חרדה

אישה בטיפול פסיכולוגי

"פתאום לא יכולתי יותר, התוודה מר קולץ. זה התחיל במוצאי שבת. למה? אני בעצמי איני יודע. בחנות הייתה לנו המון עבודה. יצאתי לחצר להביא מהמשחטה שיפוד של בשר. ליד חלונות המשחטה נעצרתי. השוליה השני העביר בשר בקר במטחנה. אנחנו מוכרים הרבה מאד טחון, כן. ואז צייץ שחרור. אולי השחרור בכלל לא אשם בזה, אבל בבת אחת עלו לי לראש כל החיים שלי; כאילו אלוהים לחץ על איזה מתג. מאות קילוגרמים של נתחי עגל, שוקי כבש וטלפי חזיר רבצו לי על הנשמה. פתאום לא יכולתי לנשום… אני אוהב את המשפחה שלי, וגם את המקצוע שלי אני אוהב. אבל בבת אחת עלה לי הכל לגרון. מכונת הנקניקים שהייתי נעצרה במכה. קצר. סוף. האם באמת צריך לעבוד כל הזמן? והאם באמת צריך לחשוב רק על אחרים? האם העולם יפה רק כדי שנדהר בלי להסתובב ישר מבית המטבחיים לבית העלמין?…"

קטע זה לקוח מתוך הספר של אריך קסטנר "המיניאטורה שנעלמה" המתאר אדם נורמטיבי, פעיל ובריא שלפתע, ללא כל סיבה הנראית לעין, נתקף בחרדה, בליווי סימפטומים פיסיים ופסיכולוגיים. בהמשך יפורטו המאפיינים והסיבות.

מהי חרדה?

חרדה היא מצב של חשש גדול, מלווה בתחושה גופנית מאד לא נעימה שלא ניתן לסבול אותה זמן רב. היא תגובת חירום טבעית של הגוף להתגוננות מסכנה, אך הסכנה אינה ממוקדת וברורה (להבדיל מפחד בו מקור הסכנה ברור). החרדה באה מתוכנו, הפחד בא מהעולם החיצוני. מראה הנחש מעורר פחד, וההזכרות בחוויה לא נעימה הקשורה בנחש או הצפייה להיתקל בו הן מצבי חרדה. החרדה מתוארת גם כפחד לא פתור. כאשר הפחד והחרדה חוזרים ומתמידים למעלה מהסביר וכשהם משבשים את החיים הנורמליים, אז מתקיימות הפרעות פחד חרדה. ההבדל העיקרי בין הפחד לחרדה הנורמלית הוא שתגובת הפחד עוברת מהר ותגובת החרדה מתמשכת.
יש להבדיל בין חרדה נורמאלית לבין פתולוגית. החרדה הנורמלית מתעוררת לנוכח מצבים מאיימים, ולכן היא משמשת כסממן טבעי של שינוי, גדילה והתפתחות ושל פניה למחוזות חדשים, לעשייה ולחוות חוויות חדשות, שאין האדם מכיר ואינו מנוסה בהם. מטרת החרדה הנורמלית היא לפעול בדרך שתסלק את האיום או תפחית אותו. בדרך כלל זוהי פעילות בריאה המפעילה מנגנוני התמודדות מודעים ומנגנוני הגנה יעילים.
החרדה הפתולוגית היא תגובה מוגזמת ולא מתאימה לגירוי הן מבחינת עוצמת האפקט החרדתי והן מבחינת משכו.
יש להפריד בין החרדה כסימפטום, המצוי בכל הספקטרום של הפרעות פסיכיאטריות, לבין החרדה כנוירוזה, כתסמונת משל עצמה. כסימפטום נוירוטי היא תגובה נפשית לסכנה פנימית, לדחף יצרי המלווה בפחד חזק. החולה אינו יודע ממה הוא פוחד ולכן אינו יכול לברוח מהסכנה שאינה ברורה לו. וככזו היא מופיעה בנוירוזת החרדה – שהיא חרדה חסרת יסוד, הכרוכה בדאגה מופרזת וממושכת. בהם האדם חש לא אחת שהוא נחנק, בהפרעת דחק פוסט טראומטית, בפוביה, בנוירוזת כפיה – הכרוכה במחשבות טורדניות ובהתנהגויות כפייתיות שנועדו לנטרל את החרדה, בדיכאון וכן בשלבים ראשונים של סכיזופרניה.
הפרעות חרדה היא הסוג הנפוץ ביותר של בעיה נפשית, הנפוצה ביותר בקרב אוכלוסיה בריאה ומתפקדת. על פי הסטטיסטיקות המתייחסות לזמן האחרון (2003) יש סיכוי של 20-22% שאחת מההפרעות החרדה תקרה לאדם במהלך חייו. בדרך כלל השכיחות אצל הנשים גדולה מאשר אצל הגברים וגיל התחלת ההפרעה הוא בעשור השלישי של החיים.

