סט-סאנג עם קירן, ת"א דצמבר 2003

הקדמה

לפני מספר ימים חזרנו (אמיר ואני) מהודו. פגשנו שם את קירן, אם מיוחד ומואר המלווה אותנו בדרכנו הרוחנית מזה 12 שנה.
כל מפגש עם קירן מרגש אותנו וממלא אותנו באופטימיות וביכולת לחיות את חיינו באופן הרמוני יותר, ולקבל את מה שמתרחש סביבנו ובתוכנו.
לפני כשנתיים בקר קירן בארץ ובמהלך אותו ביקור ערך מספר מפגשים עם אנשים שרצו לשמוע אותו. מפגש שכזה כאשר הוא מתרחש בהודו, נקרא "סט-סאנג" – מפגש עם האמת.
במהלך המפגש נשאלו שאלות על ידי המשתתפים וקירן ענה עליהן. לאורך המפגש תרגמתי רשמתי ושכתבתי את הנאמר.
מי שמעוניין לטעום מעט מהחוכמה של האיש היקר והמיוחד הזה מוזמן לקרוא את המאמר הבא.
אני תקווה כי בשנה הבאה יבקר קירן שוב בארץ.

סטסנג עם קירן בתל-אביב – דצמבר 2003

אני שמח לפגוש חברים מת"א, זה קצת מוזר לשבת כך. בד"כ אני יושב בקבוצה אינטימית שמשתפת, כך נראה שאני יושב כנואם. אני לא נואם, רק חבר שרוצה לשתף ולהבין משהו מכך.
אני מהודו, מפונה, עיר הידועה בגלל אושו. אני איש עסקים, איש משפחה, אדם רגיל, אני לא מורה רוחני או תרפיסט. אני נוסע סביב העולם בעשר השנים האחרונות. פוגש את חברי שמזמינים אותי וחולק את מה שאני מבין. זה כולל את כל הבעיות: בעיות אישיות, פנימיות, חיצוניות, רוחניות ופסיכולוגיות. במה שאני מבין אני משתף. האם מישהו רוצה לשאול משהו, היפתחו ותירגעו אתם יושבים עם חבר.
שאלה: למה רוחניות באה מהמזרח?
תשובה: רוחניות זה עיסוק לאנשים עצלנים. מזרחים הם עצלנים. יש להם הרבה זמן לחשוב על מה שאינו קיים. במערב אנשים עסוקים, אין להם זמן אפילו לעצמם.
מהי רוחניות? ההבנה העמוקה, מעבר להבנה החומרית, הפסיכולוגית, הבנה שמאפשרת רגיעה אמיתית, הרמוניה ואיזון. למורים המוארים העתיקים הייתה ההבנה העמוקה הזו שעברה מדור לדור וזה בדם שלנו, במזרח. ירשנו את זה ויש לנו את ההבנה העמוקה שמביאה אותנו לאיזון. שאנחנו פחות חומריים ובתוך הבעיות הפסיכולוגיות שיש לנו אנחנו יותר שלווים. מבחוץ נראה שאנחנו עצלנים אבל בפנים אנו רגועים ולא זקוקים לאמצעים כדי להיות מאושרים. לכן ההבנה העתיקה שאנו עדיין נושאים היא זמינה, ורוב המורים מגיעים מהודו לחלוק אותה.
זה לא שמערביים לא יכולים להבין זאת, להפך, הם יכולים להבין זאת טוב יותר, כי נמאס להם מהחומר. הצמא גדול יותר במערב, במזרח אין כזה צמא לדעת מה מביא את האושר האמיתי. במערב יש צמא – איך אפשר להיות מאושרים, רגועים. אני פוגש אנשים במערב והצמא שלהם אמיתי. הם באמת רוצים להבין. לא צריך ללכת להרי ההימליה, לעזוב מחויבויות ולמדוט. רוחניות היא להגיע להבנה שמחברת.
שאלה: האם קבלה משמעה להפסיק לרצות לשנות?
תשובה: בדרך כלל אנחנו מבינים קבלה כשאנו מנסים, נלחמים, מנסים להשתנות, לשפר את עצמנו או את הסביבה, ובסוף כשלא מצליחים אומרים, מילא, אז אני אקבל את זה כפי שזה. לעיתים יש חוסר הבנה: "אם אני צריך לקבל את עצמי כפי שאני, במקום שאני ועם מה שיש לי? איך אני אגדל איך אתפתח?" זה נשמע פסיבי ואני מבין את זה. אני לא מקבל את הקבלה הפסיבית. כפי שאני מבין זאת, כשאדם 'מקבל בסוף' (לאחר שניסה ולא הצליח לשנות), הוא מקבל מתוך חוסר כוח, רק כדי להתחזק ולהלחם שוב (בנסיון מחודש לשנות) מצב זה אינו קבלה.
קבלה היא ראשית הבנה. לא חוסר אונים וחוסר תקווה. הבנה היא הדרך להביט בדברים בעיניים פקוחות וכשרואים זאת ברור מבינים משהו. יש לצפות בחיים ולהבין את הטבע של החיים. איך החיים מתפקדים. ראו מסביב, עונות השנה משתנות, אתמול היה גשום, היום היה יום יפה, הכול משתנה. שום דבר אינו קבוע. אנו רואים שזהו טבע החיים. זו החוויה שלנו, אבל אנחנו רוצים קביעות. ועם זאת החיים ממשיכים לזרום, זהו טבעם, להשתנות כפי שהם רוצים, הם לא מקשיבים לנו.
החיים חסרי ביטחון, לא ידועים, האם החיים מבטיחים משהו? לא. מה יהיה? איך ישתנה? הם תמיד חסרי ביטחון. כך מתעורר פחד. אין לנו אמון בחיים. היום אני יושב אתכם מחר אולי אמות. זה מה שאנחנו תמיד רואים אף אחד לא יודע מה יקרה ברגע הבא.
החיים שזורמים דרכי מבטאים את אותו הטבע. מצבי הרוח משתנים. הכול זז ומבקש מאתנו לזוז. מבפנים יש אי ביטחון, פחד מהלא נודע. את זה צריך לזכור, אין לנו שליטה על טבע החיים ואין לנו את החופש לשנות זאת. בסוף אנחנו מבינים שאי אפשר לשנות ואז נכנעים. אם מבינים שזהו אופי החיים אז מקבלים באמת.
יש להבחין בין 1. טבע החיים ו- 2. הבנה של טבע ה-MIND
טבע ה-MIND הוא דרישה לביטחון, וודאות ועתיד ידוע, בדיוק הפוך לטבע החיים.
