תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר, נוגה רטר, אלה רטר ויהל רטר:
דפנה: טוב. שלום, כאן שוב דפנה רטר בפודקאסט שלנו, חיים לפי ה- NLP. והיום אני מתרגשת מאוד לארח פה שלושה מילדיי. את אלה שהיא בת עוד מעט 15, יהל בן 24 ונגה בת 21. והזמנתי אתכם היום להתארח בפודקאסט בגלל שאני רוצה שנדבר על מחלות של ילדים, על בריאות של ילדים. ולשמוע מכם איך גדלתם עם NLP, עם אמיר ואיתי כהורים שלכם, ואיך זה השפיע על הבריאות שלכם ועל היחס שלכם בכלל לבריאות וחולי. אז אולי אני אתחיל מלשאול איזה אמונות בכלל יש לכם על בריאות ועל היכולת של הגוף שלכם להתמודד עם אתגרים? מי רוצה לענות לי?
יהל: אולי אני יכול להתחיל? אני חושב שלגוף שלי יש יכולת לרפא את עצמו בצורה מאוד טובה, שזה משהו שאני מרגיש שדרך ה- NLP נתתם לנו את הכלים יותר לחשוב עליו בצורה כזו, שלגוף שלנו יש המון דרכים לרפא את עצמו. אז זה תמיד גרם לי לחשוב שהגוף שלי חזק יותר ממה שאני חושב שילדים אחרים חשבו, עדיין אנשים אחרים חושבים. וחוץ מזה, האמונה הזאתי שאני יכול להשפיע על התהליך של הריפוי של הגוף שלי באמצעות המחשבות שלי בדמיון מודרך ו- NLP בצורה שהיא פחות מדויקת ופשוט באמונה ולדעת שאני נותן חלק מהאנרגיה שלי לחלק מסוים בגוף שלי, לכתף שלי, אם אני מתמודד עם החלמה מפציעה או משהו כזה. וממש להרגיש שזה עוזר לי. זה האמונות שלי.
דפנה: איזה כיף לשמוע. זה מה שרציתי להנחיל לכם. מה אתכן, בנות?
נוגה: דברי.
אלה: אני? אני חושבת שאם מגיע איזשהו כאב, הגוף יצר את הכאב, אז קודם כל ברור שהגוף יכול לרפא את הכאב. וגם שצריך להבין מאיפה מקור הבעיה, אז לפעמים הגוף פשוט זועק לעזרה כמו שילדים לפעמים עושים משהו שגם אם הוא לא כל כך טוב כי הם רוצים שיראו אותם והם רוצים תשומת לב, אז תמיד אמרתי לך שהגוף שלי מדבר, מדבר איתי. גם בספרים תמיד אני כותבת ש”הברך צווחת בכאב”, כי האיברים שלי מדברים איתי. ולפעמים זה גם נובע מבעיה רגשית, אז צריך לפתור את הבעיה הרגשית ואז הכאב הפיזי ייעלם. אבל אני מאמינה שהגוף שלי יכול לרפא את עצמו תמיד.
דפנה: מדהים.
נוגה: וואו, מה עוד אפשר להוסיף? אני זוכרת הרבה משפטים שהייתם אומרים לי בתור ילדה, כי ילדים חולים וזה קורה שהייתי אומרת “זה לא יעבור וגם מחר אני ארגיש ממש רע”. ותמיד אבא היה אומר לי “הגוף שלך הולך להפתיע את עצמך. את מרגע לרגע זה מתחיל להשתפר. את תראי מחר שאת כבר מרגישה יותר טוב”. ובמקום מסוים פשוט עזרתם לי להאמין שהגוף יכול. באמת אם אני משווה את עצמי לאנשים אחרים כמו שאמרת, אז לי זה נורא ברור שיש לי יכולת להשפיע על הבריאות שלי. נורא חשוב לי לשמור על התזונה שלי ולעשות ספורט ולהאמין ביכולת של המערכת החיסונית שלי להתגבר על כל מחלה ושפעת שהיא. להבדיל מאנשים אחרים, שזה הפתיע אותי שזה לא ככה.
דפנה: אז נגיד כשאתם מרגישים לא טוב, מה אתם עושים דבר ראשון? פונים לרופא או עושים משהו אחר?
אלה: אני פונה לרופא הפנימי שיש אצלי. למה לפנות לרופא חיצוני כשיש את הרופא הפנימי שלי שהוא מכיר את הגוף שלי והוא יודע לפתור את הבעיה? כמו שיש תהליך כזה ב- NLP שנקרא הרופא הפנימי.
דפנה: נכון.
אלה: והתאהבתי בו.
דפנה: את זוכרת מי עשה אותו? פרופסור ג’ון גרינדר. ואנחנו באמת מלמדים אותו, את מאוד, מאוד אהבת את זה. אימצת את זה בחום רב, נכון? את הרופא הפנימי.
אלה: כן. אבא גם עשה לי אותו פעם אחת והתאהבתי בתהליך הזה. והיום כשיש לי כאב או בעיה אז דבר ראשון זה לדבר עם האיבר ולראות מה הבעיה ואיך אפשר לעזור ולפתור.
יהל: אני חושב שבשבילי תלוי, הרבה פעמים זה משהו שהוא מרגיש קטן, קצת כאב ראש או טיפה חולשה באותו היום, אולי אני מרגיש שזה שריר בגוף שלי אחרי האימונים. אני מתאמן הרבה מאוד וזה המקצוע שלי כאומן קרקס. אז אם זה משהו קטן בדרך כלל אני לא אעשה איתו כלום. אני פשוט אתן לגוף שלי להתמודד איתו, כי אני יודע שהוא בנוי לזה ומסוגל לעשות את זה. ואם אני ארגיש משהו מחר אז אולי אני אחשוב מה אני עושה. אבל כל עוד זה משהו קטן אני לא רואה סיבה שאני צריך בכלל לחשוב על זה, כי אני יודע שהגוף שלי מסוגל להתמודד ולהחלים את עצמו מאוד מהר ובקלות.
