תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר ונוגה רטר:
נוגה: טוב, שלום לכולם וברוכים הבאים לעוד פרק נוסף בפודקאסט חיים לפי ה- NLP איתנו.
דפנה: דפנה רטר.
נוגה: ונוגה רטר.
דפנה: והיום אנחנו נדבר על חינוך ביתי.
נוגה: וואו, חתיכת נושא.
דפנה: זהו, זה נושא שהמון המון שואלים אותי עליו.
נוגה: וגם אותי.
דפנה: וגם אותך. אז ככה זה כשאתה עושה משהו שהוא לא כל כך שגרתי, אז אנשים רוצים להבין. והאמת שיש לנו פה איזשהו מסר להעביר לעולם.
נוגה: כן.
דפנה: אז נעביר אותו. אז קודם כל באמת מה זה חינוך ביתי?
נוגה: מה זה חינוך ביתי? אז האמת היא שחינוך ביתי בעברית אומרים רק חינוך ביתי, אבל באנגלית יש שני מושגים לחינוך ביתי. יש homeschooling שזה להכניס את הבית ספר הביתה. את תדייקי אותי עוד מעט. אבל זה בגדול ללמד את הילד במקום בבית ספר, ללמד אותו בבית. יש שיעורים, צריך לעמוד ביעדים, אני לא יודעת אם בדיוק יש הפסקות או אין הפסקות, אבל זה פשוט להביא את הבית ספר הביתה וזה homeschooling. ויש משהו שנקרא unschooling, שזה בעצם להגיד שהחיים הם בית הספר ובואו נלמד מהחיים. אז תרחיבי על זה.
דפנה: נכון. ובגדול אפשר לדבר על איזושהי קשת.
נוגה: כן.
דפנה: שבקיצוניות אחת שלה זה homeschooling , ממש ההורה מייצר מסגרת בית ספרית בבית. ובקצה האחר שלה יש את ה- unschooling, שגם אם ילד ב- unschooling יבוא להורה ויגיד אני רוצה ללמוד צרפתית, אז ההורה יגיד לו תלמד. עניין שלך. אוקי? זה אלה שתי הקיצוניות. וכמעט אין אנשים שהם קיצוני לגמרי לכאן או לכאן. כל אחד מוצא את עצמו איפשהו בדרך.
נוגה: מן הסתם זה גם משתנה עם השנים בתור חינוך ביתי, מה אתה יותר.
דפנה: בכלל הורות זה דבר שנורא משתנה הרי. אז אנחנו איפה שהיינו בדרך יותר לכיוון ה- unschooling.
נוגה: ה- unschooling. כן.
דפנה: אבל כן אם רציתם ללמוד משהו הייתי ישר מתגייסת למצוא את המורים שילמדו אתכם. אחת השאלות הראשונות שתמיד אנשים שואלים אותי זה מה, ואת מלמדת אותם הכול?
נוגה: הכול. הכול.
דפנה: ואנשים אומרים אם הילדים שלי בחינוך סימן שאני מלמדת אותם ביולוגיה ומתמטיקה ואנגלית.
נוגה: וכימיה.
דפנה: וכימיה ודקדוק ואני עוד … ועושה להם מבחנים ונותנת להם תעודה בסוף שנה. אז לא. בישראל רוב האנשים הם נוטים יותר לכיוון של ה- unschooling.
נוגה: אגב, כמה משפחות בחינוך ביתי יש?
דפנה: יש מאות משפחות בחינוך ביתי.
נוגה: מאות משפחות.
דפנה: ובעקבות הקורונה הצטרפו אלינו המון, המון, המון משפחות שלא רצו שהילדים שלהם יהיו בתוך הבידודים והמסכות והחוסר וודאות שהייתה שם. אנשים אמרו … גם אנשים בקורונה היו בבית עם הילדים וגילו שזה אפילו כיף. היו כאלה שזה היה סיוט בשבילם, אבל היו כאלה שהתאהבו בזה ואמרו בעצם למה לא להמשיך את זה?
נוגה: כן.
דפנה: בעקבות הסגרים.
נוגה: לא, וגם אנחנו נמצאים היום בעידן שבו ילד יכול לשאוב כל כך הרבה מידע מהרשתות החברתיות ומהאינטרנט שזאת אומרת גם ככה הקונספט של בית ספר זה לא כמו פעם, שפעם אם לא היית הולך לבית ספר אז מאיפה היית לומד?
דפנה: נכון.
נוגה: והזום עשה … בוא נגיד שלימודים במשרד החינוך דרך הזום הביאו המון …
דפנה: לא הוכיחו את עצמם.
נוגה: כן, והביאו המון חדשים לחינוך הביתי.
דפנה: נכון. עכשיו יש איזושהי דעה בציבור שאם אני לא אשלח את הילד שלי לבית ספר הוא יהיה אנאלפבית, הוא לא ידע כלום עכשיו. למה הגישה הזאת נוצרה? בגלל שבעבר, בוא נגיד בעבר עד לפני כמה מאות שנים, אם ההורה היה נגיד איכר פשוט.
נוגה: איכר, כן.
דפנה: אנאלפבית, אם הוא לא ישלח את הילד שלו לבית הספר כדי שהמורה הכפר ילמד אותו קרוא וכתוב, הילד בבית לא היה יכול להיחשף לזה. ולכן נוצרה בעצם מאז נוצרה הדעה הזאת שהמקום שבו הילד לומד זה בית הספר. היום שכולנו קוראים וכותבים אז אין סיכוי שילד יישאר אנאלפבית אם הוא גדל עם הורים שקוראים וכותבים.
נוגה: אם הוא גדל בסביבה כזאת. כן.
דפנה: כן. ואם הוא הולך, הולכים למסעדה והוא רוצה להבין מה כתוב בתפריט או נוסעים בכביש והוא רואה שלט והוא רוצה לדעת מה כתוב שם הוא או … העולם …
נוגה: הסמארטפון מחייב את כולנו קריאה וכתיבה.
דפנה: נכון, האמת שאת מה שנתן לך boost מאוד גדול בכתיבה היה שהתחלת לשלוח sms-ים.
נוגה: נכון. כשהורדתי וואטסאפ.
דפנה: לגמרי.
נוגה: כן.
דפנה: ועוד לפני זה שכתבת יומן.
נוגה: נכון.