תיאוריות על חרדה

*   תיאוריה פסיכואנליטית – פרויד טען כי חרדה היא תוצאה של קונפליקט לא מודע בין דחפי האיד, בעיקר דחפים מיניים ואגרסיביים, לבין ההשפעה של איפוק ועצירה, המופעלת על ידי האגו והסופר אגו. ככל שיש יותר הגבלות לביטוי היצר, כך גדל הפוטנציאל לקונפליקט בין שלושת חלקי האישיות: איד, אגו וסופר אגו. עצירת ביטויים אינה מבטלת אותם, והאדם, שאינו מוצא פורקן ליצריו, נעשה חרד במצבים המעוררים דחפים אלו. הדחפים מהווים איום על האדם, כיוון שהם מנוגדים לערכי היחיד ולערכי החברה. החרדה המתעוררת, על פי פרויד, משרתת את האדם כסימן לסכנה פוטנציאלית ואז היא מפעילה התנהגויות המיועדות להתמודד עם מצבי סכנה. אם כך, מקור החרדה הוא פנימי, לא מודע ונמצא כל העת.
פרויד הבחין בין חרדה אובייקטיבית, שהיא תגובה אמיתית למצב סכנה – פחד, לבין חרדה ניאורוטית, הנובעת מקונפליקט לא מודע.
* תאורית למידה – חרדה ותגובה נלמדת. תיאוריות למידה חברתיות, המדגישות את הדרכים בהם החרדה מתחברת למצבים מסוימים דרך הלמידה (בניגוד לדגש על קונפליקטים פנימיים, על פי פרויד). מייסד הביהוויוריזם, גון ווטסון, הראה איך ניתן ליצור התניה לגירויים מפחידים. לימד ילד בן 11 חודשים לפחוד מחולדה לבנה, כאשר בכל פעם שהילד נגע בחולדה, הושמע קול רם ומפחיד. הילד למד לפחוד מהחולדה, גם כאשר הקול לא הושמע יותר, והעביר פחד זה גם לבעלי פרווה אחרים. (ווטסון וריינר 1920). מכאן, החרדה המתעוררת היא תגובה לאירועים חיצוניים, שהקשר אליהם נוצר על ידי למידה, והאדם אינו יכול להתמודד עמם מסיבות שונות. הוא לא למד מעולם איך להתמודד עמם ו/או אימץ תגובות לא יעילות. לעיתים, הפחדים הנרכשים בילדות קשים להכחדה, כיוון שהתגובה הראשונית למצבי פחד היא בריחה, הימנעות מהמצב היוצר חרדה, ולילד אין הזדמנות לגלות כי המצב אינו מסוכן יותר. התגובה שלו היא אנכרוניסטית. וכיוון שתגובת ההימנעות מתעצמת ומתחזקת, מעצם זה שהיא מקטינה את הפחד, האדם ימשיך לפעול על פיה. זאת אומרת, מצבים שגרמו לאדם חרדה בילדותו, האדם ימשיך להימנע מהם בבגרותו, כיוון שלא בדק את האיום ולא פיתח דרכים להתמודד עמו.
הבסיס הביולוגי של החרדה – במחקרים חדשניים בחקר המוח, חקר ג'וזף לדו, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת ניו-יורק את הדרך בה נוצרות רגשות. מחקרו התמקד בהיווצרות רגש הפחד והחרדה. הוא חקר את המסלול בו נוצרים רגשות אלו, ומצא כי האחראי להתהוותם הוא המוח הרגשי, הכולל את המערכת הלימבית. המערכת הזאת נמצאת על גזע המוח, בקליפת המוח הפרימיטיבית, והיא משותפת ליונקים. שני חלקים החשובים בה לענייננו הם האמיגדלה (בה נעשה העיבוד הרגשי). בשילוב עם ההיפוקמפוס (האחראי לזיכרון לטווח קצר, וכאן אחראי לזיכרון הרגשי). האמיגדלה מנחה את המוח החושב, הניאו קורטקס, כיצד להגיב מבחינה רגשית. באמיגדלה המחשבה פוגשת את הרגש.
כאשר האדם פוגש גירוי, שהאמיגדלה מזהה אותו כמסוכן, היא מביאה לידי הפעלה אוטומטית של המערכת העצבית האוטונומית ושל המערכת ההורמונאלית וגורמת לאדם להגיב באופן אוטומטי לגירוי המסוכן, הפער בין איתור הגירוי כמסוכן לבין תגובת הגוף הוא 12 אלפיות השניה. ככה נעשית למידה רגשית, ללא מעורבות מודעת, ללא חשיבה ושיקול דעת.

