תיאור טיפול הוליסטי בגמגום ואסטמה

גמגום מהו?

גמגום הוא תסמונת הכוללת תפקוד מוחי שונה מהרגיל בעת דיבור, ריכוז יתר במילים, פעולות מוטוריות שגויות, שליטת יתר במערכות האמורות לפעול בתת מודע, חוסר ביטחון ביכולת לדבר. כמעט אחוז מהאוכלוסייה סובל מגמגום, כלומר, כשמונים אלף איש בישראל. עבור רבים שטף הדיבור הוא הבעיה הקטנה ביותר.
יו"ר איגוד המגמגמים בישראל, (אמב"י הגדיר את הגמגום, כ"חיים בתוך קופסא של שתיקה". יש המסבירים, כי הקושי הוא יותר הבושה והניסיון להסתיר את הגמגום, משטף הדיבור עצמו. הדרך הכי יעילה להסתיר את הגמגום- היא פשוט לא לדבר. כשהאדם אינו מדבר התפקוד שלו בחיים מצטמצם ונפגע בצורה משמעותית.
מעבר לשוני בשטף הדיבור, תפקוד המוח בעת הדיבור שונה בין אדם מגמגם לשאינו מגמגם. עובדה זו התבררה באמצעות אמצעי הדמיה. בנוסף ישנם הבדלים בהתנהגויות מוטוריות, המתבטאות באיחור בהפקת הקול ופעולות של איברי ההגוי ותיבת הקול. כן נמצאו תנועות איטיות יותר של השפתיים והלסת. יחד עם זאת, לא נמצאו הבדלים באינטליגנציה או בבריאות הנפשית או באופי בין המדברים באופן שוטף או לא.
גמגום הוא תופעה האופיינית לגיל הצעיר. 5% מהילדים בגיל טרום בי"ס עוברים שלב של גמגום. במרבית המקרים, עד 90%, הגמגום עובר, תוך מספר שבועות או חודשים, ללא התערבות. אצל בנות האחוזים אף גבוהים יותר. יחד עם זאת, לא ניתן לומר מראש אם הילד יפסיק לגמגם באופן ספונטאני ולכן חשוב לאבחן ולהתרשם, ואף לעזור לו ולהוריו.
הגורמים לתופעה שונים מאדם לאדם, וכוללים מרכיבים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים. שאלת התורשה עדיין ללא מענה. קיימים כל מיני דיווחים משפחתיים, אך הם אינם חד משמעיים.
מהו טיפול טוב ובאיזה גיל להתחיל?
הטיפול המקובל בגמגום כולל טיפול קוגניטיבי-רגשי, טיפול יחידני, משפחתי או קבוצתי, טיפול ייעוצי להורים, והדרכה של קלינאי תקשורת.
אופי הטיפול מותנה גם בגיל הילד או הבוגר. בכל מקרה הגישה היא לטפל מה שיותר מוקדם ולא לחכות. חשיבות הטיפול היא למנוע הסתבכות ולמנוע השלכות רגשיות. הטיפול, גם אם אינו פותר לגמרי את התופעה, יכול לשפר את איכות החיים.
בהתחלה ההדרכה דרך ההורים. שינוי האינטראקציה עם ההורה מאוד משמעותית. אחד הדברים הבולטים הוא שהגמגום משתנה בהתאם לסיטואציה ולמאזין. לכן שינוי בסביבה יגרום לילד פחות גמגום. כאשר התופעה היא על רקע טראומטי חשוב להתחיל את הטיפול סמוך לזמן האירוע. הובהר שלהצלחת הטיפול חשובה המוטיבציה הפנימית של הילד. ללא מוטיבציה אישית, תהיה התועלת מועטה יותר. ככל הידוע לא נמצאו תרופות המקלות באופן חד משמעי על הגמגום, או יעילות לאורך זמן, ללא תופעות לוואי.
בכל השיטות הטיפול ממושך, לוקח שנים אך ברור שניתן לשפר את איכות החיים וברוב המקרים לצמצם את התופעה.
הפסיכולוג יעקב ברמץ מציין כי בלחישה ובשירה- אין המגמגם מגמגם.
לגרסתו, רפוי מוחלט מתבטא לא בדבור שוטף לאורך זמן (10 שנים), אלא בתחושה הסובייקטיבית של הפחד מדיבור. אחד הקשיים בטיפול הוא שינוי הזהות העצמית. ממגמגם למדבר חופשי. לפי ניסיונו, בערך שבועיים עד 6 שבועות מתחילת הדבור השוטף, עולה החרדה מפני גמגום, וזו עצמה מחזירה את הגמגום. החרדה נובעת מרצונה הלא מודע של הנפש לשמור על זהותה הקודמת. מי שמצליח לעבור שלב זה בהצלחה נרפא!
(בהמשך תאור הסיפור האישי, אחזור ואבהיר נקודות משמעותיות אלה. )
מאחר וחלק מהשינויים הנדרשים הם בתת מודע ובביטחון ביכולת לדבר בשטף מעניין לבדוק את היכולת לעזור באמצעות דמיון מודרך והנ.ל.פ.