דפנה: אה-הא. זאת אומרת שאתם לא מהר פונים לעזרה חיצונית כשהגוף שלכם מאותת שקשה לו.
נוגה: משפט שאני, שקשה לי איתו, זה שאם אני לא מרגישה טוב אז ישר יגידו לי רוצה כדור? או קחי כדור. אני פשוט לא חושבת שהפנייה הראשונה היא צריכה להיות לרפואה המערבית וישר לקחת כדור ולהשתיק את מה שהגוף רוצה להגיד. אולי אני עייפה? אולי אני צמאה? אולי אני מיובשת? אולי אני פשוט צריכה לנוח?
דפנה: אולי את במתח?
נוגה: נכון. נכון. כן.
דפנה: משהו מעיק עליך.
נוגה: בדיוק.
יהל: כן. ונראה לי שזה גם משהו שמרגיש לי שלפעמים אנשים אחרים קצת פחות מודעים לצרכים שיש לגוף שלהם. אני יודע שבשביל הגוף שלי אוכל יכול לסדר כמעט הכול.
(צוחקות)
אלה: במקרה שלך.
יהל: כן. המון, המון דברים, לא ישנתי מספיק, התאמנתי יותר מדי, אני במצב רוח קצת פחות טוב, הרבה פעמים אוכל זה מה שיחזיר לי את הפער הזה שחסר לי מהדברים האחרים.
נוגה: אכלת רק 4,000 קלוריות היום, אז כן.
יהל: כן, ובכל זאת.
(צוחקים)
דפנה: צריך עוד. אוקי. מה אתם זוכרים מהילדות שלנו, שלכם, שאני ואבא עשינו אתכם?
נוגה: יש כל כך הרבה דוגמאות.
דפנה: NLP, דמיון מודרך. אז מה, מי רוצה? ככה שהאנשים ידעו.
נוגה: אז אני אתן כמה דוגמאות קצרות. כשהייתי בת 7 אז שברתי שן בשרית קדמית, שזה משהו שאני לא מאחלת לאף אחד. ממש מהשורש, זאת אומרת זה היה ניתוחים ותהליך ארוך ברמב”ם. ואני זוכרת שברמב”ם הם אמרו, הם דיברו על העניין הזה של ההחלמה, כי בהתחלה ירד לי המון דם והיו המון כאבים. ולפני השינה במשך, לי זה הרגיש כמו נצח, אבל בדיעבד גיליתי שזה היה רק 10 ימים בין ביקורת לביקורת, כל פעם או את או אבא הייתם עושים לי דמיון מודרך לפני השינה. קודם כל זה משמעותית הקל על הכאבים. אני זוכרת את זה ממש מגיל צעיר ובטח על הירדמות שהיא מאירה, שלא נדבר על התשומת לב שקיבלתי. ואחר כך התוצאות כשהגענו לרמב”ם זה היה “וואו, לא ראינו כזה שיקום”. זאת אומרת הקצב שבו הגוף איחה את עצמו ובנה את עצמו, זה משהו שלא היה אפשר לראות ב- 10 ימים. ואתם אומרים NLP ודמיון מודרך זה NLP ודמיון מודרך. עוד דוגמה שאני זוכרת זה שבתור ילדה ונערה הצוואר היה נתפס לי המון. לא מאחלת לאף אחד. ממש 3 ימים של כאבים וזה משתק. זה משתק וזה לא מאפשר באמת לחיות ולפעול כמו שאפשר אילולא הוא לא היה תפוס. ובאחד הימים, ככה זה כשיש מטפלים בבית, אני זוכרת את אבא נכנס לחדר ואומר לי “בואי, אני אעשה לך NLP”. אני ישבתי, אני אפרופו פסיביות למי ששמע את הפרק הקודם על אקטיבית ופסיביות, אז אני ישבתי מאוד פסיבית ואומללה עם הצוואר התפוס שלי ואבא אמר “אני עושה לך NLP” ואמרתי לו “אין לי כוח”, והוא אמר “אני עושה לך NLP” ואני אמרתי לו “די” והתחלנו תהליך ב- NLP. ותוך כדי התהליך הזה שהוא בעצם בא להגיד שיש קשר בין רגשות לבין כאב פיזי. הרבה פעמים אם הצוואר נתפס ונתפס, זה יכול להיות גם מיגרנות או גב תפוס, כאבי … כל מיני כאבים. אז אולי במקום להסתכל על הסימפטום, אפשר לשאול האם השורש, האם הגורם לכאבים האלה הוא מגיע מתוך מצב רגשי? לדוגמה, רגש שאני לא נותנת לו מספיק מקום בחיים שלי. זו הייתה התקופה שבה טסת לארה”ב, זה ב- 2014. חודשיים וחצי אחרי הטיסה. תוך כדי התהליך מה שעלה זה שאני נורא מתגעגעת, שאני לא נותנת מספיק מקום לגעגוע. מאז ועד היום, התהליך הזה היה כשהייתי בת 12.5, 14. נראה לי 14. כן, זה מסתדר.
יהל: כן. 14.
נוגה: לא נתפס לי הצוואר פעם אחת בחיים מאז. זאת אומרת זה גם ברור לי שהוא לא הולך להיתפס. ואני היום נותנת הרבה מקום לגעגוע, אליך, למשפחה, לאנשים אחרים. אז תודה לאבא שלי היקר שעמד על שלו שהוא יעשה לי NLP למרות שהייתי עקשנית. ובאמת זה מדהים לראות את הקשר. זה כמה דוגמאות מהחיים שלי.
יהל: לי יש דוגמה שאני זוכר. קצת מעורפלת, כי באמת הייתי קטן יותר. אבל כשהייתי ילד היו לי המון, המון דלקות אוזניים מ… אני חושב כלום. מכמה? כשהייתי תינוק פחות או יותר?
דפנה: כן, ממש. כל שן זה היה דלקת אוזניים וכל כניסה למים. כן, האוזניים שלך היו נורא רגישות.