בעלי החיים מגיבים באופן אוטומטי בעת סכנה באחת או יותר מהתגובות הבאות:

לחימה – תוקפנות מתגוננת, להראות מסוכן או נכון להשיב מלחמה.
נסיגה – הימנעות מסכנה או בריחה ממנה.
חוסר תנועה – קפיאה במקום. העלמות המחשבה.
כניעה –  פייסנות, נתק רגשי, קיהיון חושים.
תגובות אלו הן ספונטאניות, ללא שיקול דעת ומשותפות לכל היונקים. ( איזאק מרקס 1987)
בד בבד, שולחת האמיגדלה את המידע למוח החושב. מערבת את התודעה. הנתיב הזה איטי יותר, בזמן כפול מהנתיב הלא מודע, ותפקידו לבדוק את מה שקרה ולמנוע תגובה לא נאותה.
המנגנון המתואר בזה הוא הישרדותי, ורק כאשר אנו חשים בגופנו את התוצאות של הורמוני הדחק שנכנסו למערכת הדם, וכן את תוצאות ההפעלה של מערכת העצבים האוטומטית, אנו מבינים כי חווינו פחד. זאת אומרת, קודם הגוף מגיב ורק בדיעבד התודעה מבינה את הרגש ומנסה להרגיעו. התודעה מרגיעה את התחושה שמעוררת האמיגדלה.
אצל בני האדם, נוסף לתגובה הספונטאנית ישנם היבטים נוספים –
  • צרכים פסיכולוגיים, כמו: בטחון, שייכות, אהבה, כבוד ועוד, עלולים לעורר תגובה זהה לזו המתעוררת בעת סכנת חיים.
  • ראיה סובייקטיבית – הרקע ההיסטורי של היחיד מקבל ומפרש מצבים באופן סובייקטיבי, בהתאם לתפיסה האישית, גם אם אין סכנה חיצונית כל שהיא.
האמיגדלה אינה שוכחת דבר. הזיכרון נצרב במוח ואינו מודע. כמו כן אין לה מסנן זמנים. הכל כאילו קורה כאן ועכשיו. במקרה של אירוע פוסט טראומטי, נוצר קשר בין חווית הפחד לבין גירוי תמים שהתחולל בעת האירוע המפחיד. וכל הופעה של הגירוי התמים, שהותנה לחוויית הפחד, מעוררת התקף חרדה, מבלי שהאדם מודע לו.
ד"ר יורם יובל מתאר בספרו "סערת נפש" מקרה של חובש במלחמת לבנון הראשונה, שחווה הפצצה של כוחותינו על השיירה בה נסע. במהלך ההפצצה נהרגו רבים מהחיילים, וביניהם חברו הטוב. לימים, החובש למד רפואה והיה לאחד ממנתחי הלב הגדולים. בתחילת אחד מהניתוחים הוא קיבל התקף חרדה עמוק ולא היה מסוגל לזכור את הניתוח עצמו. בטיפול התברר כי תליון מגן דוד שהיה על צווארו של חבר חייל שנהרג בהפצצה, הפך לטריגר לא מודע. בתחילת הניתוח ראה על חזה המנותח תליון מגן דוד. הראיה הזאת גרמה לו להתקף חרדה מאד עז, מבלי שידע מדוע.
זוהי דוגמא למנגנון החרדה, בו העבר כופה עצמו על ההווה. הגירוי החושי התמים, הטריגר, שהתחבר לטראומה, שולף את רגש הפחד כמו צופן סודי. הטריגר מעורר את הגוף לשעת חירום, ולמרות שהאיום אינו מציאותי, הגוף מגיב תוך שבריר שניה. זוהי תגובה השרדותית למצבים שהאמיגדלה חווה כמצבי איום. הפענוח מוטעה והתגובה אנכרוניסטית. במקרה זה, תגובת הפחד הופכת לתגובת חרדה מתמשכת, כי הגירוי אינו מודע.