רקע תיאורטי מתחומים נוספים

לפני תיאור ההנחיה שלי, אוסיף חומר רקע תיאורטי שהנחה אותי בגישתי. הסתייעתי בהנחיה ברקע וידע מתחומי עבודה סוציאלית, הרפואה האלטרנטיבית, הקואצ'ינג, הנחיה בקלפים וטיפול באמצעות סיפורי חיים. אפרט כאן יותר את ההיבטים של גוף-נפש בגישה ההוליסטית.

הגרון

על פי היבטי גוף-נפש, רפואה אלטרנטיבית וגישה הוליסטית, הגרון, המכיל באופן פיסי את תיבת הקול, מהווה מרכז לביטוי עצמי. כפי שמסביר ומפרט ד"ר נאדר בוטו בספרו 'רפואה והחוש השביעי', הגרון קשור אצל בוגרים גם לתחום העיסוק. הוא מנטאלי באופיו. אנחנו שולטים בו באופן מודע ובאמצעות השכל ובעזרתו מעריכים את גישת החברה אלינו. הגרון הוא מרכז הקשר עם העולם. כשהוא פתוח אנחנו מתבטאים בחופשיות, בקול רם וברור.
המרכז פעיל בעיקר כשאנחנו מדברים על יעודנו בחיים ועל הדרך שבה הקול הפנימי מנחה אותנו. כלומר, כשכוונותינו עולות בקנה אחד עם יעודנו. למרכז הגרון תפקיד נוסף תפיסת העולם. באמצעותו אנחנו מבינים גירוי חיצוני ונהנים ממנו במלואו מלימוד, יצירה ואמנות. כשהמרכז מפותח היטב אנחנו מבינים את המשמעות העמוקה של קיומם של דברים מחוץ לנו, כוונותיהם האמיתיות של אנשים סביבנו, מוותרים על הקליפה החיצונית ומבחינים בחשיבות הפנימית של הדברים.
חסימה נוצרת כשההורים מונעים ביטוי חופשי, דורשים שקט, משתיקים בכי או צעקות. כשיש לעג סביבתי החסימה מחמירה. למשל בבי"ס או בבחירת מקצוע: כשהמרכז פתוח נזכה למיצוי עצמי, הבנת עצמי, התבטאות חופשית, הצלחה מקצועית הכוללת יצירתיות ורעיונות עם היכולת לממש אותם.
על פי מיקום החסימות בגרון, כשיש חסימות באזור הקדמי או האחורי, מהפנים החוצה או להיפך, בצד אחד או שניים, נראה סימפטומים שונים של תפקוד וקושי. למשל, איבוד היכולת להחליט, התלבטות בכל נושא כמעט, אי נחת בעבודה, נטייה להסתבכות עם הממונים, התפטרות ללא הסבר, שקט, אדישות, הסתגרות, אובדן ערך העבודה ועבודה מתוך עשיית הנדרש, מתח בגרון, עלית מתח אנרגטית, צרידות וקול חלש, קושי לבלוע, אסטמה או סטרידור, ובמשך החיים בעיות בתפקודי בלוטת התריס וזיהומי גרון תכופים. שנים ארוכות של חסימות יובילו ככל הנראה לבעיות רפואיות עמוקות יותר באיברים אלה.
הריאות והמעי הגס קשורים לחילופי אנרגיה והרחקתה.
הנשימה מאפשרת תנועת מחזור האוויר המטוהר והבלתי מטוהר. הריאות סופגות אנרגיה מהאוויר שאנו נושמים ומרחיקות אנרגיה שאינה מתאימה לצרכי הגוף, באמצעות הנשימה. הריאות והמעי הגס הן שלוחות פנימיות של העור. אי תפקוד שלהן יתבטא על העור (למשל אסטמה של העור, פסוריאזיס) או האף, בלובן העין, מצב הגרון, נשימה והזעה ובפי הטבעת.