דפנה: גם, רצית לכתוב יומן. אז אין שום סכנה שילד יהיה אנאלפבית אם הוא לא ילך לבית ספר. ואין צורך לשבת עם ילד וללמד אותו את ה- אלף בית. עצם זה שהוא בסביבה קוראת וכותבת וילד מטבעו עושה modeling, עושה, מחקה, אז הוא רוצה ללמוד לכתוב ולקרוא.
נוגה: אני רק אגיד שאני בתור ילדה שגדלה בחינוך ביתי, אני רציתי ללמוד את האלף בית. אני זוכרת שכשהיינו נוסעים לסעד לקיבוץ שלך אז זה נסיעה נורא ארוכה מהצפון לדרום, היינו מתאמנות, את זוכרת? על לעשות בת בכתב עגול וגימל בכתב עגול. זאת אומרת אני רציתי ללמוד.
דפנה: כן. את רצית.
נוגה: אני פשוט רציתי.
דפנה: וברגע שאת רצית אני לגמרי הייתי שם.
נוגה: כן, הייתם מאוד מגויסים כהורים.
דפנה: איתך.
נוגה: כן.
דפנה: כן.
נוגה: אז את אומרת שהורים שואלים אותך האם את מלמדת הכול? אז אם את לא מלמדת הכול, אז איך זה בדיוק מתבצע?
דפנה: אז אני אמא.
נוגה: אוקי.
דפנה: אני האמא פה ואני קודם כל אני לא חברה של הילדים שלי. אם הילד שלי רוצה חברה בשביל לשחק עם מישהו, זה לא אני.
נוגה: את לא משעשעת.
דפנה: לקח לי זמן להגיע למסקנה הזאת, להבין שאותי באופן אישי די משעמם לשחק עם ילד במשחקים של ילדים.
נוגה: טאקי.
דפנה: כן.
נוגה: טאקי ממש אהבנו.
דפנה: ובהתחלה היו לי קצת רגשות אשם על זה. ובאיזשהו שלב איזושהי אמא בחינוך ביתי אמרה לי "את לא החברה שלהם. אם ילד רוצה חברה, אז צריך לעזור לו למצוא חברה או שהוא צריך למצוא לעצמו חברה. אבל עם החברים שלו הוא ישחק. התפקיד שלך כאמא לשים את כל המסגרת הזאת". ולשים את המסגרת מבחינתי זה אמר לדאוג שבבית שלנו יהיה איזשהו סדר יום, ובעיקר סדר שבועי. אולי אני קצת אגיד איך בכלל הגעתי לזה.
נוגה: נכון, איך התגלגלתם לחינוך ביתי באמת?
דפנה: איך התגלגלנו? אז אני קודם כל גם בזה, כמו בכל דבר אחר בהורות שלי היו לי כל מיני זגזוגים.
נוגה: עליות וירידות. אוקי.
דפנה: אבל היה לי ברור בהריון הראשון שהילד שלי הולך להיות בחינוך ביתי.
נוגה: פשוט היה לך?
דפנה: לא היה לי שום צורך לשלוח אותו לשום מסגרת שהיא. אני נשלחתי למסגרת בגיל 6 שבועות, יום ולילה, בחינוך בקיבוץ בלינה המשותפת. אולי זה קשור לזה. אני לא בטוחה. אני לא יודעת. אני כן יכולה להגיד שאם קיבוצניקים הם 3% מהאוכלוסייה, אז בקרב אמהות בחינוך ביתי אנחנו אולי 20% או 30%.
נוגה: אוקי. זה אומר, כן.
דפנה: אז כנראה שיש פה איזשהו קשר. והיה לי נורא כיף בבית עם הבכור ואז אתם נולדתם התאומים, וזה המשיך להיות מאוד, מאוד כיף.
נוגה: למרות שכן אני זוכרת שגן הייתי וגם כיתה א'.
דפנה: נכון.
נוגה: זה הזיגזוג.
דפנה: נכון. כשיהל היה בן 4 וחצי …
נוגה: שזה הגדול.
דפנה: היה לי מאוד קשה. אתם הייתם כבר … היה קשה כי העסק היה ככה בתנופה מאוד, מאוד גדולה ולא התארגנתי נכון עם גם לנהל את כל המכללה ולכתוב את התכנים ולהיות אתכם. התחיל להיות לי מאוד, מאוד קשה. הייתי באיזה מן בלבלה כזאת ולרגע לא הייתי בטוחה מה נכון. ואז נתקלתי באנתרופוסופיה והתאהבתי בה. ומישהי שתמיד חוקרת ולומדת, אז רציתי ללמוד את האנתרופוסופיה יותר לעומק. והייתה לי מורה לאנתרופוסופיה שמאוד אהבתי והיא הייתה גננת ביודפת. ואמרתי האישה הזאת, אני רוצה שתהיה גננת של הילדים שלי.
נוגה: וככה התגלגלנו …
דפנה: אבל איך נגיע ליודפת?
נוגה: וואלה.
דפנה: ואז פתאום הסתדרו הדרכים והיינו ביודפת ואמרתי אוקי, אז אם אני ביודפת אז אני רוצה שמירי תהיה הגננת של הילדים שלי ובאמת הייתם בגן. יהל נכנס לגן בגיל 4.5, כמעט 5, אתם בגיל 3.5. ואהבתי את הגן האנתרופוסופי מאוד. ואז הגעתם לכיתה א', יהל התחיל את כיתה א', ב', ב- ג' כבר התחלתי להרגיש שזה לא הכי טוב לו. ובכיתה ד' כבר ממש לא אהבתי את זה ובסוף כיתה ד' הוצאתי אותו מבית ספר. ואז אתם עשיתם שביתה, הייתם אז בכיתה א', אמרתם אם הוא בבית, גם אנחנו בבית. אמרתי יאללה, שכולם יהיו בבית. וקורן ואלה הצעירים כבר לא היו בכלל אפילו יום.
נוגה: במסגרת.
דפנה: בגן או בבית ספר.
נוגה: אולי אם את יכולה טיפה יותר להסביר מה זה אומר שלא אהבת שהוא היה במסגרת? איזה הורים אם הם מרגישים … מה הם אמורים להרגיש או לחוות מהילדים שזה איזשהם סימנים לזה שאולי חינוך ביתי הוא יכול להיות יותר טוב?
