הורים וילדים
5 הסיבות העיקריות להיווצרות של בעיות תקשורת הגורמים ליחסי הורה מורה להתקלקל
5 הסיבות העיקריות להיווצרות של בעיות תקשורת הגורמים ליחסי הורה מורה להתקלקל
את יושבת ליד השולחן באמצע יום עבודה עמוס כשהטלפון מצלצל מבית הספר גורם לך להחסיר פעימה. את עונה מתוחה, בצד השני המורה מיד מרגיעה הכל בסדר, שום דבר לא קרה. את נושמת לרווחה נרגעת ושוב מתחיל להיווצר בבטן איזה גוש של דאגה, אז למה היא מתקשרת באמצע היום? האם הילד שוב פעם התחצף למורה, האם היו בעיות עם חברים לכיתה או משהו אחר שהשתבש?
בין אם ילדיך מהתלמידים המצטיינים שמתנהגים למופת ובין אם הוא מאלה שנאבקים עם בעיות ריכוז, לקויות למידה או אתגרים התנהגותיים אחרים, תמיד יש רגע שבו שיחה של מורה, ווטסאפ או אימייל מנוסח בקפידה משאירים אותך עם יותר שאלות מאשר תשובות. לפעמים אנחנו אפילו מרגישים שמסתירים מאתנו מידע.
בעיות תקשורת בין הורים למורים יוצרים לעיתים רגעים מתוחים וקשים. זה טבעי להרגיש חשש, צורך להגן על הילד, ואפילו תסכול כלפי המורה. יחד עם זאת, חשוב לזכור שהתקשורת הזו היא הכרחית להתפתחות הילד, אך עלולה להיפגם בקלות בשל גורמים רגשיים ותפיסות מוטעות..
במאמר זה נדון בחמש הסיבות המרכזיות הגורמות למערכות היחסים הללו להתקלקל ויוצרות פער תקשורתי בין הורים למורים. ולאחר שנבין מה הגורמים שמקלקלים נדבר בשני המאמרים הבאים על הדרכים להתגבר על הקשיים ולגשר בין הצדדים, גם בעזרת ה-NLP והשפה השלווה וגם מעולם התקשורת המקרבת.
1. התגוננות ותגובות רגשיות
אחד החסמים המשמעותיים ביותר של תקשורת אפקטיבית בין הורים למורים הוא התגוננות.
כאשר מורים מעלים חששות לגבי התנהגותו או ביצועיו הלימודיים של ילד, ההורים עשויים לקחת זאת באופן אישי, מרגישים שההורות שלהם מותקפת. תגובה רגשית זו מובילה לעיתים קרובות להידרדרות בתקשורת, כאשר הורים מתמקדים בהגנה על ילדם במקום לעבוד יחד עם המורה כדי למצוא פתרון.
לדוגמא:
המורה משתפת שהילד שלנו לא משתתף בשיעורים בכיתה. מיד אנחנו משוכנעים שהמורה לא מבינה את הילד כמו שצריך. במקום לעצור ולשאול שאלות, אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים בהתגוננות ואומרים שהבעיה לא בילד שלנו אלא במערכת הלימודית. התגובה הזו מרחיקה אותנו מהבעיה האמיתית – החשש של הילד להשתתף בשיעורים בגלל חוסר ביטחון – במקום להתמקד בפתרון, אנחנו רק מעמיקים את הקונפליקט.
2. הנחות מוטעות ותקשורת לקויה
תקשורת שגויה היא גורם שכיח למתח באינטראקציות בין הורים למורה וליצירת בעיות תקשורת. שני הצדדים מניחים לעתים קרובות הנחות לגבי המניעים של האחר. הורים עשויים להניח שהמורים מאשימים או מבקרים אותם על התנהגות ילדם, בעוד שהמורים עשויים להרגיש שההורים זורקים עליהם את כל החינוך של הילד, משתמשים בהם כבייביסיטר ואינם עושים מספיק בבית. כשמגיבים להנחות אלו כאילו הן עובדות, נוצר בסיס רעוע ומחסום המונע הבנה ושיתוף פעולה.
לדוגמא:
כשהמורה מספרת שהילד לא משתתף בשיעורים, אנו לוקחים את זה למקום שהיא מאשימה אותנו בחינוך לקוי, מתחילים להעלות את כל המקרים בעבר שבו פעלנו מצויין ואותם היא לא זוכרת ובסוף מגיבים בתוקפנות בלי להבין שהמורה רק רצתה לבקש שיתוף פעולה. ההנחה המוטעית הזו מונעת מאיתנו לשפר את המצב ולהבין את הצרכים האמיתיים של הילד שלנו.
3. מיקוד במטרות אישיות במקום מטרה משותפת
כאשר הורים ומורים אינם מתואמים על המטרה המשותפת של התפתחות הילד, שיחות עלולות להפוך במהירות ללא פרודוקטיביות. אם הורים מרגישים שהמורה ממוקד יותר בשמירה על שליטה בכיתה במקום להבין את הצרכים הייחודיים של ילדם, או אם המורים חושבים שההורים מגוננים מדי, שיתוף הפעולה הדרוש להצלחת הילד הולך לאיבוד.
