מסע הגיבור

נכתב על ידי ד"ר סטיבן גיליגן

הכו בתוף ותנו למשוררים לדבר

זהו יום ההיטהרות עבור אלה

שכבר בגרו ונכנסו בסוד האהבה

 

אין צורך לחכות עד למותנו!

ניתן לשאוף כאן ליותר מכסף

פרסום או חתיכות בשר צלוי

 

רומי

 

ניתן לחיות את החיים בדרכים רבות. אפשר לחיות על מנת להרוויח כסף או כדי לנצח בכל מחיר, כדי לספק אנשים אחרים, או אולי על מנת שלא להיות יוצאי דופן. דרך אחרת היא לחיות את חייכם כמסע מרתק של מודעות, מסע מלא באתגרים ובהפתעות, כזה שתורם לעולם באופן חיובי. כאן אני רוצה לדבר מעט על נתיבים שונים אלה, ולשים דגש על כך שגישות "הטראנס היוצר" ו-"העצמי היוצר ", העוסקות ביחסיו של האדם עם עצמו, מתאימות במיוחד לתמיכה בנתיב המודעות.

אנשים רבים תיארו את החיים כמסע, אחד הבולטים שבהם הוא חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל. קמפבל (1949; גיליגן ודילטס, 2009) חקר את סיפוריהן של תרבויות שונות ומצא ברבים מהם מיתוס יחידני (Monomyth) אותו כינה "מסע הגיבור". מסע הגיבור הוא שליחות הנושאת אל מעבר לגבולות העולם הנראה, שליחות היוצרת אחדות גדולה יותר בתוך העצמי ו/או הקהילה שלנו. מיתוס זה יכול ללבוש מספר צורות: סוג חדש של חזון אמנותי או חברתי; סוג כלשהו של ריפוי עצמי או חברתי; או אולי דרך חדשה ומהפכנית של חשיבה, פעולה או הבנה של העולם. מעניין להזכיר בהקשר זה, שג'ורג' לוקאס השתמש במודל של קמפבל כבסיס לסדרת מלחמת הכוכבים.

המסע של מילטון אריקסון, פסיכיאטר שיצר מהפכה תפיסתית בנוגע לדרך בה מצב טראנס יכול לשמש עבור ריפוי ושינוי יצירתיים, הוא דוגמה מצוינת למסע הגיבור. למדתי עם אריקסון במשך שש השנים האחרונות של חייו. עד אז הוא כבר היה דמות יודה קלאסית: מרפא זקן וכמוש בעל עיניים נוצצות וכישורים יוצאי דופן. אבל הוא היה צריך לעבור מסע ארוך ומאתגר על מנת להיות למרפא אמיתי. מלידה היה חירש לצלילים, דיסלקט (הוא לא ידע שהמילון מסודר בסדר אלפביתי עד שהיה בן 15!), ועיוור צבעים (סגול היה הצבע היחיד אותו ראה). לאחר שגופו שותק בגיל 17 בעקבות מחלת פוליו, מצב ממנו הרופאים אמרו שלעולם לא יחלים, אריקסון למד ללכת שוב דרך עבודה פנימית אשר התאפיינה במה שיכנה מאוחר יותר בשם "טראנס טבעי". על בסיס מערכת היחסים החיובית והיצירתית שלו עם האתגרים שעמדו בפניו, הוא פיתח דרך מקורית וחדשנית של עבודה עם בעיות פסיכולוגיות שונות. הגישה השימושית שלו הפכה את הבעיות העמוקות ביותר למשאבים ע"י קבלה יצירתית שלהן והתמרתן, דרך פתיחת טראנס יוצר (גנרטיבי) פנימי, לתוך השורשים החיוביים שלהן. החדשות הטובות הן שכל אחד יכול ללמוד ולתרגל את הגישה השימושית בתוך האתגרים הרבים שהחיים מביאים. המיקוד העיקרי של גישת "העצמי היוצר" הוא על הדרך בה עושים זאת.