תגובות חרדה

החרדה באה לידי ביטוי ברמה הפיזיולוגית וברמה הפסיכולוגית כאחד, כתגובת חירום טבעית של הגוף למצבי סכנה: מרכס ולדר ערכו ב 1973 ניסוי בו מצאו עשר תגובות חרדה, השכיחות ביותר שבאו בעקבות איום לביטוי רגשי עוינות. הנתונים להלן הם באחוזים:

 

 

סימפטומים
חרדתיים
קבוצת ביקורת
דפיקות לב
97
9
עייפות
95
19
חוסר נשימה
90
13
עצבנות
88
27
לחץ, כאב בחזה
85
10
אנחות
79
16
סחרחורת
78
16
התעלפות
70
12
חשש גדול
61
3
כאבי ראש
58
26
לתגובות עיקריות אלו מתווספים תגובות כמו מתח שרירי, יובש בפה, הזעה, רעד, דקירות קלות, גלי חום וקור, שלשולים או עצירות, השתנות תכופות כן גם הפרעות בשינה.
בפן הפסיכולוגי באים לידי ביטוי גם רגישות יתר ללחצים קלים, אי יכולת להתמקד ולהחליט. וכשכבר מחליטים, כל החלטה מובילה לחשש נוסף: האם החלטתי נכון? האם חזיתי את כל האפשרויות? האם החלטתי תגרום נזק? מופיע גם חשש ממוות או משיגעון, ניתוק מהעצמי, מתעורר צורך להימלט, פחד מאובדן שליטה. קיימת תחושה לא נעימה של מתח עד כדי בושה מהפגנת חולשה. נוסף לכך, חרדה מתמשכת משפיעה על החשיבה, על הריכוז, על הקליטה, על יכולת הלמידה, ומלווה בתחושה של עייפות וחוסר מרץ.
תגובות אלו באות לידי ביטוי בצורות ובעוצמות שונות.
כאשר מצבים אלו נעשים כרוניים, הם מלווים בהתקפי חרדה (פאניקה), הקורים בין מספר פעמים ביום, מספר פעמים בשבוע, פעם בחודש… בעת ההתקפה האדם חש כי משהו רע קורה, הרגשה המלווה בסימפטומים שתוארו לעיל, לפחות ארבעה מהם. לא ברור מה גורם להתפרצות החרדה. היא אינה תלויה בגירוי ספציפי ומתפרצת במצבים שונים. הם מתרחשים שוב ושוב ללא סכנה אובייקטיבית.
נראה כי תגובות האנשים משקפים רגשות לא מקובלים מול לחצים פנימיים ו/או חיצוניים, הנתפסים כמאיימים מאד.

מקורות החרדה בעידן המודרני

היום מצבי החרדה שכיחים יותר מבעבר. הגורמים המשפיעים:
  • קצב החיים המודרניים, אשר עלה בצורה דרמטית. השינויים הטכנולוגיים והסביבתיים נגרמים באופן מואץ, אשר כמעט ואינו מאפשר הסתגלות והטמעה. מצב זה יוצר חוסר אונים ותחושת לחץ, המקשה על הקשר עם עצמנו, עם הזולת ועם הסביבה.
  • חוסר הסכמה לגבי ערכים וסטנדרטים על פיהם עלינו לחיות. במהלך חמישים השנים האחרונות חל שינוי במערכת הסטנדרטים והערכים. אנו מוצפים בעומס מידע שאיננו יכולים לעבדו ולעכלו. הפוסט מודרניזם הכניס יחסיות לערכים על פיהם הותוו חיינו ושינה את תרבותנו. כמעט שום דבר לא מובן מעליו, לא ברור, ועלינו לחפש ולמצוא תוכן ומשמעות לחיינו.
  • ניכור חברתי גובר והולך לאחר המהפכה התעשייתית. המהפכה התעשייתית גרמה לניתוק מהטבע, מהשכנים וגם מהמשפחה המורחבת. חלו שינויים רבים במסורת. אנו מתמודדים היום ברגשות ניכור גוברים והולכים. אחוז הגירושין עולה בהתמדה, כמו גם העלייה המתמדת בהתמכרות לאלכוהול וסמים, לעבודה ולכסף.
סוג של חרדה האופיינית לתקופה המודרנית היא החרדה הקיומית, מצב בו האדם נעשה מודע לאפשרות אי הקיום שלו, כפי שתוארה על ידי פול טיליך, בראשית מאה עשרים.
 חרדה זו נובעת, לדעתו, משלושה מקורות:
  • חרדת מוות.
  • חרדה מוסרית, המעוררת רגשות אשמה.
  • חרדה רוחנית, הבאה לידי ביטוי בתחושת ריקנות וחוסר משמעות. חרדה זו נפוצה יותר בימינו, מאשר שתי האחרות, שהיו נפוצות יותר בעבר.
ויקטור פרנקל, בספרו "אדם מחפש משמעות" טוען כי השאיפה למצוא משמעות לחיים היא כוח מניע ראשוני של האדם. הוא ייסד את הלוגותרפיה, כאשר לוגוס ביוונית פירושה משמעות, פשר. והשאיפה לפשר היא ברוב בני האדם לא בגדר של אמונה אלא עובדה. לטענתו, אנו מגלים את פשר קיומנו ומחליטים לפעול על פי בחירה, גם בתנאים הקיצוניים ביותר, גם במחנה ריכוז. "חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של האדם… אין חשיבות למה שאנו מקווים לקבל מהחיים, אלא למה שהחיים מקווים לקבל מאתנו. ועלינו להשיב, לא בדיבור, ולא בהרהור, אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

