רק לחרדות, אלא לכל דבר. זאת אומרת גם לאירועים קשים אחרים שאנחנו עוברים.

דפנה:             נכון.

נוגה:              או לפחדים שמלווים אותנו.

דפנה:             כן. וגם אנחנו מתכננות לעשות על זה פרק.

נוגה:              נכון.

דפנה:             נכון? אז עוד נדבר על זה רבות.

נוגה:              כן. מה עוד אפשר לעשות?

דפנה:             אז זהו, אז את הזכרת מקודם מושג שחלק מהצופים שלנו אולי לא מכירים שנקרא הצטרפות, או משפטי אמת.

נוגה:              כן.

דפנה:             אז איך זה יכול לעזור לנו בכלל? קודם כל, מה זה?

נוגה:              מה זה? כן. אז משפטי אמת כמו שהם נשמעים זה משפטים שהם אמיתיים. איזשהו משפט שאם אני אגיד לך אותו אז התת מודע שלך אפילו ברמה לא מודעת, הוא רוצה לבדוק האם המשפט הזה נכון או לא נכון. האם אני נוגה אני משקרת ואז אי אפשר להאמין לי או אי אפשר לבטוח בי, או שאני אומרת את האמת. כמובן מתוך המקום ההישרדותי שלנו כבני אדם שאנחנו … המוח זוחלים הזה שם. עכשיו, אם אני אומרת משפט שהוא אמיתי שהתת מודע שלך אומר עליו כן, נגה היא אמיתית, מה שהיא אומרת הוא נכון, אפשר לסמוך עליה, אז בעצם אני גם יכולה להצטרף דרך משפטים כאלה אל המקום שבו את נמצאת. ובגלל שהמשפטים האלה הם אמיתיים אז את תקבלי תחושה שאני רואה אותך, מבינה אותך, נמצאת איתך. משפטים שהם מייצרים …

דפנה:             כן, כשזה משפטים נורא פשוטים.

נוגה:              כן.

דפנה:             פשוט להגיד את עכשיו יושבת כאן ואת הנחת את הכוס על ה… ואת מסתכלת עליי ואת שומעת את הקול שלי. משפטים לכאורה נורא, נורא פשוטים.

נוגה:              שהאדם מן הסתם אפשר אפילו ממש לראות אותו מהנהן עליהם של כן, מה שאת אומרת הוא נכון.

דפנה:             וזה מחבר אותי להווה. זה מחבר אותי לכאן. ויש בזה משהו שמאד מרגיע.

נוגה:              אז אם אולי ניתן דוגמאות למשפטי אמת שמתייחסים לאדם שנמצא בהתקף חרדה?

דפנה:             מצוין.

נוגה:              כן. אז משפט אמת טוב זה יכול להיות “אני רואה שאת נושמת נורא מהר”, “אני רואה שאת לחוצה”, “זה נורא, נורא מפחיד להיות בהתקף חרדה”.

דפנה:             כן. “את בטח מרגישה את הלחץ הזה”. הרבה פעמים אנשים רוצים כמה שיותר מהר להוציא בן אדם משם.

נוגה:              “הכול בסדר, לא קרה כלום. הכול בסדר. בואי, בואי. תקומי, תקומי, נלך לשטוף פנים”.

דפנה:             “תנשמי, תנשמי”.

(מגחכות)

דפנה:             אז כן, אז קודם כל להצטרף. קודם כל להגיד אני איתך, אני רואה, אני שומעת, אני מרגישה את מה שעובר עלייך. אני יודעת שזה קשה, אבל אני איתך בתוך הקושי הזה.

נוגה:              מקסים.

