30 שנה חלפו מאז שנולדה בבריטניה לואיז בראון התינוקת הראשונה שנוצרה בהפריית מבחנה. "הפריית המבחנה –“In Vitro Fertilization הוא תהליך שבו הזרע מפרה את הביצית מחוץ לגוף האישה. כיום זוהי הפרוצדורה הלא טבעית הפופולארית ביותר ליצירת הריון. במסגרת הטיפול האישה מקבלת הורמונים עד לביוץ.

לעיתים תהליך היקלטות של הריון הוא מסע ארוך וכואב. לפעמים הוא חסר תקווה. ההתמודדות עם טיפולי הפוריות מאלצים את הזוג להתמודד עם בעיות מורכבות כגון שחיקת הגוף, הנפש והקשר הזוגי. התהליך כואב וקשה. המטופלת ממלאה את גופה בתרופות, מורדמת בהרדמה מלאה לצורך שאיבת הביציות, ולעיתים צריכה להזריק לעצמה הורמונים. האישה נמצאת באופן קבוע במעגל של תקווה וייאוש. להורמונים יש השפעות בריאותיות ונפשיות על האישה הנמצאת בטיפולי פוריות, והתהליך עצמו מכאיב ומעורר לא מעט חששות. הכאב הפיסי והקושי הנפשי גורמים לנשים רבות לוותר או לקיים הפסקות ממושכות בין הטיפולים, כדי להתאושש. למרות שמרבית הזוגות הנתקלים כיום בבעיות פוריות מצליחים לבסוף להורות, עדיין קיים בקרבם בעת התהליך הפחד מאי-היכולת להקים משפחה. אי-פריון יכול להביא לתחושה של אכזבה, כעס, האשמה עצמית, ובמקרים חמורים אף דיכאון. נשים עם בעיית פריון חוות במקרים רבים את כישלון הפוריות ככישלון אישי, וכפגיעה בנשיותן. האישה מגיעה להבנה שמשהו אצלה לא בסדר, מצב המכיל בתוכו כאב, בושה, אשמה, כעס, ועוד. למרבה הצער לא פעם רגשות אלה נותרים ללא מענה, וללא הזדמנות נאותה לעבד אותם. התגובה להכרה זו כוללת לרוב מספר שלבים: שלב של הכחשה, שלב של כעס, שלב של האשמה עצמית, שלב ההשלמה והתמודדות עם התהליך.

לעיתים מקורה של בעיית הפוריות היא אצל הגבר, ולמרות זאת טיפולי הפוריות תמיד יבוצעו אצל האישה. האישה הופכת להיות באופן עקיף "אחראית" על תהליך הפריון. תחושת האחריות המוטלת על האישה מהווה נטל כבד, זאת בנוסף לטיפולים ההורמונאליים המשפיעים על מצב רוחה. כאשר מקורה של בעיית הפוריות היא אצל הגבר, עלולה האישה להרגיש כעס על כך שהיא נאלצת לעבור טיפולים קשים על אף שהבעיה אינה נעוצה בה. גבר עם בעיית פוריות עשוי לחוש כאב, נחיתות, השפלה, ופגיעה בגבריותו, וכן קיים חשש מסטיגמה חברתית. במקרים בהם אי הפריון נובע מהגבר, עלול הגבר לחוש אשמה ועצבנות על כך שבשל בעיותיו נאלצת בת זוגו לעבור טיפולים קשים. טיפולי הפריון יכולים גם להיות מסוכנים – מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מקשרים בין הורמונים מסוימים שניתנים בעת הטיפולים לעליה בסיכון לחלות בסרטן השד.

