טיפוס לקילימנג’ארו בתמיכת ה-NLP

נכתב על ידי:

דפנה וקורן4דפנה וקורן4

אני רוצה לספר לכם איך התגלגלתי לטיפוס המאתגר לפסגת הקילימנג’ארו,

ולמה בלי עזרת NLP ודמיון מודרך זה לא היה קורה.

קורן (בננו היקר. הרביעי מתוך חמישה) ביקש לבר המצווה שלו לטפס איתי על הר גבוה. תחילה הוא חשב על האוורסט בייס קמפ. הוא זכר מאוד לטובה את הטרק שעשינו שם כשהיה בן 6. אמרתי לו שכיוון שנולד ב-14.2 (נכון, בוולנטיין, יום האהבה), וההימלייה מושלגת לגמרי בתקופה זו, עלינו לחפש יעד נשגב אחר.

כך נבחר הר הקילימנג’ארו, בטנזניה שבאפריקה.

יצאנו שנינו למסע מאתגר, מרתק ומאוד מקרב לבבות, שצלח רק בזכות עבודה פנימית מעמיקה תוך כדי טיפוס.

פסגת ההר, שהיא גם הנקודה הגבוהה ביותר ביבשת אפריקה, נמצאת ברום מסחרר של 5895 מטר. כמעט 6 ק”מ מעל גובה פני הים. (לשם השוואה, הרכבל העליון של החרמון מגיע לגובה של 2100 מטר).

התחלנו את הטרק בגובה של 1700 מטר ובלילה השני כבר ישנו בגובה 3800 מטר.

ביום הראשון עברנו בשביל ציורי בתוך יער גשם סבוך וקסום. יכולנו בקלות לדמיין שם פיות, גמדים ושאר שוכני יער. שמענו המון ציפורים אקזוטיות והתלונה היחידה של קורן הייתה שהוא לא מרגיש שכל זה אמיתי. הוא עוד לא מרגיש שהוא באמת שם. רק שלשום עוד היינו בקור של החורף בישראל ועכשיו פתאום אנחנו מזיעים בלחות של היער. אולי אנחנו באמת בחלום?

בבוקר היום השלישי לקורן אין תאבון. אף נורה עוד לא נדלקת לי, קורה. אנו ממשיכים בדרכנו למעלה. בדרך קורן מרגיש פתאום לא טוב ומקיא. אח”כ הרגשתו משתפרת ואנו ממשיכים בזהירות עד למקום שנקרא “מגדל לאבה” בגובה 4600 מטר. שם עלינו לאכול ארוחת צהריים. אבל לקורן אין תאבון. הוא נראה מנומנם. הסימנים מתחילים להדאיג. המדריכים שלנו אומרים, כי בנתיים זה עוד טבעי אבל צריך לראות איך זה מתפתח.

בערב של אותו יום כשאני חוזרת מה”מקלחת” (מאלתרת רחצה מבקבוק מים פושרים בשרותי השדה. נו, זה מה שיש…) אני רואה את שני המדריכים מודאגים בפתח האוהל שלנו. קורן הקיא שוב. הם לוקחים אותי הצידה ואומרים שאם זה ימשיך כך, וקורן לא יתחיל לאכול, לא יהיה מנוס מירידה למטה. אני משתפת את קורן. הוא ממש לא רוצה לאכזב את עצמו ואת המשפחה והחברים שמחכים בארץ לשמוע חוויות.

קורן מתאושש אחרי ההקאה ואפילו אוכל את המרק הדל ואת האורז שהכינו לנו לארוחת ערב. הוא נרדם בשלווה ואני נשארת עם החששות. מה נכון לעשות כעת? בינתיים אין סכנה, אבל האם נצליח להמשיך הלאה? כנראה יש איזה שיעור ללמוד מהמצב הזה. אולי שיעור שיאפשר לנו להמשיך הלאה. ואולי השיעור הוא דווקא ללמוד להתגמש, לקבל את תכתיבי הגוף ולרדת למטה? מי יודע. אולי זה “גדול עלינו”, אולי לא עשינו הכנה מספקת? (בעצם לא עשינו שום הכנה. פשוט “קפצנו למים”, או נכון יותר “קפצנו לגובה”).

בוקר היום הרביעי מגיע. זה יום גדול וארוך. הלילה אנו עתידים לטפס עד הפסגה. נצליח? נהיה שם? אבל לפני הלילה יש עוד יום הליכה.

קורן קם חסר תאבון. למרות הפצרותיי אנו יוצאים לדרך מבלי שאכל. הוא סובל מבחילה ומפחד שאם יקיא בשלישית, לבטח נצטרך לרדת למטה. הוא צודק. אין מה לומר. נראה שהגוף שלו מתנגד להמשך העלייה. מה נכון לעשות כאן?

