חיים שלמים לפי ה-NLP לידה – חינוך – קריירה (ומה שביניהם)

נכתב על ידי:

הקלטה : חיים שלמים לפי ה- NLP לידה – חינוך – קריירה (ומה שביניהם)

 

תמלול פודקאסט שהתקיים עם דפנה רטר ונוגה רטר:

 

דפנה:             טוב.

נוגה:              היי, איזה כיף להיות כאן.

דפנה:             כן. אז שלום לכולם. ולכבוד יום האישה הבינלאומי, אנחנו החלטנו לעשות פודקאסט.

נוגה:              פעם ראשונה בחיים.

דפנה:             פעם ראשונה שאנחנו עושות פודקאסט ופעם ראשונה שאנחנו עושות את זה ביחד. והחלטנו לבוא כמו שאנחנו, אמא …

נוגה:              ובת. הכי טבעי.

דפנה:             ולספר על NLP במשפחה.

נוגה:              כן. אז אני רק אתחיל ואני אגיד, אולי נספר למאזינים מה זה NLP? עבור אלה שלא יודעים בכלל מה זה.

דפנה:             את רוצה לספר? להגיד מה זה NLP?

נוגה:              תתחילי.

דפנה:             אני.

נוגה:              כן.

דפנה:             טוב. אז NLP זה מודל שיכול לאפשר לנו לתכנת את התת מודע שלנו, מהר, בקלות ובנועם. אני חושבת שככה אני הכי אוהבת להסביר מה זה NLP. אפשר לקחת NLP לכיוון בינאישי, בהורות שלנו ובכלל איך אנחנו מסתכלים על החיים. ואפשר לקחת NLP לכיוון אחר. אנחנו ברטר אוהבים לקחת את זה לכיוון הטיפולי. היית מוסיפה על זה משהו?

נוגה:              אני חושבת שזה מעולה. NLP זו שיטה שהיא מאוד, מאוד קצרה, היא ממוקדת. אם באמת לוקחים את זה לעולם הטיפולי אז היא יכולה להביא לשינויים מאוד מהירים. ואנחנו עובדות איתה המון בחיים היומיומיים שלנו. NLP זה חלק מהחיים.

דפנה:             כן. זה התקשורת שלנו.

נוגה:              כן.

דפנה:             בעצם בבית שלנו.

נוגה:              כן.

דפנה:             מדהים. אז על מה נדבר?

נוגה:              רק מבחינת הראשי תיבות, אז NLP באנגלית זה Neuro-linguistic programming והתרגום של זה לעברית זה ניתוב לשוני פיזיולוגי. קצת קשה להסביר מה זה. אז גם אם אתם מרגישים שאתם לא יודעים מה זה, גם אנחנו חוות את זה.

דפנה:             צריך לטעום.

נוגה:              צריך להכיר. צריך לחוות.

דפנה:             צריך לחיות את זה. כן.

נוגה:              כן. אז תגידי, איך בכלל התגלגלת לתחום הזה של NLP?

דפנה:             או-אה. אנחנו הולכות הרבה, הרבה אחורה, כן?

נוגה:              נתחיל, נתחיל מהתחלה, מהראשית ולאט לאט …

דפנה:             נתחיל מהתחלה. אז אני גדלתי בקיבוץ בנגב.

נוגה:              בסעד.

דפנה:             בסעד. ומשאני הייתי קטנה, ממש פיצק’לה, אני הרגשתי שאני נורא שמנה. אבל בתמונות זה לא נראה כל כך, אבל הרגשתי נורא עם עצמי. ובגיל 11 התחלתי לעשות דיאטות. והייתי כמו אקורדיון, עליתי וירדתי ועליתי וירדתי במשקל המון. המון קילו. טונות. (מצחקקת) ממש. וזה נורא תסכל אותי, נורא חיפשתי לזה מענה. אז זה איזה מן כאב אישי כזה שהיה לי. מבחינה מקצועית אפשר להגיד שאני תמיד הייתי עו”ס כזאת בנשמתי.

נוגה:              באופי.

