איך לתקשר עם הילד

…מצב מוכר? מתסכל? מה עושים? איך "חופרים" לילדים שלנו מספיק כדי להגן עליהם ויחד עם זאת שומרים על קשב וקשר טוב איתם? האם זה בכלל אפשרי?

ידידיי, אשת בשורות אני, זה אפשרי ואפילו קל ונגיש.

אז כדי ללמוד איך "לחפור" נכון ולייצר תוך כך גשר עילי של תקשורת טובה, במקום לחפור מנהרה חשוכה שעלולה לבסוף לקרוס על כל יושביה, בוניה והוגיה, כדאי לזנוח מספר "אמיתות" בנוגע ליחסי הורים וילדים ולאמץ תחתן אמיתות אחרות.

  1. ילדינו אינם האויב – הם לא נגדנו. המקסימום שניתן להגיד עליהם זה שהם עושים משהו למען עצמם. אני מבססת קביעה זו על הנחת היסוד ב NLP שאומרת "מאחורי כל התנהגות (אפילו ה"גרועה" ביותר) יש כוונה חיובית". כלומר הילד שלנו כשהוא פועל כפי שהוא פועל, הוא בעצם מאפשר לעצמו להשיג משהו חיובי עבור עצמו. אם ההתנהגות שבה בחר כדי להשיג את הכוונה החיובית הינה הרסנית או פוגענית, הרי שלא זו הייתה כוונתו המקורית. לכן יש לבדוק מה עומד מאחורי אותה התנהגות. כשנבין מה הייתה הכוונה האמיתית שלו ונשתף פעולה עם הכוונה ולא עם ההתנהגות ונציע (תוך בדיקה משותפת עם הילד) התנהגויות אחרות שעונות על הכוונה החיובית הזו ושאינן מזיקות, הרי נזכה לשיתוף פעולה מצד הילד. התפיסה החינוכית המקובלת על פיה יש להפריד בין עושה המעשה (הילד) לבין המעשה עולה בקנה אחד עם הנחת היסוד הנ"ל. לפיכך אין לומר לילד "אתה ילד רע" אלא יש לומר "ההתנהגות שלך לא נעימה/פוגעת/לא ראויה…בוא נבדוק מה בעצם רצית להשיג בזה". לדוגמה, בתפקידי כגננת, הסייעות הסבו את תשומת לבי לאחד הילדים שנהג לתלוש דפים מספר מסוים ולהחביא אותם במגירה האישית שלו. האינסטינקט הראשוני של כולנו היה לכעוס ולהענישו. תחת זאת, ערכתי עם הילד שיחה, כשאני משערת שהכוונה החיובית שלו היא החיבה לספר והרצון שיהיה לו אותו בביתו. אולם גם לאחר שהבטחתי לו שנדבר עם אמו שתרכוש עבורו את הספר, תופעת תלישת הדפים נמשכה. מתוך היכרותי עם הילד כאנרגטי במיוחד ולאחר הרהורים בנושא שהטריד אותי מאוד, עלתה במוחי המחשבה שתלישת הדפים נובעת מכך שהילד אינו יודע לדפדף בעדינות בספר. שיערתי שמחמת התלהבותו הדפים נתלשים לו, ומתוך מבוכה הוא מחביא אותם. החלטתי לערוך ניסוי והצעתי לילד לקרוא ביחד בספר. הילד הסכים, הוציא את הספר והחל לדפדף בגסות ובחוזקה באופן שעלול היה לגרום לתלישת הדפים. אמרתי לעצמי "אאוריקה"! כלומר עליתי על הכוונה החיובית שהתבטאה בהתנהגות ההרסנית. לא אמרתי דבר ורק הדגמתי לו כיצד אני הופכת את הדפים אחד אחד בעדינות ולאט תוך כדי הרטבת אצבעותיי ברוק ותפיסה בשולי הדף. הוא חיקה אותי כולו מתלהב ואף לימד ילדים אחרים לדפדף כמותו, ובא לציון גואל…
  2. כדי להוביל יש להצטרף תחילה – הנקודה הזו קשורה לרעיון הקודם ואף ממשיכה אותו. רבים מההורים שנתקלים בקושי/בעיה רוצים "ישר" לפתור אותה. תחת זאת רצוי ראשית להצטרף לתחושה של הילד שנתקל בקושי. כל כך פשוט ועם זאת כל כך מעט עושים את זה. כדאי להתייחס לרגש/תחושה שמלווים את הדילמה, עימה הילד מתמודד ופשוט להיות איתו שם, ללמד אותו להרגיש, ללמד אותו "להיות" to be, (איכות חשובה מאוד, שמקבלת מקום קטן בחיינו בניגוד ל doing). לדוגמה, הבלון התפוצץ. לא חייבים לתת באופן מיידי בלון חדש, אפשר לנחם אותו ועוד לפני כן לברר איתו מהו הרגש שעולה שם. ואם הילד מתקשה, חשוב ללמד אותו לתמלל את רגשותיו ולבדוק איפה בגוף הוא מרגיש ואיך זה מרגיש וכד'. חשוב ללמד שזה טבעי שבלון מתפוצץ ושזה באמת מאכזב/מעציב וכן הלאה…ואז גם אפשר לנחם אותו ופשוט להיות איתו שם בהיכרות עם הרגשות שלו ובלקיחת אחריות עליהם. במהלך פשוט כזה ההורה רוכש את אמונו של הילד. רק אז אפשר להובילו לכיוון שההורה רוצה, בין אם זה לעשייה ו/או להתגברות על הרגש הקשה. אפשר גם ללמד ילד לעבור מרגש פסיבי לרגש אקטיבי שמביא איתו כבר חלק מהפיתרון ומאפשר גמישות מחשבתית. כלומר: קודם להצטרף ורק אז להוביל.
  3. התמקדות ב"יש" ולא ב"אין" – רוב ההורים (בואו נודה, רוב האנשים) כשהדברים "עובדים" אין ממש שימת לב ל"איך זה עובד" וגם לא מתייחסים לעידוד ה"איך זה עובד" ושכלולו. לעומת זאת, כשפתאום משהו "חורק" אז האוזניים מזדקפות, אנחנו מיד מתגייסים, עומדים על המשמר, מתריעים, מעירים, מבקרים ומגלים מיד מה לא בסדר. אנחנו אלופים בזה. ממש מבקר המדינה… אבל "מה לעשות" שבחינוך, כמו בתקשורת בכלל, ההעצמה וחיזוק ועידוד ההתנהגות הרצויה מביאים לתוצאות טובות יותר מאשר התמקדות בביקורת ובמה לא טוב או לא "עובד". מפתיע גם לגלות שההתמקדות ב"יש" וב"מה כן" מעצימה לא רק את הילד אלא מעצימה גם את ה"יש". פתאום מבחינים יותר ב"מה שכן". אם למשל הילד שלך משחק ממש יפה לבדו ומאפשר לך זמן לכתוב את המאמר שלךוזה משהו שהיית רוצה לעודד, אזי תעצים זאת, תצביע על כך, תעודד במילים ובשפת גוף וכדומה… זאת במקום לחכות לפעם ההיא שהילד לא הצליח לשחק לבד ואז "תרד" עליו או "רק" תעיר לו. מובן שזה הרבה פחות יעיל. באותה מגמה כדאי גם להתרכז ביכולות ובאיכויות של הילד ולהעצים אותן, ומכאן לצאת לחיזוק הנקודות הדורשות שיפור. למשל, אם הילד מצייר יפה רצוי לעודד אותו ולהעצים אותו בתחום זה, ומתוך כךלחזק אותו בתחום שהוא חלש בו, לדוגמה חשבון. נניח "אתה מצייר כל כך יפה ומדויק, שכשתכתוב מספרים בחשבון הם בטח יהיו כתובים כל כך יפה וברור ויהיה לך קל יותר לקרוא את התרגילים וגם לפתור אותם".