יהל: ואני מאוד, מאוד אהבתי מים, שזה היה משהו שלא הסתדר הכי טוב עם הדבר הזה. ואחת הדלקות הרציניות, אולי הכי רצינית שהייתה לי, קרתה כשהיינו בסיני באיזה חושה כזאתי זרוקה שמה בלי הרבה דברים מסביב. ואני עם כל הכאבים שלי ואז לך, לדפנה היה את ה…
דפנה: נכון, אתה התעוררת באמצע הלילה צורח מכאב, אתה זוכר?
נוגה: בן כמה היית?
דפנה: קטן, קטנצ’יק.
יהל: 3, 4 אולי.
דפנה: אני חושבת שעוד לא נולדתם.
יהל: כן? אה, אוקי.
דפנה: לא, לא בטוחה. היית קטני, אבל זה גם היה כל כך הרבה פעמים דיברנו עם האוזן הזאת אז …
יהל: כן. זה באמת משהו שאני לא זוכר עד הסוף את הזיכרון עצמו.
דפנה: מה אתה זוכר?
יהל: אבל את החוויה שהייתה שם ושלך היה את הרעיון להשתמש בדמיון שלי. היה לי דמיון מאוד, מאוד מפותח.
דפנה: בהחלט.
יהל: ועדיין. נדבר עם הגוף ועם מערכת החיסון וממש לדמיין שמה את כל מערכת החיסון שלי כצבא עם חיילים ועם טנקים ועם מטוסים.
דפנה: אתה היית בתקופה מאוד מיליטנטית שלך בזמן הזה. הכול היה “פיו-פיו” וכל מיני כאלה.
יהל: כן. וממש לחשוב ביחד איתי. קודם כל זה הסיח את דעתי מהאוזן לדמיין את כל הדברים האלה, אבל בעצם להשתמש בכוח של התת מודע ולכוון את הכול לכיוון האוזן. ואני זוכר שזה מאוד, מאוד עזר לי וביום שלמחרת זה כבר כמעט עבר.
דפנה: כן. אולי אני אספר שבאמת עשינו גיוס כללי של כל החיילים הלבנים החזקים מהגוף שלך ואמרנו להם צריך לעשות גיוס כללי באוזן. ואתה עד שהגענו לברכיים, כבר היו לך שמה גדודים ועלינו למעלה וכבר היו שם … לא יודעת מה.
יהל: כן.
דפנה: חטיבות גדולות ואתה הלכת ונהיית יותר ויותר אגרסיבי ותוקפני עם העניין הזה.
(צוחקים)
דפנה: וזה קצת הפחיד אותי.
יהל: כן.
דפנה: כי אמרתי שכל העוצמה הארטילרית הנוראה הזאת תגיע לאוזן, מה היא תעשה שם? אז שאלתי אותך “כשכל החיילים האלה יגיעו לאוזן, מה הם יעשו?”. אתה זוכר מה אמרת לי?
יהל: אני לא בדיוק, אם את זוכרת יותר טוב …
דפנה: אז אתה אמרת לי, אתה חשבת על זה רגע, היה כזה שקט ואז אמרת לי “יש לי רעיון. יש להם חדר חשמול והם יחשמלו …”.
יהל: אה, כן.
(צוחקים)
דפנה: אתה זוכר?
יהל: כן.
דפנה: הם יחשמלו את כל החיידקים. ואיך שאתה גומר להגיד את המשפט הזה, אתה אומר לי “אמא, את שומעת? אני שומע את זה באוזן. אמא, את שומעת גם?”. “כן, כן, הם מחשמלים אותם”. “טוב אמא, זהו. הם חשמלו”. עברה חצי דקה מאז שעלה הרעיון ועד שכל החיידקים היו מחושמלים.
יהל: נשמע כמו מהלך המחשבה של ילד בן 3, 4. כן.
דפנה: אמרת לי “טוב אמא, כל החיידקים התחשמלו. אני מחזיר את כל החיילים, כל אחד שילך הביתה”.
יהל: כן.
דפנה: ואתה זוכר מה היה אחר כך? עשיתי איתך איזה משא ומתן קטן, אמרתי “אולי נשאיר איזה פלוגה קטנה של חיילים לבנים אם איזה חיידק התאושש מהחשמול?”. אז אמרת לי “אמא, את לא מבינה. מחשמול כזה אי אפשר להתאושש”.
יהל: חבל שאני לא זוכר את זה יותר טוב.
(צוחקים)
דפנה: ואתה הלכת לישון. זה היה בערך נגיד חצי שעה אחרי שהיא התעוררת בכאב מטורף. אתה הלכת לישון שמח וטוב לבב. זה היה די ברור שהכאב באוזן לא השתנה בכלל, מה שהשתנה זה תחושת האונים שלך. אתה הרגשת שאתה יכול על זה בלי בעיה. וזהו, אתה זוכר איך קמת בבוקר?
יהל: לא ממש, אבל אני חושב שבטח 80% כלום.
דפנה: כלום, כלום.
יהל: אין כלום.
דפנה: קמת בבוקר, כלום.
יהל: מדהים.
דפנה: כלום. וזה היה תחילת החופשה שלנו, זאת אומרת שהיה לנו עוד את כל הימים. כן.
יהל: דווקא נראה לי שזאת אחת החוויות החזקות יותר כשאני חושב על הצורה שבה אני חושב על הגוף שלי ועל היכולת שלי להשפיע עליו. כי בהסתכלות אחורה אז נראה שבשנים הראשונות הגוף שלי היה יותר רגיש לדברים כאלה. ועכשיו אני רואה את עצמי כבן אדם שהגוף שלו יכול ממש בקלות להעיף המון דברים כאלה ומאוד מהר. גם הפיזיותרפיסט שאני עובד איתו אומר לי כאילו הצורה שבה אתה מחלים מדברים זה משהו שאני רואה מעט מאוד פעמים. והרבה מזה אני חושב שזה מהלך המחשבה הזה ומהידיעה שהגוף שלי מסוגל, שבאמת התחיל לצמוח שם מאוד.
