הספרייה המקוונת של מכללת רטר

כבוגרים ביחסי זוגיות, כהורים לילדים, כאנשי מקצוע ובמצבי תקשורת בין-אישיים – מהדהד בקרבנו, דרך קבע, הנרטיב הסובייקטיבי של הילד שבתוכנו. על התהליך הטיפולי לאפשר למטופל להתוודע לנרטיב הסובייקטיבי שלו, ובכך תתאפשר למטופל נגישות לסיבות הסמויות לכך שמנגנוני הגנה מסוימים הופעלו בתקופה נתונה של חייו. תובנות אלה מקלות על המטופל להכיר במשמעות התנסויותיו בעבר ובהשלכותיהן על ההווה (סולן, 2007).

במצוקת הלידה ובכל הרגעים שבהם לא סיפקו את צרכינו בילדותנו, אבד לנו חלק משלמותנו הבסיסית; הקיום השלם שלנו נסדק. את ההיסדקות הזאת מפרש המוח העתיק, המורכב מגזע המוח ומהמערכת הלימבית, כסכנה לקיומנו, ומשמיע אות אזעקה. כיוון שכל מטרתו לדאוג שנישאר בחיים, הוא מתחיל במשימה כפייתית הנמשכת כל חיינו – להשיב אלינו את התחושה האבודה של אושר ושלווה (הנדריקס, 2007).

בקשרינו הזוגיים אנחנו רוצים למצוא מחדש את תחושת האושר והשלווה ואת תחושת החיות. כשאנו מתאהבים, מתעוררים בנו מחדש זכרונות מאותו מצב אידאלי של אחדות ושמחה, שנותקנו ממנו. אין כאן רק צורך נואש להינשא או רצון למלא חלל ריק בחיים. ההזדקקות לכך מעידה על צורך עמוק ולא מודע; היא מבטאת את הצורך האנושי בשלמות ובהתקשרות, ובייחוד את הצורך בזוגיות אינטימית ובטוחה. כדי להרגיש שאנחנו שלמים, שאנחנו חיים במלוא מובן המילה, וכדי לרפא את פצעי ילדותנו, חייבים אנו להינשא (הנדריקס, 2007).

הבחירה ה”חופשית” של בן הזוג נעשית, בסופו של דבר, בידי הלא מודע, ולו יש תכנית פעולה משלו. הוא רוצה שנהיה שלמים ושפצעי ילדותנו יעלו ארוכה. לשם כך הוא נושא עמו תמונה מפורטת של בן-זוג מתאים, ולא את המועמד הנכון הוא מחפש, אלא את הכימיה הנכונה. ומהי הכימיה הזאת? אין היא אלא המשיכה הלא מודעת לאדם שימלא, לדעתינו, את הצרכים המיוחדים שלנו, ובייחוד את הצורך לתקן את נזקי ילדותנו. אנחנו מקווים שבן הזוג ימלא את החללים הפסיכולוגיים שהותירו אחריהם הורינו הבלתי מושלמים. ומה אנחנו עושים בנדון: אנחנו מתאהבים עד מעל לראשנו באדם שיש לו גם התכונות החיוביות וגם התכונות השליליות של ההורים הלא-מושלמים האלה; אדם המתאים לתדמית שאנו נושאים בעמקי לבנו (הנדריקס, 2007).

אנחנו מתעקשים ורוצים לספק את צרכינו מבלי לשנות את עצמנו, אבל הדבר הזה בלתי אפשרי, כי מה שדרוש לנו הוא האני שלנו, שלמותנו שאבדה לנו, ואת אלה נוכל להשיג רק אם נשנה את מה שאנחנו כיום. ולמסע הזה נוכל להתכונן רק אם נשנה את התנהגויותינו ההגנתיות והבלתי מסתגלות. (הנדריקס, 2007)

אנחנו יוצרים לנו אמצעי הגנה נגד פגמי הילדות שאין אנו שולטים בהם, ואותם אנחנו גוררים איתנו לכל אשר נלך ולכל מגע שאנו מקיימים עם הזולת. אלה הם מנגנוני ההתמודדות שלנו, שמרוב שימוש נעשים נוקשים והופכים לקווי אופי, הפועלים כל חיינו על פי יפוי הכוח המקורי שניתן להם: להבטיח את קיומנו. זוהי הדרך היחידה שבאמצעותה אנו יודעים להתגונן כאשר נדמה לנו שסכנה מתקרבת. רק כאשר נגלה את מקור פצעי ילדותנו ונראה כיצד הם משפיעים על ההווה, נוכל לחולל שינוי בעתיד (הנדריקס, 2007).