דפנה:             כן. כן. בקיבוץ אני עבדתי עם ילדים עם צרכים מיוחדים ואחר כך בצבא הייתי מש”קית ת”ש. ואיך שסיימתי את השירות הצבאי אמרתי אוקי, איפה אני לומדת לעזור לאנשים באופן הכי טוב? אז הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית. וסיימתי את התואר בעבודה סוציאלית נורא מתוסכלת. ממש. כי הרגשתי שאין לי באמת כלים לעזור לאנשים.

נוגה:              זאת אומרת אחרי לימודים של שלוש שנים של עבודה סוציאלית באוניברסיטה לא היו לך את הכלים איך לעשות את זה?

דפנה:             כן. והלימודים היו נהדרים והסטאז’ היה נהדר ואהבתי את זה מאוד. אבל כשבדקתי עם עצמי ובאתי ושאלתי מדריכה שהייתה לי, אמרתי לה “איך אני עוזרת לאישה הזו?”. והיא אמרה לי “את צריכה לחזק את הביטחון העצמי שלה”. ואמרתי לה “איך?”.

נוגה:              איך עושים את זה?

דפנה:             בבית ספר לעבודה סוציאלית את זה לא מלמדים. אז הייתי מתוסכלת. ועם שני הכאבים האלה, גם המקצועי, גם האישי, יצאתי למסע של חיפוש שהסתיים במקרה, או שלא במקרה, בקורס NLP. לא היה לי מושג מה זה, הגעתי למרכז לימודים מאוד גדול. תחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת.

נוגה:              כשבעצם לא היה לך מושג מה זה NLP, לא הכרת, לא שמעת, לא חווית.

דפנה:             לא. בכלל לא.

נוגה:              והגעת לשם.

דפנה:             כן. בקושי היו אנשים בעולם שעוד הכירו NLP. וקרה לי שם משהו מופלא, כי אני התאהבתי. התאהבתי פעמיים (צוחקת). התאהבתי באמיר, באבא שלך, שהיה שם בקורס הזה. והתאהבתי ב- NLP כי הבנתי שזה הכלי שתמיד חיפשתי. וזהו, את יודעת השאר היסטוריה. מאז אנחנו מגדלים את שתי האהבות האלה שלנו ואתכם ואת מכללת רטר. והיום זה כבר בכלל …

נוגה:              הכול ביחד.

דפנה:             עוד נגיע לזה. כן.

נוגה:              עוד נגיע לזה בהמשך. כן. וואו. אוקי. אז איך יצא לך להשתמש ב- NLP? אולי בוא נדבר על ההורות שלך בזכות NLP.

דפנה:             האמת ש…

נוגה:              ואז אני אגיד את זה גם מהצד שלי כי הייתי חלק מזה.

דפנה:             כן. אפשר להתחיל עוד לפני שנולדת.

נוגה:              אוקי.

דפנה:             אז נכנסתי להיריון עם יהל, עם הבן הבכור והאח הגדול שלך. והייתה לי לידה מזעזעת. ממש. לידה לא טובה, אפילו טראומטית.

נוגה:              מה הפך אותה לטראומטית?

דפנה:             איבדתי שליטה על התהליך. הייתי מחוברת ליותר מדי צינורות ותרופות ויותר מדי אנשי צוות היו שם והוא היה במצוקה בבית חולים. זה היה בבית חולים וזה פשוט הייתה חוויה גם מאוד, מאוד ארוכה, אבל גם זה באיזשהו שלב יצא מהשליטה שלי וזה היה הכי רחוק מאיך שרציתי ללדת. ואז אחרי הלידה של יהל אמרתי אוקי, אני חייבת ללמד מיילדות את הנושא הזה.

נוגה:              זה היה אחרי שעסקת ב- NLP כבר כמה זמן?

דפנה:             כן, עבר עסקנו ב- NLP כמה שנים. יהל נולד ב- 97′, אז בערך ארבע שנים כבר היינו בתוך התחום של ה- NLP. ואמרתי אני רוצה להביא את זה לבתי חולים ולא כל כך ידעתי איך מתחילים.

נוגה:              להביא את זה לבתי חולים כדי לייצר לבאות בתור חוויה יותר טובה של לידה?

דפנה:             כדי שלמיילדות יהיה את הכלי הזה של דמיון מודרך, של NLP. שהיום כשדיברתי עם איזה מיילדת אז היא פשוט אמרה לי “חוץ מאפידורל אין לי מה להציע ליולדות. אין לי כלים”.

