לכתוב מאמר בנושא כה רגיש דורש מבחינתי יכולת לעבור מעמדה ראשונה, (אני חווה את עצמי בגוף ראשון) לעמדה שנייה (אני חווה את החיים של האחר ושמה את עצמי במקומו) וגם לעמדה שלישית (אני משקיפה על המתרחש ויכולה ע"י כך להגיע לתובנות ולשינוים רגשיים).

שלושת העמדות מאסכולת "רטר" מוכרות לי היטב בנושא השכול. מעמדה ראשונה כאם שכולה, מעמדה שנייה כפסיכותרפיסטית שמתלהבת יותר ויותר מ"גישת רטר" ומפתחת יכולת להשקיף על המתרחש מעמדה שלישית, עבורי ועבור מטופל.

לאחר ששכלתי את בני הבכור, יובל, טופלתי ע"י פסיכולוג קליני – פרוידיאני במשך שנים ארוכות. באותה דרך טופלו רבים ממטופליי. המפגש עם "גישת רטר" הביא אותי לתפנית מרגשת מאוד, לקצב טיפולי שונה מאוד ולהצלחות מפתיעות גם בנושא השכול.

אתחיל בתיאור הטיפול הפסיכותרפויטי – דינאמי שעברתי ואמשיך בשינוים שחלו בי במהלך שנות לימודיי ב"מכללת רטר". השינויים התרחשו בעקבות התנסויות רבות בתרגולים במהלך כל שנות לימודיי. במקביל לתרגולים, עברתי גם טיפול אצל בוגרת "מכללת רטר", כחלק מתנאי הלימוד. בהמשך אתייחס לניסיוני מתוך העבודה בקליניקה שלי בה אני מטפלת כיום בגישה מעורבת: פסיכותרפיה דינאמית ו"גישת רטר". כמו כן אדגיש עד כמה השימוש בדמיון מודרך ו-NLP קידמו את התהליך הטיפולי. לבסוף אביא רקע תיאורטי על תהליך השכול אצל הורים שכולים ואסיים בנגיעה תיאורטית של שתי הדרכים הטיפוליות.

המפגש האישי שלי עם השכול שינה את הגישה שלי לחיים. כפי שידוע אצל שכולים החיים מחולקים ל"לפני ואחרי". השנוי בא מעומק ליבי ונשמתי. הוא החל לאחר ההבנה שיובל באמת נהרג. אין דרך חזרה. לא משנה מה אני אעשה, אין לי נגד מי להלחם, להתחנן לחסד, לא אוכל לדבר ולחבק את בני עוד פעם, אפילו לשנייה. יכולנו בעלי ואני לשקוע בדיכאון, בסירוב להיות שותפים לחיים הממשיכים לנוע בלי יובל, יכולנו להתרפק על העבר,לטבוע ברחמים עצמיים. זה נראה לי לפעמים כל כך מפתה!

המשמעות העיקרית של הטיפול הקבוצתי עבורי הייתה לקבל את דרכו של בעלי לחיות את השכול הפרטי שלו. האבל שלו לא אמור להיות זהה לשלי. אנחנו עדיין אוהבים גם אם דרכינו להתאבל שונות. עד היום אני מלאת פליאה מול דרכו הכל כך יצירתית לשמר את יובל בתוכו תוך שהוא מאפשר הרבה מקום לחיים. הערכתי אליו גדלה תוך שראיתי אותו מסתכל על הקיים, מקדיש לילדים, משתולל עם הנכדים ומדבר אתם על דוד יובל.

היכולת שלנו כזוג, לאפשר לכל אחד מרחב בנוגע לתגובותינו שיפרה מאוד את יחסנו. קבוצה של הורים שכולים תורמת רבות לגישה ולהסתכלות על החיים.

השכול העצים את כאביי כילדת שואה בצרפת. הכל כל כך כאב שהייתי חייבת למצוא מזור לנשמתי הכאובה. חיפשתי טעם, משמעות לחיי. נעזרתי בספרות רבה. ספרות המביאה רקע תיאורטי של תהליכים בשכול, ספרות המתארת את החיים לאחר המוות מחקרים הודות גלגולי נשמות… הכל תרם רבות, אך הכאב נשאר כפי שהיה. מהמקום הזה פניתי לטיפול אישי.