דפנה: אה-הא. אותי זה נורא מרגש לשמוע אתכם. כי מה שאני שומעת וגם התחלתי מלשאול אתכם איזה אמונות יש לכם על הגוף שלכם ועל ריפוי ועל בריאות, אז פשוט שומעים שאלה אחרי שאלה את הרופא הפנימי הזה שאת מתייעצת איתו והוא מרפא אותך. ולך יש אמונה מאוד, מאוד גדולה שיש לך את היכולת לרפא. וגם את בחוויה שלך את לא תלכי, את לא תפני לדברים חיצוניים. את יודעת שהכוח הוא מבפנים. אז זה נורא מרגש לראות באמת את האמונה הזו. ופה אני באמת רוצה לפנות להורים שמקשיבים לנו, להורים, לסבים, לאנשי חינוך. באמת בכל תקשורת שלכם עם ילדים מה שכדאי זה כל הזמן, כל הזמן להעביר להם את האמונה הזו שיסמכו על הגוף שלהם. כי יש לנו צבא חכם, מתואם, שיודע את העבודה והוא עושה אותה כל הזמן.
יהל: כן.
דפנה: את רוצה לתת איזושהי דוגמה?
אלה: כן. אני ממש זוכרת שהלכנו לרופא שיניים ביחד איתך ועם אבא נראה לי והוא אמר לי שאני חורקת שיניים בלילה ואין מה לעשות. אני זוכרת שבאתי אליך קצת מודאגת וזה היה מן שחור ולבן, או שאני מתחילה לשים איזה משהו על הפה כדי לא לחרוק מתוך שינה, או שאני חורקת מתוך שינה כי זה משהו לא מודע, הוא אמר שאין איך לטפל בזה.
דפנה: נכון. את זוכרת בת כמה היית?
אלה: 5 או 6.
דפנה: 5, היית פיצק’לה.
אלה: הייתי ממש קטנה.
דפנה: כן.
אלה: אני זוכרת שישבנו במשרד בחדר עבודה ופתאום באת עם שקית ענקית ותהיתי והייתי סקרנית מה יש בשקית. ופתאום הוצאת גרב ואמרת לי “בוא נלביש את הגרב הזאת על יד, על איזה יד שתבחרי”. אני זוכרת שבחרתי את יד שמאל, “ותמציאי לה שם”. וקראתי לזה “אלה של היום שחורקת שיניים מתוך שינה”.
דפנה: לא, קראת לה “אלת השעמום”.
אלה: נכון! קראתי לה “אלת השעמום”, כי משעמם לי מתוך שינה אז אני חורקת. נכון.
דפנה: את חשבת, את חשבת כזה, היית בת 5, “למה אני חורקת בלילה? אה, כי משעמם לי”. סבבה, אז אם את חורקת כשמשעמם אמרתי “אז בואי ניקח את היד הזאת והיד הזאתי תהיה היד של אלה שחורקת בלילה”.
אלה: נכון, “אלת השעמום”.
דפנה: ואז את קראת לה “אלת השעמום”.
אלה: נכון, אני זוכרת.
דפנה: ואת בחרת גרב אפורה כזאת משעממת.
אלה: נכון. משעמם.
דפנה: כן.
אלה: אני זוכרת. ואז אמרת לי לבחור עוד גרב שהיא תהיה מה שאני רוצה להיות. ובחרתי איזה גרב צבעונית, ורודה כזאת עם לבבות, יפה, שהלבשנו אותה על היד הזאת וקראתי לה “אלת הסינדרלה”. וזאת בעצם האלה שאני רוצה להיות, שהיא ישנה בלילה רגועה כמו סינדרלה. ואז אני חושבת שמה שעשינו זה שהורדנו לרגע את הגרב של “אלת השעמום” והרגשתי נורא חשופה ומיד לקחתי את הגרב והלבשתי את “אלת הסינדרלה” על “אלת השעמום”. וזה היה מדהים. אני זוכרת שהלכתי לישון וקמתי בבוקר והפה רגוע, והלכנו אחר כך לרופא שיניים ואין שום סימנים וזה היה מדהים.
דפנה: כן.
אלה: ואני גם מפחדת מרופא שיניים. אז אפרופו רופא שיניים, עוד מעט יש לי עקירה של שתי שיני בינה ואני יודעת שזה יכאב וגם אמרת לי שזה יהיה ממש פצע, אבל אני יודעת שאת ואבא תבואו ותעשו לי דמיון מודרך כל לילה לפני השינה על איך הגוף שלי מרפה את עצמו. ואני הולכת לעקירה הזאת רגועה.
דפנה: כן. וגם מה שמקסים בתהליך הזה שעשינו עם הגרביים, זה שקודם כל היום אני מלמדת אותו, יש התמחות של …
אלה: פיתחת אותו. זה מטורף איך המצאת את התהליכים עלינו.
דפנה: כן, המצאתי אותו כזה בזמן אמת עליך. ועד היום, את היום בת 15, זאת אומרת כבר 10 שנים שאני מלמדת דורות של אנשים איך לשחרר הרגלים עם גרביים (צוחקת).
נוגה: אני כבר אמרתי בעבר שזה לגמרי ניסויים בבני אדם, ניסויים בילדים לכל דבר.
דפנה: כן, אני …
נוגה: פה מה שאתם רואים זה השלכות לטווח ארוך של הניסויים האלה.
דפנה: מעבדה אנושית ש…
יהל: כן.
דפנה: נכון.
יהל: טוב, נראה שבסך הכול הם הלכו לא רע בכלל.
דפנה: הצליח בסדר.
יהל: כן.
אלה: יש לי שאלה אליך דווקא, אמא. הרבה פעמים אני באה אליך וזה מן שחור או לבן, או שאני חורקת שיניים בלילה או שאני צריכה לשים משהו. ואיכשהו תמיד את מראה לי את הצבעים, בין אם זה עם גרביים ובין אם זה פשוט להראות לי עוד אפשרויות. איך תמיד יש לך תשובה?