דפנה: אז אני מאוד, אני חושבת שזה מאוד קשור אצלנו ספציפית לדיסלקציה, שהבכור יהל הוא דיסלקט כמוני והוא מאוד, מאוד היה לו קשה לרכוש את הקריאה. ואם הוא בבית אז הוא ירכוש את זה בקצב שלו, אבל אם הוא בבית ספר ומתחיל להיות לחץ סביב זה ומתחילים לצחוק עליו סביב זה, הוא התחיל להיות ממש מדוכא. ממש הוא היה הולך שפוף כזה לבית ספר והרגשתי שזה לא טוב לו, שאני מצילה אותו בזה שאני מוציאה אותו הביתה.
נוגה: באיזה עוד מצבים?
דפנה: לא אהבתי גם את זה שכופים על ילד חוסר תנועה וחוסר דיבור למשך כל כך הרבה שעות ביום, אבל עם זה גם התחלתי את ההורות שלי.
נוגה: כן.
דפנה: אני חושבת שאנתרופוסופיה הייתה מאוד … היא מסגרת מקסימה, בגילאים הצעירים מאוד אהבתי אותה. אבל זה לא התאים. גם אני חזרתי לעצמי בעצם.
נוגה: כן.
דפנה: כשהוצאתי אתכם חזרה הביתה אז די חזרתי לעצמי. בשלב הראשון אני חשבתי שלי יהיה נורא, נורא קשה כשאתם תהיו בבית כל החמישה, כי ככה היו לי כמה שעות ביום שהייתי רק עם הצעירים, עם קורן ואלה שהיו אז ממש תינוקות. וזה היה לי טוב, השעות שקט האלה. ואמרתי אמא'לה, עכשיו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, לא יהיה לי … זה יהיה כמו שבת אחת ארוכה. אני אשתגע.
נוגה: וגם את קרייריסטית. זאת אומרת זה לא שלא עבדת.
דפנה: כן.
נוגה: יש משפחות בחינוך ביתי שאחד מבני הזוג, בדרך כלל האבא יוצא לעבוד והאמא נמצאת בבית אז כל עולמה זה גידול הילדים בגיל הזה.
דפנה: כן.
נוגה: זה לא היה המצב שלך.
דפנה: לא, אני תמיד המשכתי לנהל עם אמיר את מכללת רטר ולכתוב את התכנים וללמד קורסים, כמעט כל השנים גם לימדתי. אז חששתי לעצמי, אבל אמרתי כל כך לא טוב לכם בבית ספר שאני עכשיו מקפלת את הצרכים והרצונות שלי.
נוגה: אני רק אגיד על החוויה שלי כי את כיתה א' אני זוכרת, הייתי בת 6, 7. ואני זוכרת יום אחד שישבתי בכיתה אמרו לנו לשים ידיים על הלב וזה היה משהו של האנתרופוסופיה וישבתי בכיתה ופשוט אמרתי לעצמי "מתי יגיע החופש הגדול? כל יום שעובר החופש מתקרב". ואני זוכרת שהמחשבה הזאת נורא, נורא העציבה אותי כילדה, כי זה בעצם במילים אחרות להגיד לא טוב לי ואני מחכה כבר שזה יגמר.
דפנה: כן.
נוגה: וזה היה בכיתה א'. ולכיתה ב' כבר לא הגעתי, אבל מחשבה שהיא ככה מהמחשבות הראשונות שאני זוכרת על עצמי סביב זה. אז אני כן אגיד תודה, כי לא היה לי … מאוד לא נהניתי במסגרת.
דפנה: כן, וגם לחשוב שזה 12 שנים.
נוגה: כן.
דפנה: זה חתיכת תקופת חיים.
נוגה: גם בגילאים צעירים שאני מאמינה שילד בגילאים האלה צריך להיות בחוץ, במגרש, בדשא.
דפנה: כן. בתנועה.
נוגה: כן.
דפנה: כן. אז מאוד חששתי לעצמי, אבל ידעתי שאני עושה לכם משהו שהוא טוב לכם. והופתעתי מאוד לטובה. זאת אומרת ברגע הראשון כשרק יצאתם מהמסגרות אני נורא נבהלתי. ממש, הייתי מבוהלת. אבל אז גיליתי שאין את הירידות, את העליות והירידות האלה במצבי הרוח שלכם. זאת אומרת אתם הייתם חוזרים מהמסגרות נורא סוערים.
נוגה: למה?
דפנה: ועצבניים. כי כשילד נמצא שעות בבית הספר אז הוא צריך להחזיק את עצמו, הוא לא יכול שם להתפרק ולבכות ולהיעלב ולכעוס ו… כי יצחקו עליו. אז הייתם מחזיקים את עצמכם טוב-טוב ומגיעים הביתה והייתם מתפרקים לי בבית. ואז הייתם נורא סוערים אחר הצהריים וזה היה נורא קשה. ופתאום נהייתה רגיעה. אתם נרגעתם. והיה פתאום רגוע. עכשיו אני פחדתי שאני כל היום אהיה עסוקה בלבשל ולחסל ולסדר אחריכם. כי בשבתות הבית היה נורא מתבלגן.
נוגה: נכון.
דפנה: ומאוד מהר הבנתי שלא, כל מטלות הבית הן של כולנו ביחד. אנחנו עושים ביחד. נגיד רצינו לצאת לטיול, הייתי אומרת סבבה, קודם נסדר את כל הבית, כל החפצים ילכו למקום שלהם, ואז גם אנחנו נלך למקום שלנו. בלילה לפני השינה הייתי אומרת כל הצעצועים צריכים ללכת לישון.
נוגה: נכון. שטיח נקי.
דפנה: כן. ורק אז גם אנחנו הולכים לישון. אז דאגתי שכולנו ביחד נעשה, זה לא היה אני. זה מאוד הקל עליי.
נוגה: שזה גם מחזיר למי שלא שמע את הפרק השני בפודקאסט על אקטיביות ופסיביות, על זה שבעצם גייסת אותנו להיות אקטיביים בעניין הזה.
דפנה: כן. וגם בישלנו ביחד.
נוגה: נכון.
דפנה: ולכל אחד היה את העבודה שלו. ילד אחד היה עורך וילד אחד היה מחסל וילד אחר היה מכניס למדיח. את זוכרת?
נוגה: כן.
דפנה: זה לא אני. זה אנחנו ביחד. זה מאוד, מאוד הקל עליי, אבל בעיקר מצב הרוח שלכם התייצב, הייתם רגועים והייתם שמחים. וגיליתי שיש קהילה שלמה של חנ"בים, של אנשים שעושים חינוך ביתי מסביב.