בישראל יש את המספר הגדול ביותר של יחידות ההפריה יחסית למספר התושבים. המדינה מסבסדת את ביצוע ההפריה החוץ גופית. הוויכוח על טיפולי הפריון בישראל ארוך ומסובך. הוא חורג מהתחומים הרציונאליים יחסית של בריאות, ומתנהל בטריטוריות הטעונות יותר של רגש וסדרי עדיפות חברתיים. בישראל נשים מאיצות ברופאים שלהן להפנות אותן לטיפולי פריון, ורופאים נענים בקלות מפתיעה, מה שמוביל לריבוי בטיפולים. לא מעט בכירים בממסד הרפואי טוענים כי הסבסוד שהמדינה מעניקה נרחב מדי. מנגד ניצבות הנשים שעוברות טיפולי פוריות האומרות כי הגבלת הסבסוד תקשה עליהן ותמנע מהן את הסיכוי להקים משפחה. הצעות משני צידי המתרס מעלות שאלות רבות: איזה מקום צריך הפריון לתפוס בסדר העדיפויות הציבורי? האם הדאגה למאזן הדמוגרפי והרצון לאפשר לזוגות להגשים את חלום המשפחה הישראלית מצדיק הוצאות של מאות מיליוני שקלים מהקופה הציבורית? אף מדינה לא הולכת רחוק כמו מדינת ישראל. במדינות המתקדמות ביותר מממנים לזוגות שניים עד ארבעה טיפולים, ורק לילד הראשון, ובמקרה של עקרות משנית – עקרות אחר לידה של ילד – לא ממנים טיפולים כלל.

מספר מחזורי ההפריות בישראל נמצא בעליה מתונה אך מתמדת כבר עשר שנים לפחות. מבין הזוגות הבריאים כ-80% אמורים להשיג הריון תוך שנה של ניסיונות. מבין 20% מהנותרים 10% -5% יכנסו להריון לאחר שנה נוספת. לא מעט זוגות עוברים 20 ו- 25 טיפולים, אף שכמעט ברור שאחרי שישה עד שבעה טיפולים שנכשלו אין כמעט סיכוי לכניסה להריון. לא מעט זוגות הופכים את השגת ההיריון למטרת החיים שלהם, והם ילכו עם מטרה זו עד אינסוף ממקום למקום ומרופא לרופא. כל טיפול נמשך בערך חודש: שבועיים – שלושה של הזרקות, שאיבת ביציות והחזרתן, ושבועיים של המתנה. וכל הזמן קבלת הורמונים לתמיכה.

לטיפול המסובסד יש מחיר: אישה שמטופלת על ידי קופ"ח תזכה לראות כמה רופאים בכל מחזור טיפול. לרוב לא יהיה לה רופא אחד שמכיר את המקרה שלה ומלווה אותה מתחילת התהליך ועד סופו, ליווי שחשוב בעיקר במקרים מורכבים. עובדה זו, וגם הרצון ביחס אישי, גורמים לנשים רבות לפנות לרופאים פרטיים, שלא תמיד מסובסדים על-ידי הקופות. לכך יש להוסיף את עלותם של טיפולים אלטרנטיביים, שרופאים ממליצים עליהם כהשלמה לטיפול הרפואי, עלות ההשתתפות העצמית בבדיקות, והפסד ימי עבודה.

אישה עוברת טיפולי פוריות שוב ושוב בשל לחץ חברתי ומשפחתי, רצון להיות כמו כולן, ולא לחוות כישלון. הכמיהה לילד היא אינדיבידואלית ומשתנה מאישה לאישה. התשובה הקולקטיבית קשורה לצורך בהמשכיות, בנתינה, והצורך האימהי לחבוק ילד שהוא שלך. נשים רוצות להרות גם כדי להוכיח לעצמן כי גופן מתפקד היטב. יש המעוניינות להתמלא מבפנים, ביטוי אפשרי לבעיות בדימוי ובערך העצמי, וזאת עקב לחצים משפחתיים חברתיים או תרבותיים. ויש שמונעות מהרצון להעביר הלאה מורשת גנטית. הריון עשוי להיתפס גם כדרך להעשיר את מערכת היחסים הזוגית או כדי למנוע את פירוקה.

טיפול פסיכולוגי יקל על ההתמודדות

הלחץ הגדול להיכנס להריון מגביר את המתח והחרדה ועלול להפריע למהלכם התקין של טיפולי ההפריה. הטיפול הנפשי משפר את איכות חיי הזוג ויעזור לו לצמוח מהמשבר.