ואז …

נוגה:              וואו.

דפנה:             אני לא זוכרת איך, נוצר קשר עם … אז גרנו בירושלים, את גם נולדת הרי בירושלים.

נוגה:              נכון.

דפנה:             נוצר קשר עם בית חולים הדסה עין כרם והגעתי לשם, הם הזמינו אותי לעשות קורס למיילדות שם. ובניתי להן קורס די קצר שלימד אותן את הבסיס הזה של תקשורת NLP, של לעודד ושל להשתמש בדימויים כדי לעזור לאנשים ללדת בטוב.

נוגה:              אולי תתני דוגמה? זאת אומרת ממש ברמה הפרקטית איזשהו כלי שלימדת אותן.

דפנה:             כן. אז נגיד מגיעה אישה והלידה נורא כואבת לה, אז פשוט לשאול אותה “כמו מה זה כואב?”, אוקי? או לא, אפילו הדבר שהכי הכי אהבתי ואולי את זה אני יכולה לתת פה כבר כמתנה לנשים שמקשיבות לנו וגם נשים שהולכות ללוות נשים שעומדות ללדת. אז זה יכול להיות גם אימהות וסבתות. אז אני מאוד אהבתי דימוי של גל, אוקי? זאת אומרת לדמיין שאת שטה לך, את צפה על ים של אמהות ואת בדרך אל החוף. ובחוף יחכה לך התינוק שלך. אבל יש דרך לעשות כדי להגיע לחוף.

נוגה:              שזה מן הסתם הצירים.

דפנה:             זהו. והדרך הזאת, מה שמקדם אותה, זה הגלים. כל גל מקדם אותך לחוף. וכשמגיע גל מה שאת צריכה לעשות זה פשוט לנוח או לתת לו להתרומם, להרגיש את מה שהוא עושה, להרגיש את ההתכווצות, להרגיש. ולהבין אבל שזה מקרב אותך בעוד כמה צעדים לחוף. ובין ציר לציר את פשוט צפה לך על המים וזוכרת שעל המים האלה את המסלול הזה עשתה אמא שלך כשהיא הייתה בהיריון איתך. וסבתא שלך ואמא של סבתא שלך ודורות על דורות, על דורות על דורות של נשים עד חווה אמנו.

נוגה:              איזה משמעותי זה לחשוב על זה. זאת אומרת איזה פרספקטיבה פתאום, שכולם עברו את זה, את אותו הדבר.

דפנה:             כן.

נוגה:              ואיך לעשות את זה. זאת אומרת האם שמיילדת …

דפנה:             אז אני לימדתי מיילדות לעשות את זה. אז זה התחיל מהדסה עין כרם.

נוגה:              מקסים.

דפנה:             ואז משם …

נוגה:              המיילדות רצו? הן היו …

(מדברות ביחד)

דפנה:             מאוד. הו, הן כל כך נהנו. הן כל כך שמחו. ואז זה התפשט כמו אש בשדה קוצים. פתאום הזמינו אותנו לבית חולים ברזילי ואחר כך הזמינו אותנו לצפת ולשיינברון ולרמב”ם ול… פשוט התחלתי להסתובב. ולפוריה. ממש הסתובבתי ככה בכל מיני בתי חולים במשך איזה שנה וחצי.

נוגה:              וואו.

דפנה:             ואז הזמינו אותי להיות חלק מקורס מיילדות, מיילדות הוליסטית בבית ספר לסיעוד שיינברון. אז הכניסו את זה גם לשם. וזה ממש ככה התחיל להיכנס לתחום הזה של המיילדות ושל הדולות. התחלתי ללמד גם דולות.

נוגה:              מהמם.

דפנה:             כן. והייתי יכולה פתאום לקבל טלפון מאיזה אישה, מישהי מהקיבוץ שלי, מהכיתה שלי, שלא דיברתי איתה כמה שנים והיא אומרת לי “תקשיבי, את היית איתי בלידה”. ואני אומרת לה “איך הייתי איתך בלידה?”. אומרת לי אני באתי ללדת בבית חולים ברזילי והמיילדת אמרה לי “אולי את רוצה שאני אעשה לך דמיון מודרך?”, ואמרתי לה “דמיון מודרך? (פליאה) מי הייתה המורה שלך?”, “דפנה”. יואו. אומרת לי פשוט היית איתי בלידה. אז זה היה נורא מספק ונורא כיף.