נוגה: חנ"בים? לא הכרתי את ה…
דפנה: כן. והיינו נפגשים והיינו עושים ביחד. היה מפגש שבועי והיו שיעורים שהיינו עושים ביחד וסיורים וטיולים, והיינו הולכים ביחד לבריכה. ונורא כיף להגיע לבריכה בבוקר כשכל הילדים בבית ספר והבריכה היא רק שלנו.
נוגה: נכון.
דפנה: שלנו ושל הפנסיונרים. את זוכרת? אז והיינו הולכים לים לפני שהתחילה עונת הרחצה ולפני המדוזות. אז היינו עושים המון דברים כיפיים.
נוגה: יש לזה הרבה יתרונות.
דפנה: המון יתרונות.
נוגה: אבל כן אני חושבת ששווה לדבר גם על החסרונות.
דפנה: יש לזה גם חסרונות. מה, מה באמת מבחינתך?
נוגה: מאיך שאני ראיתי את זה?
דפנה: מה החיסרון שאת ראית בזה?
נוגה: אני חושבת במקום מסוים תחושה של חוסר שייכות. זאת אומרת לכל מקום שהלכתי אני אמרתי שאני חריגה או מוזרה, להורים שלי היה מאוד חשוב להקפיד על זה שאני מיוחדת ואני שונה.
דפנה: כן.
נוגה: אבל התחושה הזאת בכל מקום ש… אני הולכת לחוג וכל הבנות מגיעות ביחד מהבית ספר ומדברות על המורה ועל השיעורים ועל המבחן ואני לא חלק. הקהילה שהייתה לי שבה הרגשתי שייכת, הייתה קהילת החינוך ביתי, אבל אנחנו עדיין לא היינו מספיק, לא היו מספיק ילדים בשכבת הגיל שלי בארץ או בסביבת מגורים שלי כדי שזה יהיה עבורי מספיק.
דפנה: כן.
נוגה: אז אני חושבת שזה היה החיסרון הכי גדול. זה מן תחושה כזאתי שבכל מקום שואלים, בכל מקום זה מוזר. באיזשהו שלב הרגשתי קצת כמו קוף כזה בגן חיות שלכל מקום שאני הולכת בגלל שתמיד בבקרים כולם במסגרות, איך אני יכולה להיות בגן התנ"כי בירושלים? איך אני יכולה להיות בבריכה? בים? בכל מקום היו כל הזמן שואלים. נגיד שאלה שאני איפשהו בגיל 9 החלטתי שאני לא מוכנה לענות עליה יותר זה "את בחינוך ביתי? באיזה שעה את קמה בבוקר?", שזה כבר היה … זאת אומרת זה בגלל שזה כל כך, כל כך מסקרן אנשים וזה כל כך שונה, אז הרגשתי שאני כל הזמן נמצאת בהסברה הזאת. וגם איזה מן ביקורת כזאתי של אנשים, לכל אחד יש מה להגיד על זה. עכשיו עם כל הכבוד, אתם לא יודעים מה זה כמו שאני יודעת מה זה. אז הייתה מן המון ביקורת כזאת שכל הזמן הרגשתי.
דפנה: כן. אז ילדים היו אומרים לך "אז את לא יודעת כלום?".
נוגה: נכון.
דפנה: את זוכרת?
נוגה: או שהם היו אומרים לי "אז כמה זה 3+3?", כאילו …
(מצחקקות)
נוגה: כאילו לא עשיתי המורה ציפי לכיתה ה'. נכון.
דפנה: כן. נכון. זאת התמודדות.
נוגה: כן.
דפנה: כי אתה אחר.
נוגה: כן.
דפנה: לגמרי.
נוגה: איזה חסרונות את ראית בזה כאמא?
דפנה: שהקטע החברתי הוא לא אינטנסיבי כמו אצל ילדי בית ספר. אגב, היום אני ואת מקבלות את הילדים האלה בקליניקה ואנחנו יודעות שעודף אינטנסיביות החברתית הזאת להרבה מאוד ילדים היא לא טובה.
נוגה: היא יותר מדי. כן.
דפנה: ויש המון ילדים שמרגישים מאוד לא שייכים גם במסגרת.
נוגה: נכון.
דפנה: אבל את היית בטוחה שאת לא מרגישה שייכת כי …
נוגה: כי אני לא במסגרת.
דפנה: נכון. ובאיזשהו שלב גם אמרת לי "אבל אני רוצה לדעת מה הם שונאים. אני גם רוצה להיות בבית ספר כדי לשנוא את בית ספר". את זוכרת? את איפשהו באמצע כיתה ה'.
נוגה: כן.
דפנה: עמדת על דעתך שאת רוצה ללכת לבית ספר ונכנס לבית ספר באמצע השנה.
נוגה: נכון.
דפנה: והיית בבית ספר והיה לך בהתחלה ממש נחמד וטוב והתחלת את כיתה ו'. ואחרי פסח של כיתה ו' את לא היית מסוגלת לחזור.
נוגה: נמאס לי. נכון. נכון.
דפנה: ואמרתי לך לפחות תגמרי את השנה ולא הסכמת.
נוגה: ולא הסכמתי. נכון. כן. אני רציתי להיכנס, זה פשוט הפתיע כל כך הרבה אנשים כי בגילאים האלה כבר כולם באמת שונאים את הבית ספר. מילא בכיתות הנמוכות, אבל ילד בגילי, בגיל 12, 13 ששמע שבחרתי להיכנס לבית ספר, אז כולם היו ממש מופתעים מזה.
דפנה: כן.
נוגה: שאפרופו אקטיביות ופסיביות, אף אחד לא העיר אותי בבוקר לבית ספר. זאת אומרת כל שאר האחים היו בחינוך ביתי ואני הייתי קמה מוקדם והולכת לבד לבית ספר ונמצאת שם וחוזרת לפעמים כשאתם לא בבית כי אתם ב… הלכתם לאיזשהו אירוע של חינוך ביתי או שסתם אתם בטיול ואני פתאום חוזרת לבית ריק. זאת אומרת …
דפנה: זה היה קשה, כן.
נוגה: זה גם לא היה פשוט, אבל הלהיבה אותי המחשבה שיהיה לי תיק בית ספר, שיהיו לי שיעורים, שאני אשב בכיתה ויהיה לי משעמם. אני זוכרת …
דפנה: שאת תכירי גם את האנשים שעליהם בנות הכיתה שלך מדברות ואת מי, על מי הם מדברים.
נוגה: נכון.
דפנה: ומה זה אומר ו…
נוגה: כן. זה היה …
דפנה: ברגע שקלטת את זה …
נוגה: מיציתי. כן.
