לגדל ילדים בריאים בעזרת דמיון מודרך

ילדה בשדה

ילדים מתחברים מאוד בקלות לעולם הדמיון. שימוש נכון בדמיון מודרך יכול לאפשר לילדים לחזק את המערכת החיסונית שלהם, לרפא מחלות, אלרגיות וכאבים. ובכך לוותר על תרופות כימיות, על אנטיביוטיקה ועל טיפולים רפואיים שונים.

דמיון מודרך מבוסס על הנחתו של הפסיכולוג הנודע קארל יונג שטען כי המוח האנושי מגיב באופן זהה לאירוע בין אם התרחש במציאות ובין אם הוא דמיוני. כמו אפקט פיגמליון או הביטוי "נבואה שמגשימה את עצמה". כשאדם מדמיין שביכולתו לשנות מצב מסוים, גדל לעין שיעור הסיכוי שהוא יצליח בשינוי זה.
אפשר להמחיש זאת תוך חשיבה על כינים למשל. אם תחשדו לרגע שאולי נדבקתם בכינים, מה קורה? פעמים רבות עצם המחשבה על כינים מעוררת את תחושת הגירוד. אולי אפילו עכשיו כשאתם קוראים זאת ורק מדמיינים כינים, בלי לשים לב מתחשק לכם לגרד את הראש. שימו לב, האם זה קרה לכם? הגוף מאוד קשוב למחשבות ומגיב להן. מטרתו של הדמיון המודרך לכוון את המחשבות לכיוון מחזק, בונה, ומבריא.

ילדים מתחברים בקלות לדמיון. העולם הדמיוני זמין להם מאוד וחיי בתוכם כל הזמן. הם אינם ספקניים וביקורתיים כמו המבוגרים.
לילדים יש נטייה להאמין למבוגרים המשמעותיים שסביבם. לכן, מבוגר משמעותי (הורים, סבים, אנשי חינוך משמעותיים וכדומה) יכול להדריך את הילד תוך שהוא בונה אתו סיפור דמיוני המכוון לריפוי.

אפשר לעזור לילד להפעיל את מערכת חיסון שלו באופן יעיל יותר באמצעות דימויים הקרובים לעולמו. כשילד חולה, ניתן לדבר אתו על המערכת החיסונית, להסביר לו איך היא פועלת כדי למגר מחלות. חשוב להסביר לילד השפה פשוטה וציורית אותה יוכל הילד להבין בקלות. אפשר למשל לדמות את התאים הלבנים לצבא של חיילים לבנים. להסביר לילד שלגוף יש צבא שתפקידו להגן על הגוף. צבא ההגנה לגוף.
התאים הלבנים זורמים בכבישים של הגוף (מערכת הדם) ומגיעים לכל מקום.

אם הילד מתמודד עם מחלת חום, כדאי, במקום לתת לו אקמול, להסביר לו שהגוף שלו מאוד חכם ולכן מעלה את החום. (מומלץ גם להורים ולאנשי חינוך ללמוד את הנושא ולהבין את חוכמת הגוף, כדי לתרגם זאת לילד בשפתו). כשעולה החום, המערכת החיסונית מבינה שיש מלחמה ומיד מתחילה לייצר יותר תאים לבנים. כדאי אפילו להסביר לו שהחולשה שהוא מרגיש גם היא חשובה. כיוון שבזכותה הוא נח וכל הכוחות שלו מופנים פנימה לריפוי ולמלחמה בנגיפים.

כדאי לספר לילד שחיידקים שנכנסו לגופו והחלו להתרבות הם שגורמים למחלה. לתת עובדות מספריות על מיליוני התאים הלבנים המצויים בגוף. לומר שיש הרבה הרבה יותר חיילים לבנים מאשר חיידקים. לבקש מהילד לרכז את כל הכוח הצבאי הזה באזור שבו מתקיימת כעת המלחמה (באוזן בדלקת אוזניים, בשן בדלקת בשן, בגרון, בקיבה וכדומה).

דמיון מודרך עם ילדים יכול להתבצע גם בעיניים פקוחות. יש ילדים שבכלל לא מבינים איך אפשר לדמיין משהו עם עיניים עצומות "הרי אז, לא רואים כלום". אפשר לנהל עם הילד שיחה רגילה, נעימה ונינוחה. כשמבוגר רוצה להדריך את דמיונו של ילד לצורך ריפוי, עליו להעביר לילד את המסר שהוא מאמין ביכולת הגוף לרפא עצמו ולנצח את המחלה. דמיון מודרך יכול ממש להפעיל את המערכת החיסונית ולעזור לילד לשלוט בה, למרות שהמחשבה הזו יכולה להשמע מוזר לאנשים רבים.