טופלתי ע"י פסיכולוג קליני פרוידיאני. בכיתי, הבנתי, צמחתי ושוב צללתי לתהום. בקשר אתו הרגשתי לרוב מובנת. חשתי אמפטיה ללא רחמים – אמפטיה עדינה וזהירה. בעקבות הטיפול בי למדתי והעתקתי כאשת מקצוע את גישת הפסיכולוג שטיפל בי בהרבה מובנים. אחד המובנים העיקריים קשור בבסיס ללימודי.

כפסיכותרפיסטית. קיבלתי את הדרך השומרת בקפדנות לא להביא קונוטאציה אישית של המטפל במרחב הטיפולי. לא הייתה, במקרה שלי, שום הדברות או גמישות בכל מה שנוגע ל- setting . הנוקשות נועדה לתת לכל מטופל לחוש ביטחון, הכלה, מקום הדומה לרחם, לקן חמים, מקום שבו כל מה שקורה מובא עם מסר של (ביטחון) ואהבה. בנושא השכול, תחושת הביטחון אפשרה לי לדבר על כל מחשבותיי המוזרות והקשות ללא פחד. אולם, יחד עם זאת, המקום של הכעס הגועש שלי והתנגדות כלפי המטפל הלכו והתעצמו.

בשפה מקצועית, מדובר בתהליך של העברה המאפשר טיפול במקורות הכאב והאמור להקל.

עבורי, העיסוק בהעברה וברגשות הקשים שהרכיבו אותה, החריף במהלך הזמן את התנגדותי לגישה זו. חוויתי את הדרך הטיפולית הזו כדרך שמחריפה את המצב. לא היה לי זמן וכוח לעבור מחדש על שנות חיי ולכאוב אותן גם היום! זה היה ארוך מדי ולפעמים אף מייגע. ההתנגדות לעסוק שוב ושוב בהעברה, ביטאה בעצם את רצוני האמיתי והוא לעסוק בקשר ביני לבין יובל ובעיקר לסבול פחות ואולי דרכו להגיע לעבר – לא להפך.

חודש לאחר מותו של יובל, בזכות תמיכתן של חברות יקרות, חזרתי ללימודי התואר השני בעבודה סוציאלית ובהמשך ללימודי פסיכותרפיה. כלפי חוץ הכל נראה בסדר גמור. בפנים, הסבל נישאר כפי שהיה. כך לפחות נראה לי גם היום! אפשר לקרוא לזה הכחשה ובוודאי בעוד תארים רבים. אך בתוכי הייתה קיימת אכזבה שלא העזתי להסתכל לה בעיניים. חשבתי שכך צריך להיות ואפילו אמצתי את הדרך. כל מה שלמדתי הביא אותי לחשוב שכך צריך להיות. שאין אפשרות שהסבל יעזוב אותי. פעם חשבתי שאם לילד שלי יקרה משהו נורא, אני אשכב במיטה והחיים יגמרו. כמו מוות מרגיע עבור אם שכולה.

היום, לאחר התהליך שעברתי עם לימודhי ב"מכללת רטר"' אני מבינה כי קיימות אפשרויות אחרות וכי דרכי להתמודד עם האובדן ועם המשך החיים היא אחרת. דרכי היא לחיות!

תחילת הלימודים ב"מכללת רטר" היו מלווים בהתנגדויות רבות. אולם כל התנגדות זכתה להתייחסות בדרך חמה ומקבלת. הפעם לא דובר בהכחשה. לא הייתה אצבע מאשימה. היה "רפור" מוצלח. היום נראה לי שכנראה שהיה צריך "לאלף" אותי ולהבין את הדילמה הפנימית בין הדרך המוכרת לבין הרצון לגרום לשינוים רציניים וארוכי תווך.

ההגדרות הפשוטות של מטרת המפגשים ב"גישת רטר" שונות מאד מתחושת הערפל שסובב אותי בהגדרת המטרות של הגישה דינאמית. ראיון עשר השאלות מיקד אותי וזה עודד אותי מאוד להמשיך. רציתי לחיות בשלום עם עברי ולהרגיע את התוקפנות שהופיעה בעיקר אחרי מותו של יובל. הלמידה של חוקי השפה השלווה הקסימו אותי. זה כל כך קל לדעת איך לדבר ויש לזה הסבר הגיוני!