דפנה:             את לא לבד שם. אנחנו ביחד. ויש ספר נורא, נורא יפה שאנחנו מאוד אוהבות, “קולו של מילטון אריקסון- My voice will follow you”, שאומר הקול שלי עכשיו מלווה אותך החוצה מתוך זה. אם נדבר על כלים לחרדה, אז גם אני הקלטתי ובאתר האינטרנט שלנו בספוטיפיי יש דמיון מודרך שהקלטתי להתקפי חרדה אקוטיים. ברגע שבן אדם נמצא בהתקף חרדה, פשוט לתת לו להקשיב לזה וזה ממש זה הקול שלי מלווה, מלווה, מלווה החוצה מתוך החרדה.

נוגה:              כן. אני רק אגיד שיש לי תלמידה שלומדת NLP שהבן שלה בן 15 סובל מהתקפי חרדה בזמן שינה, זאת אומרת מתעורר להתקף חרדה ולא יודע מה לעשות. והיא שיתפה אותי לפני כמה שבועות שהוא מיוזמתו. איכשהו הגיע להקלטת ספוטיפיי שלך, איכשהו כתב בספוטיפיי חרדה, מה עושים? עניינים. שמע את זה והוא אמר אם בעבר או אם עד ההתקף הזה זה היה לוקח משהו כמו 40 דקות עד שעה רק להירגע, שלא נדבר על להירדם אחר כך, אז הוא אמר שאחרי 20 דקות הוא כבר היה חדש לגמרי. ולא רק החוויה הזאתי, אלא התחושה. הרי בהתקף חרדה זה חוסר אונים נורא גדול והוא דיבר על זה שהוא כאילו קיבל את השליטה על ההתקף חרדה הבא, כי הוא יודע שהוא יפעיל את ההקלטה.

דפנה:             בדיוק.

נוגה:              אז ממש, ממש מוזמנים להשתמש בזה, זה כלי מדהים.

דפנה:             כן.

נוגה:              כן.

דפנה:             כן. וזה ממש, ממש זה. זה מתחיל מלהצטרף למצב שבו נמצאים ואז מה יהיה השלב הבא?

נוגה:              אז אחרי הצטרפות, יש הובלה. שהובלה זה משפטים שהם כמובן, זאת אומרת, הם לא משפטים שהם אמיתיים, כי אני רוצה להוביל למקום אחר אז אני לא אומרת משהו שאני רואה עכשיו, נגיד שאת לחוצה, אלא לאן אני רוצה להוביל אותך. אז אם אני אחזור לדוגמה עם החיילת שהייתה לי בצבא, אז התחלתי מכמה משפטי הצטרפות. אז אמרתי לה טוב, את יושבת פה עכשיו על המיטה ואני רואה שאת נורא, נורא בלחץ, זה משפט ראשון, ושקשה לך לנשום. והאמת היא שגם אני איתך, זה מלחיץ להיות בתוך המצב הזה. אז היו ככה עוד כמה משפטים כאלה.

דפנה:             מקסים.

נוגה:              ואז משפט הובלה שהוא מאוד, מאוד עוזר זה אבל בקרוב את תשימי לב שאת מתחילה להירגע והנשימה תהפוך להיות יותר איטית, או בעוד כמה רגעים את תרגישי שחל שיפור. זאת אומרת משפטים שהמטרה שלהם זה להוביל החוצה משם.

דפנה:             להוביל החוצה.

נוגה:              כן.

דפנה:             נכון. מתוך ההתקף. ואם אנחנו מדברים על זה שאנשים מפחדים מההתקף הבא, אז גם לזה יש לנו פטנט מתוך המודל הלשוני. ב- NLP יש מודל לשוני קצת מורכב, אבל יש בו שאלות שהן לא מאוד מורכבות.

נוגה:              מאוד מורכב לדיסלקטים.

דפנה:             ושאלה שמאוד מאוד עוזרת כאן לבן אדם שהוא נורא, נורא מפחד. כן, אז הוא אומר אם אני אכנס לרכבת וברכבת יהיו המון, המון אנשים, אז אני מפחד שאני אכנס להתקף חרדה. אז מה הפטנט שאנחנו נגיד לו פה?

נוגה:              כן. אוקי. ומה יקרה אם?