מאוד מומלץ לתת לילד להיות שותף בבניית התסריט הדמיוני. בתסריט הזה הילד מדמיין "גיוס כללי" של המון תאים לבנים כדי שהם יתגייסו להילחם בחיידקים ולנצח אותם. את התסריט הדמיוני כדאי לבנות לפי רעיונות ודימויים שמעלה הילד בעידוד המבוגר.

חיידקי האוזן עוברים חישמול

לפני שנים, כשעוד היה בטוח לנפוש בסיני, יצאנו לחופשה משפחתית בחופים היפים. אחרי יומיים, באמצע הלילה, התעורר בני הבכור בבכי של כאב. הוא היה אז בן שש. נשכבתי לידו ומהר מאוד הבנתי שהוא סובל מכאב עז באוזן. הכאב היה כה חזק והוא פחד להזיז את ראשו. הוא חש חסר אונים מול עוצמת הכאב. התחלתי לדבר אליו בשקט. הוא בכה ואני המשכתי לדבר. אמרתי לו שככל הנראה במהלך היום, בזמן ששחה ונהנה מהדגים היפים, פלש לתוך האוזן שלו חיידק. והחיידק התחלק לשניים ואחר כך לארבע, וכעת כבר יש מושבה קטנה של חיידקים ממש בתוך האוזן שלך. והחיידקים ממשיכים גם כעת להתרבות שם והם גורמים לך לכאב.

"האם אתה מסכים שהם ימשיכו להתרבות שם?" שאלתי אותו. "מה פתאום, אני לא מסכים, אבל מה אני יכול לעשות?". עניתי לו: "מה שאתה יכול לעשות עכשיו, זה להפעיל אזעקה בתוך הגוף. להזעיק כמה שיותר חיילים לבנים שהם הצבא של הגוף שלך. ולגייס כוחות רבים ולהניע אותם לכיוון האוזן".

כל הילדים שלנו מכירים היטב את אופן פעילות המערכת החיסונית. "אני מציעה לך לספר עכשיו לשני תאים לבנים, אחד בבוהן רגל שמאל ואחד בבוהן רגל ימין שיש כעת מצב חרום" הוא מהנהן בזהירות בראשו. עדיין מייבב חרישית. "דמיין איך שני התאים הלבנים האלה מתחילים לעלות מהבהונות למעלה לכיוון האוזן… וכל תא לבן שהם יפגשו בדרך, הם יזמינו להצטרף אליהם במסע הגדול לכיוון האוזן". המשכתי לתאר לו את המסע כלפי מעלה, לכיוון האוזן, ואת העוצמה הצבאית המתעצמת מרגע לרגע.

בברכיים שאלתי אותו כמה תאים לבנים כבר התפקדו, והוא ענה בגאווה שיש שם כבר כמה גדודים. כשהגענו לבטן כבר היו צבאות אדירים המחכים לתקיפה הגדולה באוזן. אפשר היה לחוש איך מרגע לרגע הוא מתעודד. הוא כבר אינו מתמודד לבדו עם הכאב החד באוזן. כעת הוא מצביא חזק המפקד על צבאות רבים. הוא עבר ממצב פאסיבי, בו הוא חסר אונים למצב אקטיבי בו הוא מכוון את העניינים. גדודי החיילים הלבנים המשיכו כלפי מעלה לכיוון החזה. רוח של קרב פיעמה בו.

כשהבחנתי בתוקפנות הזו שמחתי שהוא מכוון אותה לערוץ חיובי. אבל גם חששתי שעוצמת הכוח האדירה הזו יכולה לגרום להרס. ואז שאלתי אותו: "תגיד, יהל, כשגדודי החיילים הלבנים יגיעו לאוזן, מה הם יעשו שם לכל החיידקים?", בלי למצמץ הוא ענה לי, בביטחון של בעל ניסיון, "לחיילים הלבנים שלי יש חדר חישמול מיוחד, הם יעבירו בו את החיידקים וכל יחשמלו אותם". "זה ממש טוב", אמרתי, "מזל שיש לך גוף כזה חכם שיודע מה לעשות כדי לנצח את החיידקים".