העיגון חיזק אותי בכישוריי במידה רבה, באופן מהיר ומשכנע. זה עבד! ההדמיות להתמודדות עם הילדות נתנו אפשרות לפגוש את הילדה שבי ולאהוב אותה. עד היום היא בתוכי והיא עבורי סמל לאהבה. הכלים של NLP ומתוכם פרופיל NLP נמצאים בשימוש יעיל בכל טיפול. "נפרדתי מאבי" שלא הכרתי ושוב חשתי אהובה מאוד. שיטות הטיפול שמקורן בעבר, היו עבורי כקסם. דרך שחזור גלגולים קודמים, יכולתי לתפוס את ההקשרים המאירים את מקורות הקשיים של היום.

הטכניקות לשינוי ערכים נראו לי בתחילה מעט מסובכות, אך חיזקו אף הן את הקבלה עצמית. פיתחתי יותר רכות כלפי עצמי וכלפי אחרים ובניהם המטופלים שלי. אהבתי מאוד את הפרק על "שימור השינוי בעתיד". האישה שנתגלתה נראתה לי בדיוק זו שאני משתוקקת להיות: נשית, מצליחה, מקצועית, אשת בעל אוהבת ללא חשבון, אמא וסבתא במצב של נתינה, אשר מקבלת אושר בתמורה.

אני אסירת תודה על המסע שהתאפשר לי ובמידה ויגיעו קשיים נוספים אדע לפנות לטיפול מרוכז בדרך של "רטר".

אני אתייחס לטיפול ספציפי באם שכולה. אקרא לה שרה (שם בדוי). שרה הגיעה לטיפול לאחר ששכלה את בנה והוא רק בן 7. האירוע התרחש בפגוע חבלני. בשנייה אחת נכנסה שרה לעולם שכולו שכול. החיוניות והמשמעות שבחייה נעלמו. מאישה פעלתנית, אנרגטית, דינאמית. היא הפכה לחסרת מוטיבציה ולכעוסה או אפאטית לסרוגין. היא נעדרה פעמים רבות מאירועים כמו חתונות, בר מצווה, ימי הולדת. היא לא הייתה מסוגלת לעבוד, לרקוד או להיות אם מספיק קשובה. עולמה חולק ל "לפני ואחרי". היה קשה מנשוא לקלוט איך הכל מתנהל כרגיל בלי בנה. היתה לה, כמו גם לי בעבר, את התחושה כאילו השמש לא הייתה צריכה לזרוח שוב. כיצד משהו כל כך משמעותי בעולם איננו, והעולם מעיז להתנהל כרגיל? כאילו דבר לא קרה.

שרה החליטה להגיע לטיפול מאחר ולדבריה, שנה וחצי של כאב פגעו בכל תחומי חייה והיא זקוקה, במילותיה" לשינוי מחשבה".

היא הופנתה על ידי גוף ציבורי ללא הגבלת זמן טיפול. האפשרות הזו מקובלת במוסדות שונים וגם אצל הרבה מטופלים אשר באים עם האמונה ששנוי זקוק לזמן ארוך מאוד על מנת להתרחש, אם בכלל!

כשהגיעה אלי הייתה מכוונת לטיפולים ארוכי טווח. אני כפי שאמרתי, חייתי בדיוק באותה אמונה. מול משבר כה מזעזע ועמוק, עד ללימודיי ב"מכללת רטר", לא העזתי לדמיין טיפול קצר ו"רציני" בנושא.

חיפשתי דרך לגעת במטופלים בדרך דמיונית שיכולה להביא להם שלווה. מצאתי גישה שמחזקת את ביטחונם העצמי ויכולה להוביל לשנוי רב בגישתם לחיים וליצירת עולם של חיים מלאים!!

לפני שהפכה לאם שכולה הייתה שרה בעלת משרה שאהבה ביותר. כשנכנסה לתקופת אבל, הכל התמוטט. הסתכלותה על החיים נהפכה למרוקנת מכל שמחה, אנרגיה, רצון לעשייה.חייה הצטיירו כ- VIA DOLORSA ללא מוצא. תקופה ארוכה לא עבדה בכלל וכתוצאה מכך הדימוי העצמי שלה ירד. שרה הרגישה שתפקידה כיום מתמקד סביב הילדים וברצון לא לפגוע בהם. היא הייתה חוזרת ואומרת: "לפחות יש לי את הילדים שלי".