דרכים ואסטרטגיות הגנה והתמודדות בחרדה

במהלך החיים כל אחד מפתח דרכים שונות להתמודדות במצבים מעוררי חרדה וברגשות החרדה. סוג אחד של אסטרטגיות נקרא אסטרטגיות התמודדות, כאשר האדם מתעמת ישירות עם המצב המלחיץ, מתמודד עם הקושי. למשל, אם לאדם יש קושי בעבודה והבוס קורא לו לשיחה, הוא יכול לנקוט בצעדים שישפרו את תפקודו  לבקש הסבר וסיוע,  לבקש עבודה המתאימה יותר לכישוריו, ועוד  דרכים לטיפול בקושי עצמו.
הסוג השני של התמודדות נקרא אסטרטגיות הגנה, בהם האדם מנסה להתמודד עם הרגשות החרדתיים ולא עם הבעיה שעוררה אותם, לדוגמא:
האדם , שנקרא לשיחה אל הבוס יכול לשכנע את עצמו שהבוס אינו מבין כלום. לכן הוא אינו רואה את הבעיה שעוררה בו חרדה. כדי להתמודד עם החרדה הוא שותה אלכוהול או  משתמש בסמים. האסטרטגיות בהן הוא נוקט מכוונות לחרדה עצמה ולא לבעיה שעוררה אותה.

דרכי הטיפול בהפרעות חרדה

דרכי הטיפול מאד מגוונות:
  • טיפול דינאמי – גישה פסיכואנליטית לפיתוח המודעות לחלקים פנימיים ולקונפליקטים בלתי פתורים.
  • טיפול התנהגותי, ביהביוריסטי – שינוי ההתנהגות והגדלת השליטה בה.
  • טיפול קוגניטיבי – שינוי דפוסי חשיבה לא יעילים. בחינת רגשות והבחנה בין מציאות לדמיון.
  • טיפול התנהגותי קוגניטיבי – שילוב בין שתי השיטות הרשומות לעיל.
  • טיפול סוגסטיבי על ידי הרגעות מתקדמת, היפנוזה, מדיטציה, הרפיה ודמיון מודרך- הבאת רוגע לגוף. מאפשר התמודדות יעילה יותר עם גורמי לחץ ועם התסמינים הפיזיים של החרדה. כולל גם תרגול בנשימה נכונה.
  • טיפול תרופתי – מטפלים בפן הביולוגי של החרדה, בעיקר בתרופות נוגדות דיכאון.
בדרך כלל משלבים בין השיטות.

חרדה והנחיה

החרדה היא תופעה מאד נפוצה, גם באוכלוסיה בריאה ומתפקדת, כך שסביר להניח שנפגוש את ביטוייה במהלך ההנחיה. לכן חשוב מאד לזהות אותה, להבין את הדינאמיקה שלה, ואת פרופיל נ.ל.פ של האדם החרד.
אפרוס כאן מספר דרכים כלליות לתגובה וכן אראה איך היא באה לידי ביטוי בהנחיות שהעברתי – מה קרה? איך הגבתי? ואיך הייתי יכולה להגיב אחרת?

פרופיל אופייני לחרדה

האדם החרדתי מאופיין בפסיביות, הימנעות (שמקורה הוא בסוג של תגובה השרדותית אוטומטית לפחד) – ממוקד בעתיד ומוכלל.
חשוב לדעת זאת ולהתייחס בזמן אמת המאפיינים למאפיינים אלו כשהם באים לידי ביטוי.
כיוון שהחרדה יכולה להתבטא אצל רוב המונחים, ניתנות המלצות לגבי דרכי התמודדות שיש להתאימן כאשר מופיעים סימפטומים של חרדה. כמו כן, ניתנות פה המלצות למספר תהליכים ספציפיים.