הריאות תומכות בלב בויסות מחזור הדם, מטהרות אנרגיה ושולטות בתהליך ההתמרה וטיהור תמצית המזון, כך שאנרגיה תוכל להשתלב עם אנרגית האוויר וזו תוכל לנוע ולהזין את הגוף. פעילות סדירה של הריאות ומרידיאן הריאות מושפעת ברמה הנפשית מהמצאות חשש נטישה של הורה, חשש פרידה ופחד מוות שלנו.
ילדים חווים נטישה גם באירועים שבעיני מבוגרים אינם נחשבים ככאלה. כמו פרידה בעת נסיעה קצרה לחו"ל. מתח שיעלה בריאות ניתן לפרוק על ידי בכי, למשל. בהימנע הבכי, גדל המתח בסמפונות, יש מצב של שיעול, קוצר נשימה, שיתכן ויתפתח לברונכיט או אסטמה. ברמה המנטאלית האדם יהיה טרוד, רגיש מאוד, דואג מעודף מעמסה, נוטה להתבודד ומתרחק מחברה ובעיקר מבני משפחה. ברמה הרגשית והפיזית יהיה עצוב, עגמומי, חסר מרץ ועייף, נוטה להצטננויות ושיעולים וחסר סבלנות. ברמה הגופנית יהיו ביטויים בעור, בכתף, זרוע ומרפק.
על פי דבי שפירו בספרה, 'גוף ונפש', ההתייחסות אף היא הוליסטית. לנשום פירושו לחיות. הנשימה הראשונה פירושה אני קיים. הנשימה והשאיפה משמרות את החיים כולם ויוצרות את האחד השלם. הן האקט של החליפין, של הנתינה והקבלה. הנשימה והנשמה משמעותן להעניק חיים לחומר, להתמלא ביצירתיות ותחושה מרוממת. להתמלא בתודעה אלוהית. להיות ללא נשימה-משמעו למות מבחינה גופנית ולהיות חסר נשמה-משמעו למות מוות רוחני. כל נשימה מובילה לאחרת.
קשיים בנשימה קשורים גם בגבולות. בתחושה של חוסר בהירות. היכן להתחיל והיכן לסיים. להעניק שליטה לאחרים על ידי כך שהם מנהלים את חיינו. כאילו נושמים עבורנו. מכאן מתחברים, על פי תפיסה זו, נושאי שליטה עצמית. אנו חנוקים וחסרי יכולת לנשום בעבור עצמנו. אנו ללא גבולות, מושפעים בקלות ונשלטים בקלות. הקבלה והנתינה נמצאים בחוסר איזון.
כשאנו נושמים נשימה מלאה, אנו זוכים בעצמנו. בעוצמתנו האישית, בזקיפות קומה, פתיחות, כבוד עצמי, גבולות ברורים של הכרת עצמי, יכולות ומגבלות, יכולים להעניק ולקבל ונושמים בחופשיות.
הגרון מכניס פנימה את המציאות והרגשות ומעניק ביטוי לרגשותינו בתגובה לאותה מציאות.
הקול הוא אמצעי הביטוי שלנו, חלוקת עצמנו עם העולם, נותן ביטוי לרגשותינו ומחשבותינו ומאפשר את חלוקת עצמנו עם העולם. אחרי כעס גדול, עצבנות או טראומה, אנו יכולים למצוא עצמנו ללא קול, או עם דלקת בגרון. אנו משתמשים בביטויים כמו הקול הפנימי, מה שמראה היטב מה משמעות הקול מעבר להוצאת המלה, והקשר בין אמת פנימית לביטוי חיצוני. פעמים רבות נגלה שהתפתחה לנו דלקת גרון לאחר שלא הצלחנו לבטא את שברצוננו להביע, או שדברינו נתקבלו בחוסר ערך, או שאיבדנו מגע עם עוצמתנו הפנימית. מציאת קולנו משקפת אומץ לב ועצמאות, דיבור למען עצמנו ועמידה על שלנו.
בלוטת התריס בהיבטים הרגשיים משקפת התמודדות עם אחריות. קושי יתבטא בפחד מאחריות והימנעות מהתמודדות עם אחריות (יתר פעילות). ודיכאון ועייפות עם ירידה בפעילות מנטאלית וגופנית (תת פעילות).
