Search

כיצד להתמודד טוב יותר עם אובדן

הדרך להתמודדות עם אובדן בעזרת NLP ודמיון מודרך

כיצד מתמודדים עם אובדן של אדם קרוב באמצעות NLP ודמיון מודרך?

"כיצד מתמודד אדם עם מוות של מישהו כה קרוב כמו בן, אישה או חבר יקר? איך ממשיכים בחיים?"

התמודדות עם אובדן היא נושא שעניין אותי שנים רבות וגם מאוד קרוב לליבי בעקבות אירוע טראגי שאירע במשפחתי. כל חיי התחבטתי בשאלה כיצד מתמודד אדם עם מוות של מישהו כה קרוב כמו בן, אישה או חבר יקר? איך אפשר להמשיך בחיים?

דבר נוסף שהוביל אותי להתעניין באובדן אף יותר היה מקרה בו טיפלתי באישה שהתלבטה בנושא עבודה בחייה, במהלך הטיפול התגלה כי הנושא הרבה יותר עמוק ומעורב בו אובדן קרוב של בן צעיר. הטיפול היה מעניין מאוד ומוצלח, בסופו הצליחה המטופלת להשתחרר מכבלי האבדן ולהמשיך חופשיה בחייה.

יש שאדם במהלך חייו מגיע למצב בו הוא צריך להתמודד עם אובדן של אדם קרוב. לעיתים בהדרגה, לעיתים בהפתעה אך תמיד יהיה זה רגע כואב וקשה מנשוא, המצריך התמודדות רבה עם העבר, ההווה והעתיד. במאמר זה אסקור את המושג אובדן, אדון בשלבים אותם עובר אדם בתהליך ההתמודדות עם האובדן, אשתף סיפור על תהליך אישי של מטופלת כאשר במהלכו אציג כיצד בעזרת שיטת ה-NLP והדמיון המודרך הצליחה להגיע לשחרור.

מהו אובדן?

כדי לטפל בנושא אובדן ראשית יש להתעמק בשאלה: מהו אובדן?

אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים.

האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר. אולם חוויה של אובדן מתפתחת גם בעקבות קשת רחבה למדי של אירועים אחרים, כמו הפסקה של קשר משמעותי, גם אם השותף לקשר אינו מת, פגיעה חמורה במצב הבריאותי, כמו נכות כתוצאה מתאונה, פרישה ממקום עבודה אחרי תקופה ממושכת, מעבר ממקום מגורים אחד לשני, שינוי קיצוני בתפיסת עולם בעקבות התפכחות או אכזבה עמוקה, ועוד.

מה משותף לכל האירועים האלה, שמעצב את חוויית האובדן? הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה שלנו, עם האמונות שלנו, עם הגוף שלנו, מגדיר את הזהות האישית שלנו. ניתן לראות את הזהות האישית כתחושה סובייקטיבית יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם, והן מהוות חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית שלו. ניתן לומר באופן כללי, שאובדן של אדם או אובייקט או סביבה, פוגעים בתחושת הזהות של האדם. הוא מרגיש שחלק מן ההוויה שלו נלקח ממנו, נקרע ממנו. חוויה כזאת פוגעת בתחושת היציבות והביטחון של האדם, מערערת את שיווי המשקל בו היה נתון קודם לכן.

המציאות השתנתה והאדם מרגיש שאינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי, הוא זקוק לפסק זמן. באותו פסק הזמן הוא יעבור תהליך של עיבוד החוויות הקשות, טיפול עצמי בפגיעה בזהות, כדי שיוכל להחזיר את שיווי המשקל לקדמותו. התהליך שמתפתח בעקבות האובדן הוא ספונטאני. חלקו אינו רציונאלי ואינו נשלט על ידי האדם, אך הוא נורמאלי לחלוטין. יתירה מזאת, תהליך כזה נחוץ כדי לחזור לשווי משקל ולשגרת פעילות, ולכן ניתן לייחס לו ערך הישרדותי. לתהליך כזה קוראים אבל, והוא מוכר היטב ונחקר על ידי פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים במדעי ההתנהגות.