ראשית, חשוב מאד להתייחס ל"חרדה הנורמלית", המלווה תהליך שינוי. במקרה זה היא סממן טבעי, וביטוי לפניית האדם למקומות חדשים לא ידועים ולא מוכרים. האדם, בדרך כלל, מפעיל אסטרטגית התמודדות מודעת, המטפלת בגורם החרדה. כמנחי דמיון מודרך ו- נ.ל.פ סביר להניח שרוב המונחים שלנו יחוו פן זה של החרדה, באם ההנחיה שלנו מוצלחת ומובילה לשינוי.

דמיון מודרך, נ.ל.פ וחרדה

שיטת הטיפול בנ.ל.פ ודמיון מודרך, מכילה בתוכה הרבה כיוונים היכולים לעזור לאדם עם סימפטומי חרדה להתמודד איתם בדרך יעילה.
  1. התמקדות במטרה – מביא לגיוס כוחות ולעשייה.
  2. הצטרפות – מתן אישור על טבעיות התגובות. להדגיש שבמצבי חוסר וודאות והליכה בדרך חדשה, זה אך טבעי להגיב בדרכים בהם הוא מגיב.
  3. הובלה – הרגעה ממקום שהוא לא יחיד בתגובותיו. אנשים רבים, הנמצאים במצב כזה מגיבים כך, וקרוב לוודאי שהתגובות יחלפו כאשר המצב המדאיג יחלוף .
  4. הקשבה – מתן הזדמנות למונחה לדבר על תחושותיו, חששותיו. להקשיב לו בתשומת לב, עם דגש על ביטוי רגשותיו.
  5. הרפיה מונחית – הבאת המונחה לידי רגיעה והרפיה במהלך ההנחיה וכן שימוש בדמיון מודרך עם הובלות עתידיות.
  6. הרפיה עצמית – מתן המלצות להתנהלות בבית, כמו: נשימות עמוקות ואיטיות, הרפיה אקטיבית פעמיים ביום – כעשרים דקות כל פעם, דמיון מודרך, פעילות גופנית, פעילות מרגיעה כל שהיא, המועדפת על המונחה. במקרים חריפים יותר, אפשר להמליץ על טיפול תרופתי, שינתן על ידי רופא. סעיף זה נותן ביטחון, מעצם היותה של החרדה בלתי צפויה.
  7. הקפדת המונחה על פסיביות – החרד נוטה לפסיפיות, על המנחה להגיב לכך בפסיביות גדולה יותר, דבר המדרבן את המונחה להגיב באקטיביות.
  8. זיהוי טריגר – מאפשר להביא למודעות את הגירוי הלא מודע ועל ידי כך לנקוט באסטרטגיה של התמודדות מודעת מול הגירוי.
  9. עיגון יכולות והעברת יכולת – בגלל המניעה המאפיינת את האדם החרד. תהליכים אלו מחזקים מאד ומאפשרים לאזור אומץ ומוטיבציה לפעילות.
תהליכי NLP ודמיון מודרך לטיפול בחרדה
בנוסף לכתוב לעיל, ישנם מספר תהליכי דמיון מודרך ונ.ל.פ. המאפשרים לנו להתמודד באופן ישיר ואפקטיבי עם חרדה:
  • שינוי רגשות – תהליך מאד אפקטיבי, בעל השפעה מיידית, בגין המפתח להתמודדות זמינה עם תחושת חרדה.
  • שרשרת עוגנים –  מאפשר להביא שליטה לשרשרת אוטומטית של הסלמה ברגש.
  • שחרור מפוביה – הפוביה מלווה בהתקף פאניקה. כאן ניתן להוסיף לשלב גם חוש הומור בנוסף לכלים האחרים.
  • כתיבת הרפיה המיועדת למטרתו של המונחה, למצבו העכשווי ולמשאביו.
  • שחזור גלגולים, במקרה של חרדה קשה.
  • שינוי מרכיבי החושים, במקרה של הופעת סימפטומים של חרדה.
  • איתור סגנונות מוטיבציה לא יעילה ושינויים.
  • שיחה עם אברים.
  • החזון של וולט דיסני – תהליך המאפשר להפוך רעיונות לביטויים אקטיביים, ומכאן, להביא את האדם החרד לעשייה, לאקטיביות, לראיה של הפרטים ולגישור בין העתיד להווה.
  • הרפיות.

סיפור מיקרה – המונחה שלמה ק.