לכן ה-MIND תמיד מחפש ביטחון, נגד טבע החיים שמציעים חוסר ודאות.
לכן יש תמיד קונפליקט בין החיים וה-MIND. כך נוצר חוסר קבלה של החיים שמציעים חוסר ודאות ושינוי תמידי. חוסר קבלה קורה בכול רגע, אבל החיים המשתנים דורשים תגובה, תשובה למה שקורה. בתחילה מנסים להימנע מהשינוי, אבל כמה זמן אפשר להימלט מכך? בסוף חייבים להגיב ואז התגובה באה מתוך חוסר קבלה. ה-MIND רוצה לשנות את טבע החיים, להביא תוצאות טובות יותר או להלחם. בסוף כשלא מצליחים לשלוט בחיים, בורחים. בורחים מהאחריות שהחיים נותנים לנו, אנשים נורמלים הולכים אחרי החלומות שלהם נגד החיים, חוסר קבלה מביא למתח.
עכשיו, אני יושב על הבמה, היא נראת יציבה. אם הכול כאן יתחיל לזוז איך נגיב? אנחנו רוצים להיות כאן, אז תחילה ננסה לעצור את הכסא שלא יזוז, וכך נוצר מתח, המתח מורגש מבפנים, ה-MIND הוא כל הזמן במתח. אנחנו מנסים לטפל במתח מבלי לטפל בגורם לו. מתח יכול להפוך לכאב בשלב מסוים, הניסיון לאחוז כשהכאב בלתי נסבל הופך לסבל.
החיים הם סבל ואומללות וכולנו רוצים להשתחרר מכך מבלי להבין את הגורמים להם. הגורם לסבל הוא חוסר ההבנה של השוני בין טבע ה-MIND וטבע החיים.
מהי הדרך החוצה? זו לא תיאוריה. כשהתחלתי להסתכל ולברר את הגורמים לסבל פגשתי בחיים הרוחניים, באושו, במורים רוחניים, במדיטציות, בשיטות רוחניות, בשלב מסוים הבנתי שלא קרה לי שינוי אמיתי. עדין היה אותו הסבל והלחץ בלי נוחות בחיים. אז שאלתי את עצמי האם אין דרך? אם בודהה, משה, קרישנה ישו יכלו, אז למה לא אני? מה השוני? אמרו לנו שהם גלגול של אלוהים. אבל הם היו רגילים. הם הבינו איך החיים נוצרים ובשינויים הם נשארים רגועים.
פגשתי מסטר סופי (מיסטיקן מוסלמי) שאמר לי שהמפתח הוא 'קבלה'. התחלתי לתרגל זאת, לפעמים שכחתי, נפלתי, נזכרתי ואחרי עשר שנים הגעתי לרגיעה הזו. אז אני רגוע עכשיו, מה אכפת לי, אני רגוע עם כל הבעיות שיש לי. מתוך הקבלה מבינים שהחיים אינם סבל אלא חגיגה. אבל אנחנו לא מבינים שהחיים הם כל-כך יפים. אני לא משתמש במילה אלוהים אלא חיים.
אפשר לשכוח או להדחיק את המתח והסבל לזמן מה אבל לא להיות חופשי מכך. צריך להודות בכנות שאין שינוי. ואין אפשרות לשנות.
אז מהי הדרך החוצה? הבנה של טבע ה-MIND וטבע החיים. להבין שאין חופש ולכן יש לקבל ולהגיד כן. עם ההבנה הזו הקבלה מגיעה בהתחלה ולא בסוף. לכן אם החיים מביאים מצב קשה ה-MIND רוצה למנוע זאת. אין זה נעים וה-MIND לא מקבל זאת, זהו טבע ה-MIND. התעוררו וקבלו את הטבע של החיים וה-MIND. בקבלה מההתחלה נס קורה, יש חיבור לאינטואיציה ולקול הפנימי, ומקבלים פקודה בנוגע לאופן התגובה. הנס הזה לא קורה כשהקבלה באה בסוף (מתוך יאוש ולא מהבנה).
אתם בצומת ורוצים לדעת איך לפעול? כעת ה-MIND מחפש תשובה רציונלית, מתוך חוסר מודעות אנחנו פועלים אוטומטית לפי ה-MIND, בלי לחשוב מה החיים רוצים. כשעוצרים מבינים מה החיים דורשים ואז באה הפקודה הפנימית ואומרים לה "כן".
יש לקבל את המצב ולא לקפוץ לתגובה. להיות שם, להישאר. כדי להישאר צריך את ההבנה, למרות שה-MIND יצעק: "למה אתה מחכה", אבל אם תמתין , מה שהיה מעונן יתבהר, תביט במצב לא מתוך העבר אלא במבט רענן. אז התשובה הפנימית תהיה ברורה וחזקה, כמו פקודה, עם ידיעה איך לעשות זאת. הקול הפנימי יחליט אם לעשות או לא. אז ה-MIND יעזור לך לבצע זאת. אם ישאלו אותך איך ידעת כיצד לפעול, תאמר שפשוט ידעת, פקודה פנימית.
ברגע זה יש תסכול. אם מישהו פוגע בי אני רוצה מיד לבטא את הכעס, הרבה פעמים כשקופצים לפעולה אחר-כך מתחרטים, למה?
כשזה בא מתוך קבלה הכעס יהיה משחק (האדם יביע את הכעס, כיוון שזה פונקציונלי, אך הוא לא יזדהה עם כעס, אלא 'ישחק אותה כועס') מתוך ה-MIND תיווצר שרשרת של תגובות. הבנה מביאה להרמוניה.
לקבל עם ההבנה, לא קבלה פסיבית אלא קבלה של אומץ. ביטחון מבפנים ובהירות, ביטחון בו גם אם כולם יהיו נגדי אני שלו אין בי פחד ואין ספק. אין מתח או תסכול אלא הרמוניה. זה לא ימנע ממך לגדול. אם תזרמי עם החיים, החיים ייקחו אותך. אפילו תהיי יותר אקטיבית. החיים יציעו לך הרבה אחריות, בטוח תגיעי למשהו אולי לא כפי שתכננת אלא כפי שהחיים רוצים.
תסמנו גרף של מה שרציתם להיות (ה-MIND) ומה אתם היום, מה שהחיים רצו, לשם הגעתם. ניסיתם לשחות נגד הזרם (ללכת עם ה-MIND), התעייפתם והזרם לקח אתכם הלאה (החיים המשיכו לזרום). את כל הזמן רוצה לראות משהו, מתישהו צריך להיות לכך סוף, לפי מה שאת אומרת סימן שאינך מקבלת.