הריאות: הנשימה הראשונה מסמלת את עצמאותנו ואישור הפרידה מהאם. אם היא טראומטית ישפיע הדבר על רגעי מעבר מאוחרים בחיינו. לא תתאפשר נשימה עמוקה לתוך שינוי, נחווה חוסר יכולת להכניס את החיים פנימה ולא לדחקם החוצה, וכן נחווה קושי לחיות את החיים למען עצמנו, ללא הענקת שליטה לאחרים. הנשימה מגיבה לרגשותינו. כשאנו רגועים היא ארוכה ועמוקה יותר.
באסטמה קיים קושי לנשוף החוצה ונלחמים על האוויר.
בהיבט הרגשי מערכת זו מתייחסת ליחסים עם האם. הנשימה מסמלת את הפירוד ממנה. קושי מסמל חוסר ביטחון רגשי וחשש מהעתיד. כאילו צורך לנשום למען עצמי מוקדם מידי. התקפים יפקדו מצבים רגשיים של כעס, פגיעה, תחושה שלא מבינים אותי, התנסות באובדן, בעצב עמוק. יתכן בכי מודחק. גם פה מושג הגבולות אינו ברור. נשימת האם והילד בנפרד, איפה הגבולות שלי? היכן אבדו? האם ניתן לחדשם?
השאיפה הפנימית משמעה המצאות בשליטה.
הנשיפה משמעה כניעה מוחלטת. חוסר יכולת לנשוף-העדר אימון שהנשימה תושב פנימה.
ברונכיט משמעה ביטוי ליכולת לבטא רגשות כנים כולל בנושאים הקשורים לפרידה או הגדרה. אמירה שמתחרטים עליה, הרגשת חנק ממשהו, קושי לשמור על ייחודיות, למה צריך להניח ולשחרר? היכן הספקות וחוסר הביטחון, המתח, הבושה או האשמה. קונפליקט לגבי מידת העצמאות האישית או הגדרת גבולות.
צ'קרת הגרון יוצרת קשר בין הראש לגוף. בין השכל ללב. מאפשרת תקשורת ברורה וזרימת אנרגיה תוך איזון בין נתינה וקבלה, יכולת לשנות מצב שלילי לחיובי, ממורעל לטהור, לבטא אמת פנימית ולשחרר את הקול הפנימי.
צ'קרת הלב מכילה את הכלת החיים בתוכנו, היכולת לא להיות תלויים באחרים, אהבה עצמית ואהבת אחרים ללא תנאי, מקור אינסופי לאהבה ורחמים, ראיית היופי הפנימי שבנו ופתיחות לאהבת כל חי.
הגוף שלנו זוכר. הרקמות התאים והתודעה זוכרים את רצף האירועים מרגע ההיווצרות ברחם ועד סוף החיים. כך מתארת זאת, הדולה רחלה ישראלי. טראומות בזמן הריון ולידה משפיעות על עצוב אישיות היילוד וילוו אותו בדפוסים, רגשות, ותחושות.
בבואנו להנחות מונחה עם קושי המתבטא בנשימה ו/או דבור, יש לכן לשמוע על ההיריון והלידה, כפי שידועים לו. חוויה של לידה ממושכת, כואבת, עם התערבות או ניתוק מהאם, יתבטאו, ככל הנראה גם בביטוי נשימתי.
לדוגמא, יש אנשים המסרבים לשים עצמם בידי אחרים, לא סובלים סמכות מעביד, אינם רוצים גבולות או הגבלות ובדרך סמלית מביעים חוסר אונים שחוו הם או אמם, בזמן הלידה, ושהביא להשמתם בידיים של אחרים, תוך סכנת חיים.
יש ילודים שעקב התערבות רפאית נמנעת מהם הטבעה, כשהאם אינה יכולה ללטפם ולחבקם מיידית. סוברים שהעדר המגע הראשוני הזה הוא קריטי, נחווה כבדידות וכאב ראשוניים, כאיום ובהמשך החיים, הזיכרון יתבטא בהתנהגות ובסימפטומים.