אינכם צריכים להיות גאונים, כפי שאריקסון ודאי היה, על מנת שחייכם יהיו מסע גבורה. והמסע עצמו אינו צריך להיות בקנה מידה סוציאלי עצום; הוא יכול להיות בתוך משפחתכם או מחוץ לאור הזרקורים הציבורי. אך בתוך כל אחד מאיתנו קיימת האפשרות לחיות חיים עמוקים ומשמעותיים, ללכת "בדרך הארוכה והמפותלת" של השינוי העמוק והתרומה הייחודית. כמובן, דרך זו איננה נתונה מראש; עליכם לרצות בה, לבחור בה ולהתחייב אליה בכל הווייתכם. כמובן שישנן אלטרנטיבות לדרך זו של חיים. כפי שקמפבל (ראו אוסברון, 1991) הראה, ישנם שלושה נתיבי חיים אפשריים הזמינים לנו: (1) הכפר; (2) השממה; או (3) המסע.

האידיאל של האגו – חיי הכפר

 "חיי הכפר" הם האידיאל הקבוצתי של האגו. כאן אתם פשוט עוקבים אחר הדרכים המסורתיות של החברה/התרבות/המשפחה שלכם, בהן כל הערכים וההבניות נתונים לכם מבחוץ. בכפר, "החיים הטובים" נעים בצורה מובנית משלב לשלב: אתם נולדים, מצייתים לאימכם ואביכם, מצליחים בבית הספר ובאוניברסיטה, משיגים עבודה, מתחתנים, מולידים ילדים, קונים בית, פורשים ואז מתים. ההבטחה היא שאם תצליחו לממש תסריט זה בשלמותו, אזי תהיו שמחים ותגשימו את עצמכם.

אין דבר שגוי מיסודו בדרך חיים זו; עבור אנשים מסוימים זהו הנתיב הטוב ביותר. עם זאת, אינדיבידואלים רבים מוצאים כי הם אינם מוכנים או אינם יכולים לחיות בתוך גבולות הכפר. ייתכן שזכויותיהם יידחו עקב צבע עורם, גזעם, זהותם המינית ו/או המגדרית, או מצבם הכלכלי. אחרים יכולים לגלות כי הדרך בה הם חושבים, הדרך בה הם תופסים את העולם, הדרך בה הם נקראו לחיות, אינה מתאימה למנטאליות חיי הכפר. וישנם אחרים שיכולים להיות מוגלים מן הכפר על ידי טראומה המנפצת את "טראנס האגו" ומפילה אותם אל תוך עולם צללים חשוך, עולם שרוב הכפריים אינם רוצים לדעת אודותיו.

עולם הצללים של השממה

אוהל הנהר שבור; אצבעותיהן האחרונות של העלים

אוחזות ושוקעות אל תוך הגדה הרטובה. הרוח

חוצה את הארץ החומה, בלתי נשמעת. הנימפות כבר אינן

 

ט.ס. אליוט, השממה

ארץ צללים זו היא מה שקמפבל ואחרים (ט.ס. אליוט למשל) מכנים בשם השממה. כאן, החוויות השולטות הן ציניות, חוסר משמעות, ושליליות. רחובות חשוכים רבים מתווים את השממה: ייאוש הדיכאון; שלטון הטראנס חסר התחושה של הטלוויזיה; אלימות השנאה, הפשיעה, והקיצוניות; ערפל הסמים, האלכוהול וההתמכרויות למיניהן; מפלט הפחד והבידוד. כצלו של אידיאל האגו, עולם זה הוא בעיקר דחייה שלילית של (או על ידי) הכפר.