שאלה: הרי החיים הם זמניים, יש זמן טוב ויש זמן רע, מה לעשות בזמן הזה, איך לנצל אותו?
תשובה: זוהי ההגדרה שלנו לחיים, שהכול זמני. החיים אינם זמניים והם אינם טובים או רעים. החיים הם כפי שהם. אנחנו שופטים ואומרים מה טוב ומה רע. למדו אותנו לשפוט, וקבלנו זאת בלי לשאול.
האמונה יוצרת שיפוט, החיים הם חיים כפי שהם זורמים לפי הטבע שלהם. גם החיים שלך אינם זמניים, לא ביחס לנצח, החיים הם זרימה בלי התחלה ובלי סוף, ברגע זה החיים זורמים דרך הגוף הזה. לגוף יש התחלה וסוף – לידה ומוות, אבל החיים זורמים גם אחרי שהגוף נעלם. כמו גל בים. כל גל נולד מקבל צורה עולה יפה ואחר-כך חוזר לים. הגל נולד ומת אבל הים תמיד שם. רוקד עכשיו דרך הגל הזה.
ה-MIND המוגבל שלנו רואה את החיים כמוגבלים בזמן, כל-כך קצרים שאיך אפשר להירגע, להתאזן. אין זמן שהוא מאוחר מידי, כל זמן הוא טוב כדי להתעורר, כשמבינים משהו אפשר ליהנות מכל רגע. לא משנה כמה ארוך תחיה אלא כמה עמוק.
אם תחיה בכל רגע, מתוך הנאה, לא יהיה לך אכפת מתי תמות. מי שאינו יודע איך לחיות מפחד למות כי אם המוות יגיע הוא עדין לא חיי. מחר אני רוצה לחיות והיום אני רוצה להתכונן למחר. אבל מחר לא יגיע. במזרח אפשר לדחות גם לחיים הבאים.
צריך להתעורר ולהבין את טבע החיים שדורשים אותך חי עכשיו ולקבל שהחיים מזמנים ולעיתים מביאים כאב. כמו לילה והיום כמו שהגוף מזקין. רגע אחד של חיים מלאים זה מספיק וכל רגע מגיע עכשיו ואז השאלה לא תצוף. האיזון הפנימי, האושר הוא זמין בכול רגע.