  4. "חפירה חיובית" – "מודל הרמזור". על פי התיאוריה של אדלר כדאי לסווג את הגבולות שנרצה לשים לילדינו לפי מודל הרמזור. כלומר, לפי צבעי הרמזור אדום, צהוב וירוק – הצבע האדום מסמל את כל הדברים שההורה מחליט שהם בגדר בל יעבור, הצבע הצהוב הם כל הדברים שההורה מחליט שהם ניתנים למשא ומתן והצבע הירוק הם כל אותם דברים שהילד יכול להחליט לגביהם לבד. כמובן, בכל בית יסווגו דברים שונים בכל אחד מהצבעים, ובנוסף כדאי לשמור על אפשרות של "נזילות" בין השלבים השונים בהתאם לגיל הילד ולמצבי החיים המשתנים. למשל הרמזור האדום יכול לייצג נגיעה בחשמל, אכילת חזיר/בשר, למידה בבית הספר וכדומה. ברמזור הצהוב יכולים להיות דברים כמו מתי להזמין חברים הבייתה, לאילו חוגים להירשם וכו' ואילו ברמזור הירוק יכולים להיות דברים כמו: במה לשחק בהפסקות בבית הספר, מה לומר בכיתה, איזה משחק קופסה לבחור וכיוצ"ב. כשנשכיל כהורים להבחין בין הצבעים השונים ונעמיד זאת באופן מאוד ברור לילדינו, ה"חפירות" שלנו יהיו יותר אפקטיביות, וההתעקשות שלנו על דברים מסויימים תיתפס כלגיטימית, היות ויש מעין תיאום ציפיות מקדים. בנוסף, שני הצבעים, הצהוב והירוק מאוד גמישים באופיים, הדבר נותן מקום נרחב לגמישות בשיח מול הילדומאפשר מקום לעידוד הילד באופן כללי ובפרט לנטילת אחריות על ידו.
  5. גבולות האפשר – שימת גבולות עם המון המון אהבה וכבוד תוך מתן אפשרות בחירה לילד בהתאמה לגילו. הנקודה הזו מאוד חשובה ומשיקה במקצת לנקודה הקודמת. ילד ללא גבולות הוא ילד מבולבל, לעומתו ילד עם גבולות מרגיש רגוע ומוגן כי הדברים ברורים ומסודרים. ילדים הם בעצם אנשים קטנים וכדי שיתפתחו נכון וטוב ראוי שניתן להם לחוות את העולם לפי בחירתם כשאנו תומכים, משגיחים ומכוונים בהמון אהדה, אהבה וכבוד לבחירות שלהם גם אם הן לא בדיוק "כוס התה" שלנו. צריך גם להבין שלכל אחד המפה האישית שלו, כלומר: משקפי הראייה דרכם הוא רואה וחווה את העולם – ייחודיים לו.יש לשים לב ולוודא, שאנו גמישיםמספיק ומותירים ומתירים לילדינו "לטעום" את העולם בדרך שלהם וכן ליצור את המפה האישית שלהם, תוך שגם הם משאירים מקום לגמישות ולהרחבת המפה אם צריך, וכשצריך.
  6. עידוד היצירתיות והחיבור של הילד לעצמו – זהו עיקרון הדומה לעיקרון הבחירה ששומה עלינו לעודד. כדאי לעודד את ילדנו לשמור על החשיבה היצירתית והחיבור לקול הפנימי שלו. כיצד עושים זאת? על ידי שאילת שאלות פתוחות, שימוש בהומור, חשיפה לגירויים רבים, בנייה ושבירה של תבניות למידה, שימוש בדימיון והמון הקשבה לקולות שבאים מבפנים.עושים זאת על ידי פתיחות ועידוד להמצאות של משחקים ומשחק, יוזמות, טיולים, חיבור לטבע ולכל מה שטבעי(צפייה באורח חייהם של בעלי החיים וכיוצ"ב). כאן אפתח את הנושא לדיון ואשאל איך אתם הייתם (או כבר) מעודדים את ילדיכם ליצירתיות וחשיבה עצמאית?
  7. אין כשלון בהורות, יש משוב לצמיחה – לפי אחת מהנחות היסוד ב- NLP אין כישלון אלא משוב לצמיחה. יש לזכור תמיד שטבע האדם לבחור ולעתים לטעות, כי מטעויות לומדים וצומחים. בעיניי, טעות המלווה במודעות אינה כישלון. היא מבורכת.
  8. אמונה שמגשימה את עצמה, או בקיצור הובלות עתידיות – בניסוי שנערך בארה"ב ע"י שני חוקרים (רוזנטל וג'ייקובסון 1968) קיבלו מורים בכיתות שונות מידע אודות תלמידים מסוימים, כי הינם בעלי "כושר זינוק" לימודי גבוה יותר מהאחרים. המידע ניתן באקראי בכדי לבדוק את השפעת  הרושם הראשוני של המורים על הישגי תלמידיהם. ממצאי הניסוי תאמו את "אפקט פיגמליון" הידוע, לפיו מה שאתה מאמין בו אכן מתממש. התלמידים שכביכול אובחנו כבעלי כושר זינוק גבוה אכן הצדיקו את המידע שקיבלו מוריהם אודותיהם והצליחו מאוד בלימודים, ואילו הישגי התלמידים "הרגילים" היו בהתאם. לומר את האמת, אין פליאה בכך, שכן המחשבה ששתלו אצל אותם מורים והאמונה בעקבותיה (אמונה ששודרה באופן עקיף לתלמידים) הביאו לתוצאות הללו. בעברי בחינוך, נתקלתי פעמים רבות באמונות שליליות שמגשימות את עצמן, ובתיוגים של ילדים ולרוב לשלילה. תיוג מתרחש כאשר שמים תווית על ילד ומגדירים אותו על פי תווית זו ואין בלתה. נניח ילד מפריע באופן קבוע בכיתה, ואומרים לו "אתה מופרע" ואז גם אם הוא בא בכוונה חיובית, התיוג המקובע כ"מופרע" גורם למורה להתייחס אליו ככזה ולהוציאו החוצה גם מבלי שעשה דבר. כמו כן התווית שלו בבית הספר לעיתים תגלוש מיחסי תלמיד מורה ותעבור למעגלים חברתיים שונים בבית הספר.