דפנה: קודם כל לא תמיד יש לי תשובה. כשיש בעיה אז אני בטוחה שאם הגיעה הבעיה …
אלה: אז יגיע פתרון.
דפנה: כן, חייב להיות לה פתרון. והרבה פעמים אני חושבת מה כל אחד מכם אוהב. ואז לפי זה, את נורא אוהבת חפצים ואת נורא אוהבת להתלבש, את זוכרת כמה את היית אוהבת להתחפש?
אלה: גם לא בפורים הייתי מתחפשת.
דפנה: כל הזמן. אז עשיתי איתך את גיבור על קו הזמן שלהתחפש לדמות שאת רוצה להיות ועשינו סביב זה איזה תהליך.
אלה: נכון.
דפנה: קורן הוא לא פה היום, הוא בתחרות אז הוא לא נמצא איתנו בסשן הזה. אבל קורן נורא אהב נרות, אתם זוכרים?
אלה: עם אש, בטח. אין לנו נרות בבית עד היום בגללו.
דפנה: כמה הוא אהב להדליק ולכבות ולשחק עם נרות.
נוגה: לשחק.
דפנה: אז אמרתי אוקי, היה לו איזשהו קושי, נעשה לו תהליך שלם עם נרות. ואז אחרי שגמרנו להדליק המון, המון נרות שסימלו משהו, פתאום היה לי רעיון, זה היה באמצע היום. אמרתי יואו, אבל הוא לא רואה את הכיף הזה. אמרתי לו בוא נוריד את התריסים ובוא נכבה את האור. ואז פתאום בחושך הכול זהר, אז זה מן איכשהו הרעיונות מגיעים.
אלה: את פשוט בן אדם נורא יצירתי. זה מדהים. זה גם עבר אלינו.
דפנה: כן. לא שחסר לכם, לכל אחד מכם בתחומו.
נוגה: אני כן אגיד אבל בהקשר הזה, שב- NLP יש הנחת יסוד שאומרת שתמיד קיימת אפשרות נוספת. אז גם העניין הזה של שחור ולבן הוא לא נכון, אם אנחנו נסכים לפתוח את העיניים, לפתוח את המחשבה ולהגיד קיימת אפשרות נוספת, בוא נחפש אותה. אם אנחנו לא מאמינים בהנחת היסוד הזאת אנחנו לא נחפש עוד אפשרויות. אבל את תהיי בריאה, יש יותר מדי אפשרויות איתך.
(צוחקים)
דפנה: נכון. כן, יצירתיות זה דבר נחמד, אבל לפעמים זה גם מעיק. צוחקים עליי פה בבית שאני לא יכולה לעשות את אותה פשטידה פעמיים. אני כל פעם צריכה להמציא אותה מחדש.
נוגה: נכון.
דפנה: אז זה לא הכי יעיל, אבל כן זה בזכות, בזכותכם, בזכות זה גם שהתמסרתם. וכשהייתי אומרת לכם “רוצים לשחק ב- NLP?” ישר ככה זרמתם איתי.
אלה: כי זה היה כיף נורא. אני זוכרת. גם עד היום.
דפנה: כן. אז ככה הומצאו התהליכים ובאיזשהו שלב אבא אמר לי “את חייבת לרשום את זה. את תשכחי”. והוא אמר לי את זה בשלב קצת מאוחר, בערך כשאת היית בת 5, אתה כבר היית בן … כמה? היית בן איזה 14. כן, אז המון דברים, הרבה דברים שנעשו פה בבית לא הונצחו ואני לא זוכרת הרבה. אבל התחלתי לשחזר ולהמציא עוד. המעיין נובע, אז יש באמת עוד רעיונות. וכן, בזכותכם. אני רוצה לשאול אתכם היום כשאתם נתקלים באיזשהו קושי, אז באמת מה אתם עושים עם עצמכם? עניין של ריפוי עצמי, מה אתם עושים?
נוגה: זה שאלה מורכבת. התקלה.
אלה: לא, אליי דווקא זה מאוד מדבר. כי בהתחלה אז אבא עשה לי את הרופא הפנימי ואת היית עושה לי …
דפנה: את נופלת הרבה מסוסים.
(צוחקים)
דפנה: כן, גונבה שמועה לאוזניי.
(צוחקים)
אלה: טפו, טפו, טפו, עד עכשיו רק 10 פעמים אז עוד יש לאן לשאוף. תכף אני כבר לא אוכל לספור יותר. אבל אני זוכרת פעם אחת שהייתי איתך ויצאנו לטייל, עשינו את שביל ישראל, היינו עם עוד חברה והיא הביאה סנדוויץ’ מקמח לבן עם אבוקדו והיא נתנה לי לאכול. ואכלתי איזה שני ביסים וזה משהו שהגוף שלי ממש לא רגיל אליו, משהו מקמח לבן וכזה לא בריא. ומיד התחיל לי כאב בטן ואחר כך בחילה וגם נורא פחדתי להקיא וממש נהיו לי קצת חרדות.
נוגה: אבל כן נגיד גם שכאבי בטן זה משהו שאת מתמודדת איתו הרבה.
אלה: היה לי אותו הרבה.
נוגה: ובחילות. זאת אומרת אני לא יודעת אם זה בהכרח הסנדוויץ’, כמו שפשוט הבטן שלך היא נורא רגישה, נכון?
אלה: כן.
דפנה: וכשאת פוחדת, נכון?
אלה: נכון. הרבה פעמים. הבטן מדברת איתי הרבה.
דפנה: כן.