שאלה: אמרת שלחיים יש זרימה, לאן?
תשובה: זה זורם לאנשהו אבל לכיוון לא ידוע. לכל אחד יש את היעוד שלו שהוחלט על-ידי החיים. יש יעד שהחיים החליטו עליו, לאן, מה תשיג, הכול כבר הוחלט, זו עובדה. לא אמונה. הזרימה של החיים שלך הוחלטה אבל לך אין רמז מהו. אם תדע הכול, כל הקסם של החיים יעלם. החיים מביאים הפתעה, פתאום אישה יפה. החיים לא יהפכו אותך לאומלל. תבטח בחייך. אל תלך לישון ותחכה שהחיים ייקחו אותך. חכה לדרישת החיים, לדרישה של החיים. עכשיו אתה תלמיד אתה צריך ללמוד, עד הסוף. אנחנו מנסים לברוח, מוצאים כיוון – יעוד ומנסים ללכת לשם, להיות מהנדס, רופא שמרוויח הרבה, אבל מה החיים החליטו לגביך? כל אחד הוא ייחודי עם טבע ייחודי ואיכויות אחרות. מה שאחר יהיה אתה לא תהיה. אולי תהיה רופא או מהנדס אבל מתוסכל. רציתי להיות משורר. תשאל כל אחד, האם אתם מאושרים לאחר שהשגתם את המטרות שלכם?
חבר רופא שלאחר שפרש הפך לסופר כל חייו הוא רצה להיות סופר לפני כן הוא היה רופא מתוסכל. תראה מה החיים פותחים בפניך, מה הכיוון מה שאתה מרגיש מבפנים, תקשיב לקול הפנימי שלך, לא להורים שלך. אם אתה בכיוון הנכון החיים יתמכו בך. אם אתה לא בכיוון החיים לא יתמכו בך וימשיכו לאותת לך לחזור לזרימה, בדרך כלל אנחנו לא מקשיבים לכך.
כל הגאונים, היצירתיים שאנחנו מסתכלים עליהם ושואפים להיות כמותם, מוזיקאים, שחקנים. שאלתי אותם: "מה קרה בחיים שלך שהגעת לכזה מימוש?" התשובה שלהם היית שהם הקשיבו לקול הפנימי שלהם. שחקן הקריקט הכי מפורסם בהודו לא הלך לבית הספר ונשאר בחוץ לשחק קריקט. האנשים האלה הלכו אחרי האימפולס (הדחף) שלהם.