כבר למדתי ב"מכללת רטר" אך לקח זמן עד שהעזתי לתרגל את השיטה. השתמשתי בהרפיות והדמיות שניסיתי להתאים לשרה. היא נהנתה מאוד עד שבעצמה ביקשה את הדמיון המודרך. בעזרת "השפה השלווה" * ( השפה ככלי עיקרי ליצירת קשר עם התת-מודע. עקרונות גישת רטר רוכזו בספרי לימוד של המכללה).

היה זה מהנה עבור שתינו וגם מרגש מאוד. לאורך ההדמיה השתמשתי "בהובלות"* לרגיעה וב"הובלות עתידיות" * לחיזוק התוצאות הרצויות. באופן כללי, ההדמיות היו מכוונות לחיזוק משאבים וחיזוקם של כל הנושאים בהם עסקנו בטיפול.

הטיפול יובא בקווים כללים עם דגש על המפנה שהתרחש. השאלון החסוי דומה בהרכבו ל"אינטייק" עם מיקוד המאפשר הכרות וזיהוי קשיים בדרך ההתנהלות עם המטופל. לימים היה לי מעניין לגלות עד כמה הפשטות שקיימת בו בעצם משרתת את המטרה. הוא יכול לארוך כמה פגישות (אצלי) ומשאיר לשואל מרחב להעמיק כאשר ישנו צורך. למרכיבים אלו ניתן להוסיף את "ראיון עשר השאלות". בחלוקתו הפנימית החלק הראשון של הראיון מאפשר להגיע להגדרת מטרת העל שאליה שואף המטופל – במקרה שלנו שרה. בחלק השני מתארים את המצב העכשווי והחלק השלישי מוקדש לבירור המשאבים הקיימים כיום והמשאבים הדרושים למטרה.

בתחילת הטיפול שרה אמרה: "אני רוצה שמחה בלב, משהו שעבורו כדאי לקום בבוקר". לשם כך חשבה על שנוי מקצוע שיביא לה חופש. בדמיונה יכלה לראות את עצמה בעתיד ואז גילתה את נזק שעלול השג המטרה לגרום. איך היא תוכל להשיג מטרה זו כשאין לה מה לתת? בבדיקת המצב העכשווי, גילתה את רגש האשמה שמשתק אותה. בנוסף, היה גם פחד גדול לשכוח את בנה (פחד של רוב הורים שכולים). שרה רצתה למצוא דרך שתבטיח לה לשמור עליו. דרך להזכיר ששום דבר לא יכול להיות כמו פעם. בנושא המשאבים הקיימים ועל אלה שהיא צריכה לפתח היא דיברה בעיקר על דרכה ההישרדותית. היא שאפה לבנות לעצמה מערכת אמונות שונה מאלו שמקבעות אותה. היה בולט לראות כיצד היא רוצה שינוי וחוששת ממנו במקביל.

שרה העלתה חומר לעבודה שהתאימה לדרך שלה ולזו שלי. היו גם שיחות בהן שרה רצתה רק לשתף במה שקרה במהלך השבוע, בעיקר בימים טעונים מאוד: יום השנה, ימי זיכרון, ימי הולדת של בנה, חגים…

אני חשתי שזה רלוונטי מאוד לתהליך ועבדתי בעזרת שפה שלווה וזיהוי "סגנונות חישה" על ידי הקשבה והסתכלות. הפגישות הסתיימו לרוב בהרפיה והדמיה. במהלך הטיפול תרגלנו את "העיגון". באחת הפגישות נושא הטיפול היה: חוסר חיבור אמיתי לחיים, תחושת חוסר תועלת. שבוע לאחר מכן ציינה שהתרגול עזר מאוד. שרה קיבלה חיזוקים נוספים מהדמיה בה הופיעו פירות החיים. היא יצאה מהחדר בסוף הטיפול שמחה ומלאה תוך כדי אמירה: את פירות החיים אני רוצה ויכולה לתת לילדיי.