אמונה שמגשימה את עצמה קשורה בעולם ה-NLP להובלות עתידיות.יש לשים לב שבדיוק כפי שאמונה יכולה להיות מגבילה או שלילית, כך היא יכולה להיות מאפשרת וחיובית. לדאבוני לרוב     בחינוך, סוכני חיברות שונים בהם הורים, מחנכים וכו' נוטים ליצור הובלות עתידיות שליליות בסוברם שבכך הם מחנכים. ההיפך הוא הנכון – הם אכן מחנכים אך לא למטרה חיובית ורצויה. לדוגמה, בהיותי גננת, היתה ילדה בת שלוש וחצי שב"זמן חצר" בו נשמעה מוסיקה (בעיקר מזרחית) היתה רוקדת ומענטזת וממציאה צעדים, ממש כוריאוגרפית קטנה. אחת הסייעות ואחרות בעקבותיה לעגו לה וגיחכו מולה. לילדים יש חיישנים טובים, והילדה הקטנה קלטה שהן צוחקות לה וכתוצאה מכך חדלה מלרקוד. הן ניסו לעודד אותה לחזור לרקוד, אך היא חשה שזה מתוך אינטרס ללעוג לה שוב ולכן סירבה. כל העניין הזה כאב לי מאוד, שוחחתי איתה רבות במגמה להשיב לה את חדוות הריקוד. לקח לי זמן, אך    עקשנותי השתלמה. הילדה חזרה לרקוד וכיום היא בת עשר, רוקדת בלהקת מחול ואפילו יוצרת כוריאוגרפיות קטנות לריקוד. ברור שהדבר שימח אותי מאוד. כפי שניתן ללמוד ממקרה פרטי זה אל הכלל, ניתן להפוך אמונה מגבילה לאמונה רצויה. לדאבוני, אפקט פיגמליון עובד גם בדברים שליליים.