עד שתהיו מוכנים לקבל את החלק החלש ביותר וחסר הישע שבתוככם, לא תוכלו להיות שלמים ולא יהיה לכם חוסן נפשי. חלק מהאנרגיה שלכם יבוזבז במלחמה פנימית שתכלה את זמנכם וכוחכם. ככל שזה נשמע פרדוקסלי – עוצמתכם תלויה בקבלת חולשתכם (בראדשו, 2005).

אדם מבוגר יכול כמעט בכל עת לעבור למצב ילד בעיסקות הנוכחיות שלו. דברים רבים יכולים ליצור מחדש מצב ילד ולהעיר אותם רגשות שהרגשנו בילדותנו. אנו – כמבוגרים – חיים ממש את חרדותיו הבסיסיות של הילד הקטן. האדם מרגיש שוב אותם רגשות שהמצב במקורו גרם, והוא מכיר בתודעתו באותו פירוש אמיתי או שקרי, שהוא עצמו נתן לחוויה בשעת התרחשותה. במובן זה, הזיכרון שמעורר הגירוי אינו שיחזור מדויק קולי או חזותי, של תמונות מן העבר או של מאורעות שקרו, זהו שיחזור של הדברים כשם שהאדם ראה, שמע, הרגיש והבין (הריס, 1980).

כאשר אנרגיה רגשית חוסמת את היכולת לפרק את הטראומה, מאבד המוח עצמו מיכולתו לתפקד. במשך השנים נפגמת יכולת זו יותר ויותר, מפני שהטראומה הרגשית מתחזקת בכל פעם שמתרחשת חוויה דומה. בכל פעם שאנו חווים חוויה חדשה, שיש לה דמיון כלשהו לטראומה המקורית, אנו מרגישים בעוצמה חסרת פרופורציות למה שבאמת מתרחש (בראדשו, 2005).

אנחנו לא מבדילים בין הגירוי שקיבלנו לפני שלושים שנה, כאשר אמא לא באה כשאנחנו בכינו, ובין הגירוי שקיבלנו היום, כאשר בן-הזוג טלפן מעבודתו באיחור של שעה וביטל את הפגישה שנקבעה לערב. כשהיינו תינוקות הגבנו לתחושת הנטישה ע” מציצת אצבע ומילמולים לעצמנו. היום אנחנו מגיבים למקרה הזה באכילת עשר עוגיות ובצפייה בסרט טלוויזיה טיפשי, עד שבן הזוג מתקן את המצב. בשני המקרים אנחנו חשים את אותן תחושות ומגיבים באותה דרך. התגובה הזאת היא אינסטינקטיבית; אנחנו עושים את מה שהותנה לעשות כדי לשרוד (הנדריקס, 2007).

כל חוויה טראומתית, שהילד הצעיר והרגיש מצליח להתגבר עליה, משאירה את חותמה לתמיד, בעיקר למען תועלתו, כדי שיוכל להועיל לו להימנע בעתיד מהתנהגויות שיסכנו אותו. קשה לעקור תגובות טראומתיים משום שאלה הם זכרונות של תגובות המצילות חיים. הכאב הרגשי הודחק והושתק בשלב מוקדם. אנו מחצינים את ביטויי הכאב הזה, כי מעולם לא עיבדנו אותם. קשה לעבד את התחושה, כי מנגנוני ההדחקה שלנו (הגנות של אגו) מונעים מאיתנו את הידיעה שהכאב אכן נמצא שם. ריפוי כאב משמעותו לחוות מחדש את המכאובים ולבטא את הרגשות שהודחקו עד כה. רק לאחר שלב זה משוחרר האדם מהצורך לבטא את רגשותיו באמצעות התנהגות מוחצנת או מופנמת (בראדשו, 2005).