כאשר אנשים מגיעים לטיפול, הם בדרך כלל תקועים בשממה, ואינם מסוגלים או רוצים להשתתף בחיי הכפר הנורמאליים. לעתים קרובות, בקשתם, תהיה גלויה או מוסווית, היא לשוב אל הכפר, כדי שיוכלו להיות פשוט "נורמאליים". הפנטזיה היא שאם רק יוכלו להיפטר מעולם הצללים (של הסימפטומים) דרך אובדן תחושה, כוח רצון, תרופות, או צורות אחרות של אלימות כלפי עצמם, אז יוכלו להיכנס אל אידיאל האגו הכפרי ולחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

זה חשוב להבין שייתכן שדבר זה הוא בלתי אפשרי, ואפילו בלתי רצוי. בטראנס יוצר, אנו רואים כי חוויות אשר נתפסות כשליליות יכולות למעשה להיות אותות חיוביים המגיעים מן הלא מודע היצירתי; אותות אלה מראים כי יש צורך בשינוי עמוק, וכי אותו אדם בו עלו אינו יכול עוד לחיות בתוך התפקיד המוגבל אשר הצמידו לו. כפי שקמפבל אומר, לפעמים אתה מטפס על הסולם כל הדרך למעלה רק כדי לגלות שהשענת אותו כנגד החומה הלא נכונה – החומה של ציפיות האחרים ממך. על פי נקודת מבט זו, סימפטומים הם בדרך כלל "קריאות לשוב" לרמת מודעות עמוקה יותר, קולו של מסע הגיבור.

על מנת לפתח יחס חיובי אל הסימפטום, עלינו בהכרח להבין כי מה שהופך חוויה לחיובית או שלילית הוא היחס האנושי אליה. כלומר, מה שמגיע מהלא מודע היצירתי אינו טוב או רע כשלעצמו; צורתו, ערכו, משמעותו, והדרך בה הוא מופיע בעולם הם תוצר של הקשר האנושי אליו. כך, סימפטום מייצג חלק תודעה כלשהו שעדיין לא הוערך באופן חיובי על ידי נוכחות אנושית. מנקודת מבט זו, התנהגות עוינת ואלימה כלפי הסימפטום מנציחה אותו ככזה, תוך כדי חציית התודעה למחנות הנצים – "אידיאל האגו" ו"הצל". במסע הגיבור, אנו רותמים אי-אלימות יצירתית אל עיסוקנו בצל המוגלה, על מנת לחבר חלקי עולם שבורים לשלמות חדשה.

שלמותו של מסע (הגבורה של) התודעה

מעבר למחשבות על הנכון והשגוי, ישנו שדה.

אפגוש אותך שם.

 

רומי

 

מעבר למגבלות ולצביעות של הכפר, מעבר לניכור של השממה, ישנו נתיב אפשרי שלישי – מסע הגיבור משנה החיים. במקום לעקוב אחר הדרך הסלולה הכפר, או ליפול לתוך תעלת הייאוש, אתם חיים את החיים כ"קריאה להרפתקה". אתם מפתחים את דרככם שלכם, מרהיבים עוז לעבר מקומות חדשים ,יוצרים מציאויות פסיכולוגיות חדשות, והולכים "אל המקום אליו לא הגיעה עוד נפש חיה." טראנס יוצר הוא כלי עבור מסע זה.

"גנרטיבי" משמעו ליצור משהו שלפני כן לא היה קיים

מסע התודעה אינו דוחה את הכפר, אלא מתעלה מעליו. כפי שישוע אמר, "היה בעולם זה, אך לא ממנו." זהו הדבר אותו אנו מסוגלים לעשות בטראנס יוצר: להיות עם דבר מה מבלי להיות מוגבלים על ידיו. במחקריו המקוריים על גאונים יצירתיים, מצא מיהַי צִ'יקסֶנְטְמְהַיִי (1996) שאנשים כאלה – שוודאי מהווים דוגמאות לאינדיבידואלים הנמצאים במסע הגיבור – מובחנים מן השאר על ידי צירוף מאפיינים משלימים. לדוגמא, הם מאופיינים בכך שמצד אחד הם מכירים היטב את ההיבטים הקלאסיים של השדה בו הם פועלים, ובאותו הזמן הם יוצאים כנגד האמונות והפרקטיקות המסורתיות הרווחות בשדה זה. באופן זהה, אדם החי את מסע התודעה יודע כיצד הכפר פועל, ובאותו הזמן הוא מחויב עמוקות לנוע אל מחוץ לגבולותיו.