דפנה:             ומה יקרה אם?

נוגה:              כן. ומה יקרה אם תיכנס לרכבת ויהיו המון אנשים? אז אני אקח את הדוגמה הזאת.

דפנה:             ומה יקרה אם תיכנס לרכבת ויהיה התקף חרדה? אז מה יקרה?

נוגה:              כן. אז אני ממשיכה את הקו הזה כי בדיוק יש לי מישהי כזו שאני עובדת איתה. אז היא מפחדת שהיא תיכנס לרכבת ולא יהיה לה מקום ליד החלון, כי ברכבת היא מצאה עקרונות שאפשר לפתוח קצת את החלון ואז נכנס אוויר ואז אין חנק. ממש הם המון, המון עסוקים בזה אנשים שסובלים מהתקפי חרדה. זה גם נורא מתיש. אז אמרתי אוקי, אז מה יקרה אם לא תמצאי מקום ליד החלון? “מה זאת אומרת? אז יתחיל החנק”. ואני אומרת לה אוקי, ומה יקרה? “אז אני אכנס להתקף חרדה”. ומה יקרה? “אז אני אהיה בהתקף חרדה”. אני אומרת לה אוקי, ומה יקרה?

דפנה:             ומה יקרה אחר כך?

נוגה:              כן. מה יקרה אחר כך? אז היא אומרת לי “אז זו תהיה חוויה נורא קשה ואני אהיה בתוך זה איזה 20 דקות”. אוקי. ומה יקרה אחר כך? עכשיו, אי אפשר למות מהתקף חרדה. הרבה פעמים בתוך התקף אנשים מרגישים שזה חוסר אונים כל כך גדול שזה על גבול העוד רגע, אבל אין בזה שום דבר שהוא מסוכן פיזית. זה נורא, נורא קשה חווייתית, ברמה התחושתית להיות בהתקף חרדה. אבל שום דבר … אין פה סכנה. ואנשים ברגע שהם חושבים על זה פתאום ככה אז … (מגחכת).

דפנה:             בדיוק. וזה ממש כלי. זה ממש כלי לזכור שלא מתים מזה. זה לא מסוכן ולא מתים מזה. וגם אם אנחנו מדברים על התקפי חרדה שהם אקוטיים, שהם כאלה אינטנסיביים וקצרים, זה גם עובר. אפילו שבאותו רגע הזמן עוצר מלכת ונראה לי שאני תקוע שם לנצח, אז זה עובר וזה חולף ויש משהו מאוד מרגיע בלדעת את זה. קודם כל אני כהורה אם הילד שלי נכנס להתקף חרדה, אז אני צריכה להזכיר לעצמי שלא מתים מזה. זה לא מסוכן, לא יקרה כלום, הכול בסדר. וגם לתוך זה אפשר לנשום ואפשר בפירוש להגיד את זה גם לבן אדם שסובל מהתקפי חרדה. ממש להגיד את זה. אני מזכירה לך שלא מתים מזה, זה עוד מעט ואת ועד מעט תירגעי, זאת הובלה.

נוגה:              זאת הובלה, זהו.

דפנה:             עכשיו, זאת הובלה קיצונית.

נוגה:              כן.

דפנה:             כן.

נוגה:              היא יכולה להיות מאוד קשה לאדם שנמצא בכאלה תחושות קשות, מצד אחד. מצד שני, זה מסר שהוא גם חשוב.

דפנה:             מאוד. מאוד חשוב וגם מרגיע.

נוגה:              כן.

דפנה:             וגם מרגיע לדעת את זה.

נוגה:              מקסים.

דפנה:             כן.

נוגה:              הרבה, הרבה כלים, הרבה שיטות. כל מה שאנחנו אומרות פה זה דברים שזה לא טבעי ליישם אותם או לאמץ אותם, אלא זה משהו שצריך לתרגל אותו.

דפנה:             כן.