נוגה:              מקסים.

דפנה:             להעביר את זה ככה ל…

נוגה:              בעיקר בידיעה שאת, שלך הייתה חוויה מאוד טראומטית.

דפנה:             כן.

נוגה:              כי לא היו מספיק כלים.

דפנה:             גם, וגם היה שמה אוסף של דברים בלידה הזאת. זהו, ואז את הלידה שלכם …

(מדברות ביחד)

נוגה:              … תאומים, כן.

דפנה:             ידעתי שאני רוצה ללדת בבית. לא היה לי אומץ לחזור לבית חולים. וכשנשים הרבה פעמים אומרות לי “מה, אז את חושבת שכל אישה צריכה ללדת בבית?”. אני אומרת “לא, אני חושבת שכל אישה צריכה ללדת במקום שבו היא, היא ולא הבן זוג שלה אגב, אני מקפידה על זה, שבו היא מרגישה בנוח ושבו היא מרגישה בטוחה”.

נוגה:              או בשליטה.

דפנה:             בשליטה. כן. מה עושה לה טוב? יש נשים שהמטריה הזו הרפואית היא מרגיעה אותן, הן מרגישות שם טוב. אני אחרי מה שאני עברתי זה ממש גרם לי לחרדה. אז אתכם … אז כשנכנסתי להיריון וגיליתי שאני עם תאומים אז אמרתי אוקי, אני אחפש מיילדת. ולא מצאתי. ומיד התחילו לי סיוטים בלילה, חלומות על הלידה. פחד.

נוגה:              אם היא תהיה בבית חולים?

דפנה:             פשוט התחילו לי חלומות על הלידה. וזה מדהים כי מש- יהל נולד לא עסקתי בזה כל כך. זאת אומרת לא …

נוגה:              עד שלא היה לזה תוקף, עד שלא היו פה שניים ש…

דפנה:             כן. ואז חיפשתי מיילדות ואף מיילדת לא הסכימה לקבל אותי. אמרו לי לא.

נוגה:              לידת תאומים?

דפנה:             כן. ואז מצאתי רופא שהסכים ליילד אתכם. לא יודעת אם את … את מכירה אותו?

נוגה:              (מנידה ראשה לשלילה).

דפנה:             לא.

נוגה:              רק מהסיפורים.

דפנה:             יצחק ברדה, ד”ר יצחק ברדה. ברגע שמצאתי אותו והוא הסכים לקבל אותי בבית, נרגעתי. נגמרו החלומות. ובאמת אתכם ילדתי בבית, אחר כך גם את קורן ואלה ילדתי בבית. בלידה של קורן את היית אפילו.

נוגה:              נכון. נכחתי.

דפנה:             (צוחקת) את רוצה להגיד על זה משהו?

נוגה:              אני זוכרת. אני רק אגיד שאני לא זוכרת את ה- ייסורי מצפון שעשיתי לך לפני עד שזרמת על זה שאני אכנס. אני זוכרת הייתי בת קצת פחות מחמש. קצת לפני אפילו, ארבע ותשעה חודשים, והייתי סקרנית ברמות. נורא, נורא רציתי להיות בלידה. יש לי ככה מעט זיכרונות, זיכרון אחד זה שאני מחזיקה לך את היד.

דפנה:             נכון.

נוגה:              כשאת שוכבת על המזרון, היה סדין לבן. ואז אחר כך עוד זיכרון מעורפל שכנראה נורא נלחצתי, ככה את אומרת. ראיתי את הראש שלו, אחר כך הבנתי, יוצא בצורה ככה נורא עקומה וחשבתי שמשהו לא בסדר. ואז את המיילדת שוקלת אותו. ואחר כך עוד זיכרון שבועיים אחר כך שהוא היה צהוב ושמתם אותו ליד החלון ו…

דפנה:             נכון.

נוגה:              ככה פחדתי שאולי יקרה לו משהו.

דפנה:             אצל השכנים. (צוחקת) עשינו לו אמבטיית שמש.

נוגה:              נכון, אמבטיית שמש. אני זוכרת מאוד לטובה את החוויה הזאת. זה היה מרגש וזה …

דפנה:             כן.