תקופת טיפולי הפוריות מכונה "התקופה המרה", ויכולה להיות מאוד ארוכה ושוחקת – מכלה משאבים כלכליים, חברתיים, בריאותיים, זוגיים ומשפחתיים. יש דכדוך, דיכאון ותגובות פסיכוסומאטיות של שני בני-הזוג. זוגות שהחברות ביניהם טובה והתקשורת פתוחה עשויים לעבור בהצלחה את המשבר ולצמוח מהקושי. זוגות רבים אינם מטפלים בעצמם ומגיעים להריון ולהורות כשהם ריקים מאנרגיות, וטעונים מבחינה נפשית. הכאב במהלך תהליך הפריון נעשה גדול מדי. הזוג ובעיקר האישה לא רוצים ללכת לבריתות של מכרים ואינם רוצים שירחמו עליהם. יש חברויות ששורדות את התקופה הזאת, ויש שלא.

לכל זוג יש דרך התמודדות משלו. למרות זאת במרבית המקרים נוצר ריחוק, גם אם הוא לא נראה לעין. יש תכנים ומועקות שבני הזוג פוחדים לדבר עליהם, ולשתף בהם זה את זו. כדאי לקחת בחשבון שגם אם הטיפולים לא מצליחים, יש אלטרנטיבות נוספות. טיפולי הפוריות מביאות לבעיות בזוגיות שעוברות טלטלה, כולל האשמה הדדית בחוסר הפריון. קיימים גם קשיים ביחסי המין שנהפכים לפונקציונאליים ומתוזמנים, הגורמים לתחושה של חוסר שליטה בחיים ובגוף. המשמעות היא כניסה לתהליך שלא יודעים מתי הוא יגמר, ואם הוא יסתיים בהריון. בנוסף, טיפול יכול להוות גשר חשוב ומשמעותי בתהליך החיבור של ההורה עם ילדו העתידי.

האפשרויות של טיפול בבעיית הפריון הן מגוונות הן ברפואה הקונבנציונאלית, והן ברפואה האלטרנטיבית. בסך הכול יש אחוזי הצלחה גבוהים בטיפול, לכן ניתן לראות את בעיית הפריון כתהליך שממנו ניתן לצמוח ולהביא לגדילה בכל התחומים. הבחירה היא רק איך לעבור את התהליך.

טיפול נפשי עשוי לשפר את איכות חיי הזוג, ויעזור לו לצמוח מהמשבר.

ערך המשפחה הוא ערך עליון וחשוב. מחקרים מצאו שמידת הלחץ להביא ילד לעולם זהה בין נשים ישראליות שכבר יש להן ילד אחד, ובין נשים ישראליות שטרם ילדו. הדבר קשור למסרים תרבותיים דתיים וחברתיים, המושרשים בתודעה שלנו. גם השכול הקולקטיבי והאישי, מגביר את הכמיהה לילדים נוספים. עבור חלק מהאנשים שחוו אובדן ושכול באופן ישיר, תהיה כמיהה גדולה יותר להגדיל את המשפחה.

האלטרנטיבות שאינן זמינות

נשים רואות את הרצון להיות אימא כחלום שבמידה ולא תוכלנה ללדת תמצאנה פתרונות אחרים. לאימוץ בישראל יש תור של שש שנים והאימוץ בחו"ל יקר מאוד – עשרות אלפי דולרים. פונדקאות יקרה אל יותר, ומתאימה רק לעשירים, כך שהאלטרנטיבות לא מעודדות במיוחד.

בחרתי בנושא זה בשל חוויה אישית אותה חוויתי. אני עברתי טיפולי פוריות קשים וממושכים ואני מודעת לקשיים ולבדיקות המלוות תהליך זה.