הוא היה מאוד גאה בעצמו וכבר לא התלונן על הכאב. זה היה זמן מצוין כדי להרדים אותו. אמרתי לו: "עוד מעט אתה תחזור לישון, ובמהלך הלילה בחיילים הלבנים יחשמלו את כל החיידקים ובבוקר, כשתתעורר האוזן כבר תהיה בריאה". ואז הוא הפתיעה אותי ואמר: " את לא מבינה, אימא, כל החיידקים כבר התחשמלו. עכשיו אני מחזיר את כל הכוחות למקום שלהם".

הדמיון המודרך הזה ארך אולי 15 דקות. ברור שבזמן זה לא חל שינוי במצב הדלקת. אבל, השינוי במצב הרוח של בני היה מהותי. מתחושת חוסר אונים ותבוסתנות הוא עבר לתחושת של אמונה בכוחו וביכולתו להבריא. ביקשתי מיהל שישאיר "כיתת כוננות" של חיילים לבנים שישמרו במשך הלילה על השקט באוזן. רק ליתר בטחון, לטפל בחיידק שאולי יצליח להתאושש מה'חישמול'. יהל חשב שזה מיותר אבל הסכים. איחלתי לו ליל מנוחה והוא צלל במהירות לשינה עמוקה כשחיוך נסוך על שפתיו. בבוקר הוא התעורר בריא לגמרי ולא התלונן עוד על האוזן במשך כל החופשה.

חוויה כזו מחזקת בילד את אמונו בכוח הריפוי העצמי שלו. וכך במחלות נוספות יהיה קל יותר לגייס את כוחות הריפוי הטבעיים של הגוף.

לחסל טפילים בדמיון

כשביתי הייתה בת חמש היא התלוננה על כאבי בטן וסבלה מחוסר תיאבון. בדיקת צואה איתרה טפיל בשם "גיארדיה" (Giardia). רופאת הילדים, אמרה כי היא מכירה את הגישה שלנו, ואכן, יש מחלות שבהן ניתן לטפל ברפואה משלימה, אבל היא יודעת שמטפיל זה אי אפשר להיפטר, אלא רק בטיפול אנטיביוטי. שאלנו אותה האם ניתן לדחות את הטיפול בשלושה שבועות ולנסות דמיון מודרך. היא אמרה כי אין דחיפות ובספקנות אפשרה לנו לדחות את מתן התרופה. סיכמנו שבעוד 3 שבועות נחזור על בדיקת הצואה.

בלילה, לפני השינה שוחחנו איתה על כך. אמיר, (אביה ובן זוגי) הסביר לה למה כואבת לה הבטן, והסביר לה שיעור קצר על טפילי מעיים. הוא שאל אותה כמה טפילים לדעתה יש לה שם בבטן. נגה ענתה שחמישה. (מובן שהיו שם אלפי טפילים, אך הוא לא טרח לתקן אותה). אמיר הסביר לה שהגוף החכם שלה יכול להשמיד את הטפילים. וביחד הם חפשו רעיונות.

בלילה היא התעוררה והלכה לשירותים, ליוויתי אותה והזכרתי למערכת החיסונית שלה לטפל בטפילים. כפי שקורה לה בלילות רבים, גם בלילה זה היא התעוררה פעם נוספת, ואני המשכתי לטפטף לתת המודע שלה את הרעיון כי עליו לטפל בטפילים.

למחרת בבוקר היא סיפרה לנו בגאווה שכבר שלושה טפילים מתו וכשהיא תעשה קקי הם יצאו החוצה מהגוף שלה. גם ביום השני המשכנו להזכיר לה לטפל בטפילים. כעבור מספר ימים שמנו לב שהתיאבון שלה חזר וכאבי הבטן פסקו. לאחר שלושה שבועות ערכנו שוב בדיקת צואה שיצאה נקייה לגמרי מטפילים. רופאת המשפחה אמרה לנו בהתפעלות, "אני לא יודעת מה עשיתם אבל זה מדהים. מעולם עוד לא נתקלתי במצב שבו גיארדיה נעלמת ללא טיפול אנטיביוטי. אני מורידה בפניכם את הכובע".

