קליטה חושית בשרות ה-NLP

אישה עם עיניים מכוסות

במהלך עבודתי עם מונחים בדמיון מודרך ו- NLP הבחנתי שאצל חלק גדול מהם יש חלוקה בתיפקודי החושים ובמעגל החוויה. החלוקה היא בין חושים שדרכם האדם נהנה וסופג חוויות טובות לבין חושים שדרכם האדם סובל והם מקושרים לחלק השלילי בחוויה. במאמר זה אכנה את שתי החלוקות בכינויים: "חושי עונג" ו"חושי כאב". גיליתי כי חלוקה זו משתנה מאדם לאדם בהתאם למפה החושית שלו. בהמשך התחלתי לחקור תופעה זו. את תוצאות המחקר יישמתי בהצלחה בקליניקה וכעת והן מובאות בפניכם במאמר זה.

הדוגמא הראשונה שבה אשתף היא אני עצמי. במהלך לימודי בשנה א' במכללת רטר אובחנתי כאדם תחישתי. גם בשנה ב' הוגדרתי כתחישתי ומעט שמיעתי. הסכמתי עם האבחנה הזו, אך תמיד הרגשתי שמשהו חסר. חשתי שהאבחנה אינה מספיק מדויקת ולא תמיד מתאימה לאופן בה אני חווה את המציאות.

לדוגמא: למרות שאני בעיקר תחישתי ורק מעט שמיעתי אני מסוגל לשמוע רעש של סיכה נופלת, להתחרפן מכל גם מרעש קל. רעשים חזקים מדי גורמים לי לכאב פיזי בלתי נסבל, זאת למרות שיש לי סף כאב גבוה משל רוב האוכלוסייה. כשמדובר בצלילים המצב מתהפך וסף הסיבולת שלי נמוך בהרבה מהסובבים אותי. עוד שמתי לב, שבדרך כלל כשאני מבחין בגירוי שמיעתי הוא בדרך כלל נחווה בהקשר שלילי כמו טון דיבור מעצבן, רמקולים שאינם מסונכרנים טוב במועדון וכצפוי לא ניתן למצוא בביתי שעון אנלוגי מתקתק.

לעומת זאת כשמדובר בתחישה המצב הפוך. אני מאוד נהנה ממגע של מרקמים שונים וחווית הראיה לעולם אינה מושלמת אם איני נוגע במה שבו אני רואה (אם זה בטבע, בחנות, במטבח וכמובן שגם מוזיאון). בהשוואה לאנשים סביבי, אני תמיד הראשון שארגיש במשב הרוח הנעים, בתחושת החול שבחוף הים בכפות רגליי, במגעה המלטף של חולצה חדשה, מרקם של מאכלים מסוימים, בהליכה על דשא וכדומה. יחד עם זאת, איני סובל מגשם המטפטף עליי או משינה בשק שינה, על אבנים וחול. ככלל, סף הכאב שלי מאוד גבוה. כשמדובר בתחושות פנימיות אני מבחין בעיקר בטובות שבהן ובאווירה הטובה.

גילוי זה אודות עצמי סקרן אותי והצעד הבא שיתבקש היה לברר האם אני היחיד שיש אצלו אבחנה בין "חושי עונג" ו"חושי כאב" או שגם אצל אחרים המצב דומה. הנחתי כי במידה ואגלה כי יש אבחנה כזו בקרב רבים, עובדה זו תוכל לעזור לי לעשות עבודה מדויקת יותר עם המונחים, מבניית הרפיה המותאמת אישית ועד בנית עוגן מחזק וחיבור לרגש קשה או חיובי.

כדי לבדוק את הנחותיי, חיברתי סידרה של שאלות ותהליכים ויצאתי לבדוק.

הדבר הראשון הוא להקשיב לאופן בו המונחה מתאר את חוויותיו ובעיקר לפעלים חושיים בהן הוא בוחר להשתמש. ניתן לבחון האם יש חוש דומיננטי שחוזר דווקא בתיאור של חוויות חיוביות/שליליות. אפשר גם לבקש מהמונחה במסגרת אחת הטכניקות להתחבר לחוויה חיובית או שלילית (תלוי בטכניקה) ולבדוק באיזה חוש הוא חווה את הרגש השלילי או החיובי.