  1. מידול Modeling בלה בלה בלה בלה בלה…אפשר לדבר הרבה על חינוך ולהכביר ולהסביר, יחד עם זאת הדבר החשוב ביותר בחינוך הוא מודלינג. מודלינג בשפת העם הוא דוגמה אישית. רוב רובו של החינוך עובר מאיתנו לילדים דרך דוגמה אישית. אתה יכול לצעוק "אל תצעק!" והמסר בין השורות הוא "אני צועק כדי להיות צודק". מסקנה, כדאי שנתנהג על פי מה שנרצה לראות בהתנהגות ילדינו.
  2. שיווק זה כל הסיפור – תשאלו מה לשיווק ולחינוך? על מה היא כבר הולכת לדבר, על פרסומות? על צריכה ביקורתית של תקשורת?…אז זהו שלא. לא הפעם. אז איך בכל זאת שיווק קשור לחינוך? לדעתי כפי שילדים הם ספוג ופלסטלינה כחומר ביד היוצר, כך הורים מבלי לשים לב "מוכרים" לילדים שלהם דברים מסויימים במילים או בשפת גוף כ"טוב" או "רע" ובכך מתווים את היחס שלהם כלפי אותם דברים. לדוגמה, אם הורה רוצה שילדיו יסדרו את החדר שלהם, אפשר לצוות עליהם לעשות כן ולמכור את זה כ"מטלה" וכ"עונש" וכמשהו מעיק ומכביד. לחילופין אפשר "למכור" את זה כחוויה, כמשחק, כאתגר. ב NLP זה נקרא מסגורמחדש. יוצרים מסגרת התייחסות חדשה לאותו ענין והופכים אותו למשהו שהילד מתגייס אליו ברצון. אם כך, שיווק נכון זה כל הסיפור. כך נוכל לשווק את שיעורי הבית, את התרגולים בנגינת הפסנתר, את מטלות הבית, הביקור אצל סבא וסבתא, מבחנים וכיוצא בזה.