נוגה:              וזה מאוד, מאוד קשה, אני אגיד מהמקום שלי כמישהי שהמון נמצאת ליד אנשים שסובלים מהתקפי חרדה, זה לא קל להכיל את זה. אפילו האדם שרואה את זה או נמצא ליד, זה לא מקום שהוא פשוט. והרבה פעמים אני בעצמי נכנסת למיטה בלילה ואומרת וואו, אני צריכה רגע לעכל ולעבד את מה שהיה ולשאול את עצמי האם פעלתי בצורה טובה או לא ומה אפשר ללמוד?

דפנה:             כן.

נוגה:              מה אני יכולה ללמוד כדי להשתפר מזה? תזכרו שתעשו או לא תעשו. זאת אומרת, אם לא תעשו שום דבר אז לא עזרתם, אבל אם תעשו אז אתם יכולים מאוד לעזור לאדם. ומתרגלים את זה.

דפנה:             כן.

נוגה:              לגמרי.

דפנה:             בהחלט. יש עוד כלי שאנחנו יכולים הרבה להשתמש בו שהוא לקוח מבחינת NLP השם של זה, של התהליך הזה, הוא שרשרת עוגנים.

נוגה:              שרשרת עוגנים.

דפנה:             שאנחנו בעצם מדברים בו על איזשהו טריגר, על איזשהו כפתור שכשהוא נלחץ מתחיל ההתקף ומשם כבר …

נוגה:              אנחנו בתוך הלופ.

דפנה:             אנחנו בתוך איזשהו לופ. אז מה הכלי הזה? את רוצה להגיד על זה מילה?

נוגה:              כן. אז הטכניקה של שרשרת עוגנים היא בגדול מדברת על מצב שבו רגש מסוים מוביל אותנו לרגש אחר. נגיד אני מתאהבת ואז זה מוביל אותי לפחד ואז אני בורחת מתוך ההתאהבות ומתוך אהבה ולא מצליחה להיכנס לזוגיות בגלל זה. עכשיו לא בהכרח התאהבות צריכה להוביל לפחד. היא יכולה להוביל לציפייה, לסקרנות, להתרגשות. אז גם כאן אנשים יכולים מתוך התרגשות מאוד, מאוד גדולה, נגיד יש כנס גדול שאני צריכה להגיע אליו או אירוע שהוא נורא, נורא חשוב לי, אז אני נמצאת בתוך התרגשות ומתוך ההתרגשות הזאתי זה מוביל להתקף חרדה. עכשיו השאלה היא, האם בהכרח זה צריך להיות כך? או שאותו רגש, אותו טריגר, אותו כפתור, במקום להוביל לחרדה יכול להוביל לרגש אחר?

דפנה:             כן. שזה ממש איזושהי עבודה של תכנות.

נוגה:              כן.

דפנה:             NLP, ה- P זה programing, אנחנו יכולים ממש לתכנת את האדם שבמקום מהטריגר הזה נכנסתי לרכבת ולא מצאתי כיסא ליד החלון, שזה הטריגר, מזה אני אעבור בכלל לתגובה אחרת.

נוגה:              כן.

דפנה:             זאת אומרת זה לא חייב דווקא להוביל להתקף חרדה. זה יכול להוביל למשהו אחר ואפשר ללמד את זה, אפשר ללמד אנשים את זה. הכלי האחרון אולי. לא, בעצם אפשר לתת עוד שני כלים פה. אז יש כלי שאת דיברת עליו מקודם שזה הצופן החדש.

נוגה:              נכון.

דפנה:             שזה בעצם מדבר, יש בצופן החדש יש כמה עקרונות שכולם יכולים מאוד לעזור בהתקף חרדה. כשמגיע אליי לקליניקה בן אדם והוא תוך כדי תהליך הוא פתאום נכנס להתקף חרדה, אני מיד שולפת מהשרוול איזשהו כלי של הצופן החדש. בצופן החדש יש באמת יש כלי אחד של נשימות שדיברנו עליו מקודם. יש עוד כלי של משחק. פשוט לשחק.