כאשר יש השערה ניתן לבדוק זאת באופן ישיר ולשאול איך הוא חווה את אותו חוש (מציק, מכאיב, מפריע או נעים, משמח, מהנה). דרך נוספת היא לנהל שיחה בעת ההרפיה עם אותו החוש ולשאול מהו תפקידו עבור המונחה. אם עולים תפקידים כמו לשמח, להנעים, להרגיע ולחבר לחוויה, זהו כנראה "חוש עונג". אם יעלו תפקידים כגון: לשמור, להגן, יהה זה רמז לכך שאולי מדובר ב"חוש כאב". המונחה לא יטה לומר כי תפקידו של חוש מסוים הוא: לעצבן, להכאיב או לפגוע.

במהלך עבודתי גיליתי גם אנשים שהחוש הדומיננטי שלהם הוא נייטרליים, ואינו מקושר עם הנאה או עם סבל. אם זאת גיליתי, כי אצל רוב האנשים יש הפרדה בין ל"חוש הכאב" ל"חוש העונג".

דוגמא קלאסית לכך היא י' כשביקשתי מממנו לתאר סיטואציה משמחת שחווה. הוא בחר לתאר את מסיבת יום הולדתו. הוא תאר זאת כך: "הייתה אוירה מדהימה, כולם שמחו. מאוד נהניתי לקבל את פניהם בחיבוקים ונשיקות. וזה ריגש אותי. זה מחמם את הלב שכולם באים לחגוג איתי וכל הערב הרגשתי בעננים". י' השתמש אך ורק בתיאורים תחישתיים וגם כשניסיתי לכוונו לתאר חושים אחרים הוא המשיך לדבר רק על רגשות ותחושות. בשלב הזה ניתן היה, לפי כללי ה-NLP לשער כי י' הוא תחישתי באופן כה מובהק ולכן חוש זה יהיה דומיננטי גם בחוויה שלילית.

ביקשתי ממנו לתאר אירוע קשה שחווה, הוא סיפר על היום הראשון בשירות שלו, שבו שירת בכלא צבאי. וכך תיאר: "היום הראשון היה ממש נורא. קודם כל מבחינה ויזואלית זה זעזע אותי לראות את כל התאים עם האסירים והקרוונים האלה (הקרוונים שמשמשים למגורי חיילים). לא רציתי להישאר במקום המכוער הזה ואני אפילו זוכר שזה היה יום סגרירי ואפור, גשום ובלי טיפת שמש בשמיים. והמחשבה היחידה שעברה לי בראש היא שאין סיכוי שאני מעביר שלוש שנים בבסיס הדוחה הזה".

לאורך כל הסיפור, י' לא השתמש אפילו פעם אחת בתיאור תחושתי ובאופן מובהק דיבר במראות ובתמונות. תיאור הזיכרון הויזואלי הוביל למחשבות לא נעימות, שגרמו לו להרגיש רע יותר. "חוש העונג" של י' הוא באופן מובהק תחישתי, בעוד "חוש הכאב" הוא ראייתי.

לאבחנה זו יישומים רבים בהנחייה. אם רוצים לחבר אות במונחה לחוויה קשה, בגוף ראשון ובעמדת חיבור, יהיה אפקטיבי לשאול שאלות המחברות ל"חוש הכאב". את י' כדאי יהיה לשאול: "מה אתה רואה סביבך?… תאר לי בפרטים את התמונה". אם מעוניינים לבנות עוגן חיובי כדאי להיעזר ב"חוש העונג" ובמקרה של י', להשתמש בתיאורים תחישתיים ובכך להרחיק את חוש הראייה. כמו כן, הרפיה המשלבת פעלים תחישתיים כמו: תחוש, תרגיש, משש, לטף, גע וכו' תהיה מדויקת יותר עבור י', ותשיג תוצאה טובה יותר.

בעבודתי גיליתי כי לעיתים מה שקובע את "הכאב" ו"העונג" אינו דווקא סגנון החישה. לעיתים מדובר דווקא באסטרטגיות הקשורות ל"מעגל החוויה". ב' הוא דוגמא קלאסית לכך. בכול פעם שב' דיבר על חוויה קשה הוא היה מחשבתי מאוד. המתג שהפעיל את הרגש הקשה הוא מיקוד בפלח המחשבות וכפי שב' ניסח זאת: "ניתוח יתר שלרוב מוביל לאי שביעות רצון, תסכול מחוסר מימוש עצמי וחוסר אונים".