דפנה: מיצית את זה.
נוגה: לגמרי מיציתי. כן, נכון.
(מצחקקות)
דפנה: כן.
נוגה: נכון.
דפנה: הרבה פעמים אנשים אומרים לי "אוקי, אז מה אתם עושים? אז איך נראה הסדר יום שלכם?".
נוגה: "תספרי לי מה את עושה כשאת קמה בבוקר".
דפנה: כן.
נוגה: זאת שאלה ככה שהיא מתבקשת.
דפנה: אז באמת אני הייתי, היה לי מן טקס שנתי כזה איפשהו סביב אוגוסט.
נוגה: נכון, אפילו לפני לפעמים.
דפנה: אוגוסט. כן, יולי לפעמים אפילו. הייתי עושה שיחה עם כל אחד ואחד מכם לחוד והייתי שואלת אתכם מה החלומות שלכם לשנה הבאה? מה אתם רוצים ללמוד? מה תרצו לעשות? מה היה חסר לכם השנה או מה אתם רוצים להמשיך מהשנה? והיה לנו … והייתי ממש, הייתה לי מן טבלה כזאת שהייתי כותבת לי כל אחד מה הוא רוצה והיה לי שיעורי בית לעשות וממש למצוא לכם את השיעורים ואת הפעילויות ואת החוגים שאתם רוצים. מה שכן, כל השנים כיוונתי אתכם זה ללמוד אנגלית.
נוגה: נכון.
דפנה: כי היה לי חשוב. זה אם לא קולטים את זה בגיל צעיר אז אחר כך הרבה יותר קשה.
נוגה אני הרגשתי שהדברים מבחינת לימודים, מה שהיה חשוב בבית זה אנגלית, חשבון, חשבון בסיסי, אבא שהוא מהנדס חשמל בהכשרתו וממש אהבנו ללמוד איתו מתמטיקה. אז אנגלית, מתמטיקה, קריאה וכתיבה בסיסית, זאת אומרת מושא, נשוא וכל זה, זה לא משהו ששמעתי עליו עד הבגרויות. וכל השאר זה רק מה שרצינו. זאת אומרת אני נורא רציתי ללמוד הקלדה עיוורת, אז תמכתם בזה. אח שלי נורא, נורא אוהב מחשבים, תמכתם בזה. זאת אומרת כל אחד מה שעניין אותו.
דפנה: כן. נכון. ועוד דבר שאת גדלת איתו מאוד היה NLP.
נוגה: נכון. נכון, נכון, נכון. לגמרי.
דפנה: זאת אומרת NLP היה השפה שלנו בבית. אז מה באמת מ- NLP את ספגת בבית בחינוך הביתי ה- NLP-סטי הזה?
נוגה: נכון. כן. היה המון NLP. אני חושבת שאני לא אדע אפילו להגיד עד כמה, כי לא גדלתי במשפחה אחרת כדי לעשות את ההשוואה, אלא במשפחה שיש בה NLP. אבל זה פשוט היה מאוד מדובר בבית. זאת אומרת נגיד היה איזשהו אירוע מאתגר שעברנו כל אחד מהאחים בנפרד או ביחד, ותמיד אחר כך היו על זה שיחות. אז או שזה היה עם אחד מכם או שזו הייתה שיחה משפחתית באחת הארוחות. גם היו המון ארוחות כשנמצאים בחינוך ביתי אז יש ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב. זאת אומרת זה לא שנפגשים רק לשעתיים ביום ובקושי רואים את כולם. היינו המון, המון ביחד. אז כל מיני אירועים אז תמיד הייתם מכניסים הנחות יסוד מתוך עולם ה- NLP. זאת אומרת כשאני התחלתי ללמוד NLP כנערה, אז זה היה לי נורא ברור, יש מישהו שלא יודע שאין כישלון, אלא משוב לצמיחה? זאת אומרת במקום להסתכל על משהו ככישלון, בואו נלמד מזה. כי זה מה שהיינו עושים בבית מגיל אפס. או משמעות התקשורת בתוצאה, זאת אומרת לתקשורת צריך שני אנשים ואם התוצאה זה שמישהי נפגעה ממני, אז המשמעות היא בתקשורת וגם לי יש חלק בזה. כל הדברים שהם היו נראים לי כל כך, כל כך מובנים כי מאוד הנחלתם, הם המון היו בבית, בדיבור, בחינוך, בדרך להסתכל על דברים.
דפנה: אני זוכרת שהייתה אצלך חברה והיא סגרה את המגירה שלה על האצבע.
נוגה: אוקי. אאוץ'.
דפנה: ונורא נורא כאב לה. ואז את התחלת לדבר איתה ואני שמעתי אותה בוכה אז התקרבתי.
נוגה: בת כמה הייתי? את יודעת להגיד?
דפנה: ממש היית קטנה, אני לא זוכרת. אבל היינו כבר בבית הזה, אני זוכרת שזה היה בחדר הזה. אז בת כמה כבר היית?
נוגה: 4. זאת אומרת כשעברנו ל…
דפנה: לא, זה כבר היה אחרי שאלה נולדה.
נוגה: אה, אחרי השיפוץ?
דפנה: כן.
נוגה: כן? אז 6. משהו כזה.
דפנה: 6, 7?
נוגה: משהו כזה. כן.
דפנה: אז אמרת לה "המערכת החיסונית שלך עכשיו …", וזה לא היה קשור בכלל למערכת החיסונית, אבל את פשוט עשית לה מן הרפיה כזאת כמו שאני עושה לך כשאת לא מרגישה טוב. זה היה כזה מתוק, איך שמעתי אותך מדברת אליה "והמערכת החיסונית שלך תבוא לאצבע ותרפא אותה ויהיה בסדר ו…". זה היה נורא מתוק לראות איך אתם גם אחד לשני, איך אתם באמת מדברים עם השפה הזו. אני חושבת שגם לי כאמא ה- NLP מאוד, מאוד עזר בהתמודדויות שהיו פה.
נוגה: יש לך דוגמאות?
דפנה: כי … כן. אתם הייתם, היה המון, המון חיכוך ביניכם הילדים. ובעצם אמיר ואני, אבא ואני, אנחנו היינו המחנכים.
נוגה: נכון.
דפנה: על אמת, חינוך ביתי. אז דרך הכלים של החינוך הביתי אנחנו היינו פותרים המון, המון קונפליקטים שהיו ביניכם. והיינו מעבדים את הדברים ולומדים מהם וממשיכים מזה הלאה. וזה היה ממש כלים, כלי התקשורת האלה זה היה השפה שהייתה לנו פה בבית.