נוגה:              ולמה, מה, מה משחק עוזר? אולי תגידי לצופים.

דפנה:             מה שמשחק עושה, שני דברים. קודם כל יש בו הסחת דעת ויש בו, אנחנו משחקים משחק שמביא את האדם למצב ביצועי גבוה. כי יש שם איזשהו אתגר שהולך ועולה וזה נהיה קצת יותר קשה וקצת יותר קשה.

נוגה:              והוא מצליח גם.

דפנה:             ואתה מצליח. זה מתחיל מנורא נורא פשוט. זה יכול להיות אפילו להתמסר בכדור ואז אח”כ להתמסר, לתפוס את הכדור פעם בשמאל ופעם בימין ואחר כך לתפוס אותו ולעשות איזשהו סיבוב.

נוגה:              לעשות סיבוב וקפיצה ועל רגל אחת.

דפנה:             ומחיאת כף ו… כן. זאת אומרת טיפה לעשות איזשהו משהו שיש בו קצב, שיש בו מהירות, שיש בו הצלחה, ואז אני כבר במקום אחר. אז הכלי הזה …

נוגה:              אז זה גם הסחת דעת וגם רמה ביצועית גבוהה כשהאדם בחוויית הצלחה.

דפנה:             כן. וכיף.

נוגה:              כן.

דפנה:             משחק הוא כיף.

נוגה:              משחק זה כיף.

דפנה:             ואפשר לצחוק בתוך משחק. אז כלים כאלה של הצופן החדש מאוד, מאוד עוזרים. יש סוג של חרדה שהוא לאו דווקא החרדה האקוטית הזו שדיברנו עליה עד עכשיו, אלא איזושהי תחושה של חרדה מפני אירוע שעומד לקרות.

נוגה:              לדוגמה טסט נהיגה.

דפנה:             אז יש לי טסט נהיגה, יש לי מעבר דירה, לידה, משהו אבל שבטוח עומד לקרות.

נוגה:              כן.

דפנה:             לא אני חרדה שמא הבן שלי תהיה לו תאונת דרכים, הרי לא ברור שתהיה לו תאונת דרכים אז זה לא מתאים בתהליך הזה. אלא משהו שבאמת יש לי בעוד שבוע ראיון עבודה קריטי. אם אני אעשה שם רושם טוב זה מקפיץ את הקריירה שלי ואם אני לא אעשה שם רושם טוב אני תקוע, למשל.

נוגה:              זאת אומרת אירוע ודאי שהולך לקרות בעתיד ואני חרדה מפניו

דפנה:             כן. כן.

נוגה:              אוקי.

דפנה:             גם עמידה מול קהל הרבה פעמים אפשר לעשות על זה, או ניתוח שאני עומדת לעבור, אוקי? כל דבר שבוודאות אני אעבור.

נוגע:               יש לו תאריך.

דפנה:             יש לו תאריך. ממש יודעים מה התאריך שלו. ואז מה הפטנט שלנו?

נוגה:              אז יש ממש טכניקה שנקראת חרדה על קו הזמן, שהעיקרון שהטכניקה מדברת עליו זה שאנחנו חרדים עד שהאירוע הזה מגיע ואולי תוך כדי האירוע, ואז האירוע נגמר. 15 דקות אחרי האירוע, האם עוד יש חרדה?

דפנה:             אז מה שבעצם כן אנחנו עושים זה שאנחנו מבקשים מאדם לדמיין את עצמו 15 דקות אחרי הסיום המוצלח של אותו אירוע. זאת אומרת 15 דקות אחרי שהוא יצא מראיון העבודה הזה והוא עשה בראיון עבודה הזה רושם מדהים, בלתי רגיל, הם פשוט נשארו פעורי פה מהיכולות שלו, מהרהיטות שלו, מהכריזמה שלו, מה שאני לא יודעת מה איזה רושם הוא רצה להשאיר שם. אז הוא 15 דקות אחרי סוף הראיון המוצלח הזה.