אלה: אבל אז פעם הייתי צריכה את העזרה שלכם ובמקרה ההוא כבר לא הייתי צריכה. נכנסתי לשק שינה ושמתי את הידיים על הבטן ואני זוכרת שדיברתי איתה ועשינו איזה מן הסכם כזה. היא אמרה שלא מתאים לה שאני יאכל דברים כאלה לא בריאים ואני אמרתי שלא כיף לי באמת שככה היא מרגישה וזה עושה לי רע. וסיכמנו שהיא עכשיו תנסה לעכל את האוכל ותעשה את כל מה שהיא יכולה, ואני בפעם הבאה לא יאכל משהו כזה מקמח לבן. זוכרת שזה ממש זכור לי. ועוד פעם אחת שגם היינו בטרק בחו”ל, הייתי בת 11 או 12 והיה לי פריחה, את זוכרת? וזה היה מגרד בכל הגוף. היה נורא.
דפנה: או-אה, כן. ב- TMB.
אלה: כן. ואני זוכרת שהלכנו בדיוק באיזה ירידה ודיברתי עם הגוף, שאלתי אותו למה זה ככה? הסברתי לו שזה כואב לי וזה לא נעים וזה מגרד וזה שורף. והוא אמר לי שלא התייחסתי אליו הרבה זמן וזה מפריע לו. זאת אומרת הוא פשוט רצה תשומת לב. והיום כשמשהו כואב לי, הדבר הראשון שאני עושה זה לשאול את הברך או כל דבר אחר, למה? למה מגיע הכאב? מה אני יכולה לעשות כדי לאפשר לה?
דפנה: כן. את המון מדברת עם איברים.
אלה: כן.
דפנה: נכון?
אלה: גם בספרים שאני כותבת תמיד.
דפנה: כן.
אלה: אבל כן, זה החיים שלי.
דפנה: שיחה עם איברים.
אלה: תהליך מדהים.
נוגה: מרגש לשמוע.
דפנה: כן.
יהל: כן. אני חושב שבשבילי זה גם קצת דומה. רב הדברים שיש לי עם הגוף הם באמת יותר שרירים תפוסים ואולי קצת פציעות קלות מדברים כאלה ואחרים מהאימונים שלי. אז המון מזה זה היכרות עם הגוף שמרגיש לי כשאני יודע באמת איך הגוף שלי מתנהג, אז אני יודע למה לצפות ממנו, שזה עוזר הרבה. אבל גם באמת לתת לו את העזרה כשצריך, וכמו שאלה אומרת לתת את התשומת לב לאזור.
אלה: אמריקאי נהיית.
יהל: כי בכל זאת זה … כמה שנים בחו”ל. אז את התשומת לב והרבה פעמים הגב התחתון שלי מקבל הרבה מאוד עומס. לפעמים הכתפיים, הצוואר. מקלחות חמות מאוד עוזרות לי. וגם הרבה פעמים או דמיונות מודרכים, להקשיב להם בלילה. אבל הרבה …
דפנה: יש לך דימוי שאתה נורא אוהב שאתה המצאת של מעיינות מרפאים.
יהל: כן. נכון. שבאמת להיות בתוך מעיין חם ולתת לו לשאוב החוצה את כל העומס מהשרירים ואת כל ה…
דפנה: כן.
יהל: יש חומצות חלב כאלה שגורמות להכול להיות יותר תפוס. אבל הרבה פעמים גם פשוט לשכב ולתת לעצמי להגיד לפני שאני נרדם, לכוון את כל המחשבות שלי לאזור הכואב ולהגיד לגוף שלי, לדבר אליו, “אני יודע שיש לך המון כוח לעזור לי ולרפא ואם אתה יכול לתת קצת יותר תשומת לב לאזור הזה שצריך אותו עכשיו, את כל האהבה הזאת”. וזה באמת עוזר. וגם לדעת פשוט שהגוף מרפא כמו שכבר אמרתי ולא להילחץ יותר מדי מהדברים האלה.
דפנה: כן. אחד מהדברים שאני עשיתי אתכם המון ולא ידעתם אפילו כמה אני עושה את זה וזה משהו שאני רוצה לתת לכל מי שמקשיב לפרק הזה, זה כלי ב- NLP שנקרא למסגר מחדש, ריפריימינג. והרבה פעמים נגיד כואבת לי הבטן, כואבת לך הבטן, או אתה מרגיש חולשה, או את מרגישה כאב או עייפות, לא משנה. יש איזשהו סימפטום, אז אפשר להגיד אוי, אוי, אוי, הסימפטום הזה הוא נוראי. יש לי חום, אני אקח כדור, אני אוריד את החום. יש לי חולשה, זה איום ונורא. ואני כל הזמן העברתי לכם את המסר שנגיד אם יש חולשה אז איזה יופי, איזה כיף שיש חולשה. כי בזכות זה מה אתם עושים? זוכרים?
אלה: יודעים לנוח, לא?
דפנה: יודעים לנוח. בדיוק. הגוף אומר אני לא נותן לכם אנרגיה החוצה. אתה עכשיו כל האנרגיה היא פנימה. אז כן, אז אין לכם כוח. אז אתם שוכבים במיטה ואתם מרגישים כאלה עייפים ומסכנים כי, ואז הייתי במסגרת את זה, לא בגלל שאתם חלשים. להפך, כי את כל הכוח שהייתם לוקחים בשביל כל מה שהייתם עושים בחוץ, הגוף עכשיו לוקח פנימה לריפוי. אם יש חום, אתם זוכרים מה הייתי אומרת לכם?
נוגה: זה מה שרציתי להגיד.
דפנה: את רוצה להגיד על חום?
נוגה: כן. שקודם כל אני תמיד שמחתי כשהיה לי חום. לא כי נהניתי שיש לי חום, אלא כי המסר שאת העברת זה שברגע שהגוף מעלה את החום הוא בעצם אומר עכשיו אני משבית אותך, עכשיו את מושבתת, כדי שאני אוכל לגייס את כל הכוחות כדי להתמודד עם מחלה או עם וירוס או עם משהו מסוים.
דפנה: נכון.
נוגה: אז מבחינתי זה העיד על כוח שהגוף שלי מעלה את החום.