ברגע שנגענו ברגשות האלו ונתנו להם ביטוי, אנחנו חופשיים להמשיך הלאה. כיוון שאין אנו נושאים איתנו עוד בעיות בלתי פתורות מן העבר, איננו מזהמים יותר את ההווה. אנחנו יכולים לשחרר אנרגיה כדי להעשיר את חיינו. אנחנו יכולים לחיות את ההווה וליצור את העתיד (בראדשו, 2005).

אדם החי חיים מלאים, שאינם מוגבלים באופן מלאכותי ע”י מחשבות ואמונות בלתי תקפות, יאפשר גם לזולתו לחיות חיים מלאים. אנשים החיים כך יוכלו גם למצוא דרכים טובות יותר לקרבה אנושית (סאטיר, 2000).

עדי בת 19, בחורה יפה, אינטליגנטית, בוגרת לגילה. הגיעה אלי להנחיה עם הבעיה המוצהרת של קשיים עם המפקדים בצבא. די מהר נוצר הרפור בינינו, ועדי שיתפה אותי בבעיות בינה לבין החבר שלה שהוא “אהבת חייה”, איתו היא בקשר כשנתיים. לאחר שלושה מפגשים עם עדי הוגדרה מטרת ההנחיה והיא שיפור תקשורת עם החבר.

עדי תיארה את היחסים בינה לבין החבר שלה כיחסים הרמוניים, מלאי אהבה, תשוקה, קשר חזק ללא מילים.

יחד עם זאת, הם נפגשו בתדירות נמוכה, כפעם בשבוע או שבועיים, ולפעמים אפילו פחות, לא הייתה ביניהם תקשורת פתוחה, עדי לא ידעה בדיוק איך הוא מתייחס אליה, יכלה רק לנחש, ולא ידעה מה הוא חושב על עתידם המשותף. היא בעצמה לא יזמה שיחות מהסוג הזה, הייתה מאוד קפדנית לגבי כל משפט שאמרה, תמיד חשבה לפני כן מה יכולות להיות ההשלכות של הנאמר.

האינטראקציה בין עדי לחבר שלה התאימה לתיאורו של הנדריקס (2007) של הטיפוסים המתבודד והרודף. המתבודד (החבר) זקוק ל”מרחב” וחש תחושת סכנה אם מבקשים את נוכחותו או את השתתפותו הרגשית. אף על פי שיש לו צורך סמוי בקרבה, הוא פוחד שישתלטו עליו, ולכן הוא מסתיר את הצורך הזה ושומר על מרחק, באמצעות כעס ובאמצעות סירובו להיות זמין עבור האחרים. הוא חש שאם יתקרב, ילכדו אותו ולא יעלה בידו להיחלץ. הטיפוס הרודף (עדי) הוא נוקט כל מיני תחבולות כדי להחזיק את בן הזוג בקרבתו עקב פחד הנטישה. הבעיה שלו היא איך לשמור על הקשר. הטיפוסים “המתבודדים” ו”הרודפים” נוטים להתחבר אלה אל אלה; כל טיפוס כזה מסוגל להעניק לטיפוס האחר את מה שחסר לו.

כבר במפגשים הראשונים עלה חזק פחד מפני נטישה, או כפי שזה בהגדרתה של עדי “הפחד להישאר לבד”, והאמונה שאם היא תדבר על רגשותיה, זה ילחיץ את החבר שלה וירחיק אותו ממנה וזה יביא לפרידה.