נוגה:              אחד הזיכרונות המוקדמים שיש לי. כן.

דפנה:             כן. אז אני חושבת שלידה זה אירוע נורא משמעותי וגם לעצמי השתמשתי הרבה מאוד בדמיון מודרך וב- NLP בלידה. בלידות. אמיר גם מאוד עזר לי, אבא שלך, ליווה אותי. ואני חושבת שהלידות הבאות כבר היו באמת חוויה הרבה, הרבה יותר טובה.

נוגה:              כשבעצם מה שאת אומרת שזה …

דפנה:             חוויה טובה.

נוגה:              בעיקר היה כשלך הייתה שליטה על הלידה, כשאת החלטת איך את רוצה שהיא תתנהל.

דפנה:             כן.

נוגה:              וזה מה שהוביל לחוויה הטובה.

דפנה:             זה מה שהיה לי טוב, שהייתה מיילדת שהכרתי שליוותה אותי, שידעה מה אני רוצה. כן, לי זאת הייתה חוויה טובה. ושוב אני אומרת, כל אישה צריכה ללדת איפה שטוב לה. אין פה חוקים. זה תהליך כל כך אישי שאת צריכה כל כך לסמוך, כל כך להיפתח, ש… אז כן. וגם ב- NLP אנחנו המון מדברים על זה שאין נכון ולא נכון. אין משהו אחד שהוא נכון לכולם. וכל כך, כל כך חשוב …

נוגה:              הגמישות. וגם לדעת שאנשים הם כל כך שונים אחד מהשני ולכל אחד יש את מפת העולם שלו. כן.

דפנה:             כן. האמונות שלו, הערכים שלו.

נוגה:              המקום שממנו הוא מגיע.

דפנה:             כן.

נוגה:              אז NLP ודמיון מודרך היה המון בתוך הלידות וגם אחרי. אני יכולה להעיד שהיה המון NLP.

דפנה:             זהו, אני רוצה לשאול אותך כמישהי שממש עוד לפני שנולדת כבר ה- NLP היה השפה שלנו בבית.

נוגה:              כן.

דפנה:             והלידה שלך הייתה כל כך … ועם NLP ודמיון מודרך. איך את חווית את זה כילדה?

נוגה:              וואו.

דפנה:             מה, את זוכרת משהו מה…?

נוגה:              בתור ילדה זה היה נראה לי נורא רגיל. מאוד, מאוד טבעי. זה התחיל, התחלתי להבין שזה לא ככה בכל שאר הבתים איפשהו סביב החטיבה, זאת אומרת גילאים 12, 13. בתיכון בכלל. כשהבנתי שזה פשוט לא ככה. זאת אומרת אני אם לא הייתי נרדמת בלילה זה היה נורא ברור שאחד ההורים יבוא, יעשה לי דמיון מודרך עד שאני אירדם. זה היה כל כך ברור שהייתי נורא מופתעת כשגיליתי שזה לא ככה בכל הבתים. נורא רציתי בתור ילדה ללכת לרופא, זה היה ככה איזה מן רעיון אוטופי כזה שהוא יבוא ויהיה לו את הדבר הזה כאן. והוא יהיה עם החלוק, יהיה רופא. ולא היה בזה צורך. זאת אומרת בתור ילדה לא פגשתי רופאים כי תמיד הגישה הייתה קודם לפנות לרופא הפנימי, אז גם אם זה כאבי ראש וגם אם זה בחילות. ואני זוכרת אתכם בתוך ההקאות של סתם כל מיני מחלות שחטפנו בתור ילדים, שפעות, כל כך הייתם איתנו וכל כך הרגעתם אותנו. היה בזה משהו שהוא … מאוד, מאוד סמכתם עלינו, על המערכת החיסונית, על היכולת הנפשית שלנו. אני חושבת שגדלתי לבית מאוד, מאוד רגוע. מאוד רגוע. שיש בו גם המון, המון פתיחות. מבחינת NLP אז באמת ידעתי שכל דבר שיהיה לי קשה אני יכולה לפנות אליכם עליו. אני זוכרת את עצמי בת שבע או שמונה עם ביישנות, יש הרבה ילדים כאלה, שפחדתי מבחינה חברתית לגשת ולהזמין בנות לבוא אליי.