תקופה לאחר מכן, שרה מצאה את עצמה מתלבטת בנושא יציאה מהבית ומעבר למקום מגורים חדש. שרה התקשתה להחליט על המעבר לבית חדש בו הייתה מעוניינת. העזיבה של הבית בו חיה המשפחה ביחד כמשפחה שלמה התברר כקשה. יחד עם זאת, בעזיבה של הבית הישן היתה אמירה של חופש ושחרור. במקרה זה, החופש החיצוני היה מקביל לצורך הפנימי להיות חופשייה. להמשיך לזרום עם החיים.

בהמשך חלה תפנית נוספת בעזרת "עיגון לרחם ולמצב שבין חיים לחיים". דרך גילוי על אירוע שהתרחש בשעת הלידה שלה אותו יכלה לבדוק בעזרת אמה, היא חזרה מחוזקת ועם תחושת ביטחון עצמי. התובנות שעלו בזמן התרגול, היו משמעותיות והורידו ממנה אשמה רבה. בפגישה על "שינוי הרגלים" היא הבינה את המניעים שמובילים אותה להתפרצויות על ידי הגדרה מחדש ודגש על הכוונה הטובה שלה. כך היא יכלה לבחור בהתנהגות שונה אשר תשרת אותה ואת משפחתה. היא גם הבינה כי היישום יגיע מאוחר יותר. התובנות מוצאות דרך ומחלחלות בתוכה. כאן המקום לחזור ולומר שכמעט בכל פגישה התקיימה הדמיה המעצימה את הישגיה.

כחצי שנה לאחר הפיגוע, שרה חזרה חלקית לעבודתה הקודמת. היא הוסיפה שעות עבודה בהדרגה. באותה תקופה עבדנו הרבה על חיזוק משאבים ועל האפשרויות לנצל אותם. למרות תקופות של רגרסיה, שרה נעשתה בהדרגה פעילה יותר. שימוש ב- reframing, וההצלחה בהגדרה מחדש של התנהגות מסוימת עזרו לעבור להסתכלות חיובית יותר על ההתנהגות הקיימת והתפקיד המגן שלה (על פי הנחות היסוד של N.L.P כל אלו תמכו בשינוי).

שרה התקדמה בצעדי ענק למרות הביקורת העצמית המתמדת. בהדרגה גדל בתוכה הביטחון בכוחותיה. היא נעשתה יותר שמחה ואנרגטית וגם יכלה להודות בכך. חזרנו מספר פעמים על תרגולים שונים. היה לנו זמן!!! היו תקופות רבות שבהן שוב נפלה לתחושות הקשות, אך התעשתה כל פעם מהר יותר.

כאשר היא התלבטה מאוד במעבר לבית אחר במיקום חדש, נעזרנו ב"תרגיל הכיסאות". כך שרה פגשה את הפחד מהשינוי מול הכמיהה לשנות, במובן הרחב של המילה. בהדרגה היא הגיעה לפשרות עם שני החלקים. השינוי יתקדם בהדרגה כך שיהיה אפשר לשמור על מה שדרוש גם היום. התרגול היה משמעותי מאוד. שרה יכלה לבטא רגשות בעוצמה ולהישאר שלווה וחייכנית.

עוד שינוים

על "קו הזמן" ניתן לומר ששרה אספה תובנות ומשאבים שקירבו אותה למטרת העל. המטרה תמיד עמדה ברקע ומדי פעם, סיכמנו את הדרך ביחס אליה. "שיחה בין האברים" נתגלתה כאפקטיבית מאוד. הלב שוחח עם הראש. התובנה הייתה מדהימה עבור שרה. הראש שולט במיוחד בעקבות הפיגוע. אבל הלב גם רוצה לדבר וגם כאן ההידברות יכולה להביא לפשרות. השימוש בדרך זו התגלה כאפקטיבי גם נוכח הופעה של תופעות פיזיולוגיות. אצל שרה הופיעו אלרגיות שהתבטאו כגירודים קשים בכל הגוף. השתמשנו בטכניקה של חיזוק המערכת החיסונית שתמכה בטיפול ההומאופטי עד להחלמה.

לא מזמן התחלנו לעבוד על שינוי אמונות. ה "הדהוד" היה מאוד עוצמתי. שרה אמרה: יש לי את השקט שלי בתוכי. אני אמצא את השקט שלי בתוכי.