קורן צועד בשקט, ופתאום מתחיל לשתף אותי בכך שהוא “משוחח” עם הבטן הגועשת שלו. הוא רוצה לברר מה היא רוצה לומר לו. כאן מתחיל סשן ארוך ומרתק. קורן מגלה שהוא “שומר בבטן” הרבה דברים. הוא מתחיל לשחרר תכנים אלה. אנו צועדים, מטפסים באיטיות בנופים המרהיבים וקורן מרוכז תוך כדי הליכה בדרמה המתחוללת בתוכו. הוא מספר לי סודות ששמר בבטן הרבה זמן, הוא נזכר במצבים בהם מאוד נעלב או נפגע. במצבים אחרים בהם בגלל “ששמר הרבה זמן בבטן” הוא התפרץ. הוא מתעכב על שתי מערכות יחסית שבהן היה לו קשה להביע “בזמן אמת” את רגשותיו. הוא משחרר רגשות רבים. זה מרתק. הוא עושה את כל העבודה בעצמו, באופן אינטואיטיבי. אני שם רק כדי להכיל, להקשיב ולעודד אותו להמשיך הלאה.

מבפנים אני מתמוגגת מכך שבמהלך השנים ספג כ”כ הרבה NLP, שהשפה הזו טבעית לו לגמרי.

רוצה לקרוא ולהבין כיצד NLP יכול לסייע במצבים שונים,
קראו עוד בדף מהו NLP

אנו עוצרים לארוחת צהריים. קורן לא מסוגל לאכול. למרות כל מה ששיחרר, הבטן לא נרגעת. אנו נחים מעט וממשיכים בשביל המטפס כלפי מעלה.

אחרי הפסקת הצהריים קורן משתף אותי שמבחינתו הוא כבר שיחרר את כל מה “שישב לו בבטן”. מתסכל אותו שאין שינוי, שהבטן עדיין לא נרגעת.

הבחילה שוב עולה, הוא נראה חיוור. אבל מפחד להקיא. המדריכים מאותתים לי שאולי כדאי לעצור כאן ולחזור לנקודה שבה אכלנו ארוחת צהריים. משם, הם אומרים, יש שביל שיורד למטה. קורן שואל אם אפשר להמשיך עד לבייס קמפ, למחנה האחרון שלפני הפסגה ושם להחליט אם להמשיך או לחזור. המדריכים אומרים שזה אפשרי מבחינת מצבו. שנינו נרגעים וממשיכים לצעוד.

קורן מאמין שיש עוד משהו שאם יגיע אליו, הכול יסתדר כבמטה קסם. אני תוהה אם יש צורך בשחרור משהו נוסף או שאולי באמת גופו אינו מסתגל לגבהים ויש סכנה אמיתית בהמשך העלייה. אני מתבוננת בו ורואה את האמונה החזקה שלו בתהליך הפנימי שהוא עושה. אני יודעת שעם אמונה כזו הוא יצליח, גם אם לגופו באמת קשה להסתגל לגובה.

אבל מה אם אני טועה? בכל שנה מתים 4-7 אנשים בטיפוס על ההר האימתני הזה. אני מחליטה להיות קשובה לאינטואציה שלי בלי להתבלבל מהאמביציה של קורן. אם אחוש שחובה להתפנות, נעשה זאת, גם אם קורן יתאכזב מאוד. אני מבקשת מהמדריכים לומר לי מה דעתם. הם מאשרים להתקדם ולהמתין לראות איך יעברו השעות הקרובות.

אני לא משתפת את קורן בחששותיי ומשתפת איתו פעולה בהמשך החיפוש אחר מה שהבטן עוד רוצה לומר. קורן אומר כי לבטן יש משהו, אחרון וחשוב מאוד שהיא אינה מוכנה לגלות לו מהו. הוא מקשיב לה והיא מסרבת לשתף פעולה. אני מציעה לקורן כיוון חשיבה נוסף. משהו שקשור לתחרותיות וללחץ. אני שואלת אותו אולי יש לבטן מה לומר גם על נושא זה. בינגו. קורן חש שזה מהותי עבורו. זה הדבר האחרון שעליו עוד להבין.

מהשעה תשע בבוקר אנו משוחחים עם הבטן. השעה כבר ארבע אחר הצהריים כשקורן מבטא את הבקשה העיקרית של הבטן. בקשתה שיקשיב יותר לעצמו ויהיה פחות מושפע ממישהו שמאוד מלחיץ אותו. הבטן נרגעת בבת אחת. אני עוד לא.

בשעה שש אחר הצהריים אנחנו מגיעים לבייס קמפ, המחנה שממנו מעפילים לפסגה. לפנינו “לילה קצר” שיסתיים באחת עשרה. אז יעירו אותנו לתחילת הטיפוס לפסגה. שאר המטיילים הגיעו לשם כבר לפני כמה שעות.