דפנה:             גם היית בחינוך ביתי.

נוגה:              נכון, שזה גם …

דפנה:             אז זה גם ….

נוגה:              בכלל …

דפנה:             נכון.

נוגה:              כן. אז זה אולי לפודקאסט הבא.

דפנה:             (צוחקת).

נוגה:              אם תהיו מרוצים, נעשה (צוחקת).

דפנה:             אם תבקשו.

נוגה:              אם תבקשו, נעשה.

דפנה:             תכתבו לנו אם אתם רוצים לשמוע על חינוך ביתי.

נוגה:              תכתבו בתגובות. כי אני אשמח, כי באמת אני מגיעה ממשפחה מאוד מיוחדת. פעם אולי הייתי אומרת שאנחנו קצת מוזרים, אבל עם הזמן הבנתי שזה לגמרי אנחנו משפחה מיוחדת ואני מאוד מקבלת ומעריכה ואוהבת את המשפחה שהגעתי ממנה. זה גם תהליך. אבל בתור ילדה אז היה את הקושי החברתי. אני זוכרת איזה יום שישבנו בדשא ופשוט עשית לי איזה ככה משהו כאן עם יד ימין שלי ובנינו לי … את זוכרת בדיוק איזה יכולת זאת הייתה?

דפנה:             לדעתי אומץ.

נוגה:              אני גם רציתי להגיד אומץ.

דפנה:             אומץ, ביטחון.

נוגה:              אומץ או ביטחון להזמין חברות ולדבר עם בנות בשכבת הגיל שלי. אני מאוד, מאוד זוכרת את זה, כי אני זוכרת שזה היה ברור שיש לכם את הכלים איך לעזור לנו להתמודד עם החיים ועם מה שהם יביאו.

דפנה:             ואת זוכרת שישבנו שם על הדשא ליד סבתא של יסמין?

נוגה:              אוקי.

דפנה:             נכון איפה שהנדנדה הזאת הגדולה הייתה?

נוגה:              עם הנדנדה הגדולה ביודפת. כן.

דפנה:             ופתאום יסמין יצאה החוצה מהבית של סבתא שלה. לא תיאמנו את זה. וזה היה איך שסיימנו לעשות את זה. את זוכרת מה את עשית?

נוגה:              ניגשתי, אני זוכרת שניגשתי אליה.

דפנה:             את רצת אליה. אמרת לי “אמא, ביי” ופשוט רצת אליה. ולא, אין סיכוי שהיית עושה את זה.

נוגה:              לולי …

דפנה:             בלי זה.

נוגה:              כן, כן.

דפנה:             ומזה גם נולד תהליך NLP מדליק שאני קוראת לו “מחסן סודי בכף ידי”.

נוגה:              והוא מותאם לילדים.

דפנה:             כן. ככה אנחנו פותחים כל …

נוגה:              נשים את זה על השולחן ונגיד שאנחנו חמישה ילדים בבית וכולנו היינו השפני ניסיונות, ניסויים בילדים לפיתוחי טכניקות ב- NLP.

דפנה:             נכון.

נוגה:              זה לגמרי … (מצחקקת).

דפנה:             נכון.

נוגה:              אבל …

דפנה:             יצא טוב.

נוגה:              יצא טוב. כן. גדלנו בסדר. אני מרוצה. אני לגמרי מרוצה.

דפנה:             את לפני כמה זמן … אני אקדים את המאוחר, אני כבר אגיד שאת היום מטפלת בילדים.

נוגה:              כן.

דפנה:             ב- NLP.

נוגה:              נכון.

דפנה:             ולפני איזה כמה חודשים אמרת לי וזה נורא ריגש אותי, אמרת לי “אמא, ככל שאני מטפלת יותר בילדים, אני יותר מעריכה את הבית שבו גדלתי”. את זוכרת?

נוגה:              כן. זה מלווה אותי המון.

דפנה:             כן. ואז אני סיפרתי לך על חברה שלי שאמרה שהיא הייתה אמא מושלמת עד שנולדו לה ילדים.

(צוחקות)

דפנה:             אז אני רואה שאת מתעוררת לזה.