נוגה:              עכשיו זה נורא, נורא ברור.

דפנה:             ואיך הוא מרגיש שם?

נוגה:              אוקי.

דפנה:             איך הוא מרגיש שם? מדהים. נכון? ואז שואלים את הבן אדם אוקי, עכשיו כשאתה בדמיון שלך מדמיין את עצמך 15 דקות אחרי הסיום המוצלח, איפה החרדה? אין. ברור שאין.

נוגה:              כן.

דפנה:             אם עוד יש חרדה, סימן שהוא לא דמיין …

נוגה:              הצלחה.

דפנה:             הצלחה פנומנלית.

נוגה:              זאת אומרת העיקרון הזה מדבר על זה שאנחנו חרדים מפני משהו לפניו, בזמן שהוא קורה, מאיך שבאמת הוא יקרה, זאת אומרת מה יהיו ההשלכות או איך אני אהיה בתוך האירוע הזה. אבל ברגע שהאירוע נגמר, ממש 15 דקות אחרי, זאת אומרת שנייה אחרי אז אין כבר חרדה.

דפנה:             כן.

נוגה:              בוודאי ובוודאי אם דמיינו את זה בצורה שהיא מוצלחת. אני עשיתי לעצמי את התהליך הזה של החרדה על קו הזמן לפני הטסט של הנהיגה שהיה לי לפני … בגיל 17. ואני זוכרת כמה זה מרגיע לדמיין, לדמיין את עצמי 15 דקות אחרי שאני כבר יוצאת מהאוטו והמורה לנהיגה אומר לי אין מצב שלא עברת, את עוברת את הטסט הזה. ובאמת זה מביא לתחושה של רגיעה תוך כדי. עשיתי לעצמי את התהליך הזה לבד עם עצמי 12 שעות לפני הטסט. אתם מוזמנים לעשות את זה לפני כל אירוע שיש לכם. פשוט קחו את עצמכם 15 דקות אחרי ותפרגנו לעצמכם בדמיון. באמת, תעופו על עצמכם. ומה שזה עושה, זה שזה מביא לרמה ביצועית גבוהה יותר. זאת אומרת כשאנחנו מצליחים לדמיין את עצמנו מצליחים באירוע מסוים, קל לנו יותר, יש משהו מגויס. אני הרגשתי שאני מגיעה עם התחושות האלה של יאללה, אני עושה מה שצריך כדי שמה שדמיינתי יתגשם. וזה גם באמת מסיט מהחרדה.

דפנה:             כן.

נוגה:              אז זה גם כן כלי מעולה.

דפנה:             נכון. עכשיו לפעמים אנשים אומרים כן, אבל מה הסיכוי שזה יהיה כזה טוב?

נוגה:              אני משלה את עצמי.

דפנה:             כן, אני משלה את עצמי ואני עף על עצמי וזה גם לא יהיה ככה.

נוגה:              כן. אני אדמיין שאני עוברת ואז אני אכשל אז זה סתם …

דפנה:             אני אתאכזב עוד יותר.

נוגה:              נכון.

דפנה:             אז במקרה הזה תענו, תענו לקולות האלה ותגידו לקולות האלה נכון, אני משלה את עצמי, ברור. הרי זה עוד לא היה, נכון? זאת אומרת כל דבר שאני מדמיינת לעתיד זאת אשליה, אבל גם כשאני מדמיינת שאני אכשל או שאני אכנס לחרדה.

נוגה:              את גם משלה את עצמך.

דפנה:             אני גם משלה את עצמי. ורק נשאלת השאלה, איזו אשליה מקדמת אותי יותר טוב ואיזו אשליה תביא אותי לביצוע יותר טוב? וברגע שאתם מבינים מה התשובה הנכונה, תמשיכו לדמיין ולעוף על עצמכם.

נוגה:              מקסים.

דפנה:             כן.