בשאלה 3 של שאלון 10 השאלות עדי פירטה את רצונה לתקשורת פתוחה עם החבר, שיתוף הדדי ברגשות ללא חשש שזה יכול להרוס את היחסים. אך כאשר עשינו בדיקה אקולוגית, עלו התנגדויות, עדי לא הצליחה אפילו בדמיון לראות את עצמה מדברת בפתיחות בגלל הפחד שהחבר יעזוב אותה, וזו הייתה גם התשובה לשאלה: מה מונע ממך היום לדבר עם החבר בפתיחות? שרשרת המחשבות שהתגלתה לה היא: אם אדבר בפתיחות, הוא ייפגע, ואז הוא לא יאהב אותי, ואני אשאר לבד.

בשאלה 8 עדי גילתה שהבחירה הקפדנית של כל מה שהיא אומרת ועל מה שותקת נותנת לה תחושת ביטחון, “חומת הגנה”, חוסר פגיעות.

השורשים של הפחד מפני נטישה מובילים אותנו לילדותנו, ולחוויות הטראומתיות שעברנו אותם ושהשאירו את חותמם על חיינו. לכן העבודה על העבר עם עדי הייתה נחוצה מאוד. העבודה על העבר מאפשרת להרגיע את החלקים הפגועים שבנו ובכך נראה את התוצאות בהווה ובעתיד שלנו. אך לפני הכניסה לפרק העבר היה צורך בחיזוק משאבים ועשינו את זה בעזרת ההרפיות והתהליכים של העברת יכולת ומעגל מצוינות. עדי הצליחה לזהות בתוכה ולהתחבר לאומץ, נחישות, כוח רצון, סקרנות, אסרטיביות וביטחון עצמי.

בתהליך “העברת היכולת” עבדנו על היכולת לבטא מילולית את הצרכים והרצונות. היכולת הזו קיימת בעדי במצבים שונים בחיים אך חסרה ביחסיה עם החבר בגלל הפחד שהוא יעזוב אותה. הטריגר שזיהינו היה המחשבה “אני לא טובה” שמבטאת חוסר ערך שהוא החלק הסמוי של עדי. החלקים של חרדת נטישה וחוסר ערך עלו כל כך חזק שמנעו מעדי אפילו בדמיון לראות את עצמה מדברת בפתיחות עם החבר. הצורך של כניסה לפרק העבר ובדיקת המקור לרגשות הללו היה חזק מאוד.

בעבודה על העבר נוכל להבחין בשלוש תופעות בולטות: המהירות שבה אנשים משתנים כשהם נפתחים אל עברם, עומק השינוי, והעוצמה והיצירתיות המתגלות אצל מי שהצליח לרפא את פצעי העבר. אם ברצוננו להשתנות, עלינו לשנות את החומרים שמהם מורכב הניסיון הראשוני שלנו. מאחר שהיה זה הילד הפנימי שלנו, עלינו ליצור עם אותו ילד פנימי קשר ישיר (בראדשו, 2005).

התחלנו את פרק העבר עם המפגש עם הילדה הפנימית.

עדי ראתה את עצמה בגיל 4. במפגש הזה הרגישה ביטחון, רוגע, שלווה, אהבה, אין דאגות, חששות, שמחה.

תת-המודע הוביל אותה לזכרונות טובים מן הילדות, אבא הכי גדול, אמא הכי יפה. המפגש היה מרגש, מרגיע, מחזק, עדי קיבלה המון אהבה מההורים.

וכאן ברצוני לכתוב הערה למטפלים. אנחנו נוטים לחפש בעבר אירועים טראומתיים במטרה להעלות אותם על מנת לנקות. (כפי שכותב וייס (1998), טכניקת הילד הפנימי זוהי היזכרות בחוויות ילדות כואבות ושחרורן הרגשי.) ולפעמים אנחנו שוכחים שזכרונות הילדות יכולים להיות מקור עוצמתי מאוד להתחברות למרכז הפנימי שלנו שיש בו ביטחון, אהבה, שלווה, סקרנות, שאיתם נולדנו ובהיותנו בוגרים ובעלי ניסיון לפעמים אנו שוכחים שיש בנו את החלקים האלה.

ילד הוא מאגר ענק של נתונים חיוביים – יצירתיות, סקרנות, רצון לחקור ולדעת, דחף לדעת ולהרגיש ולחוות, חדווה מתפקצת, ראשוניות של גילוי. בילד כמות אינסופית של חוויות עוצרות נשימה (הריס, 1980).