דפנה: כן, גם הייתי אומרת לכם אתם יודעים, אנשים מבוגרים כבר לא כל כך יודעים להעלות את החום, איזה מזל שלכם עוד יש את הגמישות הזאת. וגם הייתי אומרת לכם שכשחום הגוף עולה, אז זה מעביר מסר, המוח מעביר מסר לעצמות שלנו לייצר יותר ויותר רכיבי דם, יותר ויותר תאי דם לבנים. ככל שהחום יותר גבוה. אז עכשיו, ממש עכשיו, הגוף שלכם מייצר המון, המון תאי דם לבנים. וזה גם היה עוזר. אני יודעת שיש הורים שמאוד מפחדים מפרכוסי חום וכל מיני, אז קודם כל לא חווינו את זה פה בבית. ועדיין, אני גם באמת, באמת מאמינה שחום הוא דבר בריא. הוא באמת דבר בריא.
נוגה: זה מנגנון של המערכת החיסונית, זאת אומרת כולנו נולדים עם היכולת הזו.
דפנה: ממש. נכון. הגוף שלנו מעלה את החום כדי לעזור לגוף להתמודד עם המחלה. אז זה מעולה. ובאמת כל הזמן למסגר, כואב לך השריר, אתה צריך אולי לנוח, את צריכה אולי להקשיב לגוף, את צריכה אולי לדבר אל הגוף. והעברתי לכם את האמונה הזו בגוף שלכם בדוגמאות קטנות, וזה משהו שכל אחד בבית כבר יכול לעשות. כן, אז אם לילד יש כוויה קטנה או חתך ממשהו או אני יודעת מה, שפשף את הברך, אז אנחנו היינו מסתכלים על הגוף שלנו ופשוט עוקבים אחריו. אתם זוכרים? הייתי אומרת לכם, בואו תראו איך כל יום, מה הגוף שלכם עושה. הייתי אומרת לכם הגוף החכם שלכם, תראה איזה מדהים, תראה איך הברך שלך נראית. הברך שלך הייתה … היו שנים ארוכות שלא היה מצב שהברך שלך הייתה שלמה.
יהל: לגמרי. כל הברכיים שלי מצולקות מנפילות כאלה ואחרות.
דפנה: שפשוף על שפשוף על שפשוף. וכל הזמן היינו עוקבים אחרי ההחלמה. והייתי אומרת לכם תראו איך הגוף שלכם החלים, איך החתך … את זוכרת שהיה לך פה חתך? איפה הוא? תראי מה זה, תראי איך הגוף שלך, איזה נס, איזה פלא, מה הוא עשה. וכל הזמן העברתי לכם את המסר הזה בהתחלה עם חתכים ועם כוויות קטנות ועם שפשופים קטנים. ואז כשיש משהו יותר גדול אז אתם זוכרים איך הגוף עשה? הוא יכול לעשות את זה גם עכשיו.
אלה: ומה שמדהים זה גם איך הלכת עם כל אחד כי הכרת אותו, כמו שענית על השאלה שלי אז אצל נוגה זה לדבר עם הרגשות או להרגיש אותם, אצל יהל זה החיילים ואצלי זה ה- לדבר. כאילו זה מדהים ממש.
דפנה: כן.
אלה: איך התחברת עם כל אחד.
דפנה: כל אחד עם השפה שלו, עם הדברים שמעניינים אותו.
אלה: מדהים.
דפנה: יוצא לי לא אחת לעבוד בקליניקה עם ילדים חולים, מאוד חולים. גם ילדים שמתמודדים עם סרטן, ילדים עם אלרגיות מאוד קשות. יש, אתם יודעים כמה כלים יש ל- NLP, כמה כלים יש לדמיון המודרך באמת לעזור באופן מנטלי לילדים להבריא. וילדים עושים את זה באופן פנומנלי, זאת אומרת כל כך מהר וכל כך יעיל המנגנוני החלמה של ילדים. אז מדהים, אנחנו לקראת סיום, מישהו מכם רוצה משהו עוד להוסיף? איזשהו מסר להורים בבית.
נוגה: אני אגיד אחרי ששמעתי את כולנו מדברים, כי גם חידשתם לי הרבה. זאת אומרת פתאום אני חושבת על כל מיני אסטרטגיות שנקטת בהן, שאני אומרת מהן האמונות שלי לגבי הגוף שלי ואני מבינה מה הם הדברים שאמרת והנחלת, את ואבא כמובן, ובעצם הובילו לאמונות האלה. אני חושבת שהמסר הגדול שעבר אלינו ושהוא מנחה אותי היום בחיים זה שכל איתות של הגוף, זאת אומרת היכולת שלי להיות מספיק רגישה כדי לקלוט את האיתות של הגוף, היא מעידה על החוכמה שלי או על הרגישות שלי אל הגוף. ואחר כך על זה שצריך גם להקשיב למה שהוא אומר. להבדיל מלקחת כדור או מלפנות אל הרפואה הקונבנציונלית, בוא נתחיל מלבדוק איתנו. אני חושבת שזה המסר שלי, שהגוף כל הזמן מאותת לנו והרבה פעמים אנחנו בתוך מרוץ החיים ואני גם סטודנטית וגם עובדת וגם זה. והיכולת רגע להקשיב, להיות מספיק רגישים כדי להגיד אוקי, קמתי היום עם שרירים תפוסים, האם זה בגלל שאני לחוצה מהרצאה שאני מעבירה בערב? או בגלל המצב הרגשי או הזוגי או המנטלי שאני נמצאת בו? להקשיב ואחר כך לשאול מה הגוף מבקש.
דפנה: נכון.
נוגה: זה ככה משהו שאני עושה אותו ואני שומעת שאתם כולכם מיישמים אותו וזה כזה כיף לשמוע את זה. ואני ממליצה לכם, זה כיף.
דפנה: וכרפואה מונעת, אני לא יודעת אם אתם זוכרים כמה אנחנו היינו אומרים תודה לגוף שלנו.
אלה: נכון.
דפנה: נכון?
אלה: אני זוכרת.
יהל: כן.
אלה: הסכמים לפעמים עם הגוף היה כששוכבים במיטה לפני השינה להגיד תודה לגוף.
