כדי שכל אחד יוכל לחוות בעצמו במה מדובר אפשר לבצע תרגיל קצר.
מבלי לחשוב על התשובה עליך לומר מהו הדבר הראשון שעובר לך בראש כשאת/ה שומע/ת את המילה אמבולנס? …
(אנשים שונים יענו תשובות מגוונות. אולי תמצא/י כאן גם תשובתך). סירנה, אור אדום מסתובב, פצוע, פיגוע, ריח או צבע של דם, יולדת, פחד ועוד.
נעשה זאת שוב עם מילה נוספת. מה עולה בראשכם במחשבה על תינוק?
רוך, אהבה, בכי, ריח של קקי, ריח של חלב, חיוך שמימי, תמונה של תינוק, תחושת אחריות וכדומה.
אפשר להמשיך זאת עם מילים נוספות כגון: כלב, סופר-מרקט, בית, חורף, ים ועוד.
מדוע אין כל האנשים עונים באופן זהה?
מובן שכל אחד ואחת מאיתנו חווה חוויות שונות. החוויות משפיעות על האסוציאציות שלנו. למילה אמבולנס יגיבו באופן שונה בתכלית רוכב אופנוע שנפגע בתאונת דרכים ופונה במצב קשה ואישה שילדה בו את בנה הבכור.
אבל יש גורם נוסף לשונות בין אנשים שונים. חוקרי ה-NLP גילו שבאופן נוירולוגי, חושי, אנו שונים זה מזה.
יש אנשים שחוש הראיה שלהם דומיננטי יותר מחושים אחרים. לאנשים אלה יעלו כמעט תמיד תמונות וצבעים לשמע מילה מסוימת. המלה "אמבולנס" תעורר בהם תמונה של הרכב בעל האור האדום, או את הסמל האדום של מגן-דויד. המלה "תינוק" תזכיר להם תמונה של תינוק או חיוך. אפילו המחשבה על שוקולד תעורר בהם תמונה של קוביות חומות או עטיפה עם ציור של פרה. אנשים ראיתיים יכולים לומר: "ראית איזה סירחון". הם מעוניינים לתאר חוויה חושית הקשורה לריח, אך כיוון שחוש הראיה הוא הדומיננטי אצלם הם יתארו דרכו גם את שאר החושים.
אנשים אחרים הם קינסטטיים. החוש הדומיננטי שלהם הוא הרגשות והתחושות. כיוון שאין תרגום מילולי מדויק למילה האנגלית Kinesthetic, נטבע המונח 'תחישתי'. אנשים תחישתיים ירגישו סכנה או פחד למשמע המילה "אמבולנס" ויתמלאו ברוך בחושבם על תינוק. אדם תחישתי עשוי לומר: "אני מרגיש שהצבעים בתמונה הזו עזים מידי".
חלק מהאנשים הם שמיעתיים. המלה "אמבולנס" תזכיר להם את צפירת הסירנה והמלה "תינוק" תזכיר להם קולות של בכי או גרגורי הנאה. הם יכולים לומר: "תשמע, הבגד הזה ממש צורם לי". העולם נחווה אצלם בעיקר בקולות וצלילים.
אצל מיעוט קטן החושים השולטים הם הריח או הטעם.
כל אדם נעזר בחושים כולם ולא תמיד יש דומיננטיות מובהקת. יתכן שהאדם הוא גם ראיתי וגם תחישתי ומאוד לא שמיעתי. מספר הצרופים הוא כמספר בני האדם החיים על פני כדור הארץ. כל אחד מאיתנו משלב בין החושים באופן ייחודי.
חוקרי ה-NLP גילו שהמרכיב של סגנון החישה, שתואר לעיל, חשוב מאוד בתקשורת הבין אישית. אי-הבנות רבות יכולות לנבוע בשל שוני מהותי בסגנון החישה.
לדוגמא: אדם ראייתי ירצה שביתו יהיה מסודר. יפריע לו לראות ערמות של בגדים לא מקופלים או ניירת רבה על שולחן העבודה. לעומתו, לאדם תחישתי יפריע לחוש בפרורים המפוזרים על השולחן, או ברצפה דביקה מלכלוך. זוג החי בצוותא כשהגבר, לדוגמא, ראיתי והאישה תחישתית עשוי להיתקל בקשיים בשל כך. הגבר יכעס על האישה על כך שהיא מזיזה את כל הבלגן, מנקה ואחר כך מחזירה את הבלגן לקדמותו. האישה לא תבין מדוע הוא טרח לסדר את הניירת מבלי 'להעביר סמרטוט' על השולחן.
ייתכן שזוג זה ילך למוזיאון בו בכל פינה תופיע הכתובת "אין לגעת במוצגים". עבור האישה הוראה כזו 'חוסמת' את היכולת שלה לחזות בתערוכה. היא ממששת את התמונות והבדים בהיחבא. הגבר אינו מבין מדוע היא אינה מסוגלת להישמע להוראה כה פשוטה. הבנת השוני בסגנונות החישה בכוחה להסביר היטב מה מניע כל אחד מהם לפעול כפי שהוא פועל.
חוקרי ה-NLP שמו לב שהמטפלים בהם צפו מכוונים את התקשורת שלהם לפי סגנון החישה של המטופל. הם הבינו מהו הפוטנציאל הגלום בסגנונות החישה והשכילו להשתמש בהם כדי ליצור יחסים טיפוליים אפקטיביים יותר. כשהמטפל מתאים את שפתו לסגנון החישה של המטופל, יחוש המטופל שהמטפל מדבר בשפתו, שיש ביניהם "כימיה".
לדוגמא: אם רוצים לתאר בעת ההרפיה את חוף הים: כשמדובר באדם ראיתי יש לתאר לו את צבע הים והחול, את קו האופק, את הסירות שעוגנות מרחוק וכדומה. לאדם שמיעתי יש לתאר את רחש הגלים, קריאות השחפים, צפירת האוניות והמיית הרוח. לתחישתי יש לתאר את מגע החול, טמפרטורת המים, רפרוף הרוח על העור וחמימות השמש.
לעיתים פונים אלינו אנשים המתעניינים מאוד בדמיון מודרך אך סוברים כי לא יוכלו ליהנות ממנו כיוון "שאין להם דמיון". אין אדם שאין לו דמיון. יחד עם זאת, רוב העוסקים בדמיון מודרך מתארים בעיקר מראות וצבעים, מכאן מובן שאנשים תחישתיים ושמיעתיים מפקפקים ביכולתם להתחבר לשיטה זו.
איתור סגנון החישה ובניית הדימויים והשפה בהתאם לכך, מאפשרים לכל אדם ליהנות מהדמיה.