הורים יקרים,

כפי שכבר ודאי הבנתם, לא נס ליחם של יחסי הורים וילדים, גם בעידן האייפון, הפייסבוק והאינסטגרם. אפשר, ניתן וראוי לשמר יחסים טובים עם ילדינו כדי לאפשר להם להתפתח לבוגרים פרודוקטיביים ומשם להורים מאפשרים. כל זה אינו בהכרח אומר "לא לחפור" להם, אלא הדגש הוא על ה"איך" ואולי על ה"כמה" וה"מתי". וזו כמעט התורה כולה, והיא די פשוטה וישימה, וכך תוכלו גם ל"חפור" וגם לגייס את ילדיכם לשיח כן ואמיתי, פורה ובונה תוך שאתם יחד בונים גשר תקשורתי לתפארת.

אז למה אתם מחכים?

לכו ברגע זה, צפו בילדכם ושימו לב להתנהגויות רצויות שברצונכם לעודד ועשו זאת. חזקו אותו והעצימו אותו גם ביכולות בהם ניחן ועודדו אותו ליצירתיות ולחופש בחירה. הקשיבו לילדכם יותר ולמדו אותו לשהות ברגע, ברגש, ואיך ה being הוא כבר חצי פתרון. והכי חשוב – נאה דורש נאה מקיים.

ועוד דבר הורים יקרים, אם יש לכם עוד טיפים דומים באשר לאיך לחפור נכון לילדכם, אנא שתפו אותנו, כתבו לנו כדי שנלמד, נצמח ונתעצם.

מאת: הגר לבנטל NLP TRAINER

ניתן להשיג אותי בטלפון 054-5983515, במייל hagarlibi53@gmail.com, או דרך הפייסבוק www.facebook.com/hlhlhlnlp

בהצלחה…

דברו איתנו

אשמח לקבל גם דיוור עם עדכונים על כנסי היכרות הקרובים אלי