שאלה: ואם לא שומעים את הקול הפנימי?
תשובה: מתוך עצירה ואמירת "כן" הקול הפנימי יגיע. הקול הזה שקט ואפשר לשמוע אותו רק כששקטים, צריך להתאמן על כך. גם אם לא שומעים.

שאלה: לנו המערביים יותר קשה עם הגישה שאתה מציג. על איזה טכניקה אתה ממליץ כדי לפתור את הקונפליקט בין החיים וה-MIND?
תשובה: השאלה תקפה בכל מקום. היא עולה בעולם המערבי אבל אם אתה באמת מבין משהו, למה לומר: גדלתי בחברה מסוימת… זאת שאלה של MIND לא מזרח או מערב. גם במזרח מלמדים ילד להיות משהו, להיות קדוש. תמיד יוצרים מטרה לילד. וכולנו קורבנות של כך. מה שהיה היה. ברגע שתבין שיש דרך אפשרית להיות חופשי מכך ולנסות, למה לא לנסות.
אולי ה-MIND המערבי הוא אגוז קשה ולוקח זמן לשבור זאת. גם אני הייתי אגוז קשה ולקח לי עשר שנים לכל ההבנה, בהירות תביא שקט. צעד אחד יאפשר את הצעד הבא. אל תחכה כיוון שזה לא אפשרי, תעשה את הצעד הראשון. זהו תרוץ, זהו טבע ה-MIND לומר כך זה במערב ובמזרח. הבנה היא שזהו הטבע, אולי החינוך שונה אבל לא MIND שונה.
אני לא אומר מה לעשות עם ה-MIND אלא פשוט לקבל אותו. מה זה משנה איזה MIND. אתה למדת שצריך לשלוט ב-MIND, להיאבק לשנות אותו, ללכת מעבר ל-MIND יש לנו רק MIND אחד, והוא (ה-MIND) רוצה ללכת מעל ה-MIND, וה-MIND שורד.
אל תעשה כלום עם ה-MIND, תעזוב אותו ותקבל אותו. יש לך עבר, אבל אתה יכול להבין את הקבלה, אל תאמין לי נסה זאת. אני נותן לך תרופה. נסה אותה ותראה. אל תסתפק בקריאת המרשם, אם רק תקרא את ההוראות אולי תראה שיש תופעות לוואי. כבר עשר שנים אני חולק זאת עם מערביים והם בדרך-כלל שלווים. הם חוזרים לחיים שלהם, חבריהם שואלים אותם איך אתם שלווים עם הבעיות. יש בעיות. בעיות הם החיים. נסה להתאמן בקבלה. אם אתה עוד לא עייף מלנסות לשנות את ה-MIND, המשך לנסות. אם באמת אתה רוצה ליהנות עזוב את ה-MIND ופשוט קבל אותו. הכלב שלי אינו עצוב או מחזיק תמונה של אריה ורוצה להיות כמוהו. כל החיות נהנות למה רק בני אדם אינם נהנים?
וזה אפשרי אני מביא לכם את המסר של החיים. לאמריקה יש פצצת אטום שיכולה להרוס את העולם 22 פעם. אם לא נתעורר ייגמר העולם. כל אחד צריך להתעורר ולהדליק את הנר שלו, אז יהיה אור שיתפזר סביב.
אני ממשיל זאת לריצה. מישהו מרגיש שהארץ תחתיו זזה (החיים משתנים) ומישהו מבטיח לו ששם יש ארץ מובטחת שבה הארץ יציבה. האדם מתחיל לרוץ לשם. אם אני מצליח להסביר לו שזהו טבע הארץ, בכל מקום היא זזה, אני מספר לו שכבר הגעתי לשם ובכל מקום הארץ אותו דבר. אז למה לבזבז את הזמן. הוא מבין זאת ורוצה לדעת איך לעצור את הריצה. אין טכניקה להבנה ולקבלה. הבהירות הפנימית מובילה לעצירה. הרצון להבין הוא של ה-MIND. ההבנה שאין לאן לרוץ תביא אותו לעצירה. העצירה תקרה.
אתם שומעים דרך ה-MIND וה-MIND רוצה שיטה, קבלה היא תוצאה של הבנה. לא צריך לעשות משהו כדי לקבל, זה יבוא מעצמו. יש להישאר, לעצור, לא לקפוץ לפעולה, GO LET TO, צריך להתנסות ואז להבין שאוטומטית יש דחף שיעצור אותך, ההבנה תזכיר לך עוד ועוד. אין הסבר אחר, זה קורה.
זה כמו השאלה איך להתאהב? אין טכניקה, זה פשוט קורה. תתעורר להבנה של טבע החיים וטבע ה-MIND ולכך שאין לך חופש לשנות. את יכולה להלחם או לברוח אבל אין לך חופש לשנות, אז אם זה כך – קבלי זאת.
מהניסיון שלי, כשנשארים עוד, קורה משהו מבפנים משהו נפתח. אמרי "כן" לכך ואז לכי לכיוון שיגיע ותזרמי.