התכונות המאפיינות את הילד הן: פליאה, אופטימיות, תמימות, תלות, רגש, גמישות, יכולת התאוששות, משחק חופשי, ייחודיות ואהבה (בראדשו, 2005).

במפגש השמיני קיימנו שיחה עם אמא. עדי דיברה עם אמה בדמיון על החבר שלה, משהו שלא הצליחה לעשות במציאות. היא השתחררה מהנטל הזה של שמירה הסוד, קיבלה חיבוק מאמה. יחד עם זאת הייתה לי תחושה שיש משהו לא פתור ביחסים בין עדי לאמה, משהו שעדי לא הצליחה לומר לה עד הסוף. נראה שמערכת ההגנות של עדי בצעה את תפקידה בנאמנות רבה וצריך זמן ואולי אמצעים טיפוליים נוספים כדי לעזור לחלקים המגינים של עדי להירגע ולאפשר חשיפת החלקים הפגועים.

במפגש הבא הגיע זמן שנבדוק את פחד הנטישה וננקה אותו.

אחת הדרכים למימוש היכולת והעוצמה כמבוגרים היא “שינוי היסטוריה אישית” לפי שיטת NLP.

הטכניקה של שינוי ההיסטוריה האישית מצוינת לריכוך מאורעות מסוימים טראומטיים במיוחד מן הילדות. מאורעות אלה הופכים למסננים המעצבים את ההיסטוריה ההתפתחותית שלנו, העוגן של תחושת הכאב והרגשות שאינם מוצאים ביטוי. מאורעות אלה חוזרים על עצמם במעגלים במשך כל החיים. שינוי ההיסטוריה האישית מתבסס על ההנחה שמוחנו והמערכת העצבים המרכזית אינם יכולים להבדיל בין חוויה שהתנסינו בה לבין חוויה שאנו רואים בדמיוננו אם זו מפורטת, חיה וצבעונית מספיק. בטכניקה זו אנו משתמשים בעוצמה של ההתנסויות שלנו כמבוגרים, כדי לשנות את החותם שחרתו בנו מאורעות העבר. אנו משנים את הזכרונות הכואבים של ילדותנו, בעת שאנו מחברים אותם עם ההתנסויות מן ההווה, שבאמצעותן אנו אוגרים כוח לנהל את חיינו כבוגרים. עליכם ליצור עוגן של הרגש שחוויתם בילדותכם, ליצור נקודת משען מן העוצמה והיכולת שרכשתם כמבוגרים, לחבר את שניהם וכך לשנות למעשה את חוויה שחוויתם בילדות” (בראדשו, 2005). אוסיף רק לתיאור המעולה הזה של התהליך שהמונחה מנקה במהלכו לא רק זיכרונות קשים מן הילדות הקשורים לרגש בעייתי אלא גם את אלה מהחיים הבוגרים וגם מהתקופה של טרום-לידה.

אנו מתרפאים כאשר אנו תופשים שהבעיות של המבוגר-הילד שלנו נוצרו בגלל מה שאירע לנו ולא משום מה שהננו. הצעד הראשון והחשוב ביותר שעליך לבצע כדי לעזור לילד הפגוע, הוא לסייע לו לחוש יגון על צרכיו ההתפתחותיים שלא סופקו בעבר. היגון הוא רגש מרפא. אם נרשה לעצמנו לחוש יגון, נצליח להירפא באופן טבעי (בראדשו, 2005).

ברור שמציאות אירועי העבר לא השתנתה כלל. השינוי היחיד מתרחש בתגובות המופנמות של האדם הבוגר לאותם אירועים. הוא יכול להניח לכאב, לשחרר את הפגיעה, ולרפא את פצעי הילדות. טכניקה של שינוי היסטוריה אישית יכולה להיות רבת-עוצמה. היא יכולה להיות הצעד הראשון בדרך אל הריפוי (וייס, 1998).