נוגה: אז מה נגיד עזר לך? זאת אומרת אם ניקח את העקרונות של ה- NLP, מה עזר לך לרתום אותנו? להשיג שיתוף פעולה?
דפנה: אז באמת קודם כל העניין הזה של האקטיביות והפסיביות שהזכרנו כל כך הרבה.
נוגה: נכון.
דפנה: זה לא הבית שלי, זה הבית שלנו.
נוגה: לא, גם אם לילד משעמם, זאת אומרת אני גם חוויתי המון שעמום כילדה בחינוך ביתי, אז זה לא היה התפקיד שלך שלא יהיה לי משעמם.
דפנה: נכון.
נוגה: וזה משהו שעיצבן אותי מאוד, שאני מחיתי עליו ואני גם התמרמרתי עליו תקופה. אבל באיזשהו שלב פשוט הבנתי שאם אני רוצה שלא יהיה לי משעמם בחינוך ביתי, אז אני צריכה לחשוב מה הם הדברים שמעניינים אותי ולהיות מספיק אקטיבית כדי לדאוג שיהיה לי אותם.
דפנה: כן.
נוגה: וגם אם ביקשת איזשהו תחום עניין מסוים, מיד היינו שם.
נוגה: מאוד. נכון. הייתם מאוד מגויסים לזה. כן.
דפנה: כן.
נוגה: אני הרגשתי שכל דבר שרציתי ללמוד, אתם נתתם לי את כל המשאבים שיהיו לי כדי ללמוד את זה. אבל אתם לא אמרתם לי ללמוד משהו מבלי ש… זה היה צריך להגיע ממני.
דפנה: להגיע ממך. נכון מאוד.
נוגה: כן.
דפנה: כן. אני חושבת שמשהו מאוד, מאוד, שאני מאוד, מאוד מתחברת אליו בחינוך ביתי זה הנושא הזה שאין את המידור הגילאי שיש בבית ספר.
נוגה: שבבית ספר כיתה א' אז כולם הם באותו גיל.
דפנה: אז כולם הם בני 6 עד 7 ובכיתה ב' כולם בני 7 עד 8. והמידור הגילאי הזה הוא מייצר המון בעיות, שבחינוך ביתי אין אותן. כי חברה אנושית מייצרת היררכיה. יש בה היררכיה. אם אני האמא אז אני מחליטה מה יהיה. ואם את הבת הגדולה אז את יודעת יותר ויש לך יותר ניסיון ואת הרבה פעמים מנהיגה …
נוגה: יותר אחראית, יותר … כן.
דפנה: את התינוקת.
נוגה: את הקטנים.
דפנה: זאת אומרת יש משהו, יש איזה היררכיה כזו.
נוגה: היררכיה טבעית שנוצרת.
דפנה: והיא טבעית והיא הגיונית ואת רואה גם איך אני מתייחסת להורים שלי, לסבא וסבתא. רואים את זה. וזה ככה זה טבעי, זאת אומרת כל בן אדם שמגיע לאיזושהי חברה אנושית הוא מיד מסתכל מי מעליי, מי מתחתיי. איפה אני ממוקם פה בהיררכיה הזאת? למי אני מקשיב? על מי אני פוקד? מה קורה כשיש מידור גילאי? כל הילדים הם בני 6, אז הם גם כל הבני 6 האלה ביחד מסתכלים מי מעליי, מי מתחתיי. אבל מי שמעליך הוא ילד בן 6 ומי שמתחתיך הוא ילד בן 6.
נוגה: זאת אומרת אין פה משהו טבעי שמייצר את ההיררכיה, אלא זה בצורה אולי יותר מאולצת או על פי כישורים חברתיים זה נוצר.
דפנה: כן, ואז יש ילד אחד בכל שכבה המלך של הכיתה.
נוגה: כן.
דפנה: שהוא בעצם בהיררכיה במקום הכי גבוה, אבל הוא בן 6.
נוגה: כן.
דפנה: הוא עם ילדים בני גילו.
נוגה: מה הוא יודע שהוא יש לו יכולת הנהגה?
דפנה: כן. והרבה פעמים בתך זה נוצרות דינמיקות שהן מאוד לא בריאות. מאוד, מאוד לא בריאות. ואת זה אין בחינוך הביתי. ואנשים שהיו רואים נגיד מפגשי חינוך ביתי ורואים את הדינמיקה שנוצרת שם, אז אפשר לראות בחינוך ביתי משחק שיש בו נערים בני 16 שמשחקים עם עד ילדים בני 4 אפילו.
נוגה: כן. כן, כן.
דפנה: ומשחקים ביחד. אבל הבן 4 …
נוגה: וזה ברור, זה ברור שהגדולים הם אלה שמסבירים את החוקים והם גם יהיו שופטי המשחק, והקטנים אז יותר מוותרים להם. זאת אומרת ואני מניחה שבכיתה א' מי שמוותרים לו או מי שמנהיג, זאת אומרת זה כבר מייצר את המעמד החברתי שלך.
דפנה: כן.
נוגה: כן. אחר כך זה מאוד מאתגר. אני יכולה גם להגיד שאני חושבת שבזכות החינוך הביתי כל אחד מאיתנו האחים הייתה לו הזדמנות לפתוח את עצמו לכיוון אחר, בעיני שאם היינו במסגרת חינוכית לא הייתה לנו את הפריבילגיה. זאת אומרת אני החל מגיל 13 סטודנטית מן המניין ללימודי NLP בצורה מאוד רצינית ומקצועית. ועברתי המון, המון הכשרות ומאות שעות של לימודים והתנסויות וסטאז'ים כנערה עד גיל 16 בעצם. אני רק אגיד על עצמי במשפט שמגיל 16 טסתי יחד איתך, טסנו לדרגה הגבוהה ביותר שניתן ללמוד ב- NLP בעולם בקליפורניה והוכתרתי כמאסטר-טריינרית הצעירה בעולם, בזכות 4 שנים שהיו לי לפני זה ללמוד ולהתנסות וגם הבית שבו גדלתי.
דפנה: ועשית כל אחד מהקורסים כמה פעמים.
נוגה: כמה פעמים. כן.
דפנה: והיית אסיסטנטית ובדקת דוחות ו…
נוגה: והצטרפתי לכל הפגישות עבודה שלכם ומאוד אהבתי להיות במשרד ולחקות את המזכירה איך שהיא מדברת בטלפון. זה ממש מגיל צעיר הלהיב אותי.