נוגה:              מתעוררת לזה כבר. כן. אז רק נגיד שאני בת 22 אוטוטו. כן. כמובן עדיין לא אמא, אבל אשמח יום אחד להיות. אפרופו כל השיחה על ההיריון ועל הלידות, אז את קצת עושה לי חשק שתהיה לי בת קטנה. טוב, אז אולי אני אספר גם איך התגלגלתי ל- NLP? כי …

דפנה:             זהו, אז …

נוגה:              את פיתחת את זה.

דפנה:             אז באמת את אומרת ג… זאת הייתה שפה בבית.

נוגה:              כן.

דפנה:             אבל באיזשהו שלב רצית גם ללמוד את זה.

נוגה:              גם לא ידעתי מה זה. זאת אומרת היו שואלים אותי במה ההורים שלך עובדים? אז הייתי יודעת לדקלם “להורים שלי יש מכללה שמכשירה מטפלים ב- NLP ובדמיון מודרך“. מה זה? טיפול. מה בדיוק עושים שמה? הם מדברים, אנשים באים. ידעתי שהתלמידים שלכם נורא, נורא אהבו אותנו.

דפנה:             ופשוט ראינו אותך מתמוגגת.

נוגה:              נכון.

דפנה:             באמת מתמוגגת. ואנחנו מחפשות הזדמנויות איך אנחנו יכולות להמשיך לעבוד ביחד.

נוגה:              כן. זהו, כן.

דפנה:             למרות שהיום את כבר עצמאית, יש לך את הקורסים שלך שאת מנחה לבד מ- א’ ועד ת’. ואת הקליניקה שלך שדי מפה לאוזן את …

נוגה:              מפוצצת, כן.

דפנה:             את עמוסה מאוד, מאוד. מה את מרגישה שאת נותנת לילדים שבאים אליך?

נוגה:              קודם כל המון מידע שקיבלתי. שוב, אני אחזור על המשפט שאמרת כי הוא בעיני מאוד חזק. ככל שאני נחשפת ליותר ילדים וליותר בתים ולמורכבויות שיש בתוך זה, אני באמת יותר מעריכה לא רק את הבית שגדלתי. את החינוך, את ההורות, את מה שאתם מביאים עד היום, שהוא פשוט תמיד כאן. אני גם יודעת, זאת אומרת יש לי איזשהו ביטחון אולי את יודעת, אולי אני אמא טובה עד שהם ייוולדו, אבל יש לי איזשהו ביטחון שאני אהיה אמא טובה כי גדלתי לתוך בית שבעיני ההורות בו הייתה מאוד טובה. ילדים שמגיעים אז הנושאים הכי שכיחים זה או אלימות בבתי ספר וקללות, שזה משהו שהוא זינק באחוזים מתחילת הקורונה.

דפנה:             כן.

נוגה:              המעבר לזום, הבידודים. היו לי ילדים שנכנסו ויצאו מבידוד חודש וחצי ברצף ולא ראיתי אותם. זאת אומרת חוסר שגרה אצל ילדים זה גם כן מפתח להמון אתגרים.

דפנה:             כן.

נוגה:              אלימות גם בתוך המשפחה, זאת אומרת היום אחד מבין, לצערי, שלושה ילדים שמגיעים אליי מדבר על אלימות בתוך המשפחה, שזה משהו שלא היה פעם. בטח לא ככה ובכזאת תדירות. ובאמת זה עולם כל כך מורכב מה שקורה עכשיו, אז אני מאוד מבינה את זה.

דפנה:             כן.

נוגה:              ילדים שמתחילים לקחת כל מיני תרופות שיעזרו להם להתרכז בשיעורים, כי לילדים גם מאוד משעמם בבתי ספר או שהם לא מוצאים את עצמם חברתית. גילאי תשע זה הילדים שמתיישבים ואומרים “בא לי שיהיה לי יותר חברים”, שזה ככה ישר הלב שלי נפתח ואני גם אוהבת לשתף שאני התמודדתי עם זה. אני הייתי ביישנית, אני הייתי חסרת ביטחון, אני לא ידעתי איך עושים את זה. אז יש כל כך, כל כך הרבה נושאים. היום לצערי, וזה משהו שהוא הפתיע אותי, זה שהורים מספרים לי שהילדים שלהם חווים התקפי חרדה.

דפנה:             נכון.