גישת ההתמקדות

גישה זו כוללת תפישת עולם וערכים העוסקים במהות האדם, בחיפוש שלו אחר משמעות, ביחסיו עם סביבתו ובדרכים המעשיות לטיפול ביחסים אלה.
במטרה לחבר בין גוף ונפש, להעמיק את המודעות, ליצור הקשבה עמוקה לרפא ולהביא לאיזון, נעשית הקשבה פנימה לתוך העולם הפנימי, כדי לקבל מידע אותנטי מתוכו. סביבה תומכת, רגישה, מכילה ואמפתית תאפשר לקבל את "התחושה המורגשת", ובאמצעותה יתקבלו המידע והדרך הנחוצים לריפוי. גישה זו פותחה ע"י הפסיכולוג והפילוסוף, הפרופ' יוג'ין ט. ג'נדלין.
התמקדות היא שיטה אפקטיבית בפני עצמה, ומשתלבת עם מגוון טכניקות טיפוליות כשהיא מסייעת בפריצת חסימות בתהליך הגדרת הבעיות ובתהליך היצירתי. ההתמקדות מורכבת, עשירה, פשוטה ומפתיעה בעת ובעונה אחת. היא טובה לטיפול בכל צורה של מחסום. התהליך קצר מאוד ומתרחש בתוך כחצי דקה.
"התחושה המורגשת" של בעיה, היא מונח שטבע ג'נדלין עבור השינוי הגופני ותחושת השחרור המתלווים להבנה החדשה והבלתי צפויה של רגש שהיה סתום קודם לכן.

פסיכותרפיית היחסים העצמיים

הד"ר סטפן גיליגן, תלמידם של מילטון אריקסון וגרגורי בייטסון, בספרו "האומץ לאהוב" מפתח גישה זו ומתייחס לטיפול פסיכותרפית היחסים העצמיים. כשהנפש מורכבת מהאני הסומטי-גופני, האני הקוגניטיבי והאני המתייחס. כשאנו נכנסים למערכת יחסים עם אחר, אנחנו יוצרים יחד שדה מערכת יחסים. כך בטיפול החוויה המשותפת למונחה ולמנחה היא חווית גדילה בה שניהם נכנסים למרחב של יצירת מציאות משותפת.
רוברט דילץ מפתח את גישתו של ד"ר גיליגן ומתאר את חשיבות החסות החיובית, שהיא יחסי הורות שעלינו לקיים עם כל צדדי האישיות שלנו. כך אנו לוקחים אחריות ומעניקים חסות ואהבה גם לחלקים שהיינו רוצים שייעלמו. (שאוב מהמושג של ד"ר גיליגן: להזמין את החיה הביתה).
הפסיכותרפיסט אסף רולף בן שחר, תלמידו של ד"ר גיליגן, מתייחס למימדים גופניים ולא מילוליים באימון וטיפול. הוא מדגיש את חשיבות ההדהוד במערכת היחסים בין המונחה למנחה. הכרה בחוכמה הגופנית שהיא רגישה למידע שאיננו קולטים בתודעה. הכרה בכך שכל תגובה המתרחשת בתוכנו, בתוך המטופל ובמרחב המשותף, רלוונטית במידה מסוימת לתהליך. תגובותינו אינן מתרחשות בריק.