דפנה: כן. וזה המון, המון למידה.
נוגה: נכון.
דפנה: הייתה שם המון, המון למידה.
נוגה: כן. וזה משהו שלא הייתי מגיעה אליו אם הייתי במסגרת חינוכית, נקודה.
דפנה: כן. גם אם ההורים שלך היו עוסקים ב- NLP אז לא היה לך את הזמן.
נוגה: נכון. נכון, נכון.
דפנה: בגיל 16 כבר להיות עם כל כך הרבה ניסיון.
נוגה: כן.
דפנה: כן. ויש לנו בן שהוא אמן קרקס ויש לנו בן שהוא בברידג'.
נוגה: נכון, שהוא משחק בנבחרת ישראל. הוא ייצג אותנו בקיץ הקרוב באירופה.
דפנה: באליפות אירופה.
נוגה: כן.
דפנה: כנראה בשנה הבאה באליפות העולם. ויש לנו בת שכתבה ספר.
נוגה: בגיל …
דפנה: היא סופרת. בגיל 14 היא התחילה לכתוב ספר, בגיל 15 היא כבר הוציאה ספר שנמצא, נמכר היום בסטימצקי ובצומת ספרים.
נוגה: נכון.
דפנה: כל אחד מכם באמת הלך לכיוונים מאוד, מאוד שלו. ואני, אני באופן אישי חושבת שזה שהיה לכם כל כך הרבה חופש, אז באמת יכולתם להגיע. למצוא את עצמכם. וזה גם כן, זאת מתנה גדולה לחיים. וכן, שעמום זאת מתנה. כשילד הוא משועמם אז יש לו את הפנאי למצוא את עצמו. ואם אנחנו ממלאים לילד כל הזמן, כל הזמן את החיים בפעילויות ובתעסוקות ובשיעורים ובחוגים, אז אין לו זמן לחשוב.
נוגה: אני עוד אגיד, אני חייבת להגיד, אני עובדת המון עם ילדים בקליניקה אז הורה יכול לבוא ולהגיד לי, בדרך כלל אמהות, "המורה מתקשרת, הייתי צריכה לצאת באמצע היום כדי לקחת אותו. תעבדי איתו על זה שהוא לא מקשיב". עכשיו יש הרבה פעמים לילדים את החוויה שזה פשוט נורא, נורא משעמם להיות בבית ספר. עכשיו אני כילדת חינוך ביתי כשהיה לי משעמם יכולתי לבחור איך אני רוצה למלא לעצמי את הזמן. ילד כשמשעמם לו בשיעור מלבד לעשות את עצמו מקשיב וגם באמת ללמוד את החומר, אין לו עוד שום דבר אחר שהוא יכול לעשות. ואז כועסים עליו וההורים כועסים עליו ונכנסים לתוך המעגל הזה. והרבה פעמים אני אומרת להורים אני לא יכולה לעבוד עם הבן שלכם על זה שהוא יקשיב יותר בשיעור כשהוא לא בוחר להיות במסגרת, כשזה לא מעניין אותו. המערכת היא פשוט משניאה. אני גדלתי כילדה שרצתה ללמוד וגם תמיד אמרו לי את זה, "וואו, איך את שואלת ואת כל כך סקרנית". ובאמת הייתי קשובה. נורא, נורא כיבדתי אנשים מבוגרים. כשנכנסתי למסגרת חינוכית, מה שהיה לי הכי קשה זה איך שהתייחסו למורים. עכשיו מה, הוא בא ללמד אותנו שיעור, אדם מבוגר, וכל כך הרבה זלזול. לא כי ילדים רצו לזלזל, כמו שפשוט המערכת נורא משניאה את זה.
דפנה: את לא הבנת את זה. את היית חוזרת "אני לא יודעת מה היה. אמא, אני לא מבינה למה הם מתנהגים אליו ככה", אל המורה, אל המבוגר.
נוגה: כן. כן, כן. מתעלמים, צוחקים
דפנה: זה היה לך מאוד קשה.
נוגה: זה היה נורא קשה. כן. אני רוצה לשאול פשוט כי לא דיברנו על זה עבור אלו שכן מתעניינים בחינוך ביתי, אז מהו התהליך הפורמלי שעושים בשביל … הרי יש חוק חינוך חובה במדינה שלנו.
דפנה: נכון. נכון. אז יש אפשרות להגיש בקשה לחינוך ביתי ואז … כי יש חוק חינוך חובה ויש קצינות ביקור סדיר שדואגות שילדים יגיעו באופן סדיר לבית הספר. אפשר להגיש בקשה, בקשה די קל למלא אותה.
נוגה: מן הסתם היום באינטרנט כבר.
דפנה: כן, וגם משפחות חינוך ביתי ותיקות עוזרות למשפחות החדשות למלא את הבקשה הזו. ואז מגיעים לביקור בית פעם בשנה ומקבלים אישור. יש לנו על כל אחת מהשנים שבהן הייתם בחינוך ביתי יש לנו אישור.
נוגה: מה הם בודקים? זאת אומרת האם … כי אותי נגיד שאלו האם עושים לי פעם בשנה מבחנים כדי לראות שאני עומדת בקצב?
דפנה: לא. בעיקר נושא של השתלבות חברתית. הם רוצים לוודא. מבחינה חוקית ממש, מה שחשוב להם לוודא זה שההורה לא מנצל את הילד על מנת שיעבוד וירוויח כסף במקום ללכת לביה"ס. זה משהו שכנראה היה פעם. היום כבר ממש לא. ורוצים לוודא שהילד הוא מעורה חברתית, הוא לא מנותק והוא לא ככה הופך להיות נורא, נורא סגור. בערך אלה ה…
נוגה: כן. אני זוכרת על עצמי ש…
דפנה: לדעתי לראות שבית נורמטיבי שמתנהל טוב. המטרה היא באמת לבדוק שהילד בסדר.
נוגה: כן.
דפנה: שלילד טוב.
נוגה: אני זוכרת על עצמי שכשבהתחלה כשמגיעים לביקורות האלה פעם בשנה, אז הייתי נורא, נורא נלחצת שהם יעשו לי כל מיני מבחנים וישאלו אותי שאלות ואולי אני לא אדע לענות עליהן. בפועל, הם באמת פשוט רצו לראות שאני שמחה, שטוב לי, שאני מרוצה.
דפנה: כן.