אנו אוכלים ארוחת ערב מוקדמת ומתארגנים לשינה. הקור מסביב מצמית. ובטיפוס הלילי ירדו הטמפרטורות למינוס 17 מעלות. אנו מתלבשים היטב ונכנסים לשקי השינה. קורן נרדם מיד. סיכמנו מראש שאקליט לו הרפיה שתכין את גופו לטיפוס. במהלך היום שוחחנו על התהליכים שצריכים לקרות בגוף כדי שיסתגל לגובה. על כמות הכדוריות האדומות שצריכה להתרבות במהירות כדי לספק מספיק חמצן לתאי הגוף בסביבה דלילה בחמצן. אמרתי לו שוודאי הגוף צריך לעשות עוד הכנות שאיני מבינה בהן אבל חוכמת הגוף יודעת מהן. סיפרתי לו על פרופ’ זייצ’יק והסברתי לו את המושגים של “חוכמת הגוף” מול “רצון השכל”. רגע לפני שנרדמתי עוד הצלחתי למצוא איך משמיעים הקלטה בלופ. קורן ישן היטב אבל התת מודע שלו הקשיב להקלטה כל הזמן (התת מודע אף פעם לא ישן). כשהתעוררנו ראינו כי עברו 4 שעות של טפטוף מסרים אינטנסיבי לתת המודע של שנינו. השעה 23:00 בלילה והמדריכים מעירים אותנו.

האם אנו מוכנים לטיפוס?

שנינו חשים שיש לנו הכוח לכך. אנו מתלבשים היטב: 2-3 זוגות גרביים, 5-7 שכבות של חולצות ומעילים, 2-3 זוגות מכנסיים, 2 זוגות של כפפות, צוואר-חם וכובע צמר ומעליהם חובשים את פנס הראש. אנו מצטרפים בחגיגיות לשיירה הקסומה שעושה את דרכה למעלה. שובל ארוך של פנסים לפנינו ומאחורינו. הקור מקפיא. הכוכבים קרובים מאי פעם. הנוף הליילי מהמם ביופיו ואנו מטפסים. לפנינו אתגר טיפוס של 1300 מטר לגובה. לפסגה.

קורן מטפס נפלא. גם אני בהתחלה. אבל אחרי כשעתיים אני מתחילה לחוש לא כ”כ טוב. עדיין לא נורא, רק מאטה קצב. יש מטפסים שעוקפים אותנו. עם כל צעד נהיה לי קשה יותר ואני איטית יותר. כמעט כל המטפסים כבר מעלינו. אבל בהתמדה, צעד אחר צעד אנו ממשיכים להעפיל למעלה. הגבהים גורמים לי לסחרחורת ובחילה. קורן דווקא מרגיש טוב. איזה כייף. הוא שמח שהתחלפו היוצרות.

יש משהו ביעד ברור, גם אם הוא גבוה מאוד, שמאפשר להמשיך הלאה. כל צעד הרי מקרב אותנו למטרה, ליטרלי. אבל בשלב מסויים נדמה שזה לא יגמר לעולם. כבר שעות שאנו מטפסים. אני כנראה שברתי את שיא העולם בטיפוס איטי לקילימנג’ארו. לפסגה הגענו בסוף בתשע וחצי בבוקר (אחרי 10 שעות טיפוס!!!). רוב המטפסים הגיעו לשם בין שעה שש לשמונה. אבל לנו יש הקצב שלנו.

עשינו זאת (: מה משנה הקצב?

בפסגה אני פורצת בבכי של הקלה והתרגשות. כל כך לא מובן מאליו שאנחנו כאן. רק אתמול זה היה נראה כמעט בלתי מושג. בבת אחת כל הדאגות, התסכול והקושי הפיזי מתפרצים ממני בהתייפחות חרישית. קורן מחבק אותי. כמה קירבה, ועוד במקום כ”כ גבוהה.

הגענו לפסגה הראשונה, אבל יש עוד פסגה אחרונה לכבוש. אנו צועדים על סף לועו הגדול של הר הגעש. המכתש שלמטה מצופה בשכבת שלג זכה ומסביב קרחונים אדירים. הנופים מהפסגה היו שווים כל צעד, כל סחרחורת וכל בחילה.

כמעט שאין לי תמונות משם. הקור והעייפות הכריעו את הרצון לתעד. המחשבה על להוציא את היד מהכפפות כדי ללחוץ על הכפתור המתאים נראית משימה מורכבת ומעייפת מאוד בגבהים האלה.

אבל, עשינו זאת !!! הגענו בשלום לנקודה הגבוהה ביותר בכל יבשת אפריקה. וכלל הנראה גם לנקודה הכי גבוהה שאגיע אליה בחיי (למרות שמי יודע…). והכול תודות לעבודה הפנימית המדהימה שקורן עשה ולתמיכה שלי בו ושלו בי.

אז שוב, תודה לתת מודע. אני יודעת שבלי הכלי המופלא הזה, היינו בסטטיסטיקה של 15% מהמטפסים שאינם מצליחים להגיע לפסגה.

הסתקרנתם לדעת עוד על הכוח העצום של  NLP ודימיון מודרך?

​​איך תוכלו גם אתם ללמוד אותו ולשפר את חייכם?​

​קבלו מאיתנו מתנה: “אוסף של דימיונות מודרכים”, אשר עשויים לעזור לכם במצבי חיים מאתגרים