תאור ההנחיה

מ', בחור בן 35, רווק התגורר במרכז הארץ, הגדיר את מטרתו בטיפול ללמוד להחליט החלטות חשובות. אחת השאלות שהעסיקה אותו הייתה עתיד יחסיו עם חברתו, הגרה איתו. מ' בחור עצמאי, אינטליגנטי, נאה ומוכשר. הוא בכור בין 3 אחים. יחסיו עם בני משפחתו טובים.
כבר בשיחה הראשונה עלה כי הקושי להחליט החלטות ארוכות טווח אינו מתבטא רק בשאלת הזוגיות. מ' גמגם במהלך השיחה וציין כי הוא מגמגם מאז שהתחיל בדיבור וכי הוא יודע שהגמגום נובע מחוסר חמצן בלידה. לא יזמתי בשלב זה את האופציה לטפל גם בתחום זה.
במפגש השלישי עלה נושא האסטמה והנשימה. מ' קבל תרופות באופן שוטף לשליטה ושפור הנשימה. זו הייתה גם פריצת דרך להעלאת עניין הגמגום והתקיעות אותה חווה מ' כתוצאה מחוויית היותו אדם מגמגם. מ' טופל על ידי קלינאית תקשורת במשך מספר שנים, כילד וכנער. לדבריו קיבלכלים כיצד לנשום ולתכנן את משפטיו מראש, ולפעמים זה עזר והצליח.
הוא היה מודע להשפעת הגמגום על איכות חייו, בחירותיו המקצועיות והחברתיות, אך היה שלם עם המגבלה הזו ולמד לחיות איתה. לא היו לו צפיות לשפר את הדבור, עם הנתונים האלה למד להסתדר ואולי להתפשר בחיים.
בשלב זה, הצעתי אופציה נוספת. כך הורחבה המטרה עוד במפגש זה, להבראה, כולל נשימה זורמת וקלה, שחרור מאסטמה, דבור שוטף ואיזון בלוטת התריס (מתת פעילות).
יחד עם זאת, נקודת המוצא נשארה שאנחנו ממשיכים לקבל ואף מתיידדים עם האסטמה, תת פעילות בלוטת התריס והגמגום, מודים להם על תפקידם ותמיכתם עד כה (הכוונה החיובית), תוך שאנחנו סומכים על התת מודע שיוביל אותנו לריפויים.
מ' סיכם: "באתי פתוח לכל שינוי. לא ידעתי בעצמי למה למקד ".
במפגשים הראשונים שילבתי הרפיות להרגעה וחיזוק משאבים, והרפית חלקי הגוף בעזרת הנשימה.
המפגשים הבאים הוקדשו לילד הפנימי, מפגש עם ההורים, והרפיות לריפוי והגנה.
מ' שמע במקרה מדודתו, רק בגיל 27, כי לידתו הייתה ארוכה ומסובכת. ובמהלכה לא הייתה אספקת חמצן מספיקה. סופר לו כי כבר אז התחיל לסבול מקשיי נשימה. הוא קיבל תרופות להרחבת הסמפונות, באמצעות משאף. כן נאמר לו שהגמגום התחיל בראשית למידת הדבור.
מהוריו ידע רק שלידתו הייתה קשה וטראומטית עבור אימו ועבורו. על האמונה שהאסטמה והגמגום מקורם שם,לא דובר איתו כלל. תגלית זו נחוותה כגילוי סוד שנשמר רק מפניו, הכעיסה אותו ובלבלה אותו. לדבריו, לו ידע שהמקור פיזי ולא נפשי, כדבריו, לא היה מרגיש בושה ואשמה מהיותו מגמגם. והיה לו יותר קל בחיים… עבדנו על החוויה הזו ועל מערכת היחסים עם ההורים.
בהמשך שינוי היסטוריה לרחם ולמצב שבין חיים לחיים.
אחר כך התמקדנו בעבודה על ביטוי רגשות ולאחריה שינוי מהרגלים.
עבדנו על מרכיבי החושים, שיחות עם איברים והגדרות של ערכים מחדש.
עשינו הנחיה לשינוי היסטוריה בחיים קודמים וחיפוש שורש הדברים. מהיכן הכול התחיל. (בסגנון הנחיות של טיפול נ.ל.פ. חד פעמי)