עדי עברה תהליך מאוד משמעותי ועמוק. היא העלתה זכרונות קשים הקשורים לפחד להישאר לבד, כאשר הזכרונות המוקדמים היו מגיל שנתיים – שלוש, הצליחה להיות בחיבור ולחוות אותם, ולאחר מכך נעשה ניקוי זכרונות בעזרת הפעלת עוגן מחזק.

בשלב הזה עדיין לא נגענו בתחושה של חוסר ערך שעלתה קודם. אני משערת שהחלקים של חוסר ערך ופחד להישאר לבד קשורים זה בזה, למרות שבתהליך שינוי ההיסטוריה לא ראינו את הקשר.

“לפעמים אין די בפורקן רגשות ילדות טעונים. לעיתים מעורבת יותר מתקופת ילדות אחת, ומסתבר ששורשי הכאב נעוצים בעבר הרחוק עוד יותר. רבים מהקונפליקטים הכרוניים והחמורים, שבהם פוגשים מטפלים במסגרת תרפיה זוגית ותרפיה משפחתית, מקורם למעשה בחיים קודמים. תרפיה הבוחנת, בנוסף לחיים הנוכחיים, גם תקופות חיים אחרות, יכולה לפתור קונפליקטים שאינם באים על פתרונם במסגרת הטכניקות הרגילות (וייס, 1998).

הצעתי לעדי לעבור תהליך של שיחזור גלגולים והיא הסכימה מתוך סקרנות.

עדי ראתה בדמיונה את עצמה ואת הדמויות מהחיים העכשוויים שלה. זו הייתה התמונה האידאלית של חייה, החיים שעליהם היא חולמת. עדי הרגישה שלווה, רוגע, שלמות, נינוחות, קלילות, שמחה וגם עצב, כי

“כל דבר טוב נגמר בסוף”. האמונה הזאת עלתה כשעדי ראתה את עצמה ביומה האחרון ב”חיים קודמים”.

עדי הגיעה לתובנות עוצמתיות מאוד עבורה, למשל, שהחיים קצרים וצריך להספיק הכל, שצריך ללכת עם תחושות בטן, לחלום ולהגשים חלומות. והחשוב מכל שלא היה שם שום פחד להישאר לבד. תובנה נוספת חשובה הייתה בכך שעדי עוצרת את עצמה מלהרגיש אושר כי מאמינה שדברים טובים תמיד נגמרים.

עם האמונה הזאת עברנו למפגש הבא במטרה לשבור גם את החומה הזו וליצור במקומה אמונה חדשה.

“יש הבדל בין חומת בטון מחוץ לנו ובין החומות שאנחנו מקימים בתוכנו. התמודדות יעילה עם החומה שבחוץ תלויה בחומה שבתוכנו. אם נרגיש לכודים, תעמוד לרשותנו רק מעט אנרגיה להתמודדות יצירתית. הסוהרים הפנימיים שלנו מייצגים את כל שמפחיד אותנו ומאיים עלינו. כל עוד אנו חוששים, איננו יכולים לנוע. אך הסוהרים אינם אלא יצירי דמיוננו, ומקורם בדרך כלל באיומים של דמויות סמכותיות בעברנו, שגררנו עמנו אל ההווה ללא הפעלת שיקולים ביקורתיים בדבר נחיצותם. הסוהרים מייצגים את החרדה מאובדן אהבה או הערכה. לא ייתכן לבדוק אפשרויות חדשות כל עוד אנחנו בכלא הזה. נתחיל את הפריצה מן הכלא הרגשי שלנו במחשבה חדשה: לבטח יש משהו מחוץ לחומות. צריך להסתכן ולהציץ. מחשבה זו מובילה לתקווה ההופכת אפשרות חדשה. אם נשלים עם העובדה שהסוהרים העיקריים שלנו הם הפחדים שבתוכנו, נגלה שכמה מהאמונות שלנו, כאשר בודקים אותן היטב, הופכות להיות כמעט מגוחכות. על כמה אמונות מסוג זה נרצה לוותר” (סאטיר, 2000).