רוני (שם בדוי) היא מונחה שביקשה תמיכה נפשית לצד טיפולי הפוריות אותן היא עוברת. רוני ודניאל (שם בדוי) הם זוג צעיר בני 30. הם נשואים שנתיים, מנסים להביא ילד ולא מצליחים. רוני צפתה מראש קשיים בהיקלטות להריון בשל מחזור לא קבוע, וכאבים אותם חוותה מגיל 16. רוני ביטאה כעס עצמי על העובדה שלא התחילה בטיפול מוקדם יותר. היא נעלבת מתגובות של אנשים קרובים אליה שאינם מבינים לעומק את כאבה. היא ביקשה לעבור את התהליך בצורה שלווה, רגועה, וחיובית יותר. רוני מאמינה שיש קשר ישיר בין המחשבה על התהליך לבין הצלחתו, כלומר שככל שתחשוב עליו יותר כך הסיכוי רב יותר שיצליח. אבל בניגוד לכך, שאיפתה היא לא להפוך את התהליך לעיקר החיים, אלא להמשיך בשגרה הרגילה. במקביל מתעורר הפחד שמא, אם תשחרר את שליטתה בתהליך ישווה הדבר לויתור, ובעצם השחרור היא ,כאילו, מרימה ידיים ומוותרת על התהליך. היא יודעת שאפשר גם אחרת ושהתהליך יכול לשפר את הקשר עם בן זוגה דניאל, שמבין, תומך ועובר איתה את התהליך. למרות התמיכה הקושי קיים בה. היא חוששת לתלות תקווה בתהליך מהחשש לאכזבה, וקשה להשלים עם הבעיה. כל קבלת מחזור גוררת תחושה של אכזבה. רוני מצפה מעצמה ומדניאל להמשיך לבלות כזוג רגיל, ולקיים יחסי מין גם באופן ספונטני. היא שואפת לקבל את התהליך בהשלמה ללא האשמה אישית ותוך מתן מקום לתקווה לסיכוי שהפעם ייקלט ההיריון. רוני רואה חשיבות בהגדלת המשאבים: קבלה וסליחה עצמית, שיכולים לסייע לה בתהליך.

הפגישות הרגיעו מאוד את רוני. עצם האפשרות לדבר באופן פתוח וגלוי נתנו פורקן לכאבה ולחששותיה. טכניקות העבר חיזקו את ההבנה שהחשש מהקושי להיקלט להריון היה קיים כבר אז, וטוב שהחליטה לטפל בשיטה זו במקביל לטיפול הקונבנציונלי. רוני רואה דברים בסמלים ובצבעים, כך שעודדתי אותה לראות את כאבה ואכזבתה בסמלים, מצב שקירב אותה אליהם וכך הקטין את החשש מהם.

סיכום

הההנחיה באמצעות דמיון מודרך ו– NLP עזרו רבות לרוני. הפגישות אפשרו לה לפרוק את כאבה באופן פתוח וגלוי, ובאווירה תומכת ומקבלת. במהלך הפגישות התחזקה התובנה שהכמיהה לילד מהווה רצון זוגי, ולכן עלתה האפשרות שבמקביל לפגישות עם רוני אפגש גם עם דניאל, ובסוף התהליך אפגש עם שניהם יחד לסיכום התהליך. אני ממשיכה להיפגש עם רוני, אך דניאל העדיף לא לקחת חלק בטיפול בטענה שאין לו זמן. רוני הבינה את חוסר הזמן של בן זוגה בשל התחייבותו בתחום עבודתו. למרות שרוני מאוד רצתה שיעבור את התהליך במקביל אליה, היא לא כועסת עליו ומסכימה לוותר על התהליך הזוגי.

לדעתי רצוי לעבור את התהליך ביחד, ובכך לקדם ולחזק את הזוגיות. מניסיוני האישי ישנם דברים, ותהליך הפריון הוא אחד מהם, שחובה לעבור ביחד ואני אישית לא הייתי מוותרת. אני מאמינה שצריך להטיל אחריות על הגבר, גם כשלא נוח לו. לפי ראות עיני לא יתכן שרק האישה תישא באחריות, והגבר יישאר בעמדת התומך והמלווה. אני מצפה גם ממנו שיעבור תהליך טיפולי. אני אישית לא מקבלת את הנימוקים שאין זמן או "איך זה קשור אלי"? אני רואה קשר ישיר הדורש שגם הגבר יעבור טיפול, והרי הרצון לילד הוא תהליך זוגי ולא יתכן שהגבר יישאר פאסיבי.

העבודה גם שימשה לי כתרפיה לתהליך פוריות שהתחלתי ברצון להרות בפעם השלישית, ולא הצלחתי להרות. אני גם מאוד מודה על האפשרות להתמקדות בתחום זה ולעזור בתמיכה נפשית לזוגות שנמצאים בתהליך זה.

כתבה- תמר פירסט