עברנו לשיטות המכוונות לעתיד, התנהגות, אמונות ורגשות.
סה"כ ההנחיה נמשכה 15 מפגשים. המפגשים היו ארוכים, יחסית ונמשכו כשעתיים כל אחד.
מעין מפגשים כפולים. אחת הסיבות לאורך המפגשים היה שילוב טכניקות מעולם האימון האישי בנוסף ל נ.ל.פ. והדמיון מודרך.
לדוגמא, תוך התהליך קיבל מ' משימות התומכות בבריאות ואורח חיים בריא. כמו שחיה, הליכה, מזון מתאים, מנוחה וכתיבה. רובן משימות שהכיר ואף השתמש בהן בעבר. ההבדל היה בהוספתן כתומכות בתהליך השינוי, ומגבירות את המחויבות וההתכוונות לו. שילבנו משימות הודיה יומיומיות ומשימות המקדמות זוגיות ותקשורת בין אישית.
שילבתי גם הנחיה בעזרת קלפי אימון, קלפי מסרים וציורים. הקלפים והציור אפשרו גמישות וגישה לרגשות ותכנים סמויים. ולזמן קצר, כשבועיים, שילבתי גם תמציות מפרחי באך.
שיתפתי את המונחה והסברתי את צעדי תוך התהליך, והפניתי לספרות רלבנטית. למדנו את ההקשרים גוף ונפש וההיבטים הקשורים לנשימה-אסטמה עם דבור-גרון-גמגום, את ההקשרים של הביטוי ההתנהגותי לביטוי רגשי. ביטחון עצמי-קבלת החלטות-גבולות-יצירתיות וכו. היה מעניין לראות איך מתוך ההבנה של מ' מתבהרים ההקשרים. הקפדתי לצעוד בקצב שלו וללוות את ההבנה שלו בתימוכין מהתיאוריות. לא להקדים ולזרז אותו.
אחת התגליות שקידמו אותנו הייתה שבעת דבור תוך הרפיה, אין גמגום. זו הייתה הוכחה שהשינוי אפשרי וקרוב. עובדה זו השתלבה במידע מהספרות, שבשירה אין גמגום. עדיין הופתענו. לכן, מ' קיבל תרגילי נשימה ולימוד הרפיה עצמית והשאה עצמית, ותרגל אותם כמה פעמים בשבוע. שטף הדבור הלך והשתפר בהדרגה.
תוך כדי העבודה המשותפת קיבל מ' החלטות ארוכות טווח כגון: להציע נישואין לחברתו, להחליף מקום עבודה, לתפקיד בכיר בתחומו, ולחזור ללימודי מקצוע. מהר מאוד ציין כי בעתיד ירגיש בטוח ומוכן לקבל החלטות לטווח ארוך. (המטרה המקורית)
ההחלטות בוצעו. מ' נישא. עבר למקום עבודה חדש וקיבל קידום מקצועי משמעותי והוא נוחל סיפוק והצלחה רבה. רגשותיו כלפי הוריו עובדו תוך הליך קבלה וסליחה. החזרה ללימודים נדחתה בשלב זה. (בחירותיו והעדפותיו נידונו כמו גם איתור מידע על בתי ספר מתאימים).
מבחינה בריאותית, שטף הדבור הוא כמעט מלא. האסטמה ברמיסיה. עברנו את שלב שינוי הזהות העצמית בהצלחה!
מ' מגדיר כיום, כשנה לאחר סיום ההנחיה, את עבודתנו המשותפת כהצלחה ששינתה את חייו.
להערכתי, פריצת דרך זו אצל מ' התאפשרה הודות לכנות, הפתיחות, האימון, ההתמדה והרצון העז שלו להצליח, לחיבור ולהדהוד בתהליך הטיפולי ושילוב הטכניקות שנעשה. תרומת הנ.ל.פ. והדמיון המודרך להישגים הטיפוליים מרגשת ומעניקה תקווה.
אני מודה למ' על הפתיחות, הכנות, והאימון בי. על הזכות שהעניק לי לצמוח איתו והנכונות לשתף אחרים בצמיחה שלנו.

