הספרייה המקוונת של מכללת רטר

אני מזמין אתכם לעצום את העיניים… שימו לב לתנוחת הגוף שלכם על הכסא או על המזרן… תוכלו להרגיש את מגע הגב שלכם עם הכסא או המזרן… תוכלו להרגיש כיצד בחרתם להניח את ידכם לצד גופכם… ובהדרגה להתחיל להרפות את הפנים והגוף… תוכלו לשים לב גם לפעימות הלב שלכם… שימו לב לחזה שלכם שנע למעלה למטה… הרגישו את האוויר שנכנס ויוצא מגופכם… ובהדרגה תוכלו להתחיל להתחבר למקום שקט שיש בתוככם… אתם יכולים לשים לב לטמפרטורת החדר… ובמקביל להרגיש את טמפרטורת הגוף שלכם… ולאט לאט לשים לב לתחושת הנוחות שגוברת בתוככם…

יתכן שאתם עדיין שומעים את הקולות מבחוץ… אתם יכולים גם לשמוע את המוזיקה המתנגנת בחדר… אפשרו לכל צליל להרגיע אתכם ולקחת אתכם למקום שקט עמוק יותר ויותר… ייתכן שיש בראשכם מחשבות בקשר להדמיה שנעבור כאן… תוכלו לתת למחשבות אלו לחלוף כמו שעננים חולפים בשמים… ולדמיין איך ראשכם מתבהר בהדרגה כמו השמיים המתבהרים… ומתוך השקט והבהירות הזאת אני מזמין אתכם להתחיל לדמיין את עצמכם הולכים ביום רגיל ברחוב… רחוב אותו אתם מכירים…

התנועה ברחוב מרובה ומקשה עליכם להתרכז ולחשוב… אתם הולכים ברחוב אחרי יום ארוך ומועקה יושבת לכם על הלב… ייתכן שהמועקה היא תוצאה של משהו אישי שאותו אתם עוברים… אולי זהו קושי עם מישהו בסביבתכם… ייתכן שזה קשור לבית או למקום עבודתכם… או אולי קושי עם בן הזוג שלכם… או סתם הרגשה לא טובה שאותה אתם חווים… אתם מרגישים השתוקקות גדולה למצוא קצת שקט בשביל לחשוב ולהרגיש בהירות… שקט שיאפשר לכם לראות היכן אתם עומדים עם עצמכם… אתם ממשיכים ללכת ברחוב… אתם לא מצליחים למצוא את השקט הזה…

לפתע אתם רואים מולכם משהו שנראה כמו חלון גדול… חלון שממלא את כל רוחב הרחוב… החלון לא נראה שקוף אלא כמו מן מסך לבן… ככל שאתם מתקרבים אתם רואים שהמסך הלבן עשוי מחומר גמיש שאפשר לעבור דרכו… יש בכם פחד מסוים לעבור דרך החומר הזה… עם זאת משהו מאד מסקרן אתכם ואתם מחליטים לנסות ללכת על זה… אתם מתקרבים אל המסך הלבן נוגעים בו ולוחצים אותו קצת… אתם רואים שכשאתם מכניסים את האצבע לתוכו לא קורה כלום ואתם יכולים למשוך את האצבע חזרה ללא שום קושי… אתם מכניסים עוד אצבע… ועוד אצבע ואז את היד כולה ורואים שזה בסדר… כעת אתם מכניסים רגל אחת… יד אחת… ואז את הפנים והצוואר… ואז באופן מפתיע ביותר מוצאים את עצמכם במקום אחר לגמרי…

מאחורי המסך הלבן שעברתם אתם מגלים עולם שונה… מקום שקט ומלא שלווה… אתם מסתכלים סביב ורואים שדרה ארוכה… ובצידי השדרה עצי דובדבן רבים מלבלבים בצבעי ורוד אדום… לעצי הדובדבן עלים ירוקים… האדמה מתחת נראית בריאה ורעננה… כאילו לא מזמן ירד כאן גשם… יש מעט מאוד אנשים בשדרה… אנשים אלו הולכים בנחת ונראים רגועים ומלאי שמחה… ככל שאתם מתקדמים לאורך השדרה אתם רואים שעל כל עץ ישנו שם… ואתם סקרנים לדעת איפה העץ שלכם… ולמרות הסקרנות הגדולה אתם מתחילים לחפש את העץ שלכם בנחת… אתם הולכים קצת ימינה… קצת שמאלה… וכל אחד מכם מוצא את העץ שלו אחרי חיפוש קצר…

