פחד קהל

התאמת דימוי לבעיה ייחודית

זה הציור שהמטופלת ציירה-

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וזו ההדמיה שהכנתי לה בהמשך לציור ולמה שתארה –

עכשיו את יכולה לעצום את העיניים… למצוא תנוחה נוחה…את יכולה לשים לב למגע של הגוף עם הכסא… את יכולה לשמוע גם קולות מסביב של אנשים משוחחים ולהרגיש אולי אוויר מהמזגן… אויר קר ונעים ביום החם הזה… במפגש הקודם שלנו ציירת , דיברת על הציור והתנסית בעוד כמה דברים… כרגע אפשרי לכל המחשבות להישאר בצד, לחלוף בראש… כשאת נכנסת לאט לאט פנימה לתוך עצמך… ולאט לאט מתחילה להירגע…  אולי עדיין נשארו לך מחשבות או רגשות ועם כל המחשבות והרגשות תוכלי להיכנס פנימה למקום שקט שאת מכירה מהרפיות קדמות שעברנו יחד… ותוכלי לשים לב לנשימות שלך… איך אוויר נכנס אל הגוף וגם יוצא ממנו… כל נשימה נעשית באופן אוטומטי ומגיעה באופן טבעי…  ותאפשרי לעצמך להרגיש איך בכל נשימה הרגיעה מתעמקת… דמייני שכל נשימה מכינה את הרוגע… והרוגע הזה מתפזר בגוף… לאט לאט מעמיק את הרגיעה… מעמיק את השלווה… ותוכלי לבדוק אם יש עוד מקום בגוף שצריך עוד רוגע , שצריך עוד נשימה… תוכלי לדמיין את עצמך נושמת לאותו מקום… מביאה גם אליו את הרגיעה… כך שתוכלי להרגיש בנינוחות שמתאימה לך כרגע… ועם השקט שיש לך כרגע בגוף..
תוכלי לדמיין את עצמך ביום חמים ונעים… את עומדת להיכנס לבניין משרדים גבוה… את שמה לב לשמים הכחולים שמחוץ לבניין… לצמחייה שנמצאת בכניסה אליו… ותוכלי ליהנות מכל המראות שמסביב… מכל הגוונים שעוטפים אותך… אולי במקום שאת נמצאת יש אנשים שחולפים על פניך… אולי גם מכוניות… את יכולה לשמוע אותם ברקע וברגע שתכנסי לבניין כל הרעש ייעלם, ויישאר רק שקט…  שקט שמאפשר לך להתחבר לשקט הפנימי שיש אצלך…

בבניין יש מעלית ואת נכנסת אליה… וכשאת יוצאת מהמעלית את מגיעה לחלל גדול ובו יש קבוצה של אנשים שעובדים… הם מרימים את עיניהם אליך ומברכים אותך לשלום בחיוך רחב וטוב… ואת מרגישה שהם מעריכים אותך ומכירים ביכולותיך…
משהו בך יודע שזה לא תמיד היה כך… הייתה תקופה שהיית נכנסת לחלל הזה ומפחדת… כל האנשים נראו לך במימדים עצומים… היית מפחדת להגיד בקול את מה שיש לך להגיד… מתביישת… חוששת שלא תצליחי להגיד את מה שרצית להגיד… שתשכחי מה רצית לומר… היית פסיבית… לפעמים משותקת…  היו לזה גם  יתרונות… זה הגן עליך מהפחד מכישלון… זה נתן לך שקט… חששת מה יגידו עליך… והפסיביות הגנה עליך מפני העולם… אבל בוקר אחד הגעת לבניין… אספת את כל הכוחות שלך… את כל המשאבים שבך… נכנסת למעלית והחלטת לעשות מעשה…  החלטת להעז… פתאום קמת ודיברת… נעמדת מול כל האנשים בחלל הגדול ואמרת את דעתך… כולם נעמדו והקשיבו לך… הפה נפתח ויצאו ממנו דברי חוכמה… התחלת להבריק… להתבלט… וליזום… זה היה קשה אבל אזרת אומץ… והמשכת לדבר… בהתחלה הקול קצת רעד עם זאת בהמשך זה עבר… ומפעם לפעם הביטחון העצמי התחזק… הרגשת מועצמת… הרגשת שמחה… החזה לפעמים עמד להתפוצץ משמחה… והיית כל כך גאה בעצמך… וכולם עמדו והקשיבו לך…

ולאורך הדרך יש עליות וירידות… הפה נפתח והדברים יוצאים החוצה אבל לא תמיד באופן טבעי… לפעמים את מרגישה בלבול… לא תמיד בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות  ומנתחת את זה מכל הכיוונים… לפעמים גם מחפשת חיזוקים מאנשים סביבך שאת בכיוון הנכון… בתוך תוכך את יודעת שכן… את מבינה כבר היום שלפעמים לוקח זמן לסגל התנהגות חדשה… לוקח זמן לצבור את הניסיון והביטחון… ובכל זאת  גם יודעת כיום שהוא קיים בתוכך והוא חלק בלתי נפרד ממך… ואת יודעת שעם אמונה עצמית גם המח מתבהר.. הוא מפזר את כל המחסומים והכל הופךך לבהיר וחד…

ועם ההבנה הזו את מרגישה את השלווה שמתפזרת לך בגוף… את העוצמה ואת הביטחון שלך בעצמך… תוכלי שוב להסתכל על האנשים שבחלל הגדול… הם כבר בגודל רגיל אפילו קצת מטושטשים… הכול נראה רגוע… את מחוברת ליכולות שלך… לביטחון העצמי שלך…  ואת יודעת שיש לך הרבה מה להגיד להם…

ועם הידיעה הזו, תוכלי לקחת נשימה עמוקה, לצאת מהחלל ולהתקדם לעבר המעלית , להיכנס אליה… לרדת לרחוב ולנשום עמוק… תוכלי לקחת עוד נשימה עמוקה ולאט לאט לחזור משם אל הגוף שלך שיושב כאן על הכיסא, לפקוח עיניים, למתוח ידיים…

דברו איתנו

אשמח לקבל גם דיוור עם עדכונים על כנסי היכרות הקרובים אלי