נוגה: לא מעבר לזה זאת אומרת.
דפנה: נכון.
נוגה: העניין הלימודי בכלל לא עניין אותם. אם אתם שואלים אותי, כמה זה כבר חשוב שילדה בת 9 תדע, אני לא יודעת מה כאילו? העיקר שנהיה מאושרים.
דפנה: כן. נכון. וכשהייתם בתיכון בחרתם ללכת לאנקורי כדי לעשות בגרות והשתלבתם.
נוגה: נכון.
דפנה: ככה.
נוגה: כן. ואני אגיד על עצמי שכל השנים הייתי בחינוך ביתי, אבל בסוף י', י"א, י"ב, בחרתי מבחירה להיכנס לתיכון. גם כל המורים העידו על זה שהיה הרבה יותר כיף ללמד אותי ואת אחי התאום מאשר תלמידים שהיו את כל ה- 9 שנים הראשונות בבית ספר. כי פשוט אנחנו בחרנו והאחריות הייתה עלינו ואף אחד לא הכריח אותי לבוא ואם לא הייתי רוצה ללכת, לא הייתי הולכת.
דפנה: כן. הם בעיקר אמרו שאתם מאוד לא שרוטים.
נוגה: לא … כן.
דפנה: שאין לכם …
נוגה: כן. באנו צמאים ללמוד. זאת אומרת זה גיל שכבר היה מאוד כיף ללמוד. קיבלתי 12 שנות לימוד.
דפנה: בגרות מלאה.
נוגה: וכן, 12 שנות לימוד ותעודת בגרות מלאה בציונים מאוד גבוהים. ובעצם היום אני גם אקדמאית, אני סטודנטית ללימודי תואר ראשון. זאת אומרת אני מעידה על עצמי כילדת חינוך ביתי שלא חסר לי ידע או דרך או … תמיד שאלו אותי "כן, אבל גם אם הידע עצמו הוא לא חשוב, אז ללמוד איך ללמוד". אני יודעת ללמוד, הכול בסדר. אני בוחרת מתי ללמוד. זאת אומרת לא נשרטתי מללמוד כשלא רציתי.
דפנה: וגם הכישורים החברתיים שלך, איך הם?
נוגה: בסדר גמור. כן, באנקורי אני יכולה … לא, באמת. זאת אומרת אין …
דפנה: כן. נכון.
נוגה: אף פעם לא עברתי חרם אל מול ילדים שאולי במסגרות כן עברו.
דפנה: כן.
נוגה: איזה כיף.
דפנה: טוב. ואיך תגדלי את הילדים? את הנכדים שלי.
נוגה: (צוחקת).
דפנה: מה נראה לך?
נוגה: אז קודם כל אני אגיד שעד שלא נכנסתי לתיכון אז לא, השאלה הזאתי לא הייתה לי עליה תשובה ברורה. זאת אומרת כמישהי שהייתה בחינוך ביתי אז גם כל המבוגרים אמרו לי "אה, זה עדיף לך ככה. גם ככה לא לומדים כלום בבית ספר". ואני אמרתי לא יכול להיות שלא רק במדינת ישראל, בכל העולם, עולם שלם 12 שנה שולח את כל הילדים לבתי ספר ולא לומדים שם כלום. זה לא יכול להיות. וכשנכנסתי לתיכון והוצאתי תעודת בגרות אז ידעתי לענות על השאלה הזאת שבאמת אני לא כל כך זוכרת שום דבר מהדברים שלמדתי שם. אז זה עזר לי להגיע יותר שלמה להחלטה שבגילאים הצעירים בוודאות, בוודאות אני אעשה חינוך ביתי.
דפנה: אני אעזור לך.
נוגה: נעשה את זה ביחד.
דפנה: תביאי, תביאי את הנכדים.
נוגה: גיל יותר מאוחר אני חושבת שאין שום בעיה בגילאי תיכון לשבת מהבוקר עד הצהריים וללמוד. זאת אומרת גילאים שרוצים אז זה בסדר. אבל שזאתי תהיה בחירה של ילד ושזה לא יגיע מתוך … זאת אומרת חס וחלילה וחס להשניא. וזה משהו שאני לא חוויתי ונתקלתי בו מכל הסביבה שלי. אני לא חושבת שחינוך ביתי מתאים לכל הורה. זאת אומרת את, אתם הייתם, בעיקר את, מאוד, מאוד פנויה אלינו. יש הורים שהם שניהם עובדים מהבוקר עד הצהריים, הם לא יכולים לעשות חינוך ביתי ושילד יגדל את עצמו, בעיני.
דפנה: לגמרי.
נוגה: אז זה לא מתאים לכל אחד.
דפנה: זה היערכות משפחתית.
נוגה: כן. כן.
דפנה: לגמרי. אבל אני חושבת שאני די עדות לזה שאפשר לעשות גם חינוך ביתי וגם לפתח קריירה.
נוגה: את הוכחה. אתם שניכם.
דפנה: זה הולך ביחד.
נוגה: כן.
דפנה: יכול ללכת ביחד. אבל כן, מתארגנים אחרת.
נוגה: טוב. אני חושבת שהפרק הזה הוא … זה פשוט נושא שהוא מעניין כל כך הרבה אנשים וגם אני מניחה שענינו פה על הרבה שאלות. אבל אם יש לכם עוד שאלות או שתרצו שנרחיב לתחומים אחרים, אז אני חושבת שאנחנו משפחה מאוד מסקרנת.
(מצחקקות)
נוגה: גם NLP, גם חינוך ביתי, גם זה. אז תרגישו בנוח לכתוב לנו בתגובות איך היה לכם, מה אהבתם, מה פחות, מה יותר, שאלות שמעניינות אתכם. נשמח לקבל משוב.
דפנה: כן. ותדעו שיש בארץ קהילת חינוך ביתי מאוד גדולה. ולדעתי כל יום חמישי יש זום לאנשים שמתעניינים או רוצים לדעת אם הם מתעניינים.
נוגה: בתקופת הקורונה זה היה. זה היה ממש כל יום חמישי.
דפנה: שזה עוד ממשיך.
נוגה: כן?
דפנה: למה? אני לא בטוחה, אבל חפשו באינטרנט, יש הרבה מידע על זה.
נוגה: באופן טבעי יש גם קבוצות בפייסבוק.
דפנה: נכון.
נוגה: זאת אומרת יש הרבה ידע. אני ממליצה.
(מצחקקות)
דפנה: אז להתראות בעוד פרקים.
דילוג לתוכן