שרה נמצאת היום בטיפול כ-4 שנים. אני יכולה לומר בוודאות שטיפולה של שרה נבנה והתבסס בעיקר על הטיפול בדרך "גישת רטר". אורך הטיפול, כפי שכבר נאמר, אינו מוגבל ולא תלוי במקבל ובנותן. היום הטיפול מתקיים בתדירות נמוכה יותר והוא עוסק בעיקר בתחזוקה. שרה מעוניינת באוזן קשבת, במקום שקט שיכול לקדם תובנות ולחזק אותה בכל מה שהשיגה.

עלי לציין שקיים רצון וקשר אמיתי בין שרה לביני. אישורה לגבי כתיבת הטיפול והתייחסות לחלק מהתהליך שהיא עוברת נעשה בצורה מלאה ובשמחה.

אני היום רואה מולי אישה שמחה, אנרגטית, יצירתית. היא חייה כפי שהורה שכול מסוגל לחיות, בין שמחה לעצב, בין התמקדות במה שיש לנעלם, כשמדי פעם ישנו משבר. היום היא יוצאת ממנו יותר מהר. בעצם, הכל הוא עניין של מידה.

האובדן הקשה והממושך ביותר הנו אבלם של הורים על מות ילדם. הורים אינם מפסיקים להתאבל על ילדיהם, גם כאשר הם שבים לחיות חיים מלאי עשייה ואהבה. מוות של ילד כולל את העבר המשותף כמו גם את הציפיות העתידיות ממנו, אשר מעצימות את האובדן ומקשות על השלמה וקבלה שלו. אצל הורים שכולים מוכרות תופעות של ריחוק בין בני זוג, כאשר כל אחד מסתגר באבלו או כאשר אחד מבני הזוג לוקח על עצמו את ה"מונופול" בתפקיד האבל, ואינו מותיר לאחר מקום לכאב ולאבל. קושי נוסף הרווח במשפחות אלו הנו הנטייה לריחוק בין ההורים וקנאה של הילדים שנותרו, באהבה ובקשר שמגלים ההורים כלפי הילד שנפטר. תחושת האבל של האחים עלולה להיות כפולה – שכן אלו לא רק שאיבדו אח/ות אלא גם איבדו את הקשר עם ההורים כפי שהיה טרם האסון. תופעה שכיחה נוספת היא הסתגרות חברתית שמחוזקת על ידי נטיית ההורים להסתגר בכאבם, ותחושתם כי איש אינו יכול להבין את כאבם.

הורים שכולים רבים לאחר תקופת האבל, חשים משיכה עזה לחיים – הם מצליחים לגייס כוחות, המפתיעים גם אותם, חוזרים לחיי עבודה, חברה, ותרבות פעילים. אלה וגם אלה חווים לאורך החיים טלטלה בין החיים למוות, בין תחושת אובדן שליטה לשליטה, בין תקווה לבין ייאוש, בין המוטיבציה לבין חוסר אונים, בין היש לבין האין.

הרבה שאלות מעסיקות הורה שכול. האם אפשר לשמור על אדם קרוב ואהוב בליבנו מבלי לסבול כל זמן שנזכרים בו? האם אפשר להיזכר בטראומה ולשנות את מרכיביה הרגשיים מבלי לפגוע באהוב? האם אפשר לזכור מתוך אהבה ללא סבל? שנים של הסכמים חברתיים ותרבותיים הטמינו בנו דרך מקובלת בה אחרים מחליטים בשבילנו. אך היום ברור שדברים משתנים וחופש הבחירה ניתן לאלו שבוחרים בו.

במהלך חיי העבודה, מדי פעם גישה מסוימת נראתה מתאימה יותר מאחרת. ההחלטה התקבלה על פי אבחון אישיותו של המטופל וכמובן בצירוף הבנתי על פי ארגז הכלים שעמדו לרשותי. היה נוח ומתאים לצרף כמה גישות טיפוליות ולראות את עוצמת ההשפעה והשנוי. הטיפול הארוך לא מתאים לכולם. נוצרת תלות הדדית שלא תמיד רצויה. בעבר חשבתי כי כך צריך להיות וכי טיפול קצר יותר לא יכול להגיע לתוצאות משביעות רצון.