המסע בדרך כלל מתחיל במה שקמפבל מכנה בשם "הקריאה". אדם חווה משהו אשר מעצים את תשומת לבו באופן בלתי רגיל. דבר זה יכול להתרחש באופן חיובי: פעמים רבות מעודד קמפבל אנשים "לעקוב אחר האושר שלהם". בתוך גבולות הכפר יכול דבר זה להתפרש כהמלצה בלתי אחראית על אורח חיים הדוניסטי ומופקר, אך קמפבל למעשה ביקש להפנות את תשומת ליבם של אנשים למקומות בהם חוויותיהם 'מוארות' ומלאות בהדהוד הבא מן המעמקים. 'אושר' זה מספר לכם מה מקומכם ותפקידכם בעולם.

פעמים רבות אני שואל מטופלים אם הם יכולים לזכור חוויות מילדותם בהם מצאו עצמם לפתע בתוך רגע קסום, בו העולם נפתח לכדי חלל גבוה יותר וקסום. אנשים רבים מתקשים בתחילה להיזכר ברגעים יפים שכאלה, אך לאחר הרהור נוסף נזכרים בהם. אדם אחד נזכר בהתרגשות ובהדהוד הפנימי שחש כאשר החל לקרוא שירה בתיכון, חוויה מופלאה בה הבין כי אחרים חולקים עמו במחשבותיו ורגשותיו העמוקים. אישה אחת נזכרה בתחושה של "פליאה קוסמית" כאשר, כילדה, בהתה בשמיים המכוכבים בשעת טיול מחנאות. אני זוכר את הרגע בו, בהיותי בן 19, חוויתי לראשונה את עבודתו של מילטון אריקסון: אש ניצתה בנפשי; קול חרישי דיבר, "זוהי הסיבה להיותך כאן"; והרגשה דקה שבדקות נפתחה בתוכי ומסביבי. על אף שלאורך השנים נעשו מאמצים שונים להתעלם מן האש הזו או לכבותה, נראה כי היא בלתי ניתנת לכיבוי.

לכל נפש ישנה קריאתה שלה. ניתן להתעלם או לדחות את הקריאה – הדבר אותו כינה קמפבל "הסירוב לקריאה" – אך בדרך כלל במחיר גדול. בעוד שישנם אנשים שיכולים ללכת לישון ולהישאר במצב זה -סופרים חרישית את הרגעים עד למותם – אחרים סובלים באופן נורא מחיים הרחוקים מן הנפש. לעתים אני אומר למטופלים, ספק בצחוק ספק ברצינות, שנדמה כי הם אינם מסוגלים להיות "בטטות ספה" – משהו בתוכם פשוט אינו מאפשר להם להישאר מנותקים.

במובן זה, 'הקריאה' יכולה להיתפס תחילה כשלילית (וכך היא בדרך כלל בגרסה ההוליוודית של המסע, כאשר 'תקרית פתאומית' מסיתה את הדמות הראשית מדרכה הרגילה.) כך, דיכאון יכול להיות מסר המראה כי לא משנה מה תעשו או כמה תנסו, דרככם העכשווית אינה מאפשרת לכם התקדמות. במילים אחרות, האגו המודע שלכם (אשר תפקודו העיקרי הוא ריצוי אחרים) נמצא במצב בו הוא כל כך מנותק מליבת העצמי שלכם, עד שאין ביכולתו כלל לעשות שינוי משמעותי. זהו פידבק חיובי! התגובה החיובית היא "להפסיק לעשות" ותחת זאת להתחבר לליבת העצמי שלכם ;כך תוכלו לשחרר את מצב הזהות הקדום ולתת לזהות חדשה להיוולד. זוהי בדיוק הסיבה – ונקודת הזמן – בה אנחנו משתמשים בטראנס יוצר: כאשר מפות-מוח קיימות אינן עובדות עוד ונוצר צורך ליצור אחרות תחתן. טראנס יוצר מאפשר לכם להתיר את התודעה מן הנעילה העצבית-שרירית של מצב זהות קבוע, ולשוב אל תוך מימיו גדושי האוצרות של הלא מודע היצירתי, בו חלקי זהות שונים יכולים להתארגן מחדש בגמישות לכדי מנדלות חדשות של זהות עצמית.