על אף העובדה שכל אדם מתאבל בדרכו האישית, ובכל חברה יש מנהגי אבלות האופייניים לה, מתברר שניתן לזהות דפוס משותף לאנשים שונים ולחברות שונות, אשר מורכב מרצף של מספר שלבים בהם מתנסה האדם שנחשף לאובדן משמעותי. שלבים של אבל דווחו בעידן המודרני של הפסיכולוגיה על ידי בולבי, שהרבה לחקור את תהליך ההתקשרות, וכן על ידי אחרים, כמו קובלר-רוס. מנהגי האבלות ביהדות מעידים על הבנה מופלאה של חז"ל, בתהליך הפסיכולוגי שמתנסה בו המתאבל.

השלבים האלה עונים על הצרכים הפסיכולוגיים של אנשים המתמודדים עם האובדן, ומטרתם לעבד את החוויה הקשה ולהחזיר את שיווי המשקל הנפשי והתפקודי לקדמותו. חשוב לציין שהמעבר משלב אחד לשני הוא הדרגתי, לעיתים חוזרים לשלב קודם אחרי שנמצאים בשלב מתקדם יותר. משך הזמן בו מתנסים בכל שלב, והעוצמה שלו, משתנים מאדם לאדם, אבל על אף כל השונות הזאת בין אנשים, הדפוס הכללי קיים ברוב המקרים.

שלבי האבל

הכחשה – אנשים שמקבלים הודעות על מות אדם קרוב ויקר להם, מגיבים פעמים רבות במשפטים כמו: "לא יכול להיות" "זאת בוודאי טעות" "אני לא מאמין". ההתנהגות שלהם והתגובות הרגשיות, בשעות ובימים הראשונים אחרי האובדן, נראים לעיתים תמוהים לסביבה, המצפה מהם להסתגר ביגונם. פעמים רבות הם ממשיכים לעסוק בעיסוקים יומיומיים, משוחחים בערנות עם הסביבה, אינם בוכים או מפגינים סימנים אחרים של כאב ויגון. תגובות אלה מוסברות על ידי מנגנון ההכחשה שמופעל אצלם לנוכח האובדן.

ההכחשה מתבטאת בכך, שהאדם אינו קולט את המשמעות הרגשית של האובדן, ועושה הפרדה בין ההבנה השכלית, הפורמאלית, של האירוע שהתרחש, לבין קליטת מלוא המשמעות הרגשית של האירוע עבורו. לו היינו קולטים בבת אחת את מלוא המשמעות הרגשית של האובדן, המערכת הנפשית הייתה נתונה לאיום חזק מיידי. הכחשה היא מנגנון הגנה שאינו מודע, כלומר האדם אינו מפעיל אותו באופן מכוון, אלא מגיב להנחיות שמקורן בתת מודע. מטרת ההכחשה היא למתן את התהליך של קליטת המשמעות הרגשית של האובדן, לאפשר לנו לעבור בשלום את הגל הראשון והבלתי צפוי לחלוטין של הכאב.

כעס וביטויים רגשיים אחרים – עם התפוגגות ההשפעה הממתנת של ההכחשה, מתחילה לעלות למודעות המציאות הכואבת, אבל אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל אותה ולהשלים עימה. הרגשות החזקים שממלאים את הגרעין הפנימי הפגיע שלנו מתפרצים, ושכיח במיוחד ביטוי של כעס. הכעס יכול להיות מכוון כלפי מגוון רחב של מקורות, אנושיים ולא אנושיים. כועסים על דמויות הקשורות במוות של האדם הקרוב (למשל, רופאים, במקרה של מחלה), כועסים על אובייקטים (למשל, מכונית, במקרה של תאונה), כועסים על הגורל, כועסים על מוסדות (למשל, הצבא, במקרה של מוות בשרות הצבאי), וכועסים אפילו על הדמות שאיבדנו, על כך שהשאירה אותנו לבד.

במקרים רבים אנחנו כועסים על עצמנו, ומפתחים רגשות אשמה, על כך שיכולנו אולי לעשות משהו על מנת למנוע את המוות, ולא עשינו. גם הכעס, בדומה להכחשה, אינו רציונאלי ואינו לגמרי נשלט. גם הכעס, בדומה להכחשה, מהווה חלק מהמאמץ הלא מודע שלנו להיאבק במציאות הכואבת שפלשה להוויה שלנו ללא כל הודעה והכנה, אם כי בדרך שונה. בשלב ההכחשה אנחנו מתעלמים מהמשמעות הרגשית של האובדן, ובשלב הכעס אנחנו מביעים מחאה והתרסה כנגדו ומנסים "לפגוע" בו.

התמקחות – האובדן כרוך בתחושה חזקה של פגיעות וחוסר אונים. אנחנו מרגישים שאיננו שולטים בהתרחשויות שמשפיעות על המצב הנפשי שלנו, וקשה מאד להתמיד בתחושה כזאת. בתגובה לכך אנחנו מנסים להחזיר את תחושת השליטה באמצעות הפעלה של מנגנון נוסף, גם הוא לא רציונאלי – התמקחות. תהליך זה בא לידי ביטוי במחשבות כמו "אם לא היינו נותנים לו לצאת מהבית, היינו מונעים את המוות", "אם היינו מבקשים חוות דעת מרופא אחר, היינו מצליחים להציל אותה", "אם היינו נותנים לה יותר תשומת לב, אולי ההתאבדות הייתה נמנעת". גם ההתמקחות, בדומה להכחשה ולכעס, מגויסת למאמץ הלא מודע שלנו לדחות את ההשלמה עם המציאות הכואבת.

דיכאון – שלב הדיכאון מגיע מספר שבועות אחרי האובדן, כאשר אנחנו מתחילים לחוש את החלל שנוצר בעולמנו עם ההסתלקות של הדמות האהובה, מתחילים לחוש געגועים, מתחילים להתעמת עם החוויה הכואבת של האובדן, אבל עדין לא מוכנים לקבל אותה. הדיכאון מתבטא בתחושה של עצב, געגועים, כאב, הסתגרות, ירידה ביוזמה ובאנרגיות הפנימיות שלנו. על אף העובדה שחלק מסימני הדיכאון בתהליך האבל, חופפים לסימנים של דיכאון קליני, אין מדובר בתגובה פתולוגית.

ההבדל בין אבל לבין דיכאון שימש נושא למאמר מפורסם שכתב פרויד בתחילת המאה העשרים, בשם "אבל ומלנכוליה". לטענתו של פרויד, האדם הלוקה בדיכאון, (מלנכוליה), סובל מהערכה עצמית ירודה ומרגשי אשמה, בנוסף על הצער והעצב, בעוד אשר אצל האדם המתאבל, הצער אינו מלווה בערך עצמי נמוך. ניתן לראות את שלב הדיכאון בתהליך האבל, כביטוי נוסף להתנגדות של האדם האבל להשלים עם האובדן.

אם בשלבים הקודמים הוא הכחיש את משמעות האובדן, הביע מחאה והתרסה, וניסה להתמקח כדי להחזיר את הגלגל אחורנית, בשלב הדיכאון הוא נמצא בנסיגה, לוקח פסק זמן משגרת ההתנהלות היומיומית ומקיום קשרים מלאים עם הסביבה, שקוע בעצמו. שלב זה דרוש, כנראה, כדי להגיע לשלב האחרון, שמציין את המעבר מתקופת האבל, לשגרת הפעילות.

השלמה, קבלה והתארגנות מחודשת – השלב של השלמה עם האובדן וקבלתו כחלק בלתי נפרד מהקיום ומהזהות של המתאבל, מגיע ברוב המקרים אחרי מספר חודשים, כשנה, מתחילתו של תהליך האבל. קבלת האובדן מציינת את הפסקת המאבק שמנהל האדם כנגד השינוי שנכפה עליו. המשאבים שהשקיע המתאבל עד כה בהתמודדות נגד קבלת האובדן ובניסיונות לשנות את רוע הגזירה, יכולים להיות מופנים כעת לעשייה היומיומית השגרתית.

המתאבל יכול לחוש שוב את שיווי המשקל התפקודי, שבו הוא מפנה את מרבית המשאבים שלו לפעילויות חיצוניות לעצמו, במישורים שונים כמו משפחה, עבודה, חיי חברה וכולי, פעילויות בהן הוא חש סיפוק, משמעותיות וחדוות חיים. החזרה לשגרת הפעילות אינה מעידה על התעלמות מהאובדן. הקשר עם הדמות שהסתלקה מעולמו של המתאבל נשאר חזק ומשמעותי, והוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות המחודשת של המתאבל. לפיכך, השלמת התהליך של האבל לא מחזיר את המתאבל בדיוק למקום הרגשי והתפקודי בו היה קודם, אלא למקום חדש. האבל מסתיים בהתארגנות מחודשת, שמאפשרת לאדם לקיים חיים מלאים ומספקים, מבלי לנתק את הקשר עם הדמות האהובה שאיבד.

התהליך שתואר עד כה הוא נורמלי וממלא תפקיד הישרדותי בהסתגלות של האדם לשינוי המשמעותי כל כך שנכפה עליו על ידי הנסיבות. יתירה מזאת, מקרים בהם תהליך האבל "נתקע" בשלב של הכחשה, והאדם אינו מתעמת עם החוויות הקשות דרך הכעס והדיכאון, עלולים להעיד על תגובה לא מסתגלת, ואולי פתולוגית. חשוב להכיר באופי הנורמאלי של תהליך האבל, כי הוא כרוך, לעיתים, בהתנהגויות מוזרות, שיכולות להיתפס על ידי הסביבה כפתולוגיות. התנהגויות כאלו מופיעות בעיקר בשלבים הראשונים של הכחשה, כעס והתמקחות, והן לעיתים מנוגדות לציפייה האינטואיטיבית של הסביבה מן המתאבל לגבי התנהגותו.

אנשים בסביבתו של המתאבל חוששים לעיתים כי הוא מתנהג באורח לא נורמאלי, כאשר הוא אינו בוכה, אינו מפגין צער, עסוק ללא הרף, מאשים את הנפטר או מביע כעס לא רציונאלי כלפי דמויות הקשורות במוות. הסיוע של הסביבה בתקופת האבל יכול להתבטא בתמיכה רגשית, הכלת הרגשות של המתאבל, ומתן לגיטימציה לרגשות הקשים שלו, ללא כל שיפוט או ביקורת.

יש מצבים בהם המתאבל מתקשה להשלים עם האובדן ולעבור משלב הדיכאון לשלב של התארגנות מחודשת. אנשים במצב זה עלולים לפתח תגובה מתמשכת בעלת מאפיינים רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים של דיכאון עמוק. התנהגות כזאת יכולה להיות תוצאה של הרבה גורמים, כמו אופי הקשר שהיה בין המתאבל לדמות שנפטרה, האישיות של המתאבל, הסביבה בה הוא מתפקד, מצבים קודמים של משבר ומצוקה אליהם הוא נחשף, ועוד. התמשכות הדיכאון של המתאבל המלווה לעיתים בהחרפתו, התנגדות לקבל את האובדן והתעקשות להמשיך בתהליך האבל, מצריכים לעיתים עזרה מקצועית.

מהלך טיפולי באמצעות דמיון מודרך ו-NLP בו מעורבת התמודדות עם אובדן

מיטל (שם בדוי) רכזת פדגוגית בבי"ס תיכון, הגיעה אליי לטיפול מפני שרצתה להיות מנהלת בית הספר, אך דברים רבים מנעו ממנה לעשות זאת כגון: משפחה, ילדים ומחויבויות אחרות. חייה של מיטל נוחים ויש לה די הזמן להשקיע בנושא אך למרות זאת משהו עוצר אותה. היא הגיעה לטיפול על מנת להשתחרר מהמעצורים שמונעים ממנה להגשים את שאיפותיה.

כבר בתום הפגישה השנייה, לאחר שהקראתי לה את ההרפיה "האגם כראי הנפש", המונחה פגשה בדמיונה את בנה שנפטר לפני כ-14 שנה והוא ליווה אותה במשך כל ההרפיה.

מאוד הופתעתי מהמצב שנוצר משום שבשיחת ההיכרות המונחה לא סיפרה לי את המידע על בנה שנפטר.
במפגשים הבאים, בנה ז"ל הופיע במהלך הטיפול וליווה אותה בדמיונה בחלק ניכר מהטיפולים כאשר הייתה מרוכזת ועצומת עיניים. גם כשתרגלנו את טכניקת "המפגש עם הילדה הפנימית" בנה ז"ל נוכח במהלך כל המפגש ואפילו גילה שמחה על שהכיר אותה כילדה.

הייתי מאוד מוטרדת מהעובדה הזאת ובהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם הליווי הצמוד. מתוך הבנה שהאובדן הוא חלק כה מרכזי בחייה, וחוזר אליה במהלך הטיפולים החלטתי להקדיש את המפגש החמישי לנושא זה. שאלתי אותה "מדוע לדעתך בנך מופיע?" והיא שאלה זאת את בנה.

בנה לא דיבר אך הצביע לכיוון שדה צבעוני ופורה, מלא בצמחייה. באמצע השדה היה בית הספר. בלי לומד מילה, באמצעות מבט בלבד, הזמין אותה בנה להצטרף אליו לבית הספר.

הם הגיעו לפתח ביה"ס ושם פגשו את אביה ז"ל. הוא חייך, בירך אותה ואמר לה שבחרה בהחלטה ודרך נכונה – להיות מנהלת ביה"ס. יחד עם בנה, מפוחדת וזהירה, נכנסו לביה"ס וטיילו בין הכיתות. בסוף הסיור היא הייתה חופשייה ומאושרת.

לאחר המפגש הזה חל במונחה שינוי מאוד משמעותי. המפגש עם הבן והאב – הדמויות החשובות בחייה, האבדן הכי קרוב והכי קשה להתמודדות – היו לצידה ותמכו בה בהחלטתה.

המפגש הזה, והחיזוק שקיבלה מגורם לא צפוי אך אהוב גרמו לה להתחזק והמעצורים שהיו בתחילה החלו להתפוגג.

ממפגש למפגש מיטל הייתה יותר ויותר נחושה להגיש מועמדות לתפקיד המנהלת.

במשך כל המפגשים בנה היה לצידה.

המפגש וההתמודדות עם האבדן גרם לפתח כלשהו של מחסום שהעיב עליה זמן רב ועצר אותה מלהגשים את חלומה.

בסוף הטיפול מיטל הגישה מועמדות להיות מנהלת. המונחה השיגה את מטרתה.

לצערה הבקשה נדחתה משום שלמטופלת רק תואר ראשון ולא תואר שני – כפי שנדרש.
אך הבקשה הזאת פתחה לה דרך חדשה – והוצע לה להיות מנהלת שכבה בבית הספר.

סיכום

בזכות הדמיון המודרך הצליחה המונחה להשיג את מטרתה.
בזכות עצימת העניים שאפשרה לה להתרכז, לראות פנימה ולהתחבר לעצמה ולדמיון, הצליחה המטופלת לראות את בנה שהדחיקה זה זמן רב. דבר שבלא-מודע העיק עליה ועצר אותה מלעשות צעד גדול בחייה.

בזכות שיטת ה-NLP יש אפשרות להתמודד עם אובדן באמצעות מפגש עמו. אם זה מפגש עבר, הווה או עתיד, שום טיפול אחר לא יגרום למפגש קרוב עם האבדן. הטיפול הזה יכול להביא למפגש ממשי, ולכן הפוטנציאל להתמודדות והבראה הוא הרבה יותר גדול מכל שיטת טיפול אחרת.

פעמים רבות, גם אם ההתמקדות של האדם שחווה אובדן היא בנושא אחר, האובדן נמצא שם. בעזרת שיטת ה- NLP והדמיון המודרך ניתן להפיק מהתמודדות עם האובדן הזדמנות לדרך חדשה, חיובית, נקייה, תומכת, עוזרת, ומשחררת מאבל ועצב.

ביבליוגרפיה

אתר האינטרנט של "ער"ן": http://www.eran.org.il/

"המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה"

"סמלים – המרכז ללימודי סמיואנליזה"

מאמרים באתר "READER.CO.IL" – מאגר המאמרים הישראלי.

מתעניינים ב-NLP ודמיון מודרך? בואו לחוות את זה מקרוב!

נגן וידאו