אתם עומדים על יד העץ ומתבוננים בו… אתם מבחינים בעלים ובדובדבנים הרטובים שעל העץ ומבחינים במין מראות קטנות שהדובדבנים הרטובים יוצרים באור השמש… בכל אחת מהמראות האלו אתם רואים חלק אחר מכם… לפתע אתם מבחינים בתוך גזע העץ במין תיבה… כמו תיבת דואר… אתם שולחים את ידכם לתוך התיבה ומרגישים שיש שם מכתב… אתם מוציאים אותו ועל המעטפה מופיע שמכם… אתם פותחים את המכתב ומתחילים לקרוא בו את המילים הבאות: “ייתכן שהיום את לא מרגישה הכי טוב בעולם… ייתכן שאת מסתובבת עם מועקה מסוימת בתוך עצמך… מועקה שנובעת ממשהו שקורה בחיים שלך עכשיו… מועקה שנותנת לך להרגיש קטנה ומכווצת ואולי לא מספיק טובה…. הסתכלי על העץ הזה שלך… כמה הוא פורח וגדול… מלא חיוניות וטעם… כמה אנרגיה טובה יש סביבו וכמה הוא רענן… הסיבה לכך היא ההשקעה שלך… העמל… הצמיחה האישית שאת משקיעה בו… היכולת שלך לשים את עצמך פעם אחר פעם מול המראה בכדי לראות את הדברים הטובים… ולהתייחס אל הפחות טובים… בניסיון לתקנם ולצמוח מהם… גם אם לא כל יום מוצלח… הדרך טובה והתהליך נכון… ובעזרת כל ההשקעה הזאת הצלחת להפוך לעץ היפיפה הזה… עץ מלא בצבע וחיים…”

תחושה של רוגע ושמחה מתפשטת בכם כשאתם קוראים את המכתב שבידכם… אתם יודעים כמה אתם באמת משקיעים… וכמה אתם מנסים לשפר את מי שאתם בכל המובנים… אתם שמים לב שעל-יד התיבה שבעץ יש גם עט כתיבה… אתם הופכים את הדף שבידכם… הוא ריק… ואתם מחליטים לכתוב משהו נחמד לעץ… אני אהיה בשקט עכשיו למשך שתי דקות בכדי שתוכלו בדמיונכם לכתוב את מה שהייתם רוצים לומר לעצמכם… ובתום שתי הדקות תחזרו לשמוע את קולי…

עכשיו הגיע הזמן להיפרד מן העץ… אתם מחזירים את המכתב למעטפה ושמים אותו בתיבה שבעץ… אתם מתחילים ללכת חזרה בתחושה של סיפוק… סיפוק שנובע מהיכולת שלכם לראות את הדברים הטובים שיש בכם… תחושת המועקה שאיתה באתם לכאן מתפוגגת לאיטה… אתם חוזרים לעבר המסך הלבן ומביטים שוב אחורה בשדרה על העץ שלכם… בידיעה שכל פעם שתרגישו קושי או מועקה בחייכם תוכלו לחזור לעץ ולקרוא את המכתב שכתבתם…

אתם עוברים את המסך הלבן… ועכשיו אתם מוצאים את עצמכם בתוך החדר הזה… יושבים על הכיסאות או שוכבים על המזרנים… אני מזמין אתכם לחזור בהדרגה למודעות רגילה ולעירנות מלאה… להרגיש את גופכם על הכסא או המזרן… למתוח את איברי הגוף… להרטיב את השפתיים באמצעות הלשון… וברגע שמתאים לכם ובקצב שלכם לחזור לכאן … היום יום …. השעה…