“תהיה אשר תהיה התמונה המנטלית הנתמכת ע”י אמונה שאתם רואים בחלק המודע של נפשכם, היא תיקלט ע”י החלק התת-מודע שלכם ותטביע בו את חותמה” (מרפי, 2000).

בעיני העבודה על שינוי אמונות מגבילות היא חשובה מאוד ובמפגש 11 עשינו תהליך של “הדהוד”. עדי ניסחה אמונה חדשה שמתאימה לה והיא “דברים טובים לא חייבים להיגמר, ואם משהו נגמר, יבוא משהו טוב אחר במקומו”.

התהליך היה עוצמתי מאוד והנה הדוגמאות של הדברים שעדי לקחה איתה: צריך לנצל רגעים, שהיא מסוגלת ליצור רגעים טובים, זה תלוי בה, לא חייבים לחשוב על הסוף אלא על מה שיש עכשיו, לחיות את הרגע ולהנות ממנו. היה הרבה אור, חום של קרוביה של עדי שהם המדריכים הפנימיים שלה והמון אופטימיות.

במפגש הזה עדי בפעם הראשונה דיברה על אפשרות פרידה מהחבר הנוכחי.

במפגש 12 הרגשתי צורך לעשות סיכום ביניים, לסכם את הדרך שעדי עברה ואת השינוי שחל בה.

לדבריה, היא מרגישה יותר ביטחון, מחוברת יותר לעצמה, מסוגלת לראות מצבים שונים מעמדת המשקיף ולבחון אותם, בטוחה יותר מול המפקדים שלה בצבא, לא מרגישה יותר פחד להישאר לבד.

והשינוי הגדול ביותר שקרה – היא נפרדה מהחבר שלה! בנוסף עדי סיפרה שהתחילה לצאת עם בחור אחר שאותו היא מכירה מהצבא וידעה שהוא מחבב אותה אך לא הרשתה לעצמה קירבה איתו לפני כן. לדבריה, במערכת היחסים החדשה הזו היא מרגישה חופש, פתיחות, ביטחון, שלווה ושמחה, משהו שלא היה לה קודם.

לדבריה, היא מרגישה שהשיגה את מטרותיה, למרות שהשינוי שחל בחייה נראה כמנוגד למטרה שנקבעה בתחילת ההנחיה. וכעת היא הרגישה לנכון לעצור. קבענו מפגש אחרון.

במפגש האחרון עשינו תהליך של חיבור למודעות העליונה כאשר בו עדי בעזרת דמיון מודרך השתחררה משאריות של רגשות קשים ודפוסי התנהגות לא יעילים והצליחה בקלות לנתק חיבורים ולהשליך אותם לחלל.

בחלקו השני של המפגש עדי חוותה את ההדמיה “מול המראה” וסיימנו בתהליך של סיכום ופרידה.

רווחים נוספים של עדי מההנחיה:

חיבור לפלח הרגשות שהיה מושמט אצלה. עדי מחשבתית מאוד. “כאשר ילדים אינם לומדים להבחין בין תחושות לבין מחשבות, הם הופכים למבוגרים המשתמשים במחשבה כדרך להתחמק מרגשות כואבים” (בראדשו, 2005). במפגשים הראשונים היה קושי ניכר להתחבר לרגש, תיארה את תחושותיה המילים “טוב”, “כיף” וכד’. במהלך המפגשים הגדילה משמעותית את רפרטואר המילים שמבטאות רגש: אהבה, ביטחון, בדידות, חוסר ערך, רוגע, שלווה, שמחה, חופש ועוד.

ההכללות והעיוותים בלטו בחשיבה של עדי. “כל המפקדים הם כאלה”, “היחסים בין גבר ואישה צריכים להתחיל מ… “. מפגישה לפגישה הם הופיעו פחות ופחות, עדי ידעה להתייחס נקודתית למקרה הספציפי, להתמקד ולא להסיק מסקנות פזיזות.

פרופיל NLP שבלט אצל עדי הוא מושפעות שבהתחלה הייתה חיצונית ותוך כדי התהליך של היכרות והתחברות לעצמה עדי הייתה יותר במושפעות פנימית.