שאלה: יש לי טבע קיצוני, אני או מאוד שמח, או מאוד עצוב, כשאני שלו אני כאילו לא חי
תשובה: ה-MIND מרגיש חסר עבודה, ה-MIND שורד מתוך חוסר קבלה, לכן ה-MIND שואל: אז מה לעשות? הוא מרפה, הוא מפסיק להיות המסטר (השליט), ול-MIND קשה החוויה של הקבלה, בתחילת התהליך ה-MIND יכול להיכנס לדיכאון עמוק, העניין בחיים אובד, אבל ההנאה שמקבלים מהקבלה היא אדירה וה-MIND לאט לאט יעלם. תקבל גם את זה שהכדור (לאושר) גורם לשלשול (זו תופעת הלווי שלו). ה-MIND מגיב, הוא היה הבוס ועכשיו נדרש ממנו לעבוד כמשרת. זהו הלילה האפל של הMIND.

שאלה: אתה יכול לתת דוגמא לקונפליקט בין ה-MIND והחיים.
תשובה: כל דבר פשוט, כשקמים בבוקר, אני איש עסקים יש לי מפעל לנהל, הכספים (בניי מטפלים בהם היום) כל בעיה, למשל, מחר צריך לשלם למשהו.
מאיפה לקבל את הכסף, ה-MIND חושב ויש הרבה תשובות: בנק, חברים, מה שהכי הגיוני תלך לפיו? מהו הכיוון הנכון? יש ל-MIND תשובה מוכנה הוא יקבל את הבעיה, צריך לשלם. ה-MIND מציעה פתרון מסוים, הסוד הוא לא לקפוץ לתגובה אלא לקבל של-MIND יש פתרון, ואז לעסוק במשהו אחר ואז כשלא חושבים על כך התשובה תגיע והיא יכולה להיות, לדוגמא: להתקשר למישהו שלא חשבו עליו. ויש דחף להתקשר אליו, וכשמתקשרים הוא אומר איך ידעת שאני רוצה להתקשר אליך, יש לי כסף שרציתי שתשמור לי עליו. החיים שזורמים כאן הם החיים שזורמים שם.
כשמקבלים, נשארים באותה נקודה. התהליך של החשיבה נפסק והמודעות נפרדת. יש להבין שקבלה משמעה לסבול (להכיל) את מה שקורה באותו רגע. אז מיד נוצר מצב בו המודעות נפרדת. איך יודעים שהמודעות נפרדת? איך מרגישים? לפי כך כשהיית מחוברת הזדהת, הכעסים והמתח היו חלק ממך. אבל כשעוצרים יש תהליך של צפייה, עדות, יש מודעות לתחושה ששם, המודעות מודעת.
איך קוראת ההפרדה? הבנה של ל"השאר בכך" להמשיך הלאה, להירגע באותו רגע, בין אם הוא נעים או לא. הבנה, ואמירת כן קוראת מעצמה. כשאתה במצב של הבנה והישארות, קוראת ההפרדה.
איך להישאר כך? לקבל זאת. לחכות, להתאמן איך להישאר לא מחובר? כשיש צופה פנימי, הוא מבין מה נדרש לעשות. מהר מאוד משהו מתבהר ויש דחף לעשות משהו.
אם מישהו רץ ואתה רוצה שהוא יפסיק לרוץ הוא ישאל אותך איך להפסיק. ריצה היא עשייה. האם עצירה היא גם עשייה? העצירה קוראת מההבנה. אם הוא יבין שאין טעם לרוץ, העצירה תקרה מעצמה. מתוך ההבנה. האם יש טכניקה להפסיק? צריך להבין את חוסר הטעם שבריצה.
ה-MIND לא נהנה מההפרדה כי אז הוא נעלם. לכן מופיעה תחושה של אי נוחות. זה כך בהתחלה, אין אפשרות למחוק את העבר, לטאטא אותו.
אירוע שמפעיל את ההחלטה, על-ידי משהו חיצוני, אתה נשאל לבחור, רוצה לא רוצה. במצב זה מתחברים ל-MIND ומנסים לחפש שם את התשובה שדורשת פעולה. זה נראה כאילו זה דורש בחירה. כאן יש חוסר הבנה של חיפוש התשובה. חיפוש הכיוון הנכון מתוך המוגבלות של המידע שלנו. הבחירה שקורת בין אם היא זורמת עם החיים או נגד החיים באה מתוך שיקולים פרקטיים, חיפוש אחר הרציונל. קבלה משמעה, לא לרוץ לבחירה, אלא להישאר רגע. לחכות, זוהי קבלה של מה שחיצוני, אותה טכניקה, לא לקפוץ מיד לפתרון. להישאר בבלבול, כל תשובה רציונלית היא עדיין ספק. במצב ההמתנה ל-MIND אין בהירות ולכן יש תחושת בלבול. חשוב להישאר בכך, לקבל את הבלבול ואת התשובות הרציונליות שה-MIND ימשיך להציעה.