לעומת זאת, כאשר סיפר על חוויה נעימה הוא פרט בעיקר את פלח ההתנהגות. הוא היה אקטיבי ולרוב יוזם, הפעילות עצמה וגם תוצאתה היו הגורם לרגש החיובי, גם אם לא היה מדובר בתוצאה מושלמת.

כאשר שאלתי את ב' "מהו התפקיד של החלק בך שאחראי על המחשבות?"

קיבלתי תשובה קצרה וברורה: "להגן ולשמור עלי".

"מפני מה?", שאלתי.

"מהסתבכות בסיטואציה, מזה שאמצא את עצמי במצב גרוע יותר, שאני לא רוצה להיות בו". ענה ב'.

המשכתי לשאול: "ואיך זה שומר עליך?"

ב': "המחשבות גורמות לי להריץ את הסיטואציה קדימה ולצפות את מה שיהיה".

אני: "והחלק בך שאחראי ליזום ולהוציא דברים לפועל, מה התפקיד שלו? איך הוא משרת אותך?"

ב': "הוא אחראי לגרום לי להצליח ולהביא לי את התחושה הטובה של הניצחון".

אני: "יפה. מה עוד?"

ב': "גם עצם זה שאני פעיל ויוזם שועה אותי מאושר. ומעלים את תחושת החוסר אונים".

ב' הוא דוגמא נפלאה לאדם שיפיק תועלת רבה ביותר מ"שינוי מצב לפעולה" (מתוך המודל הלשוני – המטה מודל). ככל שהובלתי אותו ליזום, להיות אקטיבי ולהכניס פעילות לכל תחומי חייו כך הייטיב עימו הדבר. בנוגע למחשבות, ב' למד במהירות שתמיד קיימת אפשרות נוספת ותמיד ניתן לשנות את הפרשנות לאירוע ובכך להביא לתגובה רצויה. בנוסף שילבתי הרפיות קלות שבהן בניתי "תפאורה" שנתנה לו הזדמנות להתגבר על מכשולים שונים, בדרך שבה הוא בוחר להתמודד איתם.

לסיכום:

בקרב אנשים רבים קיימת חלוקה חושית ל"חוש עונג" ול"חוש כאב". תופעה זו יכולה לסיעה לנו כמנחים לעשות עבודה מדויקת יותר בעת שינוי במרכיבי החושים (סבמודליטיז), בהרפיות, בבניית עוגנים, ביצירת רפור ותהליכים רבים נוספים.

כל אדם הוא שונה ובעל מפת עולם הייחודית לו. כמנחים עלינו ללמוד מפה זו כדי להתאים עבורו את הטיפול הטוב ביותר. כדי ללמוד את מפת העולם האישית עלינו להקשיב לאופן שבו המונחה מתאר את חוויותו ולשאול שאלות שיחשפו את החושים הדומיננטיים ואת תפקידם. לעיתים מומלץ לנהל שיחה עם החוש עצמו ולשאול אותו על חשיבותו למונחה.

ישנם אנשים שאצלם אין חלוקה לחושי כאב וחושי עונג או שהם אינם מבטאים זאת באופן מובהק. בקרב מרבית המונחים שפגשתי יכולתי לאבחן שני חושים נפרדים, האחד ל"כאב" והאחר ל"עונג".

ואתם קוראים יקרים, האם שמתם לב לחושים הדומיננטיים שלכם?

כשאתם חווים חוויה חיובית או שלילית, מהו החוש שדרכו אתם קולטים את החוויה? איזה חוש מושך את תשומת ליבכם?

אשמח לקבל התייחסויות למאמר: מה הוא מעורר בכם, אילו שימושים ניתן לעשות בידע זה בעבודה הקלינית ובכלל. אני זמין בטלפון שמספרו: 054-4499308

כתב- עוז

דברו איתנו

אשמח לקבל גם דיוור עם עדכונים על כנסי היכרות הקרובים אלי