שלמה הוא מטפל אלטרנטיבי, בגיל הביניים, אלמן עם ילדים בוגרים.
שלמה תיאר את הקשיים שלו בהתקפי חרדה לפני כל עשייה מקצועית, תחושת חוסר ביטחון בסיסית, פחד מהתמודדות ומחשיפה, רגשות של דכדוך, עד כדי אי מציאת משמעות לחייו, מועקה, עייפות – תחושה של צורך בשינה כבריחה מהמציאות, הימנעות, פסיביות וחוסר יוזמה. לזה נלווים חוסר מיקוד, ערפול, היסוסים וחוסר החלטיות.
הרגשות הקשים המלווים אותו הם: בדידות, פחד מחוסר אהבה, פחד משתק, נחיתות, כשלון, תסכול, תחושה כי הוא חשוף ולא מוגן חוסר אונים. הקשיים הללו בוטאו במהלך סידרת ההנחיות שעבר.
הוא ציין כי אחרי כל טיפול שהוא מעביר למטופליו, הוא נתקף בספיקות ובחוסר ביטחון לגבי מהלך הטיפול, ולגבי ההחלטות שקיבל. המחשבות על כך לא עוזבות אותו ימים לאחר העברת הטיפול. הוא דואג שמא גרם לאדם נזק. הוא חושב שנהג בחוסר אחריות. מכאן הוא הסביר כי הפסיביות וחוסר היוזמה מגנים עליו. "חשוב לי ליהנות, לא בא לי להיכנס לדכדוכים, למאבקים".

פרופיל נ.ל.פ. של שלמה:

סגנון חישה – שמיעתי.
מעגלי החוויה – מחשבות הן החלק הארי, רגשות לאחריהן והתנהגות באה במקום האחרון.
זמן – ממוקד בעתיד עם חששות כבדים מאד, דאגות לגבי עצמו ולגבי יחסיו עם ילדיו, וכן עם מחשבות רבות על המשך החיים, המשמעות שלהם והפחד מלהיות חלק מהחיים.
קצב – מהיר בתוך הראש, סערה בגוף, אך כלפי חוץ נראה מאד שליוו וחסר ביטחון. חוזר על דברי המנחה כדי לוודא שהבין נכון.
רמת הכללה ופירוט – מדבר בהכללה ויש צורך כל הזמן לבקשו לפרט.
השוואות – משווה עצמו לאחרים, דבר המשתק אותו, גורם לו להרגיש נחות ולא שווה.
התאמה – מצד אחד הוא מאד מרצה ורוצה שיהיה נעים סביבו, נמנע מעימותים, יחד עם זאת לגבי ההתקדמות שלו בלימודים הוא בקיטוביות, בשלילה מוחלטת. תמיד אומר "כן, אבל…". באיזה שהוא שלב בהנחיה אמר כי זאת הדרך של לבטא התנגדות. קשה לו לשמוע דברים טובים על עצמו. חש עצמו כרמאי. גם בתהליך ההדהוד הגיב כל הזמן על המסרים של הדמויות  ב "כן, אבל…".
ערכים – ציין את הערך "משמעות" כעומד בראש סולם ערכיו, כשבתהליך של הגדרה מחדש לערך קרא לו "חיים".
כיווניות – יותר בכיוון של נמנע, מהתמודדות, ממצבים קשים, מוויכוח ומפגיעה.
מושפעות – מושפעות חיצונית. פסיבי, נמנע, תלותי.
אמונות – אמונות מגבילות – "לעולם לא אשתחרר מהפחד המשתק, זה בגנים". "אם אני לא מושלם, אסור לי לפעול". "בדמיון בראש הכול קל ומושלם, אך בפועל אכשל". "צריכה להיות וודאות בהצלחה".
מילות בחירה וכפיה – מדבר במילות כפיה: נכנס ללחץ לפני כל טיפול, אני אף פעם לא יכול לסמוך על עצמי. תמיד אני חש חוסר בטחון.
מיונים ראשוניים – אנשים. מטפל אלטרנטיבי.
במהלך ההנחיות הגיב "כמצופה", גילה אופטימיות, אך זו נגוזה ותאור התחושות הקשות חזר ועלה שוב ושוב בתחילת המפגש הבא. גם כאשר עלה אירוע חיובי, ניסה לסנן אותו בטענה שאינו מתאים, ורק בהמשך השיחה ידע לספר גם על שינויים חיוביים שעברו עליו, כמו: תחושה טובה בעבודה עם מטופלים, השתלבות עם נוכחות באירועים חברתיים, חזרה מהירה לתפקוד אחרי התקף חרדה.
הוא עבר 14 מפגשים והיה נראה לי כי הגיע הזמן להיפרד, גם בגלל, שבסופו של דבר חל בו השינוי המיוחל וגם כדי לחזק בו את האמון בעצמו, בכוחותיו ויכולותיו. וכשאמרתי לו בתחילת המפגש שנסיים בעוד שבועיים, נפלו פניו, היא הסתגר, ובמהלך התהליך קיבל ממש התקף חרדה. שאלתי אותו איפה הוא מרגיש בגוף את התחושה הקשה, שיניח את היד במקום הזה, ינשום נשימות עמוקות ואיטיות. לאט, לאט הוא נרגע וסיימנו בהדמיה של הנחל. בשיחה ציין כי נבהל כי הבין שהגיע הזמן לפעול.בסופו של דבר, בשיחה שקיימנו בשבוע שלאחר מכן, החלטנו על המשך ההנחיות עם מטרה חדשה. החלטתי לעשות מספר תהליכים שיכולים לתמוך בו, לחזק אותו, להביא אותו לתובנות חדשות ומקדמות.
  • הוא למד דרכים להרגעה אותם יוכל לתרגל בביתו.
  • הוא עבר תהליך של  ה"עברת יכולת" – בנוגע להעזה.
  • ב"שיחה עם אברים" הוא בחר לדבר עם הראות, בה התמקדה תחושה של התכווצות, חנק, מועקה, בליווי תחושת הפחד מלהיות חי, מלהרגיש, מלקחת חלק בחיים, והמחשבה המלווה "מה עושים עכשיו? איך יוצאים מזה?"
  • שינוי אמונות בסמלים –  תהליך בו תחילה הוא בנה סיפור לפיו אמונותיו המגבילות הן חומה ובתהליך הריפוי נפער בחומה חור קטן. כשפיתחתי את הדימויים שלו, "תיארתי בפניו את ניפוץ החומה וקבירתה עמוק באדמה. הוא ציין בסוף התהליך כי חש ממש הקלה בעקבות זאת.
  • שינוי רגשות – תהליך שבו עבדנו על רגש החרדה. הוא הגיע למפתח ששימש אותו בהמשך.
  • מוטיבציה –המטרה הייתה להיות יותר פעיל. היה צורך לשנות את "מוטיבציית השוט" האופיינית לו והמגבילה אותו. שינינו גם את "הדיקטטור" – קול פנימי האומר לו: "אין לי זכות לעשות" הוחלף ב- "תאפשר לעצמך להתנסות ולגלות שאתה יכול".
  • שיחה עם איברים – כאן ביקשתי ממנו לראות מה קורה בגוף כאשר עליו לעשות משהו חדש. הוא בחר לדבר עם הידיים. הבין שהראש "מרפה את ידיו" מביא פחדים וחוסר ביטחון. הבין שהכיווץ של הסרעפת בא להגן עליו, אך בעצם לא מאפשר לבטא רגשות. הוא הביא לגופו הרבה סלחנות, נדיבות ורצון להעיז ולחיות. הוא חש קבלה ולגיטימציה לפעולה, לפתיחות, להתחלות, גם אם ההמשך לא ידוע. התהליך הזה הביא לפריצת דרך, שאחריה דיווח על עשייה בדרך טבעית ופשוטה, על הבנה שמה שיש לו מספק וזה טוב, עם הרבה רוגע. אחרי התהליך הזה היה קל לו להיפרד.
ההנחיה עם המטרה השנייה ערכה עשרה מפגשים.

לסיכום:

התהליך היה ארוך. לקח זמן רב להגיע לשינוי. לדבריו ההצטרפות למקומות הקשים שלו, החמלה יחד עם ההובלה הנחושה הביאו אותו למקום המיוחל. כאשר השינוי העיקרי בא לידי ביטוי במחשבה: "אני קיים. יש לי זכות קיום ויש לי מקום. אני מביא משהו טוב ומספיק בשבילי ובשביל הסובבים אותי וגם בשביל החברה. ההבנה הזאת מביאה לי רוגע".
כתבה- דבורה פלדש

ביבליוגרפיה

א. אליצור, ח. מוניץ, ש. פיאנו, מ.נוימן (2003) פרקים נבחרים בפסיכיאטריה הוצאת פפירוס עמ' 284-297.
יובל יורם (2001) סערת נפש, הוצאת קשת.
לדו ג'וזף(2005) המוח הרגשי, הוצאת עם עובד.
פרנקל ויקטור אדם מחפש משמעות הוצאת דביר.
קסטנר אריך(1999) המיניאטורה שנעלמה, הוצאת חרגול.
Hilgard e., Atkinson r. Introduction to Psychology 1979 pg 390-448

דברו איתנו

אשמח לקבל גם דיוור עם עדכונים על כנסי היכרות הקרובים אלי