יש שלוש נקודות קבלה שמביאות להרמוניה: לקבל את 1. מה שאתה, 2. איפה שאתה ו-3. מה שיש לך. בשלוש נקודות אלא אנחנו מתחברים לחיים.
מה אתה – פנימי – רגשות, תחושות.
איפה אתה – חיצוני.
מה יש לך – שילוב של שניהם.
מה יש לך? המקום שאיליו אני מחובר, זה משתנה.

שאלה: מה בנוגע למדיטציות?
תשובה: מדיטציה הביאה אותי לחלום.

שאלה: מה אתה חושב על המושג 'נשמה'.
תשובה: המים שנעשים גל – מקבלים צורה, אפשר לקרוא לזה נפש, החיים שזורמים דרכינו זה אותו דבר. אין שם נפרד לנשמה, אי אפשר לדעת אותה. כל מה שמדברים על כך בא מה-MIND. מאיפה המילה הזו?
MIND – מודעות, מוח. כשהנשמה מתאחדת יש לה זהות, היא מתחברת עם ה-MIND, כשהנשמה נפרדת היא חוזרת לטבע שלה. זה צריך לקרות באופן טבעי – לכן אני מנסה להביא אתכם הביתה. עצמי – זה רק מילה, בלי יכולת להסביר. איך אתה יכול לדעת את עצמך? אתה צריך ליצור עוד עצמי שיראה את העצמי הזה. זו אשליה. העצמי שהוא אתה אין לך אפשרות לראות אותו, אלא לחוש בו. בלי הכרה בלי תשובה.
כמו מראה, איך אפשר להסביר מה יש במראה כשכלום לא משתקף בה.
כשמנסים להגדיר זה קשה, איך אפשר להגדיר בריאות? האם אפשר להגדיר מה זה להתעורר? האם בבוקר אחרי שמתעוררים מחפשים תעודה לכך: "השגתי את ההתעוררות בבקשה תן לי תעודה שאני ער". זהו מצב טבעי אף אחד בבוקר לא מבקש לדעת האם הוא ער אתה וערנות הם אחד, דרך זה רואים הכול.
ויפסנה מצחיקה אותי, אין חווה וחוויה נפרדים. איפה החוויה כשאת מסתכלת עלי? אין ראייה שמסתכלת, את מסתכלת. אם תרצי לחוות את הראיה, תחמיצי את הראיה. זה מאוד עדין. אפשר לחוש בכך.

דברו איתנו

אשמח לקבל גם דיוור עם עדכונים על כנסי היכרות הקרובים אלי