לפני כ-6 שנים פגשתי את ה "תקשורת עם התת- מודע". "הדמיון המודרך" כשהוא מוצמד ל- NLP. ההתלהבות הייתה הדרגתית. במהלך השיעורים תרגלנו בעזרתם והדרכתם של המנחים והמנהלים של מכללת רטר דפנה ואמיר רטר… התלהבתי מאוד בכל שיעור ושיעור. כשהתחלתי ליישם את הכלים החדשים לראשונה, למדתי להיות אקטיבית ואפקטיבית ונשארתי גם מאוד קשובה לצרכי המטופל.

רקע כללי

מייסדי הגישה, בנו אותה לאחר הסתכלות ארוכה במטפלים שהגיעו לתוצאות מרשימות בטיפולם. גילו כמה מרכיבים שהיו דומים אצל כולם. "בתצפיות על אופן התקשורת באנשים אלו, ניתן היה למצוא דגמי התנהגות החוזרים על עצמם. ניתוח הדגמים הללו הוליד את ה-NLP. זוהי שיטה שמאפשרת את הקשר עם התת-מודע. על ידי כך יכולת האדם גדלה יחד עם גמישותו, בעיקר בהתמודדות עם שינוים רבים שבחיינו. הנחות היסוד של ה-N.L.P בעיני כה אנושיות ופשוטות וכבר מכוונים את המנחה/מטפל לגישה הוליסטית ורוחנית כאחד.

הצמדת הדמיון מודרך מאפשרת חיזוק היישומים של התרגולים של ה-N.L.P ושמירה עליהם לזמן בלתי מוגבל.

טיפול פסיכו דינאמי הוא טיפול שמקורו בפסיכואנליזה, שפותחה על ידי זיגמונד פרויד. הטיפול הפסיכודינאמי נוגע בעיקר ביחסי המטופל עם הסובבים אותו. המטפל יושב מול המטופל, מאזין לדבריו ומדי פעם מפרש אותם ומנסה להאיר דרכם את הבעיות ואת הפתרונות. טיפול פסיכו-דינאמי הוא טיפול ארוך טווח שכולל מפגש שבועי או יותר עם המטפל במשך מספר שנים. אם המטופל אינו מעוניין לטפל במכלול האישיות שלו אלא בעניין ספציפי, אולי הוא מתנגד? אולי הוא לא מספיק בוגר לדרך הזו.

על פי גישה זו, כל המניעים של האדם נובעים מילדותו הרכה ומדחפים לא מודעים של האדם. על מנת לשמור על עצמו, האדם מפתח מנגנוני הגנה, גם הם לא מודעים. גישה זו עזרה לשרה בתחילת הטיפול. שמעתי אותה, הקשבתי לה, נתתי לה זמן לדבר. אווירה של הבנה ואמפטיה השתררה בחדר וכמו פרח באביב נפתחה בהדרגה. גם היום בתחילת הטיפול אני מאפשרת את הזמן הזה, מי פחות ומי יותר, להסתגל למעמדו החדש. כשאני מבקרת בבית חדש, אני מסתכלת לסביבה שלו, להרמוניה שבו. ואז אני יכולה לראות את האנשים שנמצאים. לוקח לי זמן להתיישב. כך אני מבינה את הטיפול. עם פגישה של אדם חדש לקליניקה שלי, הוא מגיע לבית חדש והוא זקוק לזמן הסתגלות.

כמובן שהבחירה בגישה המתאימה תלויה בכל מטופל ובציפייה שלו מהטיפול. אם ישנו זמן קצוב, נעבוד בגישה שונה מזו של הפסיכותרפיה דינאמית.

דמיון מודרך מקבל היום מקום מכובד יותר מיום ליום. איפה שפעם הרימו גבה, ישנה היום יותר הסכמה כמו בנוגע לחשיבותה של רפואה שמתייחסת לריפוי האדם ולא לטיפול במחלה.

תהליך זה מתרחש גם בארץ, אם כי באיחור מסוים ובספקות רבים. לא שכחנו שפרויד עצמו עבד בעזרת היפנוזה שאפשר להשיג בהרפיה עמוקה. בעיניי הגדולה של "רטר" היא כפי שכבר נאמר, צירוף של ה- N.L.P. גם לי היה בתחילה קשה להתחבר אליו. הוא נראה לי מאוד הגיוני, אולי יותר מדי הגיוני. פירשתי את זה כחוסר רגישות, חוסר אנושיות, ראיית האדם כפועל על פי תבניות קבועות אולי כמו רובוט. איפה ההגדות שעליהם חלמתי, איפה הסנטימנטאליות הכה יקרה לליבי? בהדרגה גיליתי את הפנטזיה שהגישה מאפשרת, את היצירתיות, את הרוחניות והאנושיות שבה.