עדי משתמשת בעוגן מחזק במצבים שונים בחיים, מדברת עם הילדה הפנימית, עם אמא, מסוגלת לראות סיטואציות מזויות שונות, מתייעצת עם המדריכים הפנימיים בדמיונה.

כולנו נפגעים במידה זו או אחרת גם אם מדובר במשפחה נורמטיבית ויציבה כמו המשפחה של עדי שבה ההורים נתנו המון אהבה וחינוך טוב לילדיהם. יחד עם זאת, לפעמים קורים מאורעות שאיננו משערים שהם יכולים להשאיר חותם עמוק וכואב. בעזרת דמיון מודרך אפשר להגיע בקלות יותר ובזמן קצר יותר למקומות הכואבים וגם לנקות אותם.

יחד עם זאת, אני מאמינה שיש מקרים בהם טיפול ממוקד קצר מועד אינו מתאים. למשל, בהנחיה עם עדי לא הצלחנו לגעת בחלק של חוסר ערך. לכך יכולות להיות מס’ סיבות: א.יכול להיות שדרוש יותר זמן ונחוצים יותר חיזוקים על מנת לגעת במקום הכואב הזה. ב. יכול להיות שהאושר שעדי הרגישה עם החבר החדש שלה דחה בשלב הזה את רצונה ומוכנותה להיכנס למקום שהוא כל כך קשה עבורה. אני מאחלת לעדי שברגע ש יתאים לה תקשיב לחלק שבה שמרגיש חוסר ערך ותעבור תהליך של ריפוי ובכך תנקה את הדרך לעתיד טוב יותר.

לדעתי, גילה הצעיר של עדי שיחק לטובה – כאשר הבעיות אינן מושרשות עוד כל כך עמוק ויש יותר יכולת להיפתח ולעבור תהליכים עמוקים.

עדי נכנסה מהר מאוד למערכת יחסים חדשה. אפשר רק לתהות מה היו הסיבות לכך: האם היא באמת עברה שינוי גדול ומהיר, או שעדיין מדבר בה הפחד להישאר לבד? ובנוסף לכך אי אפשר לשכוח את גילה הצעיר של עדי. מוקדם מדי להסיק מסקנות, זה משהו שניתן יהיה להעריך אחרי תקופת זמן.

התחלתי וברצוני גם לסיים עם המילים של וירג’יניה סאטיר: “פני, פני הרבות, כולן חלק מן המשאבים שבעזרתם אני מגיבה אל המצבים בחיי. יש בקרבי מקום לאלפי פנים כאלה. להיטיב להכיר את מי שחי בתוכי, לאהוב ולהבין את כל מרכיביי, להניח להם לצמוח ולעזור להם לפתח הרמוניה עם שאר המרכיבים של אישיותי – זו משימה שלעולם אינה מסתיימת. מה יעלה בחכתי בפעם הבאה? כשאני יודעת שאני המנהיגה ולא הנשלטת, אני זו שמפעילה את עצמי, ואיני מרגישה כמי שמופעלת על ידי האחרים. ככל שאנחנו לומדים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, אנחנו נעשים בני אדם שלמים ואוהבים ביחס לעצמנו, וזה עוזר לנו ביחסינו עם הזולת”.

כתבה- חזן מרינה- עובדת סוציאלית, בוגרת תכנית טיפול זוגי, משפחתי ובין-דורי

ביבליוגרפיה

1.          בראדשו ג’. ( 2005 ). השבה אל הילדות. מטר

2.          הנדריקס ( 2007 ). לשמור על האהבה הזאת: לקראת זוגיות. אחיאסף.

3.          ד”ר הריס ת. ( 1980 ). אני בסדר אתה בסדר. מודן.

4.          ד”ר וייס ב. ( 1998 ). ריפוי בנבכי הזמן. מרקם.

5.          ד”ר מרפי ג’. ( 2000 ). כוחו של התת-מודע. אור-עם.

6.          סאטיר ו. ( 2000 ). פנים רבות לנו. נורד-חיפה.

7.          סולן ר. (2007). חידת הילדות. מודן.