נוגה:              אחלה של סיום, כן. אז אנחנו ממש מגיעות כבר לסוף הפודקאסט.

דפנה:             נכון.

נוגה:              הרבה כלים, הרבה דברים. אני יכולה להעיד על עצמי שאני מאזינה להמון פודקאסטים ומעשירה את הידע שלי והרבה פעמים אני מרגישה שזה המון, המון מידע שאין לי באמת איך ליישם אותו ואז אני בוחרת לשמוע את אותו פודקאסט כמה שבועות אחרי שוב. אז אם אתם מרגישים שזה המון דברים, אז אולי תבחרו אפילו עיקרון אחד מתוך העקרונות שדיברנו עליהם ותתחילו ליישם אותו. ותחזרו עוד כמה שבועות אלינו לשמוע את הפרק הזה שוב ולראות באמת עד כמה הצלחתם ומה אתם רוצים עוד לאמץ, ליישם, לתרגל אותו. כי זה המון, המון דברים.

דפנה:             כן. נכון. וגם לזכור שאם אתם לא מצליחים להתמודד עם החרדה בכוחות עצמכם, תפנו לאיש מקצוע. ואנחנו כמובן ממליצות על …

נוגה:              NLP.

דפנה:             כן. ובאמת אם יש תחום שאנחנו מצליחים בו בצורה פנומנלית, זה חרדות.

נוגה:              כן. כן.

דפנה:             אז ממש, ממש שווה. ואם אתם כבר פונים ל- NLP, ככה טיפ עוד קטן מאיתנו, תבקשו טיפול שנקרא TLT, time line therapy, כי זה הטיפול באמת …

נוגה:              תרפיית קו הזמן.

דפנה:             תרפיית קו הזמן. טיפול של יום ארוך מאוד, יש לנו הצלחות בלתי רגילות בטיפול בחרדה בכלי הזה. אז אתם יכולים לעשות המון בכוחות עצמכם. אתם מוזמנים גם לחפש את הסרטון ביוטיוב שבו אני נותנת כלים על חרדה ואת הדמיון המודרך שלנו לטיפול בחרדה אקוטית. ואם לבד לא הצלחתם וכל הכלים שיש כאן לא עזרו, לכו לטיפול. יש בארץ היום אלפי אנשים שעושים טיפולי NLP מדהימים.

נוגה:              כן. אני רק אגיד שגם אנשים שסובלים מהתקפי חרדה ולוקחים תרופות פסיכיאטריות, אז זה לא אומר שאין מה לעשות. זאת אומרת חרדה זה משהו שהוא … זה מרכיב נפשי לגמרי ויש המון מה לעשות איתו.

דפנה:             נכון.

נוגה:              ורק אני אגיד לסיכום שאני עבדתי עם מישהי שלקחה במשך כמה שנים ציפרלקס, שזה כדור שהמטרה שלו זה באמת למנוע התקפי חרדה. הכדור עצמו שהוא פסיכיאטרי והיה לה מאוד קשה מחשבתית רעיונית לחשוב על זה שהיא בכלל תלותית בכדורים פסיכיאטריים, הוא גם לא כל כך עזר. והיא הגיעה לטיפול ואחרי 7 מפגשים בייעוץ עם הפסיכיאטר ואחרי תהליך מאוד משמעותי, היא גם הפסיקה ליטול את הכדורים וגם באמת יצאה לחיים שבהם היא יותר עצמאית, עם שליטה על החיים שלה.

דפנה:             כן. לגמרי.

נוגה:              יש המון מה לעשות.

דפנה:             אז זהו, אז אנחנו שוב מזמינות אתכם לשתף בפודקאסט הזה אנשים ונשים והורים וילדים שהם מתמודדים עם חרדה. ואנחנו נהיה פה בעוד הרבה מאוד פרקים, אז שווה לעקוב אחרינו.

נוגה:              תודה רבה.

דפנה:             להתראות.

הוסף/הוסיפי תגובה

האימייל לא יוצג באתר.