חשתי כמטפלת ומדריכה שהחופש שלי מחזיר את האחריות למטופל. אנחנו מסתכלים אחד על השני בתחושת שוויון. למטופל ולמטפל מרחב המאפשר קירבה אמיתית.

האתיקה המקצועית וכללי ההתנהגות של המטפל נשארו עבורי רלוונטיים בכל גישה שאימצתי לעצמי. זה אולי מעיד על המגבלות שלי אך אין ברירה אלא להודות בגבולותיי .

אני היום הרבה יותר שמחה בעבודתי, בצמיחה האישית והמקצועית, כמו בתוצאות הטיפול. ההתנגדויות נעלמו, השאלות רבות והתשובות ניתנות על ידי צוות מורי "רטר" בגובה עיניים. יש תמיד הקשבה ומימד אישי אך מקצועי, יש המון צניעות, ענווה. אני חזרתי לילדה שבי. לאנרגטיות, לשמחה, לנתינה ללא תנאי. העולם מחזיר לי את כל הטוב שבו. אני נהנית מכל החושים אחרת מפעם. כשאני מסתכלת, אני רואה יותר גוונים. כשאני שומעת, אני מבחינה בעומק של הצלילים. כשאני נוגעת הנגיעה שלי חושנית יותר מפעם… החושים מחודדים יותר מאי פעם. האחריות שלי על חיי לא נתפשת כאיום, כביקורת, כעול. החיים פשוטים יותר קלילים יותר. הם מתנה וכך אני משתדלת לחיות אותם. ויובל חיי בתוכי באהבה. גם אם לפעמים כואב, אני כבר יודעת ומאמינה שאחרי סבל תבוא שמחה, שלווה ואהבה.

תודה למכללת רטר שתרמה כה רבות לחיי ולחיי מטופלי ובראשם לאמיר רטר שיודע בסבלנות אין קץ להיות נוכח בחיי.

Nils O'Jacobson (1973) LA VIE APRĖS LA MORT Presse de la cité pour la traduction française

Jean Francis Crolard1979 RENAITRE APRĖS LA MORT editions Robert Laffont PAris

אליצור, טיאנו, מוניץ, נוימן (1987)פרקים נבחרים בפסיכיאטריה אוניברסיטת תל-אביב, להוצאת פפירוס

ד"ר אליזבת קובלר-רוס (2002 תרגום לעברית) המוות חשוב לחיים כתר הוצאות לאור.

יעלה ווזנר (1993) מה קורה בינינו?ניתוב לשוני פסיכולוגי

הוצאה לאור: מחלקת פרסומים.של משרד החינוך התרבות והספורט, אגף למבוגרים והמחלקה להורים משפחה וקהילה.

דפנה ואמיר רטר (2005) תקשורת עם התת-מודע.ספר ללימודי דמיון מודרך ו- N.L.P . (לא יודעת של מי ההוצאה). דפנה ואמיר רטר (מהדורה מיוחדת למשתתפי שנה ב' במכללת רטר בשנת הלימודים תשס"ט) שנוי המתחיל בדמיון.חוברת הדרכה לשנה ב' תשס"ט. הוצאה פרטית של המכללה.

דפנה ואמיר רטר (שנה ג' (חלק ראשון) מהדורה מיוחדת). תהליכים מתקדמים והרחבה בנושאים טיפוליים חשובים.חוברת הדרכה לקורס הסמכה למנחי בכיר/ה בדמיון מודרך ו- N.L.P. הוצאה פרטית של המכללה

הארייט סרנוף שיף (1983) חיים עם שכול משרד הביטחון הוצאת לאור.

מלקינסון- רובין- ויצטום (1993) אובדן ושכול בחברה הישראלית. ירושלים משרד הביטחון. הוצאה לאור

תיאוריות על פסיכותרפיה דינאמית ו- N.L.P– דמיון מודרך מאינטרנט ( 2009)