ביבליוגרפיה

Stephen Gilligen(1997) – ""The courage to love
ד"ר מייקל ניוטון (2005)- "החיים בין הגלגולים". הוצאת אור עם
ד"ר נאדר בוטו (2008) – רפואה ושבעת החוקים האוניברסאליים. מודל אינטגרטיבי לאבחון וריפוי". הוצאת מודן
ד"ר נאדר בוטו (2001) – "רפואה והחוש השביעי. גישה מהפכנית לטיפול וריפוי,. הוצאת מודן.
גב' דבי שפירו (1998) – גוף-נפש. כיצד מחשבותיך ורגשותיך משפיעים על בריאותך". הוצאת אור עם.
ד"ר מרטין סליגמן (2002)- "אושר אמיתי. הגשמה עצמית באמצעות פסיכולוגיה חיובית". הוצאת מודן
ד"ר ג'וזף מרפי (2000) – כוחו של התת מודע". הוצאת אור עם.
מר פטריק פאנינג (1995) – "דמיון מודרך לצורך שינוי". הוצאת אור עם.
"קולו של מילטון אריקסון. סיפורים מטפוריים להיפנוזה ותרפיה". הוצאת נורד2001
טובי בראונינג – "עוצמת הרכות. ריפוי הגוף נפש ומערכות יחסים במשפחה ובחברה".
מרגוט סנדרלנד (2005) -"צייר את רגשותיך. דרכים יצירתיות לחקור להביע ולהבין רגשות משמעותיים". הוצאת אח.
אסף רולף בן שחר – יום עיון 2008. מימדים גופניים ולא מילוליים באימון וטיפול. (וחומר רב באינטרנט)
רוי ביילי (2002) -, ייעוץ באמצעות נ ל פ, הוצאת אח.
רוברט וובולדינג וג'ון בריקל (2005) – ייעוץ באמצעות תרפיה מציאותית, הוצאת אח.
פרופ' גיסי שריג (2006) – "השורה הפנימית כתיבה לשם העצמה", הוצאת אח.
אורה גבריאלי (2006) – השד הנזירה והילד הקסום. מסע אל הדמויות שבתוכנו. הוצאת ספרים.
לואיז היי וחברים (1998) – "הכרת תודה דרך חיים., הוצאת אור עם.
פרופ' ג'נדלין יוג'ין ט.(1996) – התמקדות. הוצאת מרקם.
ד"ר קורנל (1998) – "כוחה של התמקדות". הוצאת אור עם.
מאתרי בריאות שונים באינטרנט הוצאתי סטטיסטיקה ומידע.

דברו איתנו

אשמח לקבל גם דיוור עם עדכונים על כנסי היכרות הקרובים אלי