גמילה מעישון – תהליך קצר מאוד ששינה את חיי

גלגל הצלה(מכתב אישי)

תשובתי להן הייתה: "יום אחד זה יגיע"… כלפי חוץ אמרתי שאני אוהבת לעשן, שזה מרגיע אותי, שאני נהנית מזה, שאני לא רוצה להיגמל… כמובן –  כל אותם משפטים שכל כך אופייניים לאנשים שמעשנים. לכל מקום שהגעתי ווידאתי שיש פינת עישון. כשהייתי יוצאת למסעדה או לבית קפה, חפשתי את פינת העישון בחוץ, ולא משנה אם היה שרב בחוץ או יום גשום, תמיד דאגתי שיהיו לי חפיסות סיגריות, באוטו, בבית, בעבודה וכמובן, מלאי לשעת הצורך.
ובתוך תוכי ידעתי שאני מזיקה לעצמי. ידעתי שאני מסריחה מעשן הסיגריות. שמעתי את עצמי נושמת בכבדות ומצפצפת לפני שנרדמתי, או הייתי מתעוררת מהצפצופים בבוקר. בתוך תוכי מאד רציתי שיגיע היום שאחליט לחדול מעישון. עם זאת, לא הייתי מסוגלת לגייס את כוח הרצון ולהחליט שאני נגמלת.
ואז ב-14/8/10 השתתפתי בקורס של מכללת רטר שעסק בגמילות. מבין כל משתתפות הקורס הייתי היחידה שעישנה סיגריות. אמיר רטר (מנהל המכללה) העביר את הנושא. כשהגיע הרגע שאמיר  שאל מי מוכנה שידגימו עליה את טכניקת הגמילה מעישון אף אחת כמובן לא הרימה את היד גם לא אני.. אמיר פנה אלי ושאל אותי אם אני מוכנה לחשוב על כך. הוא הבחין בהיסוסים שלי ובקושי שלי לומר "כן" ונתן לי זמן לחשוב על כך. היתה לי כמחצית השעה לתת תשובה. באותו זמן עברו לי אין קץ מחשבות בראש. הפחד הציף אותי, לא הייתי מרוכזת בשיעור וכל מה שחשבתי עליו היה איך אחיה בלי סיגריות? איך אעמוד בזה? ומה אם אכשל? ומה יאמרו בנותיי? ו..ו…ו… פעימות הלב שלי נעשו מהירות וחזקות, והייתי מאד נסערת., כשאמיר שאל אותי בשנית אם אני מוכנה, הבנתי שיש לי הזדמנות (שאולי לא תחזור בקרוב) לנסות ולהיגמל מסגריות. נעניתי בחיוב והלכתי בצעדים כושלים לעבר הכסא שעמד באמצע החדר מול כל שאר התלמידות. הרגשתי את ליבי פועם במהירות ויכולתי לחוש את סערת הרגשות המתחוללת בתוכי. ברגע שהתיישבתי על הכסא ואמיר הביט בי, החלו לזלוג דמעות מעיני, אמיר שאל אותי מדוע אני בוכה.  רק לאחר מס' שניות הצלחתי לומר לו שאני רואה לנגד עיניי את בנותיי ואת השמחה שקורנת מהן כשאני מבשרת להן שנגמלתי מסגריות. אמיר אפשר לי עוד כמה רגעים להירגע ושאל אותי אם אני מוכנה. הנהנתי בלא מלים וטכניקת הגמילה החלה. כבר במהלך הטיפול התחלתי להרגיש בחילה משתלטת עלי, חשתי צורך להקיא. עברו כ-10 דקות והטיפול הסתיים. הייתי המומה מתופעות הלוואי שחשתי. אני, שלא סובלת מבחילות הרגשתי בחילה, חולשה ובלבול. זה נמשך כמחצית השעה אבל ידעתי בכל רמ"ח אברי שאני בסיגריות לא רוצה לגעת יותר עד סוף חיי.
אני נגמלתי. נתמלאתי באושר. דרך השכל לא יכולתי להסביר את הדברים שקרו לי, אבל בפנים הרגשתי את ההרגשה הכי נפלאה שחוויתי בשנים האחרונות: מעין שחרור מדהים, חופש מאותו רגע  נפטרתי מכל חפיסות הסיגריות שהיו בתיק, באוטו ובבית.
עברו חודשיים וחצי מאז. בכל בוקר אני מחזקת את עצמי מודה לעצמי על האומץ להגיד "לא" לסיגריות, על החופש שזכיתי בו, על הריח העז שנפטרתי ממנו ועל הידיעה שאני נגמלתי מסגריות, ולתמיד. אני חייבת לציין שלא היו לי שום תופעות גמילה, לא היתה לי ולו פעם אחת כמיהה לסיגריה. היו כמה פעולות אוטומטיות שנבעו מתוך הרגל, כמו לצאת למרפסת עם קפה ולהדליק סיגריה, אבל המודעות לכך גמלה אותי גם מהרגל זה אספר גם שאחותי נגמלה בעקבותיי, בנותיי שמחות מאד וגם אני.
תודה, רות טל אל.

דברו איתנו

אשמח לקבל גם דיוור עם עדכונים על כנסי היכרות הקרובים אלי