לדוגמא:
דמיינו שאתם יושבים מול המורה בפגישה, והמיקוד שלנו הוא להראות כמה אנחנו משקיעים כהורים. במקום להקשיב לצרכים של הילד כפי שהם באים לידי ביטוי בכיתה, אנחנו מתמקדים בהסברים על איך אנחנו דואגים לו בבית ומבקרים את שיטות הלימוד של המורה. מנגד, המורה מרגישה שהיא חייבת לשמור על הסדר בכיתה ומחפשת פתרון שיתאים לכל הילדים. השיחה הופכת להיות מאבק על גישות אישיות במקום להתמקד בטובת הילד ובצרכים האמיתיים שלו.
4. ציפיות לא מציאותיות
להורים ולמורים עשויים להיות ציפיות לא מציאותיות אחד מהשני. הורים עשויים לצפות מהמורים להעניק תשומת לב אישית לילדם, מבלי להכיר בדרישות המוטלות על מחנכים בכיתה. מצד שני, מורים עשויים לצפות מההורים לספק תמיכה נרחבת בבית, תוך התעלמות מהאתגרים שעומדים בפני ההורים כגון זמן ומשאבים. ציפיות לא מתאימות אלו עלולות להוביל לאכזבה ולמתח.
דוגמה:
נניח שהמורה של הילד שלנו מבקשת שנעבוד איתו על שיפור כישורי הקריאה בבית. אנחנו מרגישים לחוצים מכיוון שיש לנו לוח זמנים עמוס, ומצד שני מצפים שהמורה תיתן לו שיעורים פרטיים נוספים. במקביל, המורה מצפה מאיתנו להשקיע יותר זמן בבית מבלי להבין את האילוצים שלנו. הציפיות הלא מציאותיות משני הצדדים מובילות לאכזבה – אנחנו מרגישים שהמורה דורשת מאיתנו יותר מדי, והמורה מרגישה שאנחנו לא משתפים פעולה כמו שצריך. במקום למצוא פתרון שמבוסס על שיתוף פעולה, כל צד נשאר בתסכול שלו.
5. האשמה ושפה מאשימה
כשדברים משתבשים, קל ליפול למשחק ביקורת והאשמה. הורים עשויים לשאול, "מדוע המורה לא עושה יותר כדי לעזור לילד שלי להצליח?" בעוד שהמורים עשויים לשאול, "מדוע ההורים לא מחזקים הרגלים טובים בבית?" אצבע מאשימה זו מעבירה את המיקוד מהילד לתסכולים של המבוגרים ולעיתים קרובות מסלימה מתח, ומקשה על שיתוף הפעולה.
דוגמה:
תארו לעצמכם שהציונים של הילד יורדים, והמורה מציינת שזה נובע מחוסר ריכוז בכיתה. אנחנו מיד מרגישים שהמורה לא עשתה מספיק כדי לעזור לו ושולחים תגובה בה אנחנו מאשימים אותה שהיא לא נותנת מספיק תשומת לב. המורה, שמרגישה מותקפת, מגיבה גם היא בשפה מאשימה ומציינת שאנחנו לא משקיעים מספיק זמן בבית בלימודים. השיחה הופכת לעימות בין שני הצדדים, כאשר המוקד כבר לא הילד אלא תסכולים הדדיים.
לסיכום
התקשורת בין הורים למורים יכולה להיות אתגר אמיתי, במיוחד כשאנחנו מרגישים צורך להגן על הילדים שלנו או כשהמורה מציבה בפנינו דאגות וקשיים שלא תמיד קל לנו לשמוע. עם כל הרצון הטוב, לעיתים הרגשות שלנו כהורים משתלטים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מתגוננים, מניחים הנחות מוטעות, או נכנסים לשיח של האשמות – כל זה במקום לעבוד יחד כדי לתמוך בילד שלנו.
אך האמת היא ששיתוף פעולה נכון מתחיל קודם כל בהבנה הדדית. אם נעצור רגע, נפתח את עצמנו להקשבה אמיתית, ונבחר בשפה חיובית ומקדמת – נוכל לבנות מערכת יחסים בונה עם המורה, כזו שתורמת לילד שלנו. חשוב לזכור שבסופו של דבר, אנחנו והמורים חולקים מטרה אחת: ההצלחה והרווחה של ילדנו.
אז עכשיו אחרי שהבנו את הבעיות המרכזיות בתקשורת הורה מורה, נשאלת השאלה איך אפשר לתקן את זה? מה עושים במקום?
בשני המאמרים הבאים נענה בדיוק על השאלות הללו. נבחן כל אחת מהבעיות שדיברנו עליהן, ונדבר על דרכים מעשיות לשנות את התקשורת כך שתהיה חיובית ומקדמת. עם כלים פשוטים ופרקטיים, ביניהם טכניקות NLP, נוכל לעזור לכם להפוך כל שיחה עם המורה להזדמנות לבנות גשר של הבנה ולמצוא פתרונות אמיתיים שישרתו את טובת הילד. מאמר נוסף ידבר על כל אלו מנקודת המבט של ה-NLP והשפה השלווה. איך לגשת לשיחה כדי להפוך אותה לכלי מקדם, ליצור אווירה מקרבת יותר שבה אחד ועוד אחד הם הרבה יותר משניים.
השלב הבא הוא להבין איך ליישם את הפתרונות האלה בפועל – זה לא חייב להיות מסובך, וזה בהחלט אפשרי