נוגה:              כשהילדים עוד לא יודעים איך להגיד את זה וההורה לא רוצה להגיד זה היה התקף חרדה. אבל הדופק נורא עולה, קשה לנשום, יש לחץ וזה, ו- NLP באמת זה כלי שעובד כל כך יפה עם ילדים. הטיפולים שלהם כל כך מהירים שהרבה פעמים אני לא מעכלת את זה כשהורים שולחים לי הקלטות ותמונות ומתקשרים ומודים, הרבה פעמים אחרי שתיים, שלוש או שמונה פגישות. זה פשוט מדהים. ועבודה עם פחדים. אני מאוד מסופקת. אני רואה אותך ככה קורנת מלשמוע, כן? אני חושבת שגם אני קורנת. מאוד, מאוד טוב לי במקום הזה. ואני גם מרגישה איזה מן שליחות כזו שגדלתי לתוך בית שאפשר לי ללמוד, להתפתח, להתמודד עם פחדים, עם אתגרים. ואם גדלתי לכלים האלה, אני רוצה להעביר אותם.

דפנה:             איזה כיף לראות ככה איך זה עובר הלאה.

נוגה:              כן.

דפנה:             אני כבר סקרנית לראות איך זה, מה זה יעשה לנכדים.

נוגה:              טוב, מה אנחנו רוצות לאחל?

דפנה:             ליום האישה.

נוגה:              ליום האישה.

דפנה:             כן.

נוגה:              ה- 8 למרץ.

דפנה:             אני חושבת שנשים צריכות, יכולות בתקופה שלנו להיות הרבה יותר קשובות לצרכים שלהן או באמת אנחנו לא מדברים על צרכים, אלא על ערכים. ולהעיז להגיד מה הן רוצות. ולהעיז לחלום בגדול ולהגשים בכל גיל ובכל מצב. ו… לא יודעת, מה את היית רוצה? איך את היית רוצה לסכם?

נוגה:              קודם כל להגיד כן לכל מה שאמרת. אני חושבת שאנחנו באמת נמצאים באיזשהו עידן שיש הרבה מקום להתפתחות אישית והמון מקום ללמוד ולהגיד. ואני חושבת שמעמד האישה הוא מאוד הולם, מצד אחד. מצד שני, אז היום נשים גם יוצאות לעבוד וגם ממשיכות לנהל בית וילדים ויש כל כך הרבה דברים לעשות.

דפנה:             כן.

נוגה:              שלפעמים נורא קל לשכוח ולהזניח את עצמנו בתוך זה. אז מה שאני רוצה לאחל זה שנשמור על עצמנו במרוץ החיים ונדע לעשות גם את מה שעושה לנו טוב וממלא אותנו.

דפנה:             ועוד איחול שלי לנשים זה למצוא את האיזון הזה בין בית לבין משפחה. כי אני חושבת שזה האתגר הכי גדול שיש היום לנשים. אנחנו כל כך רוצות לממש את עצמנו ולעשות עוד דברים מעבר להורות, אבל ההורות שלנו זה הדבר שהוא גם כל כך חשוב לנו ואיך אנחנו דואגות שזה יהיה באיזון ושזה יהיה משמעותי וטוב בשני הצדדים כשמגיעים לאיזון הזה. וזה גם לא איזון שמגיעים אליו ונחים, זה קצת כמו שיווי משקל של הולך על חבל, כל הזמן לחפש. האיזון כשהתינוק שלי הוא בן שלושה חודשים, זה לא כמו כשהוא בן 21.

נוגה:              או בת 21.

דפנה:             או בת 21.

נוגה:              וואו. איזה כיף, אני נהניתי.

דפנה:             גם אני. יאללה, נעשה את זה עוד פעם אולי.

נוגה:              נעשה את זה עוד פעם. אז אנחנו באמת מקוות שנהניתם. ואם בא לכם לכתוב ולשתף איך היה לכם אז נשמח לקרוא בתגובות, לשמוע מכם. ואולי באמת נפגש פה שוב, כי את מה זה כיפית.

דפנה:             גם את. איזה מתוקה.

(מצחקקות, מתחבקות)

נוגה:              אוי, כיף גדול (מנשקת את נוגה). להתראות.

הוסף/הוסיפי תגובה

האימייל לא יוצג באתר.