דפנה: כן. ממש להתייחס אליו מאוד, מאוד בכבוד. וכשאנחנו הרבה מודים לגוף שלנו, הוא מודה לנו בחזרה.
יהל: לגמרי. כן, אני באמת חושב שעכשיו גם כן כל השיחה הזאתי גורמת לי לחשוב על איך שאני רואה את הגוף שלי. והמון מזה היה באמת הצורה שבה את ואבא דיברתם אליי וששירשה בי את הרעיון הזה שלגוף שלי יש את האפשרות לרפא את עצמו. וזה המון, המון החיזוק הזה גורם לי פשוט לחשוב שהוא מסוגל להתמודד עם כל כך הרבה יותר דברים ממה שמרגיש לי שאנשים אחרים מאפשרים לגוף שלהם להתמודד איתו. ואז המון, המון היכרות שלי עם הגוף שלי ובאמת לדעת להקשיב לו, אבל כמה אני יכול בתוך זה, בתוך הטווח גמישות הזאתי. כי אני יודע כמה הוא יכול לעשות ומה הוא מבקש ולהגיד אוקי, אני צריך קצת יותר היום בשביל החזרות, אבל אני מודע לזה שאני צריך לתת לך יותר תשומת לב.
נוגה: מקסים.
דפנה: כן.
יהל: אז באמת … וה- NLP תרם לזה המון, לצורה הזאתי שבה אני מסוגל לתקשר עם הגוף שלי.
דפנה: אני אולי רק עוד אוסיף שאנחנו הרבה מאוד השתמשנו ברפואה המערבית לאבחון. זאת אומרת אם את באיזשהו שלב את זוכרת, היו לך כאבי בטן.
נוגה: בגן.
דפנה: בגן. והם לא נגמרו. זאת אומרת וזה נמשך שבוע או שבועיים ואמרתי זה לא הגיוני. יש פה משהו. ואז הלכנו ועשינו בדיקה.
נוגה: אני נורא נהניתי.
דפנה: בדיקת צואה.
נוגה: מהאבחון.
(צוחקים)
אלה: פעם ראשונה שאמא לוקחת אותנו לרופא.
דפנה: כן, אבל הייתי משתמשת ברפואה באמת לעשות בדיקות דם, לבדוק מה מצבנו. אף אחד מכם לא מפחד ממחטים נגיד, כמו שיש היום הרבה מאוד ילדים.
נוגה: נכון, פוביה ממחטים.
דפנה: כי גם זה תמיד מלווה בהמון ככה רגיעה ולהבין שזה כלום. אז היינו משתמשים הרבה ברפואה לאבחון. ואז גם הייתי שואלת, אוקי, מצאו שיש לך ג’יארדיה, שזה איזשהו טפיל, אז לשאול את הרופאה כמה זה דחוף לטפל בזה. כי הרופאה רצתה מיד להתחיל עם אנטיביוטיקה. ואמרתי לה “תגידי, שלושה שבועות את יכולה לתת לנו? שנבדוק, שנעשה ניסוי”. והיא הייתה אומרת “אין בעיה שלושה שבועות, זה משהו שיש לה בגוף כבר הרבה זמן. קחו שלושה שבועות, אבל עוד שלושה שבועות אנחנו נעשה עוד בדיקת צואה ואם עדיין יהיה את הטפיל הזה, אז אנטיביוטיקה”. אמרה, דיל. לחצנו ידיים. הגענו הביתה והפשלנו שרוולים וישר התחלנו לעשות עם זה עבודה בדמיון מודרך, ב- NLP.
נוגה: נכון.
דפנה: וכמה זמן? זה לקח כמה ימים ולא היה לך. את פשוט אמרת זהו, אין לי יותר אף ג’יארדיה בגוף.
נוגה: אני זוכרת את זה.
דפנה: כן. ואז עשינו עוד בדיקה ובאמת הרופאה אמרה “אני מורידה את הכובע, אני לא יודעת איך עשיתם את זה, אבל וואו”. אז כן להשתמש ברפואה וגם תמיד לשאול כמה זמן יש. כי אם יש משהו …
נוגה: מה הדחיפות? כן.
דפנה: כן. כי אם יש משהו נורא דחוף, אין לנו זמן עכשיו להתחיל לעשות פה ניסיונות. כי כן, עשינו פה ניסיונות, אבל הם עבדו טוב.
אלה: היה כיף.
דפנה: בעיקר מעצים.
אלה: כן, NLP, כשלומדים אותו, זה דרך חיים והמשפט הזה שזרקת לי אותו כל הזמן ושתלת לי אותו במוח, היום אני גם יודעת שכשמגיעה בעיה, מגיע גם פתרון.
דפנה: מדהים.
נוגה: איזה כיף.
דפנה: טוב. אז תודה רבה שהתארחתם פה. אני חושבת שנתנו ככה השראה לעוד משפחות שיכולות גם לגדל ככה את הילדים שלהם, יותר טבעי, עם יותר אמונה בכוחות הריפוי הטבעיים שיש לנו. את הבאת לנו את הרופא הפנימי, כל אחד מכם ככה הביא משהו ותודה רבה.
אלה: תודה לך.
דפנה: אני אשמח שתבואו עוד פעם.
יהל: כן.
דפנה: מה זה כיף לנו לדבר פה.
אלה: נבוא, נבוא, היה נחמד.
יהל: באמת היה נחמד להתארח כאן.
נוגה: איזה כיף.
דפנה: יופי.
נוגה: תודה שהקשבתם. מקווים שתיקחו מפה אפילו דבר אחד ותיישמו ותראו.
דפנה: כן. אהבתם? תשתפו. בטוח יש עוד אנשים שזה יכול להועיל להם. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו, ללחוץ פה על הפעמון או על לייק או על מה שצריך. ואנחנו נהיה פה עם עוד המון, המון תוכן מאוד, מאוד איכותי. כל פעם עם אורחים אחרים, מבני המשפחה בעיקר. אז תודה. להתראות.
אלה: להתראות.
יהל: להתראות.