לבה רותחת שמרפאת

בערב ראש השנה, ממש לפני שמתחיל חג ארוך החל בננו בן השבע להתלונן על כאב עז בשן. הלחי שלו החלה להתנפח וראינו שהוא סובל מאוד. לקחנו אותו מיד לרופאת השיניים שגילתה כי מתחת לאחת הסתימות שלו התפתחה דלקת שפגעה גם בשורש. היא החלה בטיפול שורש מהיר כבר בערב החג. בסיום הטיפול היא הורתה לנו לתת לו אנטיביוטיקה כדי להמשיך ולטפל בדלקת. לדבריה, היא אומנם ניקתה את השן כמה שיכלה אבל לבטח לא מיגרה את כל החיידקים. אמרנו לה שבדמיון מודרך נוכל להמשיך ולטפל בדלקת גם בלי אנטיביוטיקה. "אני ארשום לכם מרשם לאנטיביוטיקה, כדי שאם במשך החג הוא יסבול מהדלקת, יהיה לכם מה לתת לו".

אתם כבר וודאי יכולים לנחש איך המשיך הסיפור מכאן. חזרנו הביתה. בנינו המשיך לסבול מהכאב, הלחי המשיכה להתנפח. כל הזמן דיברנו אתו על המערכת החיסונית, על גיוס כללי לכיוון השיניים ועל יכולות הריפוי של הגוף החכם. אבל בינתיים כלום לא עזר, והוא סבל מאוד. מזל שקנינו את האנטיביוטיקה. אולי יהיה לה שימוש.

בערב, לפני שנרדם אמיר דיבר אתו וביחד הם חיפשו דימוי שבעזרתו יוכל בננו למגר חסל את החיידקים. מעיין תאר לבה רותחת שזורמת ללחי ושורפת את החיידקים כולם. בבוקר הוא התעורר כשהלחי עוד קצת נפוחה אבל הוא לא התלונן על כאב. במשך היום ירדה הנפיחות וגם הדלקת נעלמה והכל בכוחו המופלא של הדמיון, ללא אנטיביוטיקה.

להרעיב את היבלת

לבתנו הייתה יבלת בכף הרגל. רופאת הילדים אמרה שיש לעשות כוויית קור מקומית, תהליך כואב אך יעיל והיבלת תמות. סיפרנו על כך לבתנו אבל לא עשינו איתה שום עבודה עם הדמיון. זה לא היה דחוף ואנו שכחנו מכך. נגה ידעה שאפשר להסיר את היבלת עם כווייה. לאחר כשלושה שבועות שמתי לב שהיבלת הצטמקה והיא ממש מתנדנדת בתוך בור שנוצר במקום בו השתרשה. לאחר מספר ימים ראיתי דימום קל סביב היבלת ולמחרת היבלת נשרה. ברגל של נגה נותר פצע קטן בצורת בור. הפצע החלים מהר מאוד ולא נותר ממנו כל סימן.

כששאלתי את נגה מה היא עשתה כדי לטפל ביבלת היא ענתה לי בתמימות: "אני הבנתי שצריך להרוג את היבלת, אז פשוט הפסקתי לתת לה לאכול ולשתות והיא באמת התחילה לקטון עד שהיא מתה לגמרי". הייתי ממש המומה ונפעמת, בתי הקטנה, כל כך הפנימה את הרעיונות שלנו על יכולת המחשבות להשפיע על הגוף, והיא כבר מטפלת בעצמה גם בלי הדרכתנו.

סוף דבר (או המשכו)

את המאמר הזה כתבתי לפני עשר שנים. ילדינו גדלו מאז. הבכור כבר בן 18. אנו הצלחנו לגדל חמישה ילדים שאף אחד מהם מעולם לא נטל אנטיביוטיקה או אפילו אקמול. את כל בעיות הבריאות שלהם (וגם בעיות אחרות כמובן) הצלחנו עד כה לפתור באמצעות דמיון מודרך ו-NLP.
אנו משתמשים ברפואה הקונבנציונלית כדי לאבחן את הבעיות ולהבין לאיזה כיוון לכוון את הדמיון. מובן שאם רק תרופה תציל את חייהם, אנו לא נהסס להשתמש בה, אך לפני כן נפעיל תחילה את הכלים היעילים מאוד שברשותנו.

אז, הרבה בריאות. אשמח לקבל התייחסויות ושיתופים.

דברו איתנו

אשמח לקבל גם דיוור עם עדכונים על כנסי היכרות הקרובים אלי