לדוגמא, מטופלת אחת הגיעה ממשפחה מאוד מצליחה בה הכלל ("אידיאל האגו") העיקרי היה להיות תמיד פעיל ועסוק, ולהתמקד בעזרה לאחרים. באופן מעניין, הסימפטום שלה היה סוג משונה של "עייפות כרונית" אשר דחתה כל טיפול רפואי. מנקודת המבט של "גישת יחסי האדם לעצמו", לפיה הסימפטום הוא לעתים קרובות הצל שאינו נכלל באידיאל האגו, המהווה למעשה ניסיון של הלא מודע היצירתי לאזן את התודעה ולהופכה למאוחדת יותר, "הבעיה" של "חוסר הפעילות העייפה" הייתה החלק המשלים הקלאסי ל"טראנס המשפחתי" של "הנרפות היתרה." במצב הטראנס, ביקשתי ממנה להתחבר עם החלק ה"עייף כרונית" ולתת לו לדבר. באופן מכמיר לב, היא אמרה ברכות, "אני רק רוצה להיכנע," ובכך כנראה שיקפה את משאלת הלב של המשפחה כולה. לאחר הפסקה קצרה, היא הוסיפה באותו האופן, "אבל אני ממש אוהבת את העבודה שלי." האתגר שלה נעשה בכך לחבר את שני הצדדים המשלימים – "היין" המוגלה של המנוחה וחוסר המאמץ, וה"יאנג" של הפעילות והמאמץ – לכדי אחדות עמוקה יותר. זהו בדיוק סוג האתגר עמו אדם מתמודד, ברבדים רבים, במסע הגיבור.

כפי שהבחין אליוט:

 עלינו לדמום ולהוסיף לנוע

אל תוך אינטנסיביות שונה

עבור איחוד נוסף, עבור קשר עמוק יותר

כל אלה מצביעים על כך שמסע הגיבור אינו מטלה פשוטה. הוא דורש פיתוח של קשר עמוק עם המרכז שלכם, והתרחבות אל מעבר לאני הידוע שלכם, לכדי משהו גדול ומפואר יותר. הוא דורש כישורים רבים: "הזרימה הממושמעת" של תודעה מכווננת אך עם זאת גמישה; היכולת לבנות, להרוס, ולבנות מחדש מפות-מוח ופילטרים ברמות שונות; הרצון ללמוד אי-אלימות יצירתית; הידיעה כיצד להתמיר בעיות ומכאובים לכדי פתרונות; והאומץ לאהוב את עצמכם ואת העולם בכל ישותכם. עבודת "יחסי-העצמי" – ובייחוד הגישות של העצמי היוצר והטראנס היוצר – היא חקירה של דרך ההוצאה לפועל של כישורים אלה. בבלוגים הבאים אפרט בנוגע לפרטים של גישות אלו לתודעה יצירתית.

ד"ר סטיבן גיליגן

 

7 אפריל, 2011

_________________________________________

 ד"ר סטיבן גיליגן – סמינר "מסע הגיבור"

 

הוסף/הוסיפי תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  1. יאיר אביב הגיב ב-

    מעניין ומסקרן, מתכוון להירשם.
    (אגב, האם רוברט דילץ ישוב ארצה?)

    